Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer Siman 100
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
אלא מן הקרקע כלומר אפי' מניה וכן מוכחן סוגיא דהאו' דף ס"ה ע"ב וכן איתא בריטב"א שם וכן בנדרים דף ס"ה ע"ב ועיין שם בהר"ן וכן בהרבה מקומות בכתובת בתירץ וחד מנייהו פרק האשה שנפלו דף פ"א כתבו דפלוגתא דרבי מאיר ורבנן הייני מניה איברא בתשובת מהר"י בן לב ספר ב' כלל נ"ה כתב והא ליתא דאפי' נימא דהכתוב נמי זוכה ממטל' מחיים מדין התלמוד כסברת רוב הפוסקים ואיני יודע מאן ניהו וע' ברמ' פי"ו מה"א לנוסח הרשב"א אף הרמ' הכי סבירא ליה גם א"י איך מיישבים סוגיות הנ"ל. ואולם מרש"י ז"ל כתובות דף ס"ז ע"א ד"ה פורנ' לגבות מיתמי משמע ברור הא מחיים אין נ"מ וצ"ע הן אמת דלדברי הפ"י ז"ל דף פ"א ד"ה דלמא ר"מ היא שכתב נראה לי פשוט דתליא הא בפלוגתא אי כתו' דאוריי' או דרבנן ורבי מאיר לשטתו דסובר כתוב' דאוריית' היה אפשר לומר דהפוסקים שמרמז עליהם מהר"י הנ"ל סוברים כר"ת דסמכינן על רבי שמעון בן גמליאל דכתו' דאוריי' והסוגיא דהאומר ונדרים מתמיה שיהא משם נמי מוכח הכי אבל לע"ד דברי התו' בכתובות דף י' ד"ה הואיל ותקנו חכמים הוא משמעות להדיא דלא כהפ"י שהרי כתבו ועוד דלא משתמיט תנא בשום מקום דאית ליה כתו' אשה ממטל' אלא רבי מאיר הרי דלא ס"ל דתליא בזה וכן מוכח באמת מנדרים דלדברי פ"י אין מקום לתמוה על רבי עקיבא דדילמא נמי כרשב"ג ורבי מאיר סבירא ליה וכתב עוד שם הפ"י וא"ל אדרבא כיון דכתו' דרבנן שלא תהא קלה להוציא אם כן מי שאין לו קר' תהא קלה הא ליתא דמכל מקום לא תהא קלה שאם יקנה קר' בסוף ישתעבד והתי' דחוק דמי יכריחנו ליקנות קר' ותו דמכל מקום כ"ז דלמה להו קר' אשה לא סמכה דעתה וקרוב לביאת זנות ואמר ליה נמי דאף דמטל' לא משתעבדו היינו שאין יורדין למטל' להגבותם אבל מכל מקום מחויב לשלם ומנדין עד שיפרע ודיש מפרשים סוף ב"ב שעבודא לאו דאוריי' ואפי' מבני חורין ע"ש ברמב"ם וריטב"א קדושין דף י"ג דאם כן לא מקשה בנדרים מידי והנלע"ד דאיתא בב"י סימן קי"ט תשובת הרשב"א בשם הרי"ף הרוצה לגרש ואין לו הכתובה אינו רשאי לגרש ומנדין אותו אם לא ציית דינא ומביא ראיה ממתני' דלקחה כו' ואם אמר הרי גיטך והרי כתובתך רשאי הא בלא כתובה אינו רשאי לדבריו ל"ק דהאי ומה בזמן שאין לו כלום מנדין אם יגרש בלא כתובה בזמן התלמוד בשהיה לו מטלת שאינו רשאי עכ"פ לגרש ותו אינה קלה ואף דמהרמ"א שם משמע שחולק ע"פ הריב"ש מכל מקום יש לומר דהחולקים סבירא ליה כהירוש' שבטור סימן צ"ג שכ"ז שאינו מסלק הכתוב' חייב במזונות ונמי אינה קלה ולהירו' אין ראיה ממתני' הנ"ל לדין הרי"ף הנ"ל דאלו לא יאמר הרי כתובתך יהא חייב במזונות ורפואה ואינו פועל בהגרושין והרי"ף הוא החולק על הירושלמי וכן משמע בהתשובת הרשב"א שסידר ב' הדינים תכופי' עכ"פ חד דינא מוכרח מהמתני' (ודעת הריב"ש שבסימן צ"ג בב"י בשמו דלא כהירושלמי וגם אינו סובר כהרי"ף צ"ע איך מיישב המשנה וע' סימן ע"ט למה שבארתי ל' הרמ' אף המתני' מיושב) אך לשטת הרי"ף עדין קשה מה מקשה בנדרים הא עכ"פ אינו רשאי לגרש עד שישלם הכתוב' ודלמא הא דחייבי ר"ט היינו דאסרו בהגרושין עד שישלם. וע"כ דזה אינו הא איהו לא תבע הגרושין אלא היא מפני שנדרה וא"כ נהי דהוא הגורם מ"מ לא גרע בהנדר ממי שעבר וגירש ובעבר וגירש ע"כ דמודה הרי"ף ששוב אין עליו דין באין לו כלום וה"ה בזמן הש"ס בדלית לו קרקע ושפיר מקשה. ואם כן הדרא הקושיא לדוכתה שתהא קלה להוציאה בינו לבין עצמו כדאמרינן במסכת בבא בתרא דף קע"ד אטו כל דמגרש בבי דינא מגרש וכן הוכיח מזה הרמב"ן בספר ה' שטות בגיטין דף פ"ו שטות הר"ף דלר"א ע"ח נמי כרתי (אך צ"ע לפי זה ריש גיטין איך סמכינן על סתם ספרא דדינא מגמר גמירי והרשב"א בהעתיקו דברי הרמב"ן משמיט באמת הוכחה זו) משא"כ להירושלמי ניחא דמשום דמחויב במזונות כ"ז שאינו מסלק שוב אינה קלה להוציא ובנדרים נמי ניחא לשטת הפוסקים דאין יכול להדירה אם לא דתלה בתשמיש משא"כ לאחר הגרושין יוכל דזונה באמת ולהרמ' בל"ז אינו יוכל לזונה ודוק. ואולי מ"מ אף דהרי"ף יש לדחוק מדמ"מ האיסור גרושין רובץ עליו כל שאינו משלם הכתוב' שוב אינה קלה:
הג"ה ומיהו היורשים כו' איתא בח"מ סימן ק"א סעיף א' בא לפרוע אם יש לו מעות צריך ליתן לו וא"י לדחותו אצל קרקע או מטלט' וכתב הש"ך וכן הדין לענין גביות כתו' שצריך ליתן מעות מזומנים אם יש ליתומים מעות בעין לפי מה שכתב בטור א"ע סימן ק' וכן הוא בתשובת רשד"מ וכו' וספר זה א"א. וגם הבאר היטב כתב הכא אם יש מעות בעין והיא תובעת מעות והיורשים רוצים לתת לה מטל' עיין כנה"ג ורדב"ז. וגם ספרים אלו א"א ודברי הש"ך צ"ע אי קאי לעיקר כתובה מבואר הכא דאפי' בקרקע יכולים לסלקה ומכ"ש במטל' ואפי' אי איירי בנדוניא שלרוב הפוסקים היא כחוב גמור מ"מ בחוב גופיה מבואר בח"מ סימן ק"ז סעיף א' אם ירשו קרקע ומטלטלין וכו' הדין עם היורשים ומה שכתב לפי מה שכתב בטור הכא א"י למה רומז ואם למה שבדינ' דש"ע סעיף ג' במקום שבש"ע כתוב אם נמצא בני חורין גובה כתוב בטור אם מוצאים לי קרקע בני חורין מוכרין ונותנין לה מזה לע"ד ל"מ מידי כי ר"ל שלטובתו אם רצה למכור בהכרזה כמו שעושין בלוה אולי ימצא מי שיתן יותר מהשומא אבל אם לא ימצא קונה מחויבת ליגבות בשימא כי מה"ת תתעלה מבעל חוב ולהכי כתב הב"י שהוא פשוט. וע"כ כונתו לשטרי כתו' דהאידנא שכותבין נכסים דאית להון אחריות ודלית להו וכו' ואפי' מן גלימא כו' בחיים ובמות והפירש לע"ד שמשעבד בפירש מטלטלין אף דלאחר מיתה וע"ד המבואר ברמ' שנהגו לפרש בכל כתובה מקרקע ומטלטלין (וע' במ"ל פכ"א מה"ס תוך תשובתו מביא בשם מהרי"ו ואע"ג שכתב ג"כ אותה תשובה וז"ל ועוד אני סבור לכך אנו כותבין בחיים ובמותי כדי לגבות מן הראוי וכו' ולע"ד הפשוט כנ"ל) לפי זה לדידן מטלטלין דיתמי מדינא משתעבדי ושפיר שאין יכולין לדחותה אצל קרקע כבח"מ סימן ק"ז הנ"ל שכתב ואם ירשו קרקע ומטלטלין ואין מפורש נשמע הא מפורש לא וכן מביא הב"ש ס"ק ד' בשם הש"ג:
וא"כ משמע דס"ל דדין כתובה הפשוטה ממש כב"ח אז אף לזה דאם יש להו מזומנים חייבים ליתן מזומנים וזה עדין צ"ע מנ"ל הא לא שייך הטעם דזוזא יהיב וזוזא שקיל ומה"ת נתעלה מניזוק דדינו בעדיות ומכל מקום אפי' מניה דידיה דמטלטלין ודאי משתעבדו מ"מ לכ"ע יהיב סיבין ואפילו אית ל' זוזא כדאית' בח"מ סי' תי"ט ומכ"ש כתו' דדינה בזבורות. ואף דברי הב"ש דהכא צ"ע שתחלוט שאם מפורש גביות מטל' אין היורשים יכולים לדחותה למקרה וזה לא נאמר בהש"ג אלא בכ"ח ולא בבתו' כמבוארים דבריו פ' הכותב דף ק"ו ע"ב בדפוסי אמשטרדם וא"כ לא מיבעי' להסמ"ע סימן תי"ט דאף בנזיקן הברירה להגבות קר' משום דלא שייך טעם הנ"ל מה"ת תהא עדיף מניזק בשלמא בב"ח היכי דמפרש שעבוד מטל' דיתמו שאז דינם כלוה עצמן והוא מחויב דמידי דקרוב לזוזא ה"ה היתומים אבל כו' אפי' הוא עצמו ואפילו שעבד בפי' מטל' מאין יבא עזרה להיותה עדיף מניזק אלא אפי' להש"ך דלהניזק הברירה מ"מ לע"ד אין ללמוד אשה מניזק דעכ"פ דינו במיטב ואפשר מטל' לגבי קר' בכלל זה משא"כ אשה ודמות ראיה לדעתי מדברי הה"מ שבפי"א מה"מ כ' שבזה יפה כח הכתיבה מכח התקנה לנ"מ שהברירה ביד המלוה ובפי"ו מה"א שתק מזה כנראה היינו מטעמו ולפ"ר אין דברי הש"ך מתקיימים אלא בנדוני' וכששעבד בפי' מטל' דיתמי כדנהגינו בכתיבת שטר ת"כ ע"פ הנ"ש אך ע' סי' ק"ב סעיף ד' כ' הב"ש והר"ן כ' אם הקר' שוה עשרה והיא רוצה לקבל בכ' והיורשים רוצים ליתן עשרה הדין עמה וע' בחה"מ ע"ש סי' קט"ו וש"ך ס"ק י"ט ובתשו' פ"מ ח"ב סי' מ"ו העלה בסד"ד נמצא גבי ב"ח היורשים מוחזקים אבל בנידן דידיה שהיה אלמנה עם יורשים עדיין צ"ע מה שהחליט שהיתומי' הם מוחזקים מטעם נכסי בחזקת' יתמי קיימו וזה ניחא נגד שעבד הכתו' אבל האלמנה הא יש לה נמי לדידן דפסקינן כאנשי גליל שעבוד מזונות ולגבייהו הא מבואר סי' צ"ג סעי' ט"ו דנכסי' בחזקתה ונהי דאנן ע"פ מנהג נהגינן כאנשי יהודה כמבואר שם בהג"ה סעיף ג' וע"ש בלי ספק זה אינו אלא בשיכולין לסלקה כל הכתו' ולא באופן זה אלא נשארת בשעבוד מזונותיה וא"כ היא המוחזקת והדין עמה כפסק הר"ן:
וי"א דוקא שנתן לאחרים כו' המהר"מ ז"ל במר' הוציא זה מפ' נ"ש דף מ"ט וסובר מה דפסקי' דלית הלכתא כתק"א היינו בהתקנה שהוא ואשתו נזונות מהם אבל האשה אפי' בחייו או לכל הפחות לאחר מותו דליכא אינש דטרח לה ודאי משום פסיד' דידה מקבל מתנה כזה שראוי לירש ולא שייך גבי' דאי לאו דהו' ליה הנאה מני' עשאו חכמים אך כיורש וטורפת למזונותיה כמו שנזונית מנכסי בעלה אצל היורש ולמד ממנה דה"ה לדידן דמטל' דיתמי משתעבדו ודלקוחו' ומקבל מתנה לא הא מן מקבל מתנה כזה נזונית וה"ה כתו' טורפת מנייהו ועיקר סמכיתו כדחזינן לגבי הבעל דבמקום פסידא דאחרינא דהיינו מזונות האלמנה לא עשאו להבעל לוקח מטעם שלא הוציא מעות בקנינו אף שעל סמך זה נשאה מכ"ש מקבל מתנה כזה דלא שייך גבי' אי לאו וכו'. ויראה לע"ד דעד כאן לא ס"ל הכי אלא לענין מזונות וגביו' כתו' שהיא מלוה בשטר אבל במע"פ אף דנמי שייך סברתו למה דקי"ל מע"פ גובה מן היורש וא"ג מן הלקוחות דליהוי מקבל מתנה כזה דין יורש לו ומע"פ נפרע ממנו מ"מ נלע"ד דודאי סובר כשטת הרי"ף שבסי' צ"א דאף בבעל עצמו לא נפשט האיבעי' ופסקינן דאינו גובה ומשום דאפסיד אנפשיה במה דאוזפי' כל עיקר ע"ד שביאר תשוב' מהר"מ אלשיך הבאתי שם וה"ה הכ' דמע"פ או אפי' בשטר בלא אגב או אפי' אם אגב לדידן דס"ל תקנו' השוק דאינו גובה ממקבל כזה ותדע שהרי עצמו שם בפ' נ"ש בסופו פוסק דאם יש עדים שהקנה לאשתו ובניו בגדי שבת וי"ט אינו גובה מהם וכל זה היינו למה דקי"ל מע"פ אי שטר בלא אגב א"ג מלקוחות כמבואר בטור ח"מ סי' צ"ז בשם הרמב"ן ואלו דבנים במתנתם דין יורש להם הרי לדידן דמטלטלים דיתמי משתעבדו ליגבה מכסות בניו אפילו דחול א"ו דמע"פ דשייך אפסיד אנפשיה מודה ולא נאמרו דבריו אלא בכתו' ומזונות דלא שייך אפסיד אנפשי' והב"ש כתב בשם תשו' הש"ך וא"א מע"פ א"ג מיורשי' ור"ל אם האב נתן להם מתנת ברי ואולי כוונתו לדעתו וע' סי' קי"ב סעיף ז':
ואם מכרום יורשים ע' ח"מ וע' ש"ך ח"מ סי' רנ"ב ס"ק ו' ועכשיו נוהגים לכתוב בכל הכתוב' כו' ודאקנה ומ"מ וכו' מזה נראה דדוקא למטל' מטעם תקנות השוק הוא דאינו מועיל כתיבה זו לולא כן ודאי הי' מועיל הא לקר' מועיל כתובת דאקני אף לכתו' שטורפת ממה שקנה ומכר וכן מוכח שבודאי לא לחנם קבע הרמ' פ"ד מה' יבום נוסח זה. והש"ך ח"מ סי' קט"ו ס"ק ך"ט כ' ולפ"ז יצא לנו דדאקני אינו מועיל לכתו' ותוספת וכו' ודחק עצמו בל' הטור ומחבר סי' ק"ב סעיף ג' ומסיים ולפ"ז מה שכותבין בכתובות ודעתיד אנא למקנא אין מועיל ללקוחות ולע"ד זה אינו כדמשמע הכא וכן מוכח ריש אע"פ מדלא קאמר לנ"מ בין כתו' לשאר חוב דין דאקנה ואך שבח הזכיר הגמר' ודוקא שבח דבאמת אינו אפילו דאקני ממש אלא שהחכמים הסכימו לגבי ב"ח שיהא חשיב כמו דאקני ע"י מה שכותב לו המוכר אנא אקים כמבואר היטב בנ"י שבסמ"ע שם בזה מקולי כתו' שלו אבל בדאקני גמור מה"ת לפלוגי והעיקר שכן כתב ע"פ פירושו לסוגי' דבכורות וכ' שבחנם נתחבטו כל הגדולים והמציא שמה שצריך רבא לטעם שב"ח גובה השבח היינו אך על ההוצאה דאלו להשבח היתר על הוצאה לא צריך לההוא טעמא דע"י דאקני טורף מדינא ולהכי פשיטא ליה דשבח היינו דאקני ממש ויליף דכתוב' כמו דאינה טורף שבח ה"ה כתיבת דאקני אין מועיל לה וכל זה גרם לו שדחה דברי הנ"י בס"ק י"ב וך"ז בב' ידים אבל כבר הארכתי והעליתי שדברי הנ"י מוכרחי' וברורי' בטעמם דדוקא בלוקח ע"י הכתיבה הנ"ל חשוב שבח דאקני אבל במקבל מתנה דאין לו על מי לחזור ומכ"ש ביתומים דתרתי איתנייהו גבייהו שאין להם על מי לחזור וגם בשעה שבא השבח לעולם כבר מת המשעבד דהיינו האב וע"ש ס"ק ט"ז לא חשוב כלל דאקני ולא לחנם נתחבטו כל הראשונים כי א"א להחשיב שבח דמחמת הוצאה ביתמי לדאקני והפי' המחוור לע"ד במח"כ יתר הראשונים הוא פי' המלחמות שהביא שם ומפני שאין כאן מקומו נלאתי להעתיק אריכות דבריו על רוב דברי הש"ך ז"ל שם. עכ"פ זה ברור לע"ד דכתיבת דאקני מועיל לכתוב' ותוספות והכי איתא להדיא ברשב"ם מס' ב"ב דף קל"ג ד"ה א"ל ר"כ כו' שאם תמצא מקום לטרוף כגון נכסים טורפת מהם וכדכ' ודעתיד אנא למקני שנכסי' העתידים לבא ישתעבדו לה ול' טורפת ודאי על לקוחות נאמר. כ' הב"ש כתב כן ע"פ תשו' הרא"ש וכבר כתבתי בסמוך דע' הרשב"א בזה ור"ל סוף ס"ק ה' כ' ונשמע מתשו' אלו וכו' ולכן כ' הכא אחרי שבל"ז אין הרשב"א מסכים ונראה לכ"ע וכו' ואני תמה אטו הרשב"א דעת אחרת אתו לדינא מהרא"ש וכבר הביא הש"ך ח"מ סי' ס' ס"ק ד' כה"פ והרא"ש מכללם כתבו מנהג זה ומ"מ מחליט שם ס"ק ו' דאפי' באו אחר המכירה ליד ב"ח זה שיש לו אגב צריך להחזירם כיון שכבר קנאם לפי קנינם וע' בדבריו ס"ס קך"ו מבאר דעתו ומשיג על תשו' ר"מ אלשיך ואם הש"ך הכי דעתו בב"ח שמפקפק ס"ק ד' מחמת שאין המנהג לכתבו בכל השטרות מכ"ש בכתו' שהמנהג בכלם בודאי אין לפקפק על המנהג שלא לטרוף בו מתק"ה דאל"כ אין לך אדם קונה חפץ ממי שיש לו אשה. א"ו אין עיקר כתיבת אגב זה אלא לעניני' פרטי' שבסי' ס' בסמ"ע והברור כדכ' הש"ך דאף ע"י קנין לחוד אף שבעו לידה מוציאין מידה וצ"ע. וע' ספר נ"ש ולעיל סי' ס"ו:
ואינם נגבים מהשבח כ' הב"ש ולא כפי' משניות שכ' בתר התקנה אשה גובה מהשבח' ומהראוי וע' מ"ל פ' כ"א מה' מלוה אבל לא מהראוי הב"ה כ' מהראוי אפי' מבעל עצמו מהרי"ו סי' ח' ע"ש ויפה כ' לע"ש כי אף שמבואר שם הכי מ"מ לע"ד בכיון גדול השמיט הרמ"א ז"ל דברים אלו כי המה תמוהים שכ' שאדם שגירש אשתו ולא היה לו לסלק כתו' ואח"כ בא ממון לידו באיזה אופן שיהי' פטור מלשלם והראי' דס"ל הכי ממה שכ' סוף דבריו דקשה אדידי' מהרמ' שכ' פי"ב מה"א אם הי' עני ביותר וא"י ליתן לה לחם כופין אותו להוציא ותהא הכתוב' חוב עליו עד שתמצא ידו וכ' ואפילו שהמיימוני פליג מ"מ כיון דהא שרי סבר דלא גבה מהראוי לא מפקינן ממונא ונעלם ממנו שהרא"ש עצמו בתשו' והיא בב"י ס"ס קי"ז פסק נמי הכי והוא מבואר נדרים דף ס"ה ע"ב. ודבריו הוציא מהרא"ש פ"ק דמציעא מדכ' הא דתנן בבכורות אין האשה נוטלת בשבח היינו אפי' בחיי הבעל וא"כ הא דתנן נמי ואינה נוטל בראוי נמי בחיי הבעל וזה לאו מידי דאטו מפרש דמה דתנן אינה נוטלת בשבח היינו אפי' מיני' זה ודאי א"א דמני' אפילו מן גלימא ולא קאמר אלא דמתני' בכל גוונא איירי במה דשייך דהיינו בין שבאה ליגבו' מיתומי' אינה טורפת השבח שהשביחו יתומים ובין שבאה ליגבו' בחייו מלקוחות א"ט במה שהשביחו לקוחות וע"ז קאי קושית הגמ' מן ב"ח ומשני מקולי כתו' אבל מה דתנן ולא מן הראוי פשיט' שאין לפרש אלא לאחר מותו ותדע שהרי לשטתו מה דתנן ולא מן הראוי דאיירי נמי' היינו בקר' דאלו מטל' בל"ז לא השתעבדו והגע עצמך א"כ אם גירש ולא היה לו לשלם הכתו' ושוב ירש קרקע לשטתו נמי פטור והס כי לא להזכיר שהרי להדיא פסקינן בח"מ סי' קי"ב דמני' גובה ב"ח מכל אשר ימצא לו ואפי' לא כ' דאקני וכבר מבואר בש"ך ח"מ סימן ק"ד פלוגתת ראשונים ואחרונים אי ב"ח גובה מהראוי ובזה לא נסתפק אדם והיינו משום דמיני' כל זמן כשחי אינו זז השעבוד מגופי' והראוי כשנעשה לו מוחזק חל עליו השעבוד מאם וגובה מני' והכי איתא מס' ב"ב דף קנ"ז ופשיטא דלא שייך דין ראוי עד שימות דבטל שעבוד דמני' ועל הנכסי' לא חל מחייו וזה ברור בלי שום ספק והראי' ללא צורך ועיקר דינו שהוציא מפ' האשה שנפלו דלא אשכחן תנא וכו' ומסיים וכיון דחזינן דלר"מ לא גבי ממטל' הראוים אפילו בחייו ה"ה לדידן דס"ל דגבי' ממטל' לא גבי' מן הראוי כמה תמוהין דבריו בזה הא אף לשטתו משם תברי' דהא הרא"ש שם כ' דלמדן דמטל' משתעבדו לא שייך כלל לתפות גביו' מטל' לקולא דכתו' כיון דלית בה פלוגתא וגם משם ראי' דכ"ז שחי אין מקום לראוי כ"א למציאות דינא דר' נתן ונ"מ אם רוצה לשלם ואינו חפץ לטעון לאו בעל דברים דידי את אז בחייו נעשה מוחזק וחייב לפרעו ולולא דר"נ יש מקום לבעל הדין לומר לאו ב"ד דידי את ולהכי לא קאמר אף למה דלא נחית לדר"נ דאינה משנה מטעם דמלוה חשוב ראוי כיון דיבם כבחיי הבעל דמי ומני' פשיט' דלא שייך ראוי כלל. ולע"ד כל דבריו בפרט זה נראי' תמוהים:
