Bedek HaBayit on Torat HaBayit HaArokh, The Second House, The Fifth Gate
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
גרסינן בפרק בהמה המקשה השוחט את הבהמה ומצא בה בן שמנה חי או בן תשעה מת קורעו ומוציא את דמו מצא בה בן תשעה חי טעון שחיטה וחייב משום אותו ואת בנו דברי ר' מאיר וחכמים אומרים שחיטת אמו מטהרתו ר' שמעון שזורי אומר אפילו בן ה' שנים וחורש בשדה שחיטת אמו מטהרתו ובפרק גיד הנשה איפליגו בחלבו וגידו דתניא ונוהג בשליל וחלבו אסור דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר אינו נוהג בשליל וחלבו מותר ואמר ר"א אמר ר' הושעיא מחלוקת בבן תשעה חי והלך ר' מאיר לשטתו דמצריך ליה שחיטה ורבי יהודה לשטתו דשרי ליה בשחיטת אמו אבל בבן תשעה מת בשעת שחיטה אמו או בן ח' בין חי בין מת דכולי עלמא מותר הכל בין חלבו בין גידו דכל מה שבבהמה תאכלו ור' יוחנן וריש לקיש פליגי אפילו לענין דמו ובפרק גיד הנשה תנן גיד הנשה נוהג בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין ובמקדשין ומקשינן עלה בגמרא פשיטא משום דאקדשיה פקע ליה איסור גיד מיניה ואוקימנא בולדות קדשים קסבר נוהג בשליל וולדות קדשים ממעי אמן הם קדושים דאסור גיד ואסור קדשים בהדי הדדי אתו. והקשה המחבר והא מאן דאמר נוהג בשליל לא קאמר אלא בבן תשעה אבל בבציר מהכי לא וכיון דכן קדשים קדמי וכדאמרינן לעיל משמו דר' אליעזר אמר ר' הושעיא דפלוגתא דר' מאיר ור' יהודה בבן תשעה וכתב דשני לן בין חלבו לגידו ואוקימתא דר' אליעזר א"ר הושעיא לא איתמרא אלא בחלבו ובהא אפליגו דוקא בבן תשעה אבל לענין גידו בכלהו אפליגו. והאריך בזה וסברא זו אינה נכונה דהא גמרא יהיב לן טעמא לפלוגתייהו דמילתא דבעי טעמא הוא דהא כלהו מודו בדרש דכתב מה שבבהמה תאכלו ולהכי שרו בן תשעה מת ובן ח' חי או מת וכיון דכן תמיהא הא מילתא במאי פליגי בחלבו ויהיב לן טעמא למימרא דבבן תשעה פליגי ובעיקר דינא פליגי אי טעון שחיטה או לא ואי ניתר בשחיטת אמו או לא ובתרא דהא גריר נמי דין חלבו וגידו אלא אי אמרת דאפילו בבן שמנה דניתר בשחיטת אמו פליגי בגידו ושרו בחלבו השתא ודאי תמיהא מילתא טפי טובא במאי פליגי ואפילו משכחת טעמא כל מידי דלא מתמר בגמרא לא מקבלינן ואדרבה אפכא אתמר בגמרא דמשוינן לגמרי גודו לחלב ואפילו לענין דמי איפליגו ואם איתמר לא הוו שתקי בגמרא מינה דלא למיתב טעמא בהא אלא ודאי מחוורתא דמלתא דשחיטה וחלב וגיד כלהו שוו והלכה כר' יהודה בכלן ואפילו בבן תשעה מותר בלא שחיטה וחלבו וגידו מותרין וחלבו לא הוזכר במשנתנו אלא גיד ושחיטה ואתא מתניתא ופריש חלבו ואתא ר' אלעזר ופריש חד טעמא לתרוייהו דהא שקולין הן ועיקר פירושא דר' אלעזר נמי אגיד דהוא עיקר פלוגתייהו דאיתני במתניתין ומשום דבמתניתא אוספינן חלבו איפליגו ר' יוחנן וריש לקיש בדמו ולענין קושיין איברא דהא דלא כר' אושעיא ולא קיימא לה.
והקש המחבר דהא קשיא לר' יוחנן דפסיק כסתם משנה ובפרק בהמה המקשה סתם לן תנא כר' יהודה לענין שחיטה והכא לענין גיד סתם לן תנא כר' מאיר ע"כ וכבר אמרו ביבמות בפ"י על כיוצא בזו דרמא הא לא חש לקמחיה שלא מיקרי סתם מתניתין אלא היכא דליכא פלוגתא כלל אבל היכא דאיכא פלוגתא לא. והכא הני דיני הא ברירנא בגמרא דהא בהא תליא לגמרי ושחיטתו והתרת מלבו וגידו חדא מילתא נינהו לגמרי ובפרק בהמה תנא ר' מאיר בהדיא ותנא פלוגתא דידיה בלשון חכמים דשחיטתו מטהרתו והתם עקר פלוגתא דכלהו אידך דיני בתר שחיטה גרירי והכא תנא ליה איסור גיד היכא נהיג ואגב אורחים תנא שליל סתמא בהדי אידך והא ידיע לן דסתם מתניתין ר' מאיר והא כבר אמרה לעיל דעקר ונקט בפלוגתא ר' יהודה לאשמועינן דהאי פלוגתא דר' מאיר ור' יהודה היא ולעיל דעקר שנאה בלשון חכמים ואיפסיקא הלכתא בהדיא כר' יהודה.
עוד כתב החכם לענין בן פקועה דתנן השוחט את הבהמה ומצא בה בן תשעה חי טעון שחיטה וחייב משום אותו ואת בנו דברי רבי מאיר וחכמים אומרים שחיטת אמו מטהרתו רבי שמעון שזורי אומר אפילו בן חמש שנים וחורש בשדה שחיטת אמו מטהרתו ואמרינן עלה בגמרא דהפריס על גבי קרקע איכא בינייהו דלרבי שמעון אינו טעון שחיטה ולרבנן טעון שחיטה והלכה כרבנן ובגמרא אמרינן דאדא בר אבין הוה ליה ההוא בן פקועה דנפל דובא עליה אתא לקמיה דרב אשי אמרו ליה זיל שחטיה דלא חש לטרפות כיון דמעקר דינא לא בעי שחיטה כלל וכתב דלענין הלכות שחיטה גם כן נראה דלא שייכי ביה כלל ואפילו שהה או דרס אין חוששין לו וכן אם שחטו בסכין פגומה שאין הרואה יודע זה והבא לימלך מלמדין אותו ע"כ ואני אומר אם אתה מתיר בסכין פגומה אף אני אומר כיצד הוא עושה נוחרו או עוקרו או עושהו גיסטרא ובלבד בצנעה וחס ושלום נשתקע דבר זה ולא נאמר שלא נאמרו אלא טריפות כעין דריסה שאינן אנא סירטא ויש בדבר כמה דינין דבעינן מדעת ובעינן מחיים ויש שאין להם דריסה ויש שאין להם בגדולים אבל ודאי טעין הוא שחיטה בהלכות שחיטה כלו כבהמה דעלמא וכן שאר דיני טריפות נוהגין בו ואפשר שבדיני ספיקות נוהגין בו להקל.
שנינו בפרק גיד הנשה שולח אדם ירך לנכרי וגיד הנשה בתוכה מפני שמקומו ניכר פירוש ולא חיישינן דלמא הדר מזבין לה לישראל ואתי ישראל למטעם ולמכליה בגידא נשיא שהרי מקומו ניכר והילכך דוקא שלמה שמקומו ניכר אבל חתוכה במקום גיד הנשה לא דלמא טעי בה ישראל וסבור שנטל ואמרינן עלה בגמרא במאי עסקינן אילימא במקום שאין מכריזין חתוכה נמי לישדר דהא לא אתי למזבן מיניה אלא במקום שמכריזין שלמה נמי לא לישדר דילמא מחתך לה ומזבן לה פירוש וכלה שמעתין במקולין וטבחי ישראל היא ושורת הדין כיון דרובא היתירא בשר הנמצא ביד נכרי מותר ומותר ליקח מהן בשר ואסור למכור להם נבלות וטריפות שמא יחזור וימכרנו לישראל שכן כל דברים שנקחין מן הנכרים אם נאסרו בידינו אסור למכור להם שמא יחזור וימכרנו לישראל. ולפיכך יש מקומו שתקנו ביום שיארע נבלה וטרפה במקולין להכריז ולהודיע ותקנו שלא ליקח בשר מן הנכרים באותו יום אע"ג דמיעוטא ולאותו יום מותר למכור להם נבלות וטריפות דליכא למיחש שמא יחזור וימכרנו דלא אתי למזבן מינייהו ובאותן מקומות בימים שלא הכריזו הם עומדים על שורת הדין שלוקחין מהם בשר ואין מוכרין להם נבלות וטריפות ויש מקומות שתקנו שלא ליקח בשר מן הנכרי כלל ובאותן מקומות מותר למכור להם נבלות וטרפות דהא לא אתי למזבן מינייהו וזה קרוי מקום שאין מכריזין וכן פרשוה התוספות. ולהכי דייקינן אמתניתין במאי עסקינן אילימא במקום שאין מכריזין חתוכה נמי לישדר דהא לא אתי למזבן מיניה שהרי אין לוקחין בשר מן הנכרי ואי במקום שמכריזין כלומר ולא הכריזו באותו יום שלמה נמי לא לישדר דילמא מחתך לה ומזבן לה ולאו להעביר דלהעביר לא חיישינן אלא להשביח מקחו שיהא סבור ישראל נטל ממנה גידה כדי שיקחנה בדמים יתרים ומתרצינן אי בעית אימא במקום שמכריזין ולא חיישינן להא דילמא מחתך לה דחתוכא דנכרי מידע ידיע כלומר נכר הוא לישראל ולא אתי ישראל למסמך עליה ואי בעית אימא במקום שאין מכריזין גזרה שמא יתננה לו בפני ישראל וכאן ודאי יש שאלה כשיתננה לו בפני ישראל מאי הוי דהא במקום שאין מכריזין מותר לו לישראל ליתן ולמכור נבלות וטריפות לנכרים ואסור לו לישראל ליקח מהן והמחבר כתב דאי חזי ליה ישראל דיהיב ליה ישראל חבריה אתי למזבן מיניה דסבר דאם איתא דטרפה הות מימר הוה אמר לי ישראל חברי כדי שלא אחזור ואקח ממנו ולפי טעם זה אין מותר למכור במקום שאין מכריזין בפני ישראל אלא במפרש שטרפה היא דסתם חיישינן דילמא הדר ישראל זבין מינה ואינו נכון דמשום דהיב ליה ישראל לנכרי אי מזבין לה סתמא לא אתי ישראל למטעי ולמזבן מניה כיון שהותר לו לישראל למכור נבילות וטרפות אבל הנכון שמא יתננה לו בפני ישראל שיודע בה שהיא כשרה וכיון דחתוכה יחזיר ויקחנה מן הנכרי בחזקת מתוקנת א"נ אפשר דכיון דרואה אותה ישראל ביד ישראל חבירו כשהיא חתוכה סבור ודאי כשרה היא ולפיכך תקנה ויחזור ויקחנה וכאן וכאן מותר בשלמה לעולם אפילו ביודע בה ישראל הרואה שהוא כשרה דליכא למיחש למידי שהרי מקומו ניכר.
ואב"א משם דגניב לדעתיה דאמר שמואל אסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעתו של עו"ג ודקדק המחבר מדקאמרי אב"א ולא קאמר אי נמי דגניב לדעתיה משמע דהדר ביה מקמייתא למימרא דלא חיישינן שמא יתננה לו בפני ישראל ע"כ ואיני מבין דבריו ובכמה דוכתי בגמרא לישנא דאב"א לאו סתירה דלישנא קמא והכא נמי לאו סתירה היא אלא דקאמר דכי נמי לא יהיב לו בפני ישראל איכא גנבת דעת ותו נמי קשיא לי דלא אפשר דהדר ביה מקמייתא דמתניתין ודאי לא מיתרצא אלא בשנתנה לו בפני ישראל מדיהיב טעמא בשלימה כשרה מפני שמקומו ניכר ואי ליכא חששא דילמא ישראל זבין לה למה לי טעמא דמקומו ניכר הא ודאי פשיטא דבשלימה ליכא גנבת דעת דהא לא עבד בה מידי והאי תנא היכא קאי דקתני שריותא מעיקרא הוה ליה לאשמועינן אסורה דחתוכה אלא ודאי מתניתין לעולם כשנתנה לו בפני ישראל וכי אמרי חתוכה לא משום דגניב לדעתיה תרתי אתינן למימר חדא דחתוכה לעולם אסור משום גנבת דעתו ואידך לתרצתא דמתניתין דכי נותנה לו בפני ישראל בחתוכה נקיט לה נמי במתוקנת משום דבלאו הכי אסור לשלוח אותה לנכרי משום גנבת הדעת וסבר דהאי ישראל לא עביד איסורא אבל שלימה מותר לעולם ליתן אותה לנכרי ואפילו בפני ישראל דאי ידע בה ישראל זה הרואה שהיא כשרה ויחזור ויקחנה אין בכך כלום שלא יהא נכשל בה שהרי מקום גיד הנשה ניכר ואי לא ידע בה לא יחזור ויקחנה וגנבת הדעת דאמרינן הכא לא שיהא בנטילת גיד הנשה שבח אצל הנכרי שיותר היא משובחת אצל הנכרי בגיד הנשה ושמנו אלא טעותו שהוא סבור שמתוך חבה עשה כן שמה שתקן לעצמו שלח לו ובאידך דתנו רבנן השולח ירך לחברו שלמה אין צריך ליטול ממנה גיד הנשה חתוכה צריך ליטול ממנה גיד הנשה ובנכרי בין שלמה בין חתוכה אין צריך ליטול ממנה גיד הנשה ומפני שני דברים אמרו אין מוכרין נבלות וטרפות לנכרי אחד מפני שמתעיהו ואחד שמא יחזור וימכרנה לישראל ואל יאמר אדם לנכרי קח לי בדינר בשר מפני ג' דברים אחד מפני האונסים ואחד שמא ימכרו לו נבלה ואוקמה רב אשי כולה בשאין מכריזין ומציעתא דקתני שמא יחזור וימכרנה לישראל בשמכרה לו בפני ישראל דבלאו הכי ליכא למיחש שמא ימכרנה לישראל דהא מקום שאין מכריזין הוא ואסור ליקח בשר מן הנכרי ודקדק המחבר במאי דקאמר בשמכרה לו בפני ישראל ולא קאמר גזרה שמא ימכרנה לו בפני ישראל ע"כ ולא ידענא מאי קאמר דאלישנא דברייתא דקתני שמא יחזור וימכרנו לישראל לא שייך לישנא בגזרה שמא ימכרנה בפני ישראל אלא הכי הול"ל כדקאמר דהאי דקאמר שמא יחזור וימכרנה לישראל דחאיש שמא יקחנה ישראל מיירי בשמכרה לנכרי ישראל המוכר בפני ישראל ומיהו בגופה דשמעתא איכא למידק כי מכרה לו בפני ישראל מאי הוי ומאי ראיה איכא בהכי דלהוי כשרה דהכא ליכא לתרוצי כדמפרשינן לעיל שמא יתננה לו בפני ישראל ויודע בה שהיא כשרה או מתוך שהיא חתוכה יסבור שהיא כשרה מפני שחתכה ותקנה לעצמו ואיכא למיחש שמא יטעה מתוך החתיכה וסבור גם כן שנטל ממנה גיד הנשה דהתם הוא דשייך למימר הכי אבל הכא דאמרינן בנבלות וטריפות במאי טעי האי ישראל דזבין לה מנכרי וסבר דכשרה היא משום דזבנה מישראל באפיה ומאי ראיה איכא בהכי כיון שמותר לנו למכור להם נבלות וטרפות ותירוצא דהא מילתא דהכי קאמר ומפני ב' דברים אמרו אין מוכרין לנכרי נבלות וטרפות בסך שחוטות אחד מפני שמתעהו ואסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעתו של נכרי ואחד שמא יחזור וימכרנה לישראל הרואה שמכרה לו דישראל הרואה מחזיק אותה בכשרה משום שמוכרה לנכרי בתורת כן דמימר אמר אי לאו הכי לא הוה עבר ישראל מזבן לה לנכרי ככשרה דגניב ליה לדעתיה וממוניה ואסור וכי תימא ומי חאיש האי תנא לגנבת דעת והא קתני ובנכרי בין שלימה בין חתיכה אין צריך ליטול ממנה גיד הנשה ולא חאיש לגנבת דעת אע"ג דחתוכה ואלו בריש שמעתין חיישינן איכא למימר דהאי תנא לא איירי בחתוכה כלל אי איכא גנבת הדעת או לא אלא דקאמר דאין נטילת גיד הנשה מעלה ולא מוריד בשולח אותה לבד לנכרי הא קושטא דלענין גנבת דעת דנכרי כיון דחתוכה נטילת גיד לא מעלה ולא מוריד וכיון דמקום שאין מכריזין ליכא למיחש דילמא הדר וזבין ליה לישראל מיניה הילכך נטילת גיד הנשה לא מעלה ולא מוריד כלל ואע"ג דחתיכת נטולת גיד הנשה מותר לשלוח לנכרי בכשרה ובלא נטילת גיד הנשה בחתוכה לא שמא יתננה לו בפני ישראל מכל מקום כיון דבחתוכה ונטולת גיד הנשה גופה אכתי איכא גנבת דעת ואכתי אסורא משום גנבת הדעת שפירש שייך למיתני דנטולה גיד הנשה בנכרי לא מעלה ולא מוריד דהא בין הכי ובין הכי אסור משום גנבת הדעת שהוא סבור שמתוך חבה שלח לו מה שתקן לעצמו הילכך כל מה שהוא מתוקנת יותר איכא גנבת הדעת יותר. אי נמי בנותן ומוכר לו שלא בפני ישראל קאמר מתניתא דנטילת גיד הנשה לא מעלה ולא מוריד ולענין גנבת הדעת בלחוד קאמר ולא איירי בשריותא כלל והא דאמרינן בע"א בפרק השוכר ההוא ביתא דחיטי דנפל עליה יין נסך אמרינן דשרייה רבא למטחניה ולמיפיה ולזבוניה לנכרים שלא בפני ישראל ואמאי לא גזרינן דילמא אתי לזבוני בפני ישראל התם משום פסידא שרינן וההיא דאמרינן בשמעיה דשמואל בההיא תרנגולתא דיהבה במר דשחוטה ואיקפד משום גנבת הדעת ולא אמרינן דאיקפד משום גזרה שמא יתננה לו בפני ישראל התם עיקר טעמא נקיט דכי יתננה לו בפני ישראל ליכא למיחש אלא משום דאיכא גנבת הדעת דמשום הכי נקיט לה ישראל הרואה בכשרה. נקטינן השתא דמותר לנו למכור נבלות וטריפות ואפילו בפני ישראל ובלבד שלא בגנבת הדעת. עוד יש לי לדקדק על כל מה שכתבתי למעלה בשמעתא דמקולין דתמיהא לי מתניתין דהוה ליה לתנא למיתני איסורא ולא שריותא בלחוד ומסתבר לי דכי אמרינן מעיקרא חתוכה לא גזרה שמא יתננה לו בפני ישראל לאו דוקא דמיתסר לעולם משום האי גזרה כגזרה דעלמא אלא הכי קאמר מתניתין דתנא היתירא בשלמה בלחוד משום דחתוכה זמנין דנפיק מינה חורבא כגון שנתנה לו בפני ישראל הילכך מתניתין שפיר קתני דשלמה מותר לעולם וחתוכה מסתמא לא לישדר שמא יראה אותה ישראל שידע בה שהיא כשרה וסבור שהיה מתוקנת הא אם היה נזהר בה הנותן או שהזהרוהו שלא לתת אותה בפני ישראל מותר לתת אותה בפני ישראל מותר לתת אותם לנכרי כל היכא דליכא משום גנבת דעת וזו השיטה מחוורת ומישרת הכל ומאירה כמרגלית.