יכולה אשה למכור כו' הח"מ ס"ק ח' מביא המחלוקת שבח"מ סי' ס"ו באם פרע הלוה להמלוה בתר המכירה אם נפטר בכך והש"ך שם הכרי' דנפטר ולפ"ר לע"ד יש ראי' דלא נפטר ממס' קדו' דף מ"ח ע"א דאית' והכ' באשה קמפלגי מר סבר אפ"ה סמכ' דעת' מימר אמרה לא שבק לדידי ומחל לאחרינא ואי דאם פרע נמי נפטר מה סמכה דעתה נהי דלא ימחל בחנם מ"מ יש לה לחוש שיקבל הפרעון לעצמו ע"י שיותר לו מקצתו ויתן לו שובר והלוה לא יחוש לעצמו דהא נפטר. אלא משמע דוקא בחנם מצי מחול אבל פרעון לא מהני ואפשר אף דפרעון גופי' מחילה היא י"ל לא מבעי' להמפרשים הטעם דיוכל למחול משום דמכירות שטרות דרבנן משום תיקן עולם כדי שיהא אדם יוכל למכור שטרו י"ל דמשום כן נמי הוצרכו לתקן שתהא המכירה אף לזה שלא יוכל הלוה להפקיע משעבוד הלוקח ע"י פרעון דאל"ה לא יועילו כלום בתקנתן ששום אדם לא ירצה לקנותן מחשש הנ"ל משא"כ לחשש מחילה דאין אדם חוטא ולא לו והמוכר הא נקרא מזיק. אלא אפי' לר"ת שמפרש הטע' משו' שני שעבודין ושעבוד הגוף א"א למכו' וכשמוחל שעבד גוף ממילא נפק' שעבוד הערבו' מ"מ י"ל דוק' היכי שמחלת הגוף בחנם אז ממילא שעבוד הערבו' דהיינו הנכסי' נפקע אבל אם מחילת שעבוד הגוף בא ע"י קבל' פרעון שהוא השעבו' נכסי' שקנה הלוקח לא ותו דנפרעין פושע הוא ולכי אף שעבוד גופו לא נפקע כמבואר בב"ה ופרישה וצ"ע כי הראי' אפשר לדחו' שסמכה שהלוה לא יפרע כלום אף על סמך שובר:

אבל אם נתגרשה ע' ח"מ והב"ש כהוגן משיגו אלא שלשונו צריך ביאור מה שכ' אע"ג דמכרה בחיי הבעל אין ר"ל ל"מ בנתגרשה ומת הבעל והדר מכרה ומתה דזה ודאי הוי מת לוה בחיי מלוה ועליה הי' עיקר שבועה בשעה שמכרה אלא ר"ל אם מכרה ונתגרשה אף דאח"כ מת הבעל והדר היא אע"ג שאם המכירה הי' בחיי הבעל דזה הריעותא של נתאלמנה ומתה אעפ"י שלא הי' עלי בשעת מיתת הבעל עיקר השבועה שהרי כבר היתה מכורה וע"כ כדמחלק הח"מ סעיף הקודