Bedek HaBayit on Torat HaBayit HaArokh, The Third House, The Seventh Gate
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
בבשולי נכרים גרסינן בע"א בפרק אין מעמידין אמר רב כהנא אמר ר' יוחנן פת לא הותרה בבית דין פירוש לא נמנו עליו בית דין להתירו מכלל דאיכא מאן דשרי פירוש מדקאמר לא התירוה בבית דין משמע בבית דין הוא דלא הותרה אבל מכל מקום היתר נהגו בה לפי שלא היו יכולין לעמוד באותה גזרה אין דכי אתא רב דימי אמר פעם אחת יצא רבי לשדה והביא עו"ג לפניו פת פורני מאפה סאה א"ר כמה נאה פת זו מה ראו חכמים לאוסרה מה ראו חכמים לאוסרה משום חתנות אלא מה ראו חכמים לאוסרה בשדה כלומר דלא שייך חתנות דלא היו אלא עראי כסבורין העם לומר התיר רבי את הפת כלומר בשדה ולא היא לא התיר את הפת פירוש ומכל מקום הוחזקו העם בהיתר ומתוך שיצא הדבר בהיתר יצא כלומר בשדה שלא היו יכולים לעמוד בה ולא מיחו בידם חכמים וכיון שכן הרי היא כאלו הסכימו עליה ומתחילה לא פשט איסורו ברוב ישראל וכל גזרה דאיתנהו בה הני תרוייהו דלא פשט איסורו ברוב ישראל ואין רוב הצבור יכולין לעמוד בה כל בית דין יכול לבטל ואפילו קטן מן הראשון רב יוסף ואיתימא רב יהודה אמר לא כך היה מעשה אלא פעם אחת הלך ר' למקום אחד פירוש ולאו בשדה הוה אלא בעיר וראה מקום דחוק לתלמידים אמר אין כאן פלטר כסבורין העם לומר פלטר עו"ג והוא לא אמר אלא פלטר ישראל פירוש ומתוך כך הוחזקו העם לנהוג היתר בפלטר ואפילו בעיר ומתוך שיצא הדבר בהיתר יצא לפי שלא היו יכולין לעמוד בה וכלה מילתא תליא בפלטר וכל היכא דאיכא פלטר שרי ואפילו בעיר וללישנא קמא שרא כל בשדה ואפילו דלאו פלטר ומאי בשדה כל מקום שאין פלטר מצוי בו ולא נהגו בו בפלטר א"ר חלבו אפילו למאן דשרי של פלטר עו"ג ואפילו בעיר והיינו לישנא בתרא הנ"מ במקום דליכא פלטר ישראל אבל במקום דאיכא פלטר לא. אמר ר' יוחנן אפילו למאן דאמר פלטר עו"ג הני מילי בשדה אבל בעיר לא כלומר אפילו למאן דאמר דכלהו מילתא תליא בפלטר עו"ג ושל פלטר עו"ג מותר לעולם ואפילו איכא פלטר ישראל הני מילי בשדה אבל בעיר לא שארי לעולם אלא בדליכא פלטר ישראל ולכולי עלמא פת פלטר עו"ג מותר כל היכא דליכא פלטר ישראל.
- It is hard to comprehend how we can bake in the public oven [where the bread is given to a Gentile baker to bake for a charge]… [but we have several grounds for leniency, because, among other things] the baker bakes in a special place set up for that purpose, and he is not intending to bake for himself nor for any specific person, but rather he is doing his job, because he is hired to bake and to cook for anyone who comes to that designated place. People neither eat nor drink there, and it is a public space open to all. In this instance, it is possible to justify the practice by saying that this is not really considered Gentile cooking, because there is no fear of social intimacy in this setting. And this is all the more so with respect to bread, which they were lenient with.
ולענין פת בעלי בתים בשדה כיון דלישני נינהו ופלוגתא דרב דימי ורב יוסף מסתבר דאזלינן בה לקולא ובשדה מותר ואפילו של בעלי בתים ואע"ג דשקלי וטרי לפום לישנא דרב יוסף לאו משום דסבירא להו כותיה אלא אפילו קאמרינן הילכך כ"מ שאין מצוי בו פלטר כלל מותר ואפילו פת בעלי בתים ואפילו ליטול מן העיר פת בעלי בתים במקום שיש פלטר ישראל ולילך בשדה ולאכלו שם מותר אלא שהוא דבר מכוער לתלמוד חכם דאמרינן איבו מנכית ואכיל ביה מצרי פי' פת בעלי בתים של בני העיר בשדות אמר להו רבא לרבנן לא תשתעו מיניה דאיבו דאכיל נהמא דארמאי ופרשו הגאונים ז"ל לא תאמרו דבר שמועה משמו.
ולענין פת פלטר ביד בעל הבית או פת בעל הבית ביד פלטר כתב המחבר דבתר מעיקרא אזלינן ופת פלטר ביד בעל בית מותר ופת בעל הבית ביד פלטר אסור דפת פלטר כיון דהותרה הותרה והביא ראיה מההיא דאמרינן ההיא ביתא דחיטי דנפל עלה יין נסך ואמרינן עלה דשרא רבא למטחינה ולמיפי' ולזביניה לנכרים שלא בפני ישראל אלמא דאי בפני ישראל אסור משום דאתו למיהדר ולמיזבן מינייהו דכיון דהוה פת ישראל ואישתרי כי הוי דבעל הבית מותר והכי נמי פת פלטר וזו כשגגה ואינן דומות כלל שהתבשיל שלנו היתר גמור הוא ושוב א"א לו להיאסר ביד נכרים וכן פת אבל הפלטר דין בשולו ואפייתו בכל מקום כנכרי גמור ואלו אפה ובשל בשלנו איסור גמור הוא אלא שהפת התירו מידו כל זמן שאין שם פלטר ישראל וכשיש פת לפלטר ישראל פתו נאסר וכשכלה פתו של ישראל הרי פתו הותר נמצא פת פלטר הרי הוא כפתו של נכרי אחר ואפייתו באיסור בשל נכרי אחר אלא שמידו התירו נמצא שאין אפייתו מתרת אלא מכירתו על ידו של פלטר היא המתרת שכיון שאין כוונתו אלא להשתכר במכירתו אין כאן כל כך קירוב והתירוה מפני חיי נפש כדאיתא בירושלמי הילכך פת בעלי בתים ביד פלטר מותר ופת פלטר בידו של בעל הבית אסור ולא עוד אלא שאם הזמינו פלטר לישראל הרי פתו של פלטר אסורה לו דלא עדיף האי מפתו של ישראל שאפה אותו הפלטר שהוא אסור ופתו של פלטר הוא עצמו משתנה דינו שאם הגיע לשם פלטר ישראל הרי הוא אותו פת בעצמו שהיה מותר קודם לכן עכשיו כשהגיע שם פלטר ישראל נאסר וכשכלה פתו של ישראל חזר והותר ואלו דברים ברורים ויש כאן מקום עיון לפי דברינו שלא הותרה פת פלטר אלא מידו. ישראל ששלח נכרי לקנות פת מפלטר ואין שליחות לנכרי והנכרי הקונה לא זכה בו בשביל ישראל המשלח וכיון שכן ישראל זה לא זכה בו מיד פלטר תאמר שהוא אסור ונראה דכיון שאין דעתו של שליח זה לזכות לעצמו וכיון שכן א"א לזכות נמצא ישראל מידו של פלטר הוא זוכה דמידו חשבינן ליה כל זמן שאין יד אחר זוכה באמצע.
ולענין פת של ישראל שנעשה על ידי עו"ג גרסינן בגמרא אמר ר' יוחנן שלש מלאכות יש בפת האי ריפתא דשגר נכרי ואפה נכרי אסור שגר ישראל ואפה עו"ג שרי שגר עו"ג ואפה ישראל שרי שגר עו"ג ואפה נכרי וישראל מחתה בגחלים שרי וכתב המחבר ואע"ג דבשאר בשולי עו"ג לא שרינן שגר עו"ג ואפה ישראל קולא היא בפת מפני שהוא עיקר חיי נפש ע"כ ולא היא דלא חשבו לה להא קולא ולא אתמר בה האי טעמא אלא שגירת תנור בפת והיסקו מלאכה חשובה חשיבא.
והשתא ודאי קשיא טובא מנהגא היאך אנו אופין בפורני ויש משליכין עץ לתוך הפורני ומורי רבנו משה ז"ל כתב שאין זה מכשיר כלל שלא אמרו אלא שגר תנורא או חיתוי בגחלים הניכר באפייתו כגון שניכר מהירות אפייתו על ידי כן ואני אומר מקום הניחו לי רבותי לפרש שיש כאן בענין בשולי נכרים קושיא אחרת גם כן דקיימא לן בחולה שאין בו סכנה שאין מתירין לו איסורין של דבריהם אלא בהנאה והתם נמי שלא כדרך הנאתו אבל לא באכילה שלא הותר סתם יינן ולא שמנה של גיד הנשה למי שהוא חש בגופו חס ושלום נשתקע הדבר ולא נאמר וכן הדין במוקצה דאסור ודאי בחולה שאין בו סכנה ואע"ג דשרינן לגונח לינק חלב בשבת לאו מוקצה הוא דהאי בהמה לא אתקצאי אלא מחמת איסור שחיטה בכל מאי דאפשר לאיתהנויי בלא איסור שחיטה שרי תדע דהא קיימא לן דמותר לחלוב בשבת בתוך הקדרה משום דמשקה הבא לאוכל כאוכל דמי ולא אסרינן משום מוקצה ולא דמי לביצה שנולדה בשבת דאסירא משום מוקצה דהתם בשבת נגמרה יציאתה ונעשית בריה מיוחדת בפני עצמה מה שאין כן בחלב שלא נתחדש בשבת שיעשה בריה חדשה ופנים חדשות אלא שנתרבה ריבוי שאינו ניכר ושאינו מסויים שהרי ידוע ומפורסם לכל שאף מערב שבת היה שם חלב וכהאי גוונא ליכא משום מוקצה אלא משום חולב ואפילו כדרכו ליכא איסורא דאורייתא וכיון דכן השתא דהוי מפרק שלא כדרכו שרי ליה רבנן והשתא דאתינן להכי קשיא טובא היאך מתירים לחולה לבשל לו על ידי נכרים ובודאי בכל דבר התירו לו אף בדברים שיש בהן בשוי נכרים והכי מוכח הא דאמרינן בשבת חיה שלשה שבעה שלשים שלשה מחללין עליה את השבת לעולם שבעה אמרה צריכה אני מחללין עליה את השבת שלשים עושין לה על ידי ארמאי כדקיימא לן דכל צרכי חולה נעשים על ידי נכרים בשבת והוא שאינו שלו ואינו עושה במצות בעלים איסורא דרבנן והתירו לחולה ובודאי דשלשים דומיא דשבעה ושלשה מה שבעה ושלשה עושין לה על ידינו כל דבר אף שלשים עושין לה על ידי ארמאי כל דבר ומותר לה אפילו בדברים שיש בהן בשולי נכרים. ותרצתא דהני שמעתא דרבנן באיסורין אלו שאסרו בשל נכרים משום חתנות לא השוו בהם מדותיהם כשאר איסורין של דבריהם כגון שמנו של גיד וכחל אלא כאן לפי מה שראו אסרו ופעמים החמירו ופעמים הקלו שהרי יינן ופתן והשכר שלהן והשלקות כלן מדבריהם משום בנותיהן ואסרו יינם ואף מגעם ביין שלנו ואפילו בהנאה וסמכו דבריהם לשל תורה לעשותו כיין נסך לפי שבו ראוי להחמיר לפי שקרובה ומצויה תקלתו יותר מן הכל ואעפ"כ התירו במבושל שלנו לפי שאין שתייתו תדירה ועיקרו לרפואה פתן הסירו מן הפלטר ושורת הדין אף בשדה מותר ובשכר התירו חוץ לביתם הרי שיש מקום שהוא אסור ומקום שהוא מותר ובשלקות התירוה כל שאין הנכרי מתכוין לבשל כדאיתא בגמרא נמצא דבר אחד פעמים אסור פעמים כיוצא בו מותר שלא אסרו בזה כל זמן שאין בו חשש בנותיהן אף אני אומר שהנכרי שבא לבשל לחולה והוא בשבת בזמן האסור לנו לבשל שלא אסרו משום בשולי נכרים כלל דלא שייך הכא משום חתנות ולא עוד אלא שמותר לבריא במוצאי שבת. עוד אני בא לדון מזה הטעם שלא השוו חכמים מדותיהם בענין זה ולא אסרו בו אלא לפי מה שיראה שימשך בו טעם של חתנות ואומר שהנכרי שבא לבשל לעצמו בין בחול בין בשבת ובלבד דברים המותרין שאע"פ שהתבשיל אסור משום בשולי נכרים אבל הכלים מותרין להשתמש בהן אחר הדחה דלגבי גיעולי הכלים לא מסתבר למימר דגזרו ואסרו בהו משום בשולי נכרים דלית בהו משום חתנות ולאו משום איקרובי דעתא. עוד שמעתי בשם הרב ר' יצחק ברבי מנוח ז"ל שאין דין בשולי נכרים בעבדו ושפחתו הקנוים לו כיון שמעשים דרך כפיה לא שייך הכא איקרובי דעתא. ומורי רבנו משה ז"ל רואה דבריו אע"פ שאין ראוי לעשות כן לכתחילה דיעבד מותר ומעתה יש לדון לזכות בנדון שלפנינו דלא חשיב בשולי נכרים שכיון שזה מחוקי המלכות לאפות כלם פתן בפורני ואין אדם רשאי לקבוע פורני לעצמו לא גרע לענין פת מפת פלטר נכרי במקום שאין פלטר ישראל.
ועוד שהאופה אופה בבית מיוחד לכך ואינו מתכוין לבשל לעצמו ולא לשום אדם מיוחד אלא למלאכתו לפי שהוא שכיר לאפות ולבשל לכל הבא בבית מיוחד שאין בני אדם אוכלין בו ולא שותין בו והוא רשות הרבים לכל העולם בזה אפשר לדון לזכות דכי הא לא חשיב בשולי נכרים דלא שייך בהא איקרובי דעתא וכל שכן לענין פת שהקלו בו.
ולענין בשיל שנעשה על ידי עו"ג וישראל אמרינן בגמרא אמר רבב"ח אמר ר' יוחנן ואמרי לה א"ר אחא אמר ר' יוחנן בין שהניח נכרי והיפך בו ישראל בין שהניח ישראל והיפך נכרי מותר ואינו אוסר עד שתהא הנחתו וגמרתו ביד עו"ג ואיכא מאן דאמר דתחלתו ביד נכרי וסופו ביד ישראל דשריא דוקא בשלא הגיע על ידי נכרי למאכל בן דרוסאי אבל הגיע על ידי נכרי כמאכל בן דרוסאי אסור ואיכא מאן דאמר דכל שגמרו ביד ישראל מותר ואפילו בנגמר בשולו כל זמן שמצטמק ויפה לו וכן עיקר דסתמא קאמר דהניח נכרי והפך בו ישראל מותר ולא יהיב שיעורא ולא עוד אלא דכפליה ללישניה דאמר אינו אסור עד שתהא הנחתו וגמרו ביד נכרי אלמא לא מיתסר עד שתהא כלו ביד נכרי הילכך תחילתו ביד ישראל כדי מאכל בן דרוסאי מותר גמרו ביד ישראל בכדי שיהא בו תיקון התבשיל מותר והמחבר הקשה לסברא זו מהא דאמרינן בגמרא האי נכרי דחריך רישא שרי למיכל מריש אוניה ופרישנא בגמרא משום דלעבורי שער קא מכוין ולא לבשולי אלמא דאי מיכוין לבשולי בשולי כי האי גוונא אסור ואע"ג דלא גמר בשולו בידו דודאי בשיל על ידי העברת שער אינו בשול גמור ע"כ ובהא ודאי לא עיין בה דמי איכא מאן דאמר כשבישל הנכרי כדי מאכל בן דרוסאי ובא ישראל לאוכלו דלא מיתסר הא ודאי פשיטא דמיתסר והיינו ריש אוניה דרישא דמיתסר אלו מיכוין נכרי לבשוליה דהא כוליה על ידי נכרים אין דיננו אלא בשבשל הנכרי כדי מאכל בן דרוסאי וגמרו ישראל וזה ודאי מותר וזהו איסור החוזר להכשרו הא דאמרינן לעיל לענין פת בעלי בתים דשורת הדין שמותר ללקחם ולהוציאם בשדה ולאכלן שם איכא דדאיק עלה מיהא דאמרינן ההוא ביתא דחיטי דנפיל עליה חמרא דנכרים שרינן ליה למיעבדיה פת ולזבוניה לנכרים שלא בפני ישראל ואמאי לא חיישינן דילמא זבין ליה ישראל ואכיל ליה בשדה ולאו מילתא הוא דדבר שאינו מצוי היא ודבר שאינו ראוי אע"פ שמותר מן הדין הילכך ליכא למיחש להא וכ"ש בהא דאיסורא משום יינן דאיסורא דרבנן ודבר ברור הוא ע"כ.