הג"ה האב שצוה. איתא במהר"ו סי' מ' שממנו תוצאו' הג"ה זו עובדא אחד שהתחייב לבנו נדוני' לשלם שנתים אחר החתונה ובתוך כך נתמרמר הבן ואשת המומר באה ליגבו' כתו' מממון זה וזכה האב מב' טעמים אחד מדהו' ראוי ואף שחי וכבר הארכתי בסתירות טעם זה אלא דתו זיכהו מטעם שהאב זכה ההפקר מיד וכ' ואף דשעבוד האש' קדום מדמיהו למה דאמר ר"י האומ' משוך פרה זו ולא תקני עד לאחר ל' יום דלא קנה אם עומדת ברה"ר אפילו אמר מעכשיו דכיון דאמר עד לאחר ל' ה"נ כיון דפירש לפרוע לאחר שנתיים לא גמר החיוב אלא לאחר שנתיים וכיון דהכי הוא לא חל שעבודא דאיתתא אלא לאחר ב' שנים וכבר הופקר הממון קודם עכ"ל. ולע"ד אף טעם זה צ"ע דאינו דומה כלל לשם שפירש ולא תיקני וכו' משא"כ הכא והגע עצמך לדעתו אלו מת האב תוך ב' שנים איך יגמר השעבוד אחר מותו ואם לא נגמר מחייו מאין ישתעבדו הנכסים והם כבר נפלו קמי יתמא א"ו דמיד משתעבד אלא שהזמן פרעון הוגבל אחרי שנתיים והוי ממש כלוה באמת ומגביל הפרעון לזמן ואף שבסי' ס"ו הבאתי הרא"ש שכ' נמי הכי בכתוב' ש"ה שכתב כשתנשאי לאחר וי"ל דהשיעבד נגמר שעה קודם הגרושין והמיתה ואף שם לולא הראי' מן הש"ס ע"ש לא הי' מקום לדבריו וע' סי' צ"ג סעי' ך"ב אבל הכא שנתלה בזמן ב' שנים איך אפשר שיוגמר השעבוד אם ימות תוך הזמן ופסק דינו לע"ד יש לי פסוק מצד אומדנא דמוכח דאדעתא דהכי לא נשתעבד וגרע מנדוני' מתני' לר"ת. שוב ראיתי דאפשר זה בכלל דבריו שכ' וגדול מזה כ' מהר"מ וכו' אההוא דפסק נדוני' לבתו ע"ש. גם אפשר שהיא מלתא דלא שכיח כלל שיתמרמר גרע וצ"ע. ומה דמשמע מינ' בפשט דאלו הי' שעבודו מיד היתה גובה ולא הי' יכול' האב לזכות מן ההפקר מפני ששעבודה קדום האמת שכן מבואר בח"מ סי' רע"ה דכל שגובים מן היורשים גובי' נמי מן הזוכה בהפקר אך צ"ע קצת כי שם בב"י מביא תשו' הרשב"א שמדמ' הפקר לקדושת דמים ולהכי פשיטא לי' כמו לק"ד אינו מפקיע שיעבד מטל' אפילו ה"ה הפקר וא"כ י"ל לשטת כל הפוסקים שבש"ך ח"מ סימן רנ"ה דהקדש דמים דין משועבדים לו ואין מע"פ נפרעת ממנה וכן הטור ח"מ סי' קט"ו הכי ס"ל דהקדש דמי' מפקיע שעבוד מטל' וע' סי' צ"ג סעיף ך' א"כ י"ל ה"ה הפקר דין משועבדי' לו ומטל' דמשועבדי' אין חוב וכתו' נגבת מהם. וי"ל נמי דהפקר גרע מהקדש דמים וכע"מ דלא עדיף מיורש וזה צ"ע בתשו' הרמב"ן שהב"י הכא מרמזה וגם שם בח"מ. שוב כשזכיתי לתשו' הנ"ל מצאתיה בסי' ס"ט וכוונתי ת"ל לדבריו וע"ש מה שהעלה להלכה דין מטל' המופקדים ביד אחר אין כתו' לגבות אם הנפקד זוכה מן ההפקר ומשמע שם דבזה לא מהני תקנות הגאונים ומטעם דהוו מטל' דיתמי אבל ממה שבזבזו מרשות הגר גובה שפיר ב"ח וכתו' ע"ש ודוק. כ' הח"מ למה דמדמה לשכר שכיר מה אירי' שהוגבל זמן ותירץ הב"ש כי הש"ע איירי שצוה במתנו' ש"מ לכן אם לא כ' זמן לא הוי ראוי וכן מוכרח ההוא חילוק במהרי"ו כי כ' על פסק מהר"י מולין שהיא דין ב' שכ' הרמ"א או שצוה כו' וטעמא דידי' כיון שהממון הופקד ביד אחרים ג' שנים וכו' הו' לי' ראוי נשמע הא אלו הי' ירושה המופקד' סתם ביד אחרים ולא צוה שלא לתת לו אף בשעדיין לא בא לידו לא היה חשוב ראוי והיינו משום דמיד שמת כל היכי דאיתא בחזקת היורש וא"כ ה"ה לצוואת ש"מ דחשוב ירושה דרבנן (עכ"פ נשמע מיני' דירושה דאורייתא ודאי חשוב מוחזק אף קודם שבא ליד היורש זולת בצוה שלא לתתה עד זמן וע' סי' צ') והנה כתב הח"מ המדקדק בלשונו דמדמה ליה לשכר שכיר כו' ואינו דומה למלוה שהיה בידו המעות ולא פקע זכות אף כשהלוה לאחרים והוא לשון המהרי"ו ויש למשמע מל' זה אם הלוה קודם שנשא ונשא ומת שלא תגבה ממלוה זו דבשעה שנשאה כבר לא היו המעות גבי' דתיחל עלייהו שעבודא וכן מביא הב"ה בשם מהר"מ טראני (ואינו אתי) ובשם הרמ"א ועיינתי ולא היה אלא שדחק עצמו בגוף הטעם שהאשה גובת ממלוה אף כי היא תשובה ראוי לשאר ענינים ואפשר לא הי' מקובל בעיניהם טעמא דהרא"ש מדר' נתן משום דכתוב לא ניתן ליגבות מחיי' אבל לדידן שסמכינן כל עיקר על דר"נ כמבואר בב"י וח"מ ס"ק י"ט המעיין בח"מ סי' פ"ו בב"י יראה להדיא דבאופן זה אדרבא כ"ע מודו ששייך דר"נ הואיל שבשעה שלוה מראובן כבר נשתעבד לו לוי ובשעה שנכנס בשעבוד ראובן הכניס עמו שעבד לוי משא"כ במלוה אחר שנשתעבד לראובן דומיא דהכא מה שמלוה אחר הנשואין בזה יש פלוגתא אי שייך דר"נ וא"כ מסתימות הפוסקים במלוה סעיף זה ודאי מבואר דבכל ענין גובה וטעם המרדכי בשכר פועלים לע"ד כמבואר במ"ל פ"ב מה"מ דס"ל כאיכא מ"ד שבבעה"ת וז"ל המ"ל כ' בעל פ"מ גם אההוא דמרדכי דשכר פועלים אפשר דהרמ' פליג דאף ב"ח ואשה גובים משכר פועלים אע"ג דלא בא לידו דמשעה שנשתעבד בעה"ב נשתעבד נמי לב"ח דידיה מדר"נ יע"ש ואין דין זה מוסכם דאיכא מ"ד דבשכירו' ליתא דר"נ וכמו שהביא סבר' זו בעה"ת שער נ"א עכ"ל והיא מוזכרת נמי בב"י ח"מ סי' פ"ו ובש"ע פסק דלא כותי' ולפ"ז צ"ע על הרמ"א ז"ל שהכא סתם כהמרד' ושם סתם דאף בשכירות שייך דר"נ. ואולי משום דבכתו' חשוב תרי קולא דלא עבדינן חדא דר"נ וחדא דיש בשכירות דר"נ והנה ללשון המועתק שם בהב"י ואיכא מ"ד דלא דיינינן דר"נ אלא בחוב שהלוה או שנתחייב לו דרך מו"מ אבל בחוב דשכירות והענקה לא קי"ל כר"נ דדרש לו ולא לב"ח אלמא דליתי' דר"נ אלא בחוב דרך הלואה או מו"מ ולדידן מסתברא כותי' בהענקה ולא בשכירות עכ"ל לא צרכינן כלל לחלוקא דמהרי"ו וח"מ אלא כל שהחוב דומי' דשכירות שאינו דרך מו"מ אלא במתנה דנתחייב לו המחייב אין חילוק בין נתחייב טרם שנשא או אח"כ בכל ענין אין שייך דר"נ לדעה זו. ובכתו' עבדינן כות' משא"כ הלואה ממש או דרך מו"מ נמי אין חילוק תמיד לא הו' ראוי מדר"נ. ואולם במ"ל פך"א מה"מ בתשובתו הארוכה סוף ד"ה עוד אני אומר כ' נמי כ' המרדכי ריש י"נ דש"פ שמעולם לא בא לידו ולא גבה נראה דהי' ראוי (לב"ח. והש"ך ח"מ סי' ק"ד גורס לבעל) ויש לדקדק דמאחר שהוא פסק דמלוה לא חשוב ראוי למה חשוב ש"פ ראוי ונראה דס"ל כאיכ' מ"ד שבבעה"ת דדר"נ אינו אלא בחוב שהלו' לו או שנתחייב לו מצד דבר שבא מידו לידו שבשעה שהגיע ממונו לידו זכה בו כבר אבל בחוב דשכירות ודהענקה אין נכנס לוה שני תחת שעבד לוה ראשון לל' זה משמע דההוא איכא מ"ד מחלק בין חוב דהלואה מטעם שמחלוק' מהרי"ו וח"מ וא"כ אפשר שטת המרד' דוקא חוב דשכירות שהרוויח בתר שנתחייב למלוה שלו דומי' דהענקה הוא דלא שייך דר"נ גבי' דתרתי איתנייהו גבי' ממון זה לא בא לידו דלחול עלי' שעבוד וגם בשעה שלוה עדיין לא הי' חייב לו זה שהרוויח השכירות גבי' (וע' בפ' המניח בהמר') משא"כ אם הרוויח בש"פ קודם שנשא שבשעה שכנס הכניס שעבוד זה שפיר שייך דר"נ ומודה דכתו' נגבית ממנו ולהכי בהלואה סותם דכתו' נגבית ממנו ואפי' ממה שהלוה קודם שנשאה דבזה אף דלא שייך דחל שעבוד על המעות מ"מ בשעה שכנס הכניס שעבוד זה עמו משא"כ בשכירות שהרוויח אחר שכנס דתרתי לריעותא ואלו כן אין למהרי"ו ראי' לדינו די"ל חוב אביו שנתחייב לו קודם שנשא שבשע' כניסה הכניס שעבוד זה שפיר שייך דר"ר אבל יותר מסתביר דהמרד' בשטת האיכא מ"ד בל' שהעתיק הב"י קאי ולהכי בשכירו' סתם דתמיד אינו גובה וצ"ע בגוף בעה"ת כי נ"מ לדינא בנדון המהרי"ו היכי שמת הבעל והאש' באה (לתבוע) כתו' מחוב אביו לנדן שהתחייב קוד' החתונה וע' מהרי"ל סימן ע"ד ואף דכתו' דידן דין חוב גמור להם וכבר מוסכם בחה"מ דבמלוה בכל ענין שייך דר"נ נ"מ אם הוסיף מדעתו יתר על הוספות שליש נדן שודאי דין כתו' לו ובכתו' נראה לפסוק כהמר' ורמ"א זלה"ה מטעם דלא עבדינן ב' קולו בכתו' ואפשר אף בהוספות שליש גופי' שייך תרי קולות מצד שהב"י סובר שדין כתו' לו וכ' על המהרי"ק ואין דבריו נראי' לי וצ"ע:
י"א דאם מת כו' הואיל והיו משועבדים ע' ד"מ וע' בח"מ פי' הרמ"א ז"ל ע"ד תירוץ המהרי"ל ומה שכתב הרמ"א אבל במקום כו' גובאת משם היינו מה שיש במוחזק יותר על הכתו' ולע"ד אם כן כונתו העיקר חסר. ותו נהי דל' מהר"מ קצת משמע לחלק בין אם יש במוחזק יתר על הכתו' אינו מזיק שעבד הכתובה לעשות המותר ראוי מדכ' ואפי' יש במוחזק יותר על כתובתה. (וע' סימן ק"ב הפירוש) מ"מ קושית הגמרא בפ' חזקת דף נ"ה א"כ בטלת ירושת בן בכור לא משמע הכי אלא היכי דהשעבוד יש לו כח לעשות ראוי כל כמה שלא סילקו בחייו כל נכסיו ואפילו היותר מהחוב מחשב ראוי ע"ש וע' תשו' ר"א ששון סימן קמ"ט וע' לקמן סי' קס"ג. וכנראה מהד"מ כאלו לא ס"ל תי' המהרי"נ עיקר ונסתפיק בתירוצו לבד (מדכ' ואפשר דכאן מיירי במקום אנשי יהודה ולתי' מהרי"ל א"צ) דהכא איירי במקום שאין יכול לסלקה ודוקא מפני שעבוד כזה שאין לו קצבה הוא דמקרי ראוי ודין דסימן צ' איירי במקום שיכולין לסלקה ולא עדיף שעבוד המזונות מכתו' ושאר חובות ומקרי מוחזק ולהכי בס' צ' כ' הרמ"א ואפילו אם היו משועבדים לכתו' ומשמיט ולמזונות כבמרד' משום דבמזונות לאו מילתא פסיקת' ותלי' במנהג אבל צ"ע הרי הר"מ פ' כ"ה מביא ראיות ראיה א' כ' דאל"ה בטלה ירושת בן בכור והוא דברי הגמרא ותו' כנ"ל ולתי' הרמ"א קשה א"כ במקום אנשי גליל בטילה ירושת בן בכור וראיה זו אפשר לדחו' די"ל דוקא גבי האב שכבר מוחזק בנכסי' אין השעבודים הבאים עליהם מוציאם מחזקתם לעשותם ראוי להאב ושפיר נקרא מכיח במוחזק לענין בכור אבל לגבי היורש בשיש עליהם שעבודים מהמוריש לא נקראו מוחזקים בידו מחמת השעבודי' המוקדם שעליהם מהמורש המונעים לחול חזקת היורש וסברת זו מצינן במס' ב"מ דף ע' ע"ב בתו' ד"ה ואי לענין בכורה לגבי שעבוד עכו"ם אך תו מייתי ראי' מפ' מי שמת ממה דתני' נשאת הבת ומתה אלמנתו נזונית מנכסיו ומוכח הא הנכסי' נשארים להבעל ואמאי לא נימא אחר מיתת הבת יחזירו ליורשיה דהא אין הבעל יורש בראוי א"ו דמ"מ נקראי' מוחזקים להבת ולתי' הד"מ ק' איך נאמר הברייתא לאנשי יהודה מתוקמ' דלא כהלכתא. ואולם באמת יש לתמוה למה דפסקינן סי' צ"ג סעיף ט"ו על היתומים להביא ראי' ע"פ פשיטות הגמר' דנכסי' בחזקתה איך אפשר דיהיו מוחזקים לבי תרי להאלמנה ולהיורשים ופשיט' דמסתבר דלהיורשים אינם אלא ראוי וא"כ ע' סי' צ"ג סעיף י"ט וסי' צ"ה סעי' א' דלתי' א"נ של התו' שהכרחתי שהוא עיקר י"ל מה דפשוט להגמר' דנכסי' בחזקתה היינו אך לאנשי גליל דהלכה כמותם א"כ שבקו' לקרא דדחוק ומוקים אפנשי' וע"כ הברייתא דמ"ש לאנשי יהוד' קאי והנכסים אינם בחזקת אלמנה אלא בחזקת הבת דאי לאנשי גליל ק' כנ"ל ולהכי פסק מהר"מ שהם באמת ראוי ליורש בפשיטות מפני שהם בחזקת האלמנה ויפה עולה תי' הרמ"א. והאמת כי תי' המהרי"ל ק' מאוד לאומרו על המהר"מ שבפ' כ"ה הרחיב הביאור בראיות ובפ' נערה יכתוב דין מסברת עצמו בלי שום ראי' והיא קלושה ודחוקה וק' מנ"ל (אך בסי' קי"א סעי' ח' הבאתי הוכחה לתי' מהרי"ל מן הרא"ש) וגם תי' הש"י שבב"ש דהכא איירי בשנשבעה א"י לישב הא המהר"מ תלה טעמו בשעבד מזונות ובמזונות מסקנת רה"פ בסי' צ"ג דא"צ שבועה.
לש"ע. והושמט לעיל ואינם נגבין מהשבח כ' הח"מ כלומר אפילו שבח דממילא כגון אם נתייקרו והוא תמוה דודאי לא גרעה מבכור וגבי' משבחא דממילא דלא נשתנה כגון ארעא ואסקה שירטן או דיקלא ואלים ומכ"ש נתיקרה כדמוכח בבכורות דף נ"ב דקאמר וכולן לאתוי שבחא דממילא חפורא והוי שובלא שלפופי והוי תמרא דהיינו שבחא דאתי ממילא בשנוי והבכור נמי אינו נוטל בהן אבל בלא שנוי פשיטא מדכללן בהדי בכור דאין דינה גרוע בזה וכן ת"ל מצאתי להדי' בח"מ סי' קס"ו בש"ך סס"ק ך"ט דז"ל דהא אפילו בכור וכתובת אשה גובה משבח דנתיקרה לכ"ע. ומלוה שחייבים לבעל הוי מוחזק משמע דמוציאין נמי מן הלווים בע"כ. ואף נמי מן היורשים אם הם חייבים כמבואר מראיות הרא"ש מפ' האשה שנפלה דהרי שהי' נושה באחיו והכל מטעם שמסכים עם הרי"ף דבתר התקנה עדיף מלדינא דגמרא לר"מ ואף דצרכינן לדר"נ לא חשוב תרי חומרא וע' סי' קס"ח סעיף ה':
הג"ה שני' וכל זה וכו' אבל נדוני' ושאר צ"ב דינן כשאר חוב. כ' הב"ש משמע דס"ל דב"ח נוטל בראוי ולע"ד אינו מוכרח כי אם המתין להגי' עד כלות הסעיף ולעולם עיקרו משום זבורית וכבר כ' הש"ך שהרמ"א ז"ל עצמו לא הכריע בתשובה וכן הוא להמע' שם. ואולם צ"ע מה הנפקותא מפלוגתא זו דראוי שגבי ב"ח כי מה שבש"ך בשם הגהות הרא"ש נפקותא בל' זה והיכא שנפלו לו נכסים לאחר מיתה מאבי אמו שאחיו מן האב אינן יכולין לירש אם לא מכחו ב"ח גובה מהן אי ב"ח גובה מהראוי כבר תמהתי מאוד דהא קי"ל אין הבן יורש אמו בקבר להנחיל לאחיו מן האב. והב"ח שם כנראה מש"ה כ' הדבר אצל הבן שירש אביו שמת בחיי אבי אמו ואביו הי' לוה. ואף זה תמיה דבזה שייך נמי תחת אבותיך ואף שאפשר לדחוק דהקרא לא נאמר כ"א במשפחת אב צ"ע מנ"ל סברה זו מן הש"ס. וגם לשון הגהו' הרא"ש אינו סובל פירושו והגהתו ותו מדלא חילק בזה הטור ח"מ בסי' רי"א בענין ביטול המכירה דהיכי דלא שייך תחת אבותיך כגון בנפל מאבי אמו דאין יכול לבטל ש"מ דל"ש. ואי דנ"מ לענין שכר פעולה כבר כתבתי סעי' זה דלדידן דקי"ל דאף בש"פ שייך דר"נ אף מש"פ ב"ח גובה ודוקא בכתו' משום ב' קולא חשוב ראוי. והנלע"ד דנ"מ טובא דהנה איתא סי' צ' סעיף א' הג"ה שח"ז וכו' הבעל יורש כח אותו השטר מכח זרעו וע"ש מה שכתבתי ואם כן אם הי' הבן הזה חייב לע"ד אף בחייו שירש כבר מאמו שטר זה אין בזה משום לתא דשעבודא דר"נ חדא דאבי אמו אינו חייב חוב זה לפרוע עד שעה אחת קודם מותו ואף זה יוכל להפקיע באם אינו מניח להוריש לבניו וע' בדברי הריטב"א שבש"ך ח"מ סי' פ"ו ס"ק י"א והכא י"ל דכ"ע מודים דלא כר"נ כיון דיכול לאכול ולכלות הכל ופטור מחיובו ובעניותי יש לי ספק אם שטר זה אפילו בחייו ניתן לגבו' ע"ד המבואר בח"מ סי' ק"א וקרוב אלי דלא ומכ"ש בשמת זה הבן ואביו יורשו בראוי שנותנים לו אחי אמו מירושת אביהם והחוב ממילא נפטר דראוי מקרי ויש לדון אי ב"ח גובה בראוי מחויב אביו ליפרע הקפותיו ובזה ודאי לא שייך מכח וכו' ואי אינו גובה בראוי פטור ואפשר כדי שלא להשוות הגהו' הרא"ש והמעתיקי' לטועה בדבר משנה לדחוק ולו' דכיוונו לאופן זה כי אם מת אביו שייך הדין עם האחים מן האב. ואולם מקרוב בא לידי ספר או"ת ומצאתי שהביא מה שתמהתי בשם תשו' ראב"ח ות"ל נהנתי מאוד ומה שכתוב בספר ליישב ע"פ דברי מהר"מ הכא שבסעיף זה בהג"ה ראשונה בשם י"א דאם מת יעקב בחיי ראובן בנו וכו' אין אלמנות ראובן גובאת כתובה מזה והסיב תי' מהרי"ל (שמבואר בח"מ ס"ק ט"ז שעיקר טעמו דשטרא משוי ראוי לשטרא תקנתא לתקנתא ולהכי כתו' מבטלת כתו' אבל לגבי חוב שהלוה ממון לא מיבעי' אי שעבודא דאוריי' דלא שייך אלא אפילו אי דרבנן לכל הפחות תקנה אלימה היא יותר לע"ד מירושת הבעל למ"ד דרבנן וע' סימן ק"ב סעיף א') לכונה אחרת דאף לגבי ב"ח שייך ההוא ראוי במלות שאינם נזכרי' במהרי"ל משום דהוא להוציא וכן בנ"ש לא נזכר תי' מהרי"ל כ"א לגבי כתו' והמע' במהרי"ל סי' ע"ד יראה יותר להדי' שאין דברי אמורים כ"א לגבי כתובת אשת הבן שהרי נתן עוד טעם משום דלא ניתנה לגבות מחיים ומזה עשה תחילה נ"מ ולשטתו ודאי ניחא כי הפשוט בעיני היכי שהבן חי אחרי אביו ששוב אין בן הבן יוכל לומר אנא מכח אבוה דאבא דאיך אפשר שהוא יחשב יורש אבי אביו והאבי אביו הניח יורש אלא ששוב כדי ליישב ההג"ה בחריפות נשאו רוחו אל עבר אחר שיוכל היורש לטעון איני חפץ בטובה ע"ש כי הם דברים שאין הדעת סובלם ועם כל דבריו אין ל' ההג"ה שנפל לו נכסים לא"מ מאבי אמו סובל כלל דלפירושו הירושה נפלה לו בחייו אלא דלאחר מותו מתה אשת אבי אמו ונסתלק שעבודה לאחר מותו וחלילה מעולם לא עלה על דעת ההג"ה חריפות כזה ע"ש ודוק. כשאר חוב מבואר דעכ"פ לא עדיפה משאר חוב ומיתמי ודאי בזבורית וכן הוא בהה"מ. ובזה צ"ע הרשב"א בגיטן דף נ' ד"ה אמר רבינא שכ' ולכאורה הכי הו' משמע ר"ל דנדוני' לא תהא בזבורית דדילמא ממנע ולא נסבא משמעתין מדפרכינן ות"ל דערב דכתו' לא משתעבד ואם איתא דמתני' אף בצ"ב מה ק' דהא ודאי ערב דנדוניא משתעביד דחסרי' וק' ונהי דלמסקנא דהמתני' איירי מני' לא איירי בצ"ב ומשום נעילת דלת דהיינו ממנעא ולא נסבא הא מ"מ מיתמי ודאי דל"ג יותר מב"ח כנ"ל וא"כ לאוקימתא דאיירי בערב ומטעם כ"א דלא"מ גבי' ולא"מ ממאן גבי מיתומים איהו נמי כי מגבי כל א"מ מגבי אכתי ק' דהוה מצי לשנויי דאיירי בערב דנדוני' ומ"מ דינא בזבורית מטעם הנ"ל (וע' ריש סי' צ"ג) וע"כ דסבור דלשטה זו דבנדוניא שייך ממנע אף מיתמי דינה בבינוני ועדיפה משאר ב"ח והטעם יש לומר דשאר ב"ח לא מסיק מלוה אדעתי' דמית לוה וזה בחוב דניתן ליגבות מחיים משא"כ כתו' דלא ניתן ליגבו' מחיים מסקא אדעתא טובא ושייך ממנע אף לגבי יתמי אבל ל"מ הכי סתימות הפוסקים אלא נראה דסוברי' דאף דלא נתנה ליגבות מחיים מ"מ שייך דלא מסקה אדעתא דימות קמי איהי או משום לא פלוג והכי משמע כל הסוגי' דמיתמי פשיט' להו דל"ג אלא בזבורית אלא דאפשר לדחוק דזה באמת טעמא דמסיק לעולם מיתמי וכתובת אשה איצטר' ס"ד אמינא משום חינא אקילו רבנן גבה אף ביתומים משום דמסקה אדעתא שפיר קמ"ל דיותר וכו' ולא שייך גבה נ"ד דחן ור"מ מדס"ל דשייך חן להכי באמת ס"ל אף ביתמי בבינוני'. אמנ' מה דקאמ' ת"ש מעיקר' דתקנת' לע"ד מוכח כדע' רה"פ דאל"ה מה מקש' ואי ס"ד מיתמי ההו' משו' דיתמי הוא ומה קושי' הא לגבי אשה דשייך מסקא אדעתא דמית אף ביתמי צרכינן לטעם יותר כו' דאל"ה אף ביתמי היה שייך ממנע ולעולם דוקא יתמי אבל מניה בבינונות א"ו דביתמי אין סברא שתעדיף מב"ח ול"ל לטעם דיותר כו'. הגם שאף לכל הפוסקים מ"מ לפירש"י משום חינא שיהיו אנשים נושאים חן בעיני הנשים נמי צ"ע תיובתא זו דהא כבר תירץ דלהכי תני כתוב' אשה מיתמי בזבורית כי היכי דלא נימא כר"מ דאף מיתמי בבינונית דמשום חן אקילו אף מיתמי קמ"ל דל"א והוצרך לטעם למה ל"א הכי ביתומים משום דיותר ולעולם דוקא ביתמי ובשלמא לפי' ר"ח בד"ה משום חינא שפיר דאף ר"מ מודה לסברא דיותר כו' שהיא כדאי לבטל טעם חן זה אלא שר"מ חייש לחן כדי שיקפצו עליה כו' והת"ק לא חש לזה כלל דאלו להכי חש זה אין מבטל כלל הסברא דיותר כו' וטעם דיותר כו' אינו אלא לבטל חן דרש"י כמבואר במהרש"ל ריש הפרק בתו' ד"ה וכתו' אשה וע' בספר קקיון דיונה. וא"כ שפיר מותיב דאלו מיתמי מה איירי מטעם דיותר כו' ת"ל אף אלו הי' שייך חן דרש"י האי משום דיתמי הוא וחן דרש"י ל"ע מנ"ד דלוה ומ"מ לא שייך ביתמי לכ"ע אבל לרש"י ז"ל דחזינן דר"מ פליג מה"ט גופיה דחן אף ביתמי צ"ע. אמנם לרש"י י"ל דבל"ז יש לדקדק למה לא מותיב מדר"ש שאמר נמי מפני מה כתוב' אשה בזבורית דיותר וכו' א"ו משום מדר"ש ליכא לאקשויי כדפירשו תו' בהמתני' דבור הנ"ל וכדהקשתי דצריך לטעם דיותר לאפוקי מדר"מ משא"כ ברייתא זו שבארתי מעיקר' דתקנתא ש"מ דהכי פירושא דר"ש מ"מ אמרו מני' בזבורית דיותר וכו' וחשו חכמים אלו יהיה בבינונית יפרשו מהן בני אדם אם יצטרכו למכור בינונית וחשו כדי שיקפצו עליהן בני אדם וכן כתבו תו' בכתובות דף י' ד"ה הואיל טעם זה על עדיות ומטל' לר"מ ונמצא הוא עיקר טעם התקנה אבל אי מיתמי ההוא משום דמיתמי הוא עיקר התקנה ולא איצטריך טעם דיותר אלא להשבות טעם דחן שלא תהא עדיף בכח חן מנ"ד דלוה דחייש ר"מ אף ביתמי יותר מנ"ד דלוה. וא"כ אף להרשב"א ז"ל הי' אפשר לדחוק ע"ד זה אך מריש דבריו שכ' והלכך בין מיתמי בין מני' בזיבורית דאין כאן נ"ד בפני נשאת דיותר וכו' משמע דאינו מפרש הכי לישנא דמעיקרא דתקתנן וא"ל נמי דמ"מ ל"ק עליו דהא כבר דחקתי אליב' לפרש הסוגי' דלעולם מיתמי וכתו' אשה איצטר' כו' קמ"ל דלא שייך גבה טעם דחן משום דיותר וכו' כנ"ל וק' א"כ למר זוטרא לת"ק למה באמת חלוק דין יתומים מדין מני' וע"כ דמר זוטרא ר"ל יתומים קטנים ומשום דתקתנא הוא דעבדי רבנן ביתמי ושפיר מקשה לפ"ז ההוא משום דיתמי היא ור"ל נמי איך קאמר מעיקרא דתקנתן דיותר וכו' הא זה אינו מספיק והעיקר משום דמיתמי הוא דעבדו להו רבנן תקנתא אלא ש"מ מניה ומשוה דיותר וכו' לא שייך גבי נשים נ"ד ובאמת אין חילוק ואף מניה בזבורית דז"א דא"כ הדרה הקושיא לדוכתה דאינו פועל בזה דנדוניא שייך ממנע והוי נ"ד דמ"מ הוי מצי לתירוצא למר זוטרא בערב דנדוניא ומכיון דמיתמי הוא ועבדו להו תקנתא אף במקום דשייך נ"ד וצ"ע:
כתב הב"ש כתב בתשובת מהר"ם לובלין וכו' עיין במ"ל פ' ך"א מה' מלוה כי האריך בדין זה:
ואם לאו טורפת וכו' איתא בטור ח"מ סימן רמ"ה סעיף ד' וכתב הרמ' היה חוב או כתובת אשה על הראשון אינו גובה מנכסים אלו כלום אלא של שני ומהר"מ מרוטנבורק לא כתב כן שכ' בתשובה על אחד שנתן לבנו קרקע והתנה שאם ימות בלא זרע שתשוב המתנ' לבנותיו ומת בלא זרע ורצו להפקיע מאותו קרקע שעבוד כתובה וכתב הוא שהאלמנה גובה ממנו משמעותו דלהרמ' אין פסק מהר"מ מתקיים ותמהני מאוד דאדרבא מן מהר"מ עצמו כמו שהביאו המרד' פ' י"נ והגהות מיימון פ"י מזכיית מוכח דנמי סובר כהרמ' אלא דבנ"ד טעמו מדהי' מתנה לבנו שראוי ליורשו אינו אלא משום ירושה ואין לה הפסק והאחריו אינו קונה והוי כשלו לגמרי משא"כ באינו ראוי לירש וע"ש ריש הסימן ואלו ואלו דברי אלהי' חיים וביותר יש לתמוה על הד"מ שם סעיף א' כתב וכ' המרד' וכו' ופסק מהר"מ וע' לקמן ס"ז הביא רבינו תשובת מהר"מ וכתב דיש חולקין וע"כ היינו רמ"ה וכאשר מביא הד"מ הטעם דירושה אין לה הפסק א"י מי החולק וכה"ג יש לתמוה על הרא"ש ז"ל שמביא דברי מהר"מ אלו לראיה על ענינו ע"ש כלל פ"ד והטור מביא ולהמתבאר טעם מהר"מ אין ממנו ראיה של כלום וצ"ע:
אא"כ קנו ממנה תחלה ל' הרמ' פי"ז מה"א אבל אם קנו מיד האשה תחילה שאין לה שעבוד על מקום זה ואח"כ מכר אותו הבעל אינה טורפה אותו והעלה הב"י סי' צ' בהבה"ב מזה שחולק על תשוב' הרא"ש שכתב וסילק לגבי הבעל לא מהני דהוי דומי' דמכר' לבעלה ויכולה לו' נחת רוח עשיתי ולהר"מ ס"ל דזה נמי מקרי לקח מן האש' וחזר ולקח מן האיש ומ"מ העל' דאף להרא"ש דוקא סילק לגבי הבעל לא מהני אבל אם הבעל רוצה ללות ומתיירא המלוה שמא ימות ותגבה אלמנותו כתו' ויפסיד חובו ולכן סילקה האשה שעבוד כתובה מנכסי הבעלה או קרקע המיוחד לה דבנדון זה כיון שהיא מסלקת שעבודה עד שיגבה חוב זה וקנו מידה הוי כלקח מן האשה תחילה וכשילוה האיש אח"כ ושעבד נכסיו הוי אח"כ לקח מן האיש ומקחו קיים ומ"ש הרא"ש דאין סילוק מועיל היינו מפני שהסילוק היה לבעלה ודמי ללקח מן האיש ואחר כך מן האשה דכך לי סילוק מהבעל כמו סילוק מהאיש שלקח כבר מהבעל אלא במסלק שעבודא לאיש ברוצה להלות לבעל וקנו מידה מודה הרא"ש דמהני ע"ש ודוק כי צ"ע:
מי שהי' נשוי ז"ל הר"מ והטור העתיק לשון המשנה מי שהי' נשוי ב' נשים ומכר את שדהו וכתבה ראשונה ללוקח דו"ד אין לי עמך בענין שמועיל ור"ל כדתי' הגמרא כשקנו מידה וגם בשכתבה לראשון ולא חתמה לו ומה דלא משני הגמרא בשלקח מהאשה תחילה תירצו בתוס' דל' המשנה משמע דאחר מכירת השדה כתבה ללוקח ועל התנא אין להקשות למה לא נקטו בלוקח מן האשה תחלה כי רצה להורות דרך גררא דין ב' לקוחים דלא שייך נחת רוח ודין לקח מהאשה תחלה כבר אשמעי' במקומו. ובספר תורת יקותיאל תוך הקדמה כתב דיש לעיין הא דפריך וכי כתבה מאי הוה והתנאי וכו' הא לא דמי התם דמיירי בשדה שותפים ושפיר דלא אמר כלום וכמ"ש רש"י ריש הכותב דאין כאן לשון מתנה דהתם אם לא אמר בלשון מכירה לאו כלום הוא אבל הכא אם סילק עצמו מהלוקח מה טעמא לא נימא דהוי כמחלה אטו אם ימחול הב"ח ללוקח שאין לו עליו כלום לא מהני וצ"ל בפשיטות דודאי אם מחל ללוקח שלא יהא עליו כלום דו"ד דמהני כמו מחילה דמה"ת גרע היכי שמחל ללוקח מאם מחל להלוה אלא דהכא ע"כ צריך לאוקמי שסילק את עצמו מגוף השדה דאל"כ אמאי חוזר חלילה וכו' ע"ש ותמהני איך לא השמיע לאזניו מה שהוציא מפיו בזה הדבור שהביא לשון הרמ' פי"ט מה"מ מי שלוה מאחד ואחר כך מסר נכסיו לשנים וכתב ב"ח ללוקח שני דו"ד אין לי עמך וקנו ממנו א"י לטרוף מלוקח ראשון והם דברי ברייתא דהכותב דף צ"ה אלא שהוסיף וקנו ממנו כדי ליישב הקושיא וכי כתב ליה מה הוי ושם לא נזכר מחוזר חלילה ובעיקר הקושית הרגיש המרד' ריש הכותב וכתב ואם תאמר אפי' נשואה נמי אמאי לא יסלק עצמו והא מחילה אין צריך קנין וי"ל כיון שהפירות לא באו עדיין לעולם א"י לסלק עכ"ל בתירוץ זה ור"ל דהוי כמוחל דבר שלא בא לעולם והכא לההוא תירוצא ע"כ נמי מדאין יכול לטרוף מהלוקח כ"ז שמוצא בני חורין מקרי מחילה קודם שנתחייב וכמוחל דבר שלא בא לעולם ומדכל מקום כבר הקר' בעולם ויש לו שעבוד עליה אם לא ימצא בעל חוב חשוב כזכה בו ולא מהני סילוק אלא בקנין ועיין ח"מ סימן ר"ט סוף סעיף ד' בהג"ה ובסמ"ע ודוק ואף דמסתמא אם המלוה מוחל הערבות להערב מהני אף דנמי אין יכול לבא עליו טרם שילך אצל הלוה י"ל דשני דהוא גופי ערב בכל אשר ימצא לו חשוב יותר כבר נתחייב לו ובא לעולם משא"כ בלוקח שאין עליו שעבוד כלל כ"א על קר' זו. א"נ יש לדחוק דלא שייך כלל ענין מחילה על חפץ פרט היכי דל"ל שעבוד על כל גופו וחכמינו ז"ל היו בקיאים יותר ממנו לידע איך ומה שייך ל' מחילה או סילק או מתנה ומכר ובהתיר' השני דהמרד' משמע דמשום גריעותא דל' דו"ד הוא דאתיני' עלי' ויש למשמע מניה הא בל' מחילה בהדי' מועיל שם וי"ל ה"ה הכא וזה צ"ע כי לע"ד נראה כדכתבתי:
וכן גרושה אם הבעל טוען פרעתי ע' ב"ש כ' ולפי דברי הש"ג י"ל הרי"ף כו' ומדין ר' יוחנן נ"מ אם נשרפה דאז ליכא חשש שמא תמצ' הכתו' וטוען פרעתי אינו נאמן לטעון אחר מעשה ב"ד ודבריו תמוהים דבנשרף בעדים מה צורך למעב"ד כל שטר שנשרף באונס בעדים אינו נאמן כדאי' ב"ק דף צ"ח אי דאיכא עדים דידע ומה הוה בשטרא ליכתבו לי' שטרא מעלי' והכי פסקינן בח"מ סי' מ"א. ואם ר"ל ששרפה בלא אונס תמהני אם בריעותא גדולה כזו לא יהא נאמן אפי' על מעשי ב"ד ועכ"ז לא הועיל שהרי זה ל' הרי"ף הא מתני' אוקמה שמואל במקום שאין כותבין כתו' והלכתא כותיה הרי מבאר שפוסק כשמואל ולא כרב דאמר אף במקום שכותבין גט גובה עיקר ואלו מטעם אין כותבין שובר רב נמי ס"ל אין כותבין שובר ומ"מ סובר גט גובה עיקר וכבר כתבו תוס' פ' הכותב להכי ד"ה גט ומיהו וע"ש מהרש"ל ומהרש"א ופ"י כי צ"ע ויהיה איך שיהיה א"א לפרש הרי"ף שמטעם א"כ שובר בכתו' הכריע לפסוק כשמואל נגד רב כיון שרב ס"ל בכל מקום אין כותבין שובר והרי"ף מיושב מבלעדי זה. ומ"ש הב"ש ס"ק ך"ט על קושית הח"מ על הרמ"א יפה כיון וכן מבואר בטור סי' ק"ו דאם נאבדה גובה אף במקום שכותבין ע"ש:
הג"ה וי"א דאפילו במקום כו' אלא אפי' תו' כ' הב"ש מיהו תוספות שליש לאו תוספו' הוא אלא הוה כאלו הכניסה שליש זה וכו' אם כן אם יש בידה שטר או תנאים כמה הכניסה גובה אותו סך והוספות שליש ע"כ וצ"ע למנהגינו כמבואר סי' ס"ו ב"ש ס"ק ך"ג שכותבין שטר תוספ' כתו' ע"י הסך נדן עם שליש הוספה ותוך שליש זה נכלל הכתו' דאורייתא דהיינו המאתים זקוקים ואם שטר תוספת כתו' זה אין בידה למה תגבה בהתנאי' אפי' סך הנדן הא כ"ע מודים בנדן שאינה תנאי ב"ד ויש לטעון פרעתי בדלא נקיטה עיקר שטרה דהיינו הת"כ דהא אינו דומה לתוספות כתו' הנהוג בכולם שוה ששטר זו נותנים עליה דין עיקר כתו' דיש לה כח תנאי ב"ד כבב"י וא"כ דגוף הנדן אי אפשר לגבות מאין יבא עזרה לגבו' השליש ואי דיש בידה שטר או תנאים הראשונים הנכתבים בשעת שדוכין זה אינו ראיה דאפשר אף דחייב עצמו אבי הכלה בסך זה מי יודע אם נתקיים ולא די דיש לטעון על שטר כזה פרעתי אף גם שמא לא בא ליד הבעל מעולם ע"י הריעותא שאין בידה שטר ת"כ כנהוג ואפשר דלהכי מעיקרא לא נכתוב. ואף אי איירי מתנאים אחרונים דמנהג אשכנז כדאי' בספר נ"ש ששם מבואר כמה הוכנס לנדן מ"מ ק' ממ"נ אם באשכנז נמי נוהגין בכתיבת שטר ת"כ מנהג הנ"ל הא ע"כ דשטר תנאים אחרונים לא נכתב מעולם לענין שלא יוכל לטעון עליו פרעתי דא"כ ק' הא יש בידה ב' שטרות על חוב אחר שטר ת"א ושטר ת"כ ותגבה ותחזור ותגבה ודוחק גדול שמנהגם נתייסד על צד שהבעל או היורשים יהיו מוכרחים לשלם ע"י שובר (או ע"י שמירו' שטר זה שמחזרת בתביעתה תחילה בו) דמה"ת יקבעו מנהג גרוע כזה (ובאמת מכח זה לע"ד נכון מנהג פולין שאין מזכירין בת"א מה שהכניסה ואי משום הנפקותא מחמת העדר ח"ו מן הסתם דנינן הת"כ היא הנדן פחות שליש ואם מוסיף יותר ישנה הנוסח ויפרט כמה הנדן עם השליש וכמה הוסיף מדעתו והכל יהיה בשטר ת"כ אחד ומסופק אני במנהג אשכנז אם נוהגים בשטר ת"כ הנהוג בינינו זולת במדינה זו רואה אני נוהגים בשניהם יחד ואינו הגון לע"ד) אע"כ שאף למנהג אשכנז השטר ת"כ הוא עיקר שטרה ועליו א"י לטעון פרעתי אבל על השטר ת"א לחוד מפני הריעותא שאין בידה עיקר שטרה שהוא הת"כ יכול לטעון פרעתי ואף אנן בעד היורשים ואינו נכתב כ"א לנ"מ דנ"ש. וא"כ א"י למה רומז הב"ש שטר או תנאים שטר זה א"י מה טיבו והתנאי' כמו כן צ"ע:
ומשביעין אותה ע' ב"ש מה שכ' בשם נ"י ובסי' י"ז סעיף מ"ג מבוא תשו' החולקין וכ' שמשמע מהטור שם והכא שאף תוספות נותנים על פיה וכו' משמע באמת הכא מדכ' ובמקום שא"כ כתו' גובה עיקר בלא בעידי מיתה או אפילו בלא עדים שהאשה שאמרה מת בעלי נאמנת גם נותנים הכתו' על פיה ותו' אינה גובה אא"כ יש כתובה משמע הא אם כתו' בידה אפי' על פיה גובה נמי התוספ' אבל שם לא מצאתי שום משמעות:
ומה שכתוב תו בשם הנ"י אפי' עד אחד כו' וכ"כ בכ"מ וד"מ בר"ס לא מצאתי אלא בד"מ ולטעמו אזל שגם בסי' י"ז מביאו בשם י"א דאסורה להנשא ופשיטא דאינה גובה והב"י כתב שם שלא נראה לו וכיון דמותרת לינשא גבי' נמי הכתוב' וא"י למה העתיקו הכא בל' לא תגבה כתוב' דמשמע הא לינשא מותרת וזה אינו:
יש מי שאומר כ' הב"ש על דעה א' היינו דעת הרמ' וכבר הרגיש הב"ח שבספרי רמ' שלפנינו לא נמצא כזה וע' ב"ש ס"ק מ"ד משמע קצת דעת הרמ' כהרא"ש ויש לדחות לדעה ב' הוא הרא"ש שכתב זה לנפקותא לשמואל דמוקים מתניתין במקום שאין כותבין מ"מ פועל ר' יוחנן במה שאמר הטוען וכו' לאם מביא ראיה שכתב שמ"מ אינו נאמן ומסיים בהכי איירי מתניתין אליבא דאביי כדפריש' לעיל וצ"ע אי' הוציא זה מאביי ולדברי מהרי"ק שמביא הח"מ ס"ק ל"ג יש נ"מ פשוט דבר"י אף במקום שכותבין ויש כתוב בידה אלא שאינה מקוימת דבזה מכח מעב"ד וגם שלא איתרע טענותה אינו נאמן במגו דמזויף:
חייב ליתן לה ע' ב"ש כנראה הוקשה לו למה לא תשבע שגרשה כדי ליטול העיקר כתוספות וניחא ל' משום החזקה דאינה מעיזה ומוקשה לו אם כן בסעיף י"א נמי נימא החזקה וכ' מה שכתב ולע"ד כל דבריו תמוהים דמה דאינה צריכה שבועה הכא היינו משום דעיקר טענתם בגרושין שהוא ענין איסור ואין מקום לשבועה כמבואר בח"מ סי' פ"ז סעיף ך"ה בהג"ה ומדנאמנת לענין הנשואין בלא שבועה ממילא מכח המדרש כתוב' נוטלת אף הממון בל"ש כדכ' הבה"ב גבי מה שכ' הרמ' בדינא דסעיף ז' שאין מקום לשבועה שמת הבעל אף לענין הממון ובסעיף שאחר זה שמודה שגירשה נשמע ודאי כדכתבתי ריש סי' י"ז דאם התחילה בגרשתני אף שמודה לה מותרת מטעם דאינה מעיזה ומ"מ מדטוען טענה שעיקרה ממון פרעתך פשיטא דצריכה שבועה ומ"ש גם ק' כיון דאין לה חזקה וכו' זה לע"ד מערכה על הדרוש דודאי יש לה חזקה ומ"מ צריכה שבועה דמה ענין טענה זו לשהוא בממון דמעיזה ומעיזה והוי' בטענה זו דלא נפרעתי כמו לענין התוס' בטוען לא גרשתיך דהא אין ענין טענה זו למדרש הכתו' אלא דנאמנת מכח התנאי בית דין ולהכי צ"ש וע' ש"ך סי' ס"ב ס"ק ד'. אמנם צ"ע על הש"ע הרי בסי' קנ"ד סעיף ז' פסק ולא יתן לה הכתוב' והוא ע"פ תשובת הרא"ש כלל מ"ג סי' י"ב שכ' על דינא דרב המנונא דנהי דמהימנא לגבי נפשה להפקיע איסור א"א ע"י החזקה דאינה מעיזה מ"מ אין לב"ד כח להוציא ממון כיון שעומד וצוח שלא גירשה ולא דמי לאשה שאמרה מת בעלי דליכא דמכחישה ודומה לזה הדין דסי' קנ"ד הנ"ל וע' ד"מ ריש סי' קנ"ב ולפ"ז הם פסקים סותרים ובסי' י"ז מביא הרמ"א דעת הרא"ש הנ"ל בהג"ה בשם הר"ן וצ"ע:
אמר לה הבעל כל ג' סעיפי' י' י"א י"ב הם לשון הרמ' ותימא לי י' וי"א אינו מחלק בין מקום שכותבין למקום שא"כ (ודלא כלח"מ שכתב בזה דברים מעורבבים) משמע ברור דבהוציאה כתובה תמיד מחויב לפרוע העיקר ואפי' ליכא עידי גרושין ובמתני' קתני הוציאה כתובה וכו' לא יפרעו דלכל הפחות משתעי במקו' שאין כותבין ואין ע"ג דפטור מהכל והב"ח כתב וצ"ל דהרמ' מפרש רישא וסיפא תרווייהו במקום שא"כ ורישא הכי קאמר הוציאה גט כו' גובה פירש עיקר ונאמנת בלא שבועה כתובה ואין עמה גט הרי אלו לא יפרעו אלא אם כן נשבעה ופירושו לא נלע"ד והנה הה"מ כתב על סעיף זה יצא לרבינו ממ"ש פרק הכותב הב"ע בשאין שם עדי גרושין מתוך שיכול לומר לא גרשתיה נאמן לומר גרשתי' ונתתי לה כתובה ומפרש רבינו שהוא לענין תוספות שבעיקר כתובה אין שם מיגו וקשה הא תירוץ זה לרב דסבירא ליה דגט גובה תמיד העיקר ולא תוס' ולהכי הקשו עליה נהי דנכון דעיקר לא גביא מדאין לה הגט מורה שטענתו בפרעון העיקר אמת תוספת מיהו תיגבי משא"כ לשמואל דלדידיה בין עיקר בין תוספת גבי ע"פ הגט נימא דבכתובה לא גבי' כמבואר ברש"י) ואם כן איך משני דלהכי אינה נפרעת כלל בין עיקר בין תוספת משום דיש לו מגו דל"ג הא לרמב"ן אלו טען ל"ג היה מחויב לשלם העיקר כדאי' סעיף י' וזה ודאי אפי' לרב דהא כשאומר ל"ג הוה כאלו אומר לא פרעתי דודאי קודם גרושין לא פרע דאין אדם פורע תוך זמן שאינו נאמן שוב לומר פרעתי משא"כ עתה שטוען אמת גרשתיך ופרעתי הכל הוא נאמן על העיקר וא"כ מה מגו אית ליה על התוס' ולמה לא יפרע כלום וממ"נ שעור העיקר יפרע ומתני' קתני הרי אלו לא יפרעו דמשמע ולא כלום. אך לזה י"ל דנהי דהרמ' לשטתו שסובר כותבין שובר שפיר פסק סעיף י' דיפרע העיקר ואין יכול לטעון א"כ דנאמנת שגרשתיה הא קיבלה גט ואני מתיירא שתחזור ותוציאו ליפרע ממנו במקום שא"כ כתו' דיקח שובר משא"כ לרב דס"ל אין כותבין שובר אף אלו טען לא גרשתי היה פטור בטענה הנ"ל כי זה אין לו שייכי' למדרש הכתו' דמה ענין טענת איני רוצה לשמור שוברי למדרש כתו' ובשלמא התוספת ד"ה מגו שפיר הקשו לשטתם דאם נאמנת על ממון נמי מכח החזקה נאמנת נמי על התו' נמצא אלו טען לא גרשתי אף דהיה פטור מהעיקר בטענה הנ"ל דאינו רוצה לשמור שוברי מ"מ על התוס' הא לא היה ליה טענה כיון שמחזרת הכתוב' ובגט לחוד לא גביא תוספת לרב והיה מוכרח לשלם עכ"פ התוס' אף עתה ישלם התוספת כקושית הגמרא אבל להרמ' לרב ניחא. אך מ"מ פסק הרמ' ז"ל נגד המתני' צ"ע כנ"ל ותו קשה מה שהרגיש קצת הב"ש ס"ק מ' בלשון זה מנ"ל להרמ' כשהוציאה כתובה ואין גט בידה במקום שא"כ כתובה אם יש עדי גט (ולשון זה צ"ע דאפי' ליכא נמי ע"ג פי' הכי) א"נ לומר פרעתי דילמא הא דאוקים בש"ס דאיירי מתניתן כשאין שם עדי גרושין דאז א"צ לשלם משום מגו דוקא לרב אוקמי' אבל לשמואל דאוקים מתני' במקום שא"כ איירי מתני' אפי' שיש ע"ג מכל מקו' נאמן לומר פרוע כיון שאין הגט בפנינו כמ"ש בש"ס בשלמא לשמואל וכו' עכ"ל ואף כי דבריו בזה לע"ד אינם נכונים דלפסק הרי"ף ע"פ פירוש הרמב"ן ורא"ש והוא נמי הסכמת הרמ' דטעמו דשמואל אף במקום שא"כ נמי מדר' יוחנן דהטוען וכו' ולהכי נמי פסקו דבגט במקום שא"כ לא גביא כ"א העיקר משום דהתוס' אין לו שייכות למעב"ד פשיטא דאף לשמואל לא ר"י שייך הקושיא על הסיפא נהי דעיקר לא גביא כו' כלרב ממש והסוגיא דכתובות דאמרה בשלמא לשמואל ופירש רש"י משום דלשמואל גביא עם הגט אף התוספת היינו משום דלא אזלה למסקנא דב"מ אלא סברת טעם שמואל אינו משום מעב"ד אלא שבמקום שאין כותבין כלל לא עיקר ולא תוספת וסומכין בהתוספת על עדי התו' הוה מטעם דאל"כ מה הועיל בחיובו לכן הסתם כפירושו שיהיה לה הנאמנת על הפרעון. וא"כ למסקנת הפוסקים הנ"ל ע"פ סוגית דב"מ ודאי ההיכרח לכל האוקימתות בסיפא ממש כמו לרב. אך מ"מ קשה דהא עכ"פ נשמע מקושיא זו דלשמואל מה שהדין שמוציאה בגט בלא כתובה שוב ראוי שלא תגבה בכתובה בלא גט ואפי' איכא ע"ג ולית לו מגו ואיך פסק הרמ' דבכתובה בלא גט במקום שא"כ ואפי' בלא ע"ג מכח החזקה לחוד נאמנת שנתגרשה ואפי' כי טוען פרעתי מחויב בפרעון העיקר מדלית ליה מגו מה בכך הא במקום הנ"ל נאמן בלא מגו שפרע ונהי דלשמואל לחוד דס"ל נמי אם כן שובר אף למסקנתם הנ"ל בטעמו יש לפרש המתניתין כולה כמו שפרשתיה לעיל לרב דכי ליכא ע"ג שפיר קתני כתובה ואין עמה גט הרי אלו לא יפרעו הכל ומשום דאף אלו טען לא גרשתי היה פטור מן הכל כנ"ל אבל ר"י דסבירא ליה כותבין שובר וכן פוסק הרמ' קשה לדידהו איך מפרשים המתני' דהא נמי קשיא כלרב נהי דל"ג עיקר כו' כנ"ל ומה משני הכא במ"ע בדליכא ע"ג ולהכי לא גרסי' כלל משום דנאמן במגו דל"ג הא אלו טען לא גרשתי' שוב לא הוה מצי אמר פרעתי כנ"ל ועל הגרושין איהי מהימנא מדרב המנונא כדאית' בתוספת דר"י נמי אית ליה דרב המנונא והיתה גובה העיקר ומה מגו יש על הכל ולא די שלפסק הלכה אין פירוש להמתני' אף גם פסק הרמ' ז"ל הוא מהיפך להיפך דבליכא ע"ג פסק על העיקר אינו נאמן ועל התוספת נאמן ומשמע אפי' התוספת פחות מהעיקר ואמאי איפכא ראוי תינח בטוען לא גרשתי' דמוד' על כרחו דלא פרע דהוי כאומר לא לויתי ובהגרושין היא נאמנת לענין העיקר ממדרש הכתובה ולא לתוספת אבל בטוען גרשתי ופרעתי הכל מדוע לא יהיה נאמן על העיקר מדלית לה גט כדמשמע מהקושיא של הבשלמא ובהכתובה תגבה התוספת כקושית הגמרא והתירוץ הא במ"ע עתה אינו מועיל כקושיתי דאלו טען לא גרשתי' היה מחויב בהעיקר כנ"ל. אמנם אחרי העיון ת"ל לק"מ אך דברי הה"מ במח"כ אינם מדוקדקים כי זה לשון פי' המשניות הוציאה גט וכו' אמרו גובה כתובה במקום שא"כ כתובה וכו' וכבר בארנו הפרוזבול ודינו בפרק האחרון ממסכת שבועות ומבואר הוא שזה החוב כבר עבר עליו שמיטה ומה שחייב שיהיה נאמן ב"ח כשאומר אבד פרוזבול כיון דתקינו רבנן פרוזבול לא שביק התירא ואכל איסורא והבעל כמו כן מגו דיכול לומר לא גרשתי נאמן לומר אבד שוברי אבל ישבע היסת שפרעה ודע שזה שאמרנו שהאשה גובה שלא בגט עיקר כתובה בלבד אבל תו' עד שהביא ע"ג ואז תגבה התוספת בין במקום שכותבין כתוב' בין במקום שא"כ ומה שאמרנו כו' והלכה כר"ג עכ"ל ולפ"ר אין פירוש לפירושו אבל ע' פ"ט מה' ש' בהח"מ לשכנו תדרשו ובאת שמה והכי הוא לע"ד מה שכתב ומבואר הוא וכו' זה פירש להת"ק דלהכי בהוציא שטר ואין עמו פרוזבול לא יפרע ומה שכתב ומה שחייב וכו' זה פירש לרשב"ג מן הסכנה ואילך עד עולם כדי שלא לחלק בין זמן לזמן וסמכו עצמם על הטעם דלא שביק התירא והיא מימרא דרב נחמן בגיטין וסמכה לדרשב"ג למן הסכנה ואילך ומה שכתב והבעל כ"כ זה חוזר לפרש דברי הת"ק דלהכי הוציאה כתובה בלא גט אינה נפרעת משום המגו ובדליכא ע"ג אלא הבעל ישבע היסת ומה שכתב ודע שזה שאמרנו אשה גובה כתובה זה פירש לרשב"ג מן הסכנה ואילך ומסיים עליו והלכה כר"ג והלח"מ דקדק מדוע לא הביא בהלכות לדרשב"ג והרי להדיא כונתו בהלכות שהתחיל בדרב המנונא מבוארת ומתורץ בזה קושית תוספת ד"ה מגו מדרב המנונא בטוב טעם דלע"ד היינו כמו שמפרש מימר' דרב נחמן דגיטין לטעמא דרשב"ג כן מפרש דרב המנונא דנאמנת בלא גט לומר גרשתני אף דריע טענתה מדלית לה גט מכל מקום סמכו לדרשב"ג דדבריו אמורים מן הסכנה ואילך עד עולם שמאז סמכו על החזק' בצירוף דלא איתרע טענתה מפני שמן הסכנה ואילך פסקו מליזהר בו משא"כ להת"ק או קודם התקנה לא היה שייך דרב המנונא ובזה הכל ניחא בסיועת' דשמיא דכבר בארנו דלמסקנת הפוסקים הנ"ל אף לר"י ושמואל קשה על הסיפא נהי וכו' כל רב וסוגיא דב"מ ע"כ דסמכ' לפרש המתני' אליבייהו כדמתפרשה במסכת כתובות לרב ממש בהכא במ"ע בדליכא ע"ג ונאמן על הכל במגו לתנא קמא דל"ל דרב המנונא כנ"ל ומקשה א"ה אימא סיפא ואי בדליכא ע"ג במה גביא ר"ל התו' דהא משמע לרשב"ג מן הסכנה ואילך גובה כל כתובה בל"ג ואפי' התוספת וקשה נהי דלרשב"ג על העיקר ל"ל מגו מדרב המנונא מכל מקום על התוספת הא יש לו מגו וכדפסק הרמ' (ומסולק בזה השגות הראב"ד דמנ"ל לחלק בין עיקר לתוספת דמקושיא זו הוציא דודאי משטתם מדלא מבארת הסוגיא דב"מ כמתני' דכתובת דסמכה ממש לפרשה בהיכרח כלרב) ומשני חסורי מחסרא הרי אלו לא יפרעו כלל משום מגו דלא גרשתי במד"א בדליכא ע"ג אבל יש כו' גבי' תוספת ועיקר אי מפקע גיטה גביה ואי לא מפקע גיטה ל"ג ואף דביש ע"ג ל"ל מגו וכבר קיימא לן הטוען וכו' מכל מקום מדיש רעותא דל"ל הגט הוי כמו הוציאה גט בל"כ במקום שכותבין ולהכי נאמן בלא מגו על העיקר ומן הסכנה ואילך עד עולם דליכא ריעותא במה דל"ל הגט אע"ג דלא מפקע גיטה גביא הכל בין עיקר בין תוספת בשיש ע"ג העיקר גביא בכח מעב"ד ועל התוספת תליא ביד עדים והיינו פסק הרמ' ולהכי התחיל בדרב המנונא להורות דפסק דינו מיוסד אליבא דרשב"ג מן הסכנה ואילך עד עולם. ועדיין צריך ביאור מה דבלא כל הנ"ל קשה למה כ' דין דסעיף י"ב בהוציאה גט אפילו אין גט בידה תהימנא מדרב המנונא במקום שא"כ כתו' תגבה עיקר בלא גט ובלא כתובה ולהנ"ל נמי ניחא דסובר למסקנא דב"מ לא נשתנה פי' המתני' מאומה מכמו לרב לסוגיא דכתובות וכמו שלרב פירש הרישא הוא גט ממש דהא ס"ל דאפי' במקום שכותבין גבי' עיקר בגט ומסתמא היינו כדס"ד דאביי דגט היינו שטרא ותו דהא ס"ל אין כותבין שובר ואיך תגבה בלא גט וכתבי' עליה כדמסיק הגמרא אע"כ גט ממש כן למסקנת שמואל ור"י דוקא הסיפא הוציאה כתובה היא דנשנית בחסורא מחסרא ובסיום ומסכנה ואילך דגבי' העיקר בלא גט ומשום דמ"מ לא איתרעי טענתה כל כך דהא י"ל דסמכה על הכתו' שבידה אבל הרישא עדיין בתר הסכנה נמי דוקא גט ממש דכל שאין לה כתו' אם אין לה נמי הגט אף דנאמנת מדרב המנונא להנשא מכל מקום נאמן דפרע אם מודה בהגרושין מדאתרעי טענתה כל כך שבמקום שא"כ כתובה מהראוי לה ליזהר עכ"פ בגיטה עד שתגבה הכתובה ולהנ"ל אין התחלה לקושיתי שהתחלתי בה כי אין הפירוש בתירץ הגמרא הכא במ"ע בדליכא ע"ג כדפירש הה"מ ז"ל דנאמן במגו אך על התוספת אלא אז להתנא קמא דלמה להו דרב המנונא היה נאמן על הכל בפשוט. וכל זה שטת הרמ' ולשטת התוספות שהיא הי"א שבסעיף ז' הוציאה גט דבמתניתין ל"ד אלא עדי גט גבי' העיקר' וכי ל"ל אף עדים פטור מהכל אף כי הוציאה כתובה ובשעת הסכנה דוקא גביה אף בלא ע"ג ובלא כתו' מכח מעב"ד ואפי' יש לו מגו להמסתמא דהל' כרשב"ג במשנתינו (אך ע' בהרא"ש פרק שור שנגח ד' וה' הלכה ה' ובהרא"ש גיטין פרק השולח הלכה ך"א) ויראה לע"ד לפ"ר למנהגינו לקרוע כל הגיטין תמיד הוא כמו לרשב"ג בשעת הסכנה אם הוא באופן דליכא למיקם עליה דמלתא גבי המסדר ואי אפשר לפרש המתניתין באופן אחר אליבייהו דפסקו כר"י ואביי דב"מ דלא כסוגיא דכתובות. אמנם שיטת הטור צ"ע ולעניות דעתי כך היא ודאי אף לשטתו שפוסק כאביו דשמואל ור"י בחדא שיטה והוציאה גט דגביא במקום שא"כ אך מטעם מעב"ד נמי יכול לפרש המתניתין גט ממש דאלו בע"ג לא מהני המעב"ד ויכול לטעון פרעתי כהר"ן כיון דאיתרע טענתה ואם כן אזלה כל הסוגיא כמו לרב הקושיא על הסיפא נהי וכו' וכן המסקנא ואזיל לפ"ז פירוש המתניתין כתובה ואין עמה גט כו' בד"א וכו' אבל יש ע"ג גביא תוספת ועיקר אי מפקע גיטה גביא וכו' ומן הסכנ' אע"ג דלא מפקע גיטה ממש אבל ע"ג בעי כי היכי דלא ליהוי ליה מגו אמנם נראית דעתו מדלא הביאו הרי"ף ורא"ש החסורא מחסרא משמע ליה דאף לפסק דינם לא ניחא לו להוסיף על המשנה ולהכי חולק בסברה זו על הר"ן וסובר דנהי דבמקום שכותבין כתובה לא מהני התנאי בית דין ויכול לטעון פרעתי מכל מקום בכתובה עם ע"ג לא אמרינן דריעותא דגט יועיל דלא נימא הטוען כו' כיון דעיקר הגט אף במקום שא"כ כתובה לא לשטר על הכתובה נכתב אלא בהכתוב על התנאי ב"ד סומכין והגט עיקרו להתיר משא"כ הכתובה במקום שכותבין ותו דבמקום שכותבין ולית ליה כתובה טענה דידה ריע ודידיה לא כי אין צריך לטעון אבדתי שוברי כי לא היה צריך לשובר במה שלקח הכתובה ושרפה אבל במוציאה כתובה בל"ג דצריך לבא לאבדתי שוברי אף טענה דידיה ריע והדרי' לכללא דהטוען כו' ואם כן יש לומר עד כאן לא קאמר הגמרא בשלמא לשמואל אלא לסוגיא זו דלא נחתה לדר"י כ"א לשמואל אף התוספת גובין בגט ומטעם כנ"ל דבמקום שא"כ הוי הסתמ' כמע"פ בעדים ובנאמנות דאל"כ לא הועיל בחיובו ושפיר דבהוציאה כתובה בל"ג דאינה נפרעת כלום מדלית לה הגט אבל למסקנא דב"מ דשמואל אך על העיקר אמר דצריך דיקא במקום שא"כ ונאמונתה מכח מעב"ד מתפרשה המתניתין הוציאה גט אפ' ע"ג גביא במקום שא"כ בכח מעב"ד. כתובה ואין עמה ע"ג נאמן במגו רשב"ג אומר מן הסכנה ואילך גביא אף בלא ע"ג כמו לתוספת לשטתם ובזה אזיל פסקו כהוגן וא"צ כלל לחסורא מחסר' כ"א לרב. ודברי הב"ש שכתב דמהרי"ף ורא"ש נראה דלא כותיה מדלא הביאו ההכא במ"ע אינו יודע לפרש דהא אדרבה לשטתם במסקנא נמי ק' על הסיפא נהי דל"ג עיקר תוספת מיהו תיגבי דהא לטעמא דהטוען אחר מעב"ד אי אפשר ליגבות בגט בלא כתובה כ"א העיקר כמבואר ברמ' וטור אך אי קשיא הא קשיא דהיה לו לבאר הרישא דמתניתין בע"ג ומדהעתיק לישנא דמתני' סתמא משמע גט ממש כסברת הר"ן ולפי זה לא אזיל פירושי וזה צ"ע ודו"ק:
גובה עיקר כתובה בגט כתב הב"ש ולוקח ממנה שובר כי היכי דלא תגבה בע"ג א"י לפרשו לשטתו צריך לשובר כי היכי דלא תגבה אף בלא ע"ג על ידי אמירתה גרשתני ולמה שבארתי דלהרמ' צריכה עכ"פ במקום שא"כ כתובה לגט ממש לא נשמע מזה דכותבין שובר בכתובה דלא כש"ג כי יש לומר דכתבי' על הגט שטרא דינן וקרעינן ליה כמו שמסקי' לרב אלא מסעיף י"א נשמע דסבירא ליה כותבין שובר שהרי שם אינו מחלק בין מקום למקום ותמיד מחויב לפרוע העיקר ובמקום שאין כותבין צריך לשובר שלא תחזיר ותגבה עם הגט: