Bedek HaBayit on Torat HaBayit HaArokh, The Third House, The Third Gate
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
והא דאמרינן חוטין של יד אסורין וחתכיה ומלחיה אפילו לקדרה שפיר דמי איכא מרבוותא מאן דדאיק מדקאמר אפילו לקדרה שפיר דמי מכלל דהוא הדין לצלי וכן כתב המחבר הזה. ואינו נכון דבכמה דוכתי במכילתין מוכח דלצלי לא בעי מליחה וחתיכה כלל ולהדיא אמרינן עלה בכל דוכתא נורא משאב שאיב ובהדיא אמרינן עלה בפרק הזרוע גבי חוטין שבלחי דבצלי לא בעו מידי דנורא משאב שאיב לא נאמרו דברים דלא תסגי בצלי אלא לענין ורידין שלא נשחטו ולא מפני חוטין אלא מפני בשר עצמו שנבלע בליעה יתרה ולפיכך הצריכו ואמרו לנתח אבר אבר אבל בשום מקום אחר לא הצריכו לצלי שום דבר ולשון אפילו לאו לאיתויי אחרינא אלא לישנא רויחא. ודכותה גבי אומצא דאסמיק אמרינן שדייה אגומרי משאב שאיב ולא בעי מידי אחרינא ואמרינן עלה חתכיה ומלחיה אפילו לקדרה שפיר דמי אלמא לישנא רויחא בעלמא הוא וליכא למידק מינה מידי וכן המחבר הביאה לזו ודעת רבנו המובהק ז"ל כן.
עוד כתוב שם ולענין מליחה לקדרה צריך שיתן מלח משני הצדדין ואעפ"י שנתן מלח הרבה מצד אחד צריך שיהפכנו ויתן מלח מצד השני ומיהו מסתברא דדוקא בשאפשר לו ומצוה מן המובחר כדי להפליטו מידי דמו היטב. אבל היכא דלא אפשר אפילו מצד אחד שפיר דמי ואפילו חתיכת בשר עבה מלח מפליט את דמה יפה ואפילו מצד אחד ומיהו לכתחילה ראוי משני צדדין ע"כ תורף דבריו ואינו נכון שכבר כתבנו למעלה שהדבר ברור והנסיון מוכיח ועד שאין כל הדם נפלט בכדי שיעור זה שאנו מולחין לקדרה שאמרו בשם הגאונים ז"ל שמשהין אותה בכדי שיעור שתצלה כמאכל בן דרוסאי ומקובל בידם כן וסמך לדבר ממה שאמרו מליח כרותח דצלי. ובבירור אם אתה משהה אותה יותר עדיין דם נפלט ממנה ולא עוד אלא שהדם זה יותר ברור מן הראשון ואין דם הבשר כלה עד שישהה כשיעור מליח כרותח לפי הפירוש הנכון שפירשנו בו למעלה שזהו שאינו נאכל [בתורת] בשר שאינו מליח [רק] בתורת בשר מליח ואין המליחה באה אלא להפליט הדם (הקרוש) [הקרוב] על פני הבשר ולא להפליט מה שבתוכו ודי לנו בזה דשוב לא יפליט דם בקדרה בעוד שהמים פושרין וכשיבאו לכלל רותחים שוב אין אנו חוששים לדם שהמים הרותחים צומתים וחולטים אותו ולפי זה חתיכת בשר שנמלחה והוכשרה לקדרה אסור לחתוך אותה כשנותנה בקדרה אא"כ מולח מקום חתך או שנמלחה כדי שיעור מליח כרותח כ"ש שאסור הבשר בשמלחוה אותו מצד אחד ולא מצד שני.
גרסי בפרק כל הבשר אמר שמואל אין הבשר יוצא מידי דמו אלא אם כן מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה במתניתא תנא מדיח ומולח ומדיח. פירוש מדיח מפני דם דנתיבש על פניו קודם מליחה ויש לחוש שמא ישתהה הבשר הרבה במלחו עד שיתיבש וינוח מלפלוט הדם והציר ויהא ניתך הדם ויבלע הבשר ומדיח אחר מליחה משום לחלוחין דם שעל פני הבשר בעוד שהוא פולט.
רב דימי מנהרדעא מלח במליחה גללניתא ומנפץ לה. וכתב המחבר דודאי רב דימי לאו למימרא דאפשר ליה בנפוץ בלא הדחה אלא דאפשר ליה בהדחה בכלי שאינו מנוקב. מה שאין כן במלח דקה שאי אפשר לה בניפוץ ואם באת להדיח בכלי שאינו מנוקב הרי המים שנפל בהם המלח נבלעים בבשר. או אפשר דאהני לן מילחא גללניתא בניפוץ דאהני לה הדחה מועטת ע"כ וזה וזה אינו נכון. מה שכתב דבמלא דקה חוששין אם בא להדיח בכלי שאינו מנוקב שמא יהי המים נבלעין אינו נכון שהבשר אחר מליחתו לקדרה אין דינו עדיין כרותח ואם מפני המים שנמלחו קצת גם זה אינו נכון שלא נאמר מליח כרותח אלא בבשר שיש בו ממש ומתחמם אבל במשקין אפילו הם מלוחין דינם כצונן אלא אם כן הם מי מלח עזין וגם בזה אין הדין ברור. ועוד דהא רב דימי בלא הדחה כלל משמע דמעיקרא אמרינן מדיח ומולח ומדיח ועלה אמרינן רב דימי מנהרדעא מלח במלחא גללניתא ומנפץ לה כלומר בלא הדחה כלל אלא בניפוץ בעלמא דעלה אתינן.
אבל הנכון דרב דימי היה מולח מליחה בכדי שהיא כרותח וכבר ביררנו שבשיעור זה כלה כל הדם ואי במלח דקה היה צריך הדחה אחרונה אפילו שיעור זה מפני שהמלח נסרך עם הבשר ואינו נשור בנפוץ ויש דם נסרך על פני המלח אבל מלחא גללניתא מתנפץ המלח יפה כלו ואין שם דם כלל מפני שאף טיחת הדם שעל הבשר עברה בכדי שיעור זה והודחה בפליטת ציר שבא לחוץ אחר כן ולפיכך מותרת בניפוץ בלבד בלא הדחה אחרונה כלל. עוד כתוב שם שמותר למלוח בשר עם בשר אחר ואפילו בזה אחר זה דכל זמן שהוא טרוד לפלוט ציר אינו בולע דם ובלבד שלא ישתהה כל כך זה אחר זה שיפלוט הראשון כל צירו ויתיבש קודם שיפלוט השני דמו וכתב שאפילו בשר שנמלח ועומד עם מלחו לאחר פליטת דם וציר אסור לפי שיש טיחת דם שפלט על פניו וחוזר הוא ובולע אם עשה כן צריך קליפה ע"כ ומורי רבנו משה ז"ל לא כך אמר דאם כן לא אפשר דלישתמיט גמרא וליתני האי דינא לאיזדהורי בשהיית בשר במלח אלא ודאי ליתיה להאי דינא וכ"ת מאי טעמא לא חיישינן להכי שמא יחזור ויבלע מטיחות דם שעל פניו כבר ביררנו זה שאין טיחת דם נשארה אחר פליטת ציר שהציר מעבירתה ומיהו אכתי איכא למימר שמא יהא ניתך עם המלח הדם שנסרך עליו ויהא נבלע בבשר אף בזו יש להשיב דלא חיישינן להא דאיסורא דרבנן הוא דכיון דנשתהה הדם במלח או שניתך עמו הוה ליה כדם שנמלח ולא מיתסר דאורייתא וכיון דלא מיתסר דאורייתא לא חיישינן להא דהא ספיקא הוא שמא אין כאן דם נסרך על פי' המלח לאחר שבא הבשר לכלל רותח ושהציר שבא אחריו מעבירו ומכל מקום עדיין יש חששא שהמלח בלוע מן הדם והוא מצוי שיהא ניתך והבשר בולע ודבר זה מצוי ראוי לחוש לו ואפשר לומר לזו שהדם נפגם הוא במלח ותו לא מיתסר מלח אמטולתיה דלאו אורחיה דדם במלח שהרי דם שמלחו מותר דבר תורה.
ומורי רבנו משה ז"ל היה אומר שהדם נשרף במלח וכלה שהמלח דבר אניס ודק וראיה לדבר שאין המלח מזוהם בשבילו והוא מזוהם בשביל חלב ושומן.
עוד כתב דבשר שלא נמלח כלל שנתנוהו עם בשר שנמלח קודם פליטת דמו דאע"פ שבולע מן הדם אם חזרו ומלחוהו מותר שהמלח מפליט ע"כ ואין דבריו נכונים דבלאו הכי לא מיתסר האי בשר שהבשר שנמלח ופולט דם אין פליטתו רותח שהרי אין דינו כרותח עד שנשתהא הרבה שבא לכלל מליח כרותח ולאמר שבא לכלל שיעור זה שוב אינו פולט דם וזה שלא נמלח כן צונן הוא וכיון דכן הוה ליה צונן ובהדחה סגי להו.
ועוד אם תמצא לומר שיאסר האחר לא סגי ליה במליחה שהמליחה באה להכשיר הבשר מדם שבגופה להפליט מה שהיה פולט בפושרין עד שלא יבא לכלל רותח אבל אין לנו שיפליט כל מה שהוא בלוע ע"פ אחר ואין ראוי לסמוך בזה וכן דעת מורי רבנו ז"ל.
עוד כתב שם שאסור למלוח כבד עם בשר לכתחילה ודוקא עליו דומיא דהא דאמרינן בגמרא בצלי בשפוד בכבדא עילוי בשרא לכתחילה אסור ואינו נכון שלא אמרי אלא על ידי האור שהאור מבליע הרבה ואע"פ שהוא מפליט ושואב הדם חששו בכבד מתוך רבוי דם שבו אבל במליחה דין אחר הוא דלעולם אינו בולע דם כל זמן שהוא פולט ואפילו ציר ומסתמא כבר פלוט הכבד כל דמו עד שלא יפלוט הבשר דמו וצירו. הילכך אין להביא ראיה ממי שבולע ופולט לזו שאינו בולע כלל וזה ברור.
אמר רב נחמן אמר שמואל דגים ועופות שמלחם זה עם זה אסורין ופרישנא בכלי מנוקב ודגים רפו קרמייהו ופלטי ועופות קמיטי קרמייהו ובתר דניחי דגים כלומר מלפלוט אפילו ציר פלטי עופות כלומר דם והדר בלעי דגים מינייהו ופירש רש"י ז"ל דדגים לבדן אסורין משום דרפו קרמייהו ובלע. ויש מן המפרשים שאמרו דעופות נמי אסירי דבתר דפלטי עופות פלטי דגים דם שבלעו ובלעי עופות והכריע החכם כדברי רבנו שלמה ז"ל דסתמא דמלתא לא משהי איניש עופית במלח עד דפלטי ציר ע"כ ולדידי לא שמיעא לי כלל דמאן דאמר עופות אסורין הכי קאמר דכיון דאתסרו להו דגים חתיכה עצמה נעשית נבלה ורטבן נאסר ופלטי להו ובלעי עופות אפילו בעוד שפולטין דפליטה של דגים אינה נקייה מדם אלא פתוכה בדם ורוטב בכדי שאין רשומו של דם ניכר ובהא ודאי נבלע הוא הכל כאחת דזה כלו חשיב איסור גמור ואעפ"כ דברי רבנו שלמה עיקר ולאו מטעמיה אלא דבליעתן של דגים מדם העופות לאחר שנתיבשו הדגים מסתמא אין בהם כדי לחזור ולפלוט וזה נכון.
ומיהו הא דאמרינן דדגים אסורין למימרא דבעו להו קליפה כיון דמחמת מליחה הוא דמיתסרי אמר רב משרשיה אין מחזיקין דם בבני מעיין תרגומא הדורא דכנתא מעיא וכרכשא וכתב המחבר אבל הכרס יש בו דם כדאמרינן נמצא עליה גורט דם עד כאן. וידנו אמת אבל ראייתו אינה דמחיים כלהו אית בהו דם.
עוד כתב המחבר לענין ביצים דבגופה של תרנגולת דכי היכי דאמרינן לענין בשר בחלב דביצים שאינן גמורות אסור לאכלן בחלב דחשיבי כבשר הכי נמי לענין מליחה ומאי אינן גמורות כל שאין להם חלמון וחלבון ע"כ. ואינו נכון דאם אמרו לענין בשר בחלב דכיון דמחברי בגוף נראין כגופה אבל לענין דם ברור הוא שאין בהם דם צא ולמד ממעיא וכרכשא שאין בהם דם והן אסורין בבשר בחלב.
עוד כתוב שם אין מניחין בשר אלא על גבי כלי מנוקב כלומר אין מולחין אלא בכלי מנוקב אבל לאחר זמן שיעור מליחה אינו פולט אלא ציר ואע"פ שמניחו בכלי שאינו מנוקב אין בכך כלום ע"כ וזה אינו כמו שכתבנו דלעולם פולט דם עד שישתהא שם בכדי שיעור שמגיע לכלל מליח כרותח.
עוד כתוב שם וכמה ישהה הבשר בכלי שאינו מנוקב ויאסר כתב הרב ר' יהודה בר ברזלי ברצלוני ז"ל דאינו אסור אלא אם כן נשתהה שם כשיעור מליחתו הא בפחות מכן אין הדם והציר הנפלטים מלוחין כל כך שיהו כחמין לכבוש מה שבתוכן וכו'. וראיה זו כשגגה דההיא פליטה ודאי צונן היא אבל הדגים הם רותחין וכשמוציאין פליטה זו הם בולעין._
אבל דברי הרב ז"ל עיקר הם ומיהו הרב ז"ל לטעמיה דסבר דבשיעור מליחה הוה מליח כרותח אבל לדידן לא חשיב מליח כרותח עד שנשתהא הרבה במלח עד שטועמין בו אחר שנתבשל טעם מלח שנתבאר למעלה.
עוד כתוב שם ולענין כלים שמלחו בהן בשר גרסינן בפרק כל הבשר יתיב רב כהנא אחוריה דרב יהודה קמיה דרב הונא וקאמר קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח וכתב ובאי זו מליחה אמרו אפילו במליחה דקדרה דצליה כרותח דקאמר שמואל אפילו במליח דקדרה ע"כ. וכבר פירשנו למעלה שזה אינו נכון שאין מליח כרותח אלא בשנשתהה שם בכדי שאינו נאכל מחמת מלחו בתורת בשר שאינו מליח לאחר הדחה ובשול.
עוד כתב בשם הרב רבי אברהם בר' דוד ז"ל דבין במנוקבת בין שאינה מנוקבת קאמר שאסור לאכול בה רותח ויש מי שאומר דדוקא בשאינה נקובה שהדם משתהא שם ומתוך כך נבלע אבל במנוקבת לא דדם משרק שריק שאם אי אתה אומר כן נמצאת אומר שאסור למלוח שני פעמים בכלי אחד ע"כ. ואני אומר שיטתנו מיישרת הכל שאין מליח כרותח אלא בשנשתהה הבשר שם בכדי שטועמים בה טעם מלח ואפילו אחר הדחה וכשהגיע לכלל זה כבר כלה כל הדם אם כן א"א לקערה נקובה שתיאסר מחמת מליחה שהרי קודם שבא הבשר לכלל מליח כרותח דינו כצונן ואחר כן כבר כלה כל הדם וכבר הדיחתו פליטת ציר דאי משום מלח שניתן עם דם שנסרך בו כשם שאין הבשר נאסר מחמתו כך אין הכלי נאסר מחמת כך כמו שכתבנו למעלה ולפיכך מותר למלוח בכלי אחד כמה פעמים. ובודאי מולח בקערה כל זמן שהבשר נאסר הקערה נאסרת שהבשר הרותח מרתיח הקערה ודינה כרותח וכל זמן שהבשר שחוזרין ונותנין בו דינו כרותח נאסר מחמת הקערה אפילו בקערה שנאסרה מחמת מליחה כל זמן שהגיע לכלל מליח כרותח ואפילו קודם פליטת ציר ואע"ג דבשר לא בלעא דמא כל היכא דפולטת ואפילו ציר שאני הכא גבי קערה שהיא בלועה דם בפתוך ופולטת ובשר ודאי (פולטות) [בולע] מן הפתוך וקערה זו שאינה נקובה ומלחו בה בשר והגיע לכלל מליח כרותח ונאסר הרי כלו נאסר לפי ששורה בתוכו ועל ידי שרייתו נבלע כולו ואם נתן לתוכה רותח ברוטב כולו אסור בלאו האי טעמא נמי דהשתא האי רותח רותח גמור הוא ואם נקבה אחר שנאסרה ונתן שם בשר כל זמן שנשתהא שם בכדי מליח כרותח הרי זה אסור ומיהו אינו אסור אלא בכדי קליפה או נטילת מקום דהשתא ליכא שרייה כיון דנקובה והוה ליה מליח כרותח דצלי וסגי ליה בנטילת מקום וכן בכלל איסור דמחמת מליח הרי היכא דליכא טעמא דשורה בתוכו בנטילת מקום סגי ליה. וכן הדין לרותח נגוב כל זמן שיש בו ליחה ונתנו אותו בקערה שאינה נקובה דבעי קליפה ומהניא ליה קליפה דהשתא ליכא שרייה אבל בשר מליח יבש שנתנו אותו בקערה אסורה אחר שהודחה מסתברא דשארי בלא כלום אבל צונן ודאי מותר בין לח בין יבש והוא שהודחה הקערה ובדברי המחבר לא נתחוורו יפה דינין אלו ומה שכתב בו אינו נכון לפי השטה שכתבנו במליחה.
עוד כתב דקערה שנאסרה מותר להשתמש בה צונן בין לח בין יבש ואפשר דאפילו הדחה לא בעינן אלא כל שקנחה יפה מותר לאכול בה צונן דמדקאמר גבי סכין ששחט בה בעיא הדחה ולא קאמר הכי בקערה שמלח בה שמע מינה דקערה בצונן לא בעיא הדחה דסכין הוא דאגב דוחקיה פלטה אבל קערה דליכא דוחקא לא ע"כ. ותמהים דבריו מה הוא קנוח זה אם הוא קנוח יפה שלא נשאר שם אחריו שום טיחה אם כן מה בינו להדחה והלא בכל מקום השוו קנוח יפה והדחה ועוד לפי דבריו שהוא סבור שהסכין אגב דוחקא פולטת מן הבלוע בתוכה אמאי מהניא ליה הדחה שהדחא לא מהניא מידי לענין פליטה אלא לטיחה שעל גביו.
ועוד ההוא עצמו כתב לענין בית השחיטה דההוא חום מועט שבהן גורם לה להבליע הסכין אגב דוחקא דסכינא אבל לא להפליט הסכין אלמא דלא סגי טעמא דדוחקא דסכינא להפליט סכין אפילו בסיוע חום מועט כעין בית השחיטה.
אלא דברים אלו כשגגה הם והביא אותו לזה. מה שהיה סבור דכי אמרינן צונן אמרי לה בעיא הדחה אסכין והדחה דמעיקרא קאמר וליתה אלא אמאי דחתך בה קאי ומאי דמספקא ליה אי בעי הדחה או לא משום טיחת דם שעל פניו וטעמא דמילתא משום דמא דמיפריך ואינו נדבק כשאר טיחה דעלמא וכבר כתבנו למעלה בסייעתא דשמיא.
עוד כתב לענין כבד הא דגרסינן בפרק כל הבשר אמר ליה אביי לרב ספרא כי סלקת להתם בעי מינייהו כבדא מה אתון ביה וכתב דלאחר מליחה קא מיבעיא ליה וכן עיקר דאמרינן עלה כי סליק אשכחיה לזעירי א"ל ר' אמי שלקי ליה ואכיל. ואמרינן עלה למיסר נפשה לא קא מיבעיא לי דהוא גופה לא מיתסרא דלאו אורחיה דכבד למיבלע דם ואפילו בלא מליחה נמי היא גופה שריא כי קא מיבעיא לי למיסר חברתה.
ואמרינן מאי שנא לענין גופה דלא מיבעיא לך דתנן הכבד אינה נאסרת למיסר חברתה נמי לא תיבעי לך דתנן הכבד אוסרת ואינה נאסרת דילמא התם בכבד דאיסורא משום שמנינות משום דמא מאי וכתב המחבר דתמיהא ליה אמאי לא איפשיטא בעייה מדר' אמי דודאי כי אמר ליה זעירי ר' אמי שלקי ליה ואכיל בהדי מליחה א"ל דאי לא מאי מיפשט ליה מינה ואי טעמא דר' אמי משום ההיא מתניתין למה לי מליחה ותירץ דמשום גזרה דשאר בשר ע"כ ולאו מילתא היא דדילמא מליחה משום אכשורי אוכלא א"נ דזעירי לא אמר ליה אלא דאיהו חזא דרבי אמי אכל כבדא שליקא וסבר דודאי במליחה דלא גרע משאר בשר ומכל מקום תפשוט מינה דכבדא במליחה שרי ואהדר ליה למישרי גופה לא מיבעיא לי דאפילו בלא מליחה כלל שריא כי קא מיבעיא לי למיסר חברתה כלומר לאסור בשר אחר שנתבשל עמו ואמרינן מאי שנא לענין גופה דלא מיבעיא לך דתנן בבכורות ר' יוחנן בן נורי אומר כבד אינה נאסרת למיסר חברתה נמי לא תיבעי לך דתנן הכבד אוסרת ואינה נאסרת ואמרינן דילמא התם בכבד דאיסורא ותמיהא ליה למחבר ולימא ליה דכי קתני אוסרת בכבד בלא מליחה ותירץ דהוא הדין דהמ"ל הכי אלא אגב אורחיה אתא לאשמועינן ריבותא טפי דכבד דהיתירא שנתבשלה עם בשר נבלה אינה נאסרת. והכי קאמר הכבד דאיסורא אוסרת בשר משום שמנינות עצמה והיא עצמה כלומר כבד דהיתירא אינה נאסרת משום שמנינות ע"כ. ומתוך דבריו הותר מרק פיגולים ונראה שאינו בקי בענינים אלו שהכבד בולע בליעה יתרה משאר דברים וחס ושלום לא תהא כזאת נשתקע הדבר ולא נאמר. אלא כי אמרינן בכבד דאיסורא הכי קאמרינן דמתניתין מילי מילי קתני והכי קא אמר הכבד דאיסורא אוסרת חברתה הכבד דהיתירא משום שמנינות דכבד דאיסורא והיא עצמה דהיינו כבד דהיתירא אינה נאסרת בנתבשלה בפני עצמה אינה נאסרת משום דם מפני שפולטת דם ואינה בולעת אבל שמנינות דאיסורא ודאי בולעת היא. והיא גופה קמשמע לן דכבד אע"ג דלא בלעא דמא בולעת היא שמנינות ולהכי תנא הכבד אוסרת ואינה נאסרת ואשמעינן תיובתא ברישא ובסופא ולא בעא לתרוצי ליה הכבד אוסרת בלא מליחה לשאר בשר משום דהא פשיטא ליה דהא אפילו בשר לבשר נמי.
והיכא דתלטי ליה לכבד בחלא או ברותחין שפיר דמי ושרי וכתב המחבר דהני מילי לענין דם גופו דהוה ליה כדם האיברים דלא פריש אבל לא לענין סמפונות דהוה ליה כדם בעין ע"כ ואינו נראה דהא סתמא אמרינן חלטי ליה ואכיל וכוליה משמע אלא דם שבשלו דרבנן הוא וסמפונות כיון דבליעי בגופיה דכבדא עשאוהו כדם האיברים דלא פריש וראיה לדבר דרב הונא ורב נחמן דחלטי להו ואכלי ודאי בשולי מבשלי להו בתר הכי בהדי בשרא דאי באפי נפשה בלאו הכי שרי אלא ודאי לבשולי בהדי בשרא עבדי ואי דם שבסמפונות אסור האי נמי אסור משום דם שבסמפונות אלא ודאי כדרפישנא.
גרסינן בפרק גיד הנשה רישא בכבשא תלייה אבית השחיטה מידב דאיב דמא ושרי אצדדין מיקוא קאוי ואסור אנחירי' אי דץ ביה מידי דמעבר ליה שרי ואי לא אסור. איכא דאמרי אנחיריה ואבית שחיטה דאיב אצדדים אי דץ ביה מידי דמעבר ליה שרי ואי לא אסור. וכתב המחבר וקיימא לן כל"ק דבשל תורה הלך אחר המחמיר ע"כ. וליתה דגמרא גמרינן דהלכתא כלישנא בתרא בין לקולא בין לחומרא ותו דהכא דרבנן הוא דדם שבשלו דרבנן הוא.
וכתב דהיכא דאשתלי ולא הפכיה מוקרה בלחוד הוא דאסור ע"כ. וכן עיקר שהרי שאר הדם יוצא הוא באור וליכא אלא קרמא דלא נפיק דמא משום קרמא דמפסקא נמצא המוח מתבשל עם הקרום.
ועוד כתב דהני מילי לצלי אבל לקדרה ודאי מפלט הוא ואוסר בששים ומשערין במוח ואינו נכון דלקדרה לא בעיא ששים אלא לקרום בלבד.
ולענין תרנגולת שמהבהבין אותה באור כתב המחבר שאין מניחין אותה בכדי שיחם הלב והכבד ומה שבתוכה דדם שפירש ממקומו על ידי האש ונבלע במקום אחר אינו יוצא ממקום שנבלע בכח מלח אלא בכח האש ע"כ ולפי דבריו הני מולייתא שנתבשלו קצת כצלי ולא הגיעו למאכל בן דרוסאי אסור לסלקן מן האש וליתנן בקדרה ואלו דברים אין להם רמז בגמרא כלל אלא נראין הדברים שזה דרבנן הוא שהרי דם שבשלו אינו עובר עליו. וכיון שעל הכלל נורא משאב שאיב אנו רואין כאלו כל מה שפירש על ידי האור כאלו לאלתר כלו שאוב וכלה באור על ידי האור ואין אנו יורדין לדקדוקין אלו שאין להם שיעור ואין אדם יכול לעמוד עליהם ולא ניתנה תורה למלאכי השרת ואלו דברים של עיקר ראוי לסמוך עליהם אבל ודאי כשמהבהבין הראש צריך לו לאדם ליתנו על בית שחיטתו בין בבהמה בין בעוף והרגלים צריך לעשות נקב בפרסותיה כדי שיצא הדם משם ואחר שהסר אותן צריך ודאי למלחן באותו מקום. ולענין מליגת גדיים וטלאים בעורותיהם הרבה המחבר לכתוב על זה ולדון אי אמרינן דכלי ראשון מבשל וליתסר משום מבשל חלב ודם או לא יכתב בסוף דלגבי הא לא נפקא לן מינה מידי דאפילו תימא דעירוי אינו ככלי ראשון הנ"מ לענין בשול אבל מכל מקום מבליע ומפליט הוא כן כתב בפירוש מורי רבנו משה ז"ל שכל שיצא מכלל צונן הוא מבליע ומפליט ואפילו בכלים קל וחומר מבית השחיטה שהוא בולע מן המוכן ולענין כלים כללו של דבר כבולעו כך פולטו ובשיעור חום שהם בולעין הם מוכשרין ופולטין ומיהו כלי אינן בולעין ופולטין אלא על ידי האור או חום בשר מחמת מלח ולאפוקי בית השחיטה ודבר חריף שאין בולעין אלא מן המוכן ואינן מפליטין כלים ולא מבליעין.
אבל תמה על המחבר שהביא ראיה דכלי ראשון וכלי שני מבליעין מבית השחיטה ומכפלי דאסרו לסחופי עילוי בשרא ואינו נכון שלא אמרו איסור בכפלי משום בליעה כלל שאין בכך חום לבלוע כלל ואפילו מן המוכן ולא אמרו בשעבר ועשה כלי בעי נטילת מקום ולא קליפה כלל אלא אסרו לעשותו משום דאיכא טיחה נדבקת ביותר וכן בית השחיטה אינו מבליע ולא מפליט דבר קשה אלא שהיא בולעו מן המוכן ומכל מקום אסור למלוג גדיים וטלאים אא"כ לאחר ניקור חלב ומליחה שהעור הרך מקבל מליחה ואין השער מעכב ואם עבר ועשה כן הכל לפי מעשה המליגה שאיפשר שמשערים בששים בכוליה ואיפשר שאין משערין כללו של דבר שאיפשר לדון שנבלע בהשייה משערין בכלו ואם לאו אין משערין בכלו ונאסר הכל כלומר כל מה ששרוי במים אם אין בו ששים במה ששרוי במים ואם אינו שרוי בתוכו מתירין אותו בניטל מקומו כדין חם לתוך חם בשניטלו מן האור לפיכך אין אומרין לעולם בענין מליחה ששים לפי שאינו בהשויה כדמוכח בשמעתא דטפת חלב דבעינן ניער וכסה וכדכתיבנא עלה בסייעתא דמרי שמיא יתעלה.
גרסינן בפרק כיצד צולין אמר רבא האי מולייתא שריא אמר ליה אביי והא בלעא דמא ופריק כבולעו כך פולטו ודוקא לצלי וכתב המחבר דהני מילי בשלא נמלח הבשר אבל אם נמלח הבשר אפילו לקדרה מותר ע"כ ואינו נכון לפי שיטתנו הנכונה שאין מליחה באה אלא להוציא הדם הקרוש על פני הבשר ואפילו לאחר שהוכשר הבשר אם היו משהין אותו במליחה היה פולט דם ואסור לחתוך חתכה שנמלחה וליתנה בקדרה אלא אם כן מולחין מקום חתך הילכך מולייתא בקדרה לא אפשר אא"כ נמלח הבשר בכדי שאינו נאכל מחמת מלחו דהתם כלה כל דמו והרב הגדול ר' משה בר' מיימון היטיב לראות ואסר מולייתא.
אמר שמואל ככר שחתך עליה בשר אסור לאכלה. ואסיקנא רבא אכיל וקרי ליה חמר בשר. ואמר רב נחמן אמר שמואל אין מניחין כלי תחת הבשר פירוש לקבל מיחל הנוטף ממנו עד שיכלה כל מראה אדמימות שבו ואסיקנא דליכא למיקם אהאי שיעורה וליכא תקנתא אלא דמייתינן תלת גללי דמלחא ושדי ליה בי דוגי דדמא סריך בהדי מלחא בתר הכי שפו ליה וכתב המחבר דשמואל דאסר בככר שחתך עליה בשר משום ספק דם גמור הוא ובי דוגי נמי לדם גמור הוא דחיישינן וסגי בתלת גללי מלחא דמלחא משאב שאיב ליה לדמא ע"כ. ודבריו בזה כלן בשגגה דודאי שמואל בהא דככר שחתך עליה בשר אחר שהגיע לכלל מאכל בן דרוסאי הוא. ודבר הניכר הוא לכל אדם ואין לך אדם טועה בזה ואין לך אדם חותך בשר על ככר ולא על גבי כלים קודם שיעור זה ואם כן לאחר שיעור זה א"א לו לחוש לדם מן הדין שכבר הגיע לכלל בשול וכל מה שיוצא ממנו מותר מן הדין וא"ת קודם שהגיע לכלל מאכל בן דרוסאי רבא היכי אכיל והלא פליטת אודם קודם לכן ודאי דם גמור הוא. וכן ההיא דבי דוגי א"א דאתינן קודם שהגיע לכלל מאכל בן דרוסאי שהרי אמרו עליו שכלה כל מראה אדמומית שבו ואע"פ שאמרו עליו דילמא תתאה בשיל עילאה לא בשיל ודאי לא אפשר דלא בשיל כלל כיון דתתאה מטא דבשיל לגמרי דכלה כל מראה אדמומית שבו אלא לא בשיל שפיר קאמר דלא בשיל כתתאי שרואה פני האור ותו דאי קודם שהגיע למאכל בן דרוסאי הוא מראה אודם שבו דם גמור הוא ומי שרינן דם גמור לערב ולבלבל בהדי שומנא משום טעמא דמלחה דשאיב מי בקאינן דשאיב כוליה ותו דלא אשכחן בשום דוכתא דשאיב מילחא דם המעורב בתוך משקה לח ולא אמרו דמייתינן תרי תלת גללי מלחא אלא משום דדמא שכין וסריך בהדי מלחא ואלו איכא למיחש לדם גמור מי סמכינן בהכי למשריה ולבלול לכתחילה על דעת שנסמוך לומר שכל הדם יסתרך במלח ושפיכן ליה בתר הכי ולא חיישינן למידי אלא דברים אלו אינן ודברים בטלין הם ועיקרן של דברים כדברי הרב ר' אברהם בר' דוד ז"ל והסכים עליהן מורי הרב רבנו משה ז"ל דההיא דכבד שחתך עליה בשר והא דבי דוגי בתרוייהו מן הדין מותר ותרוייהו לאחר שהגיע לכלל מאכל בן דרוסאי והוא מן הדין מבושל ולא אמרו בככר שחתך עליה בשר אסור לאכלה אלא מפני מראית העין ולהכי אכיל ליה רבא וקרי ליה חמר בשר דכיון שנבלע בככר אין בו מראית העין ותו אמרינן משמא דשמואל דאין מניחין כלי תחת הבשר עד שיכלה כל מראה אדמימות שבו ומשום מראית העין דודאי כבר הגיע למאכל בן דרוסאי ויותר מזה ואין מניחין כלי תחת הבשר קודם לכן ורב אסי אמר דליכא למיקם אהא מילתא ואהאי שיעורא דזמנין דדמי לן דכלה מראה אדמימות שבו ובו מיחל אדום ועדיין יוצא ממנו מראה אדום וליכא תקנתא אלא בהני תלת גללי דמלתא דסריך דם ביה ותו לא חיישינן למראית העין ושמואל הוה סבירא ליה דאיכא למיקם עלה דמילתא ואלו דברים ברורים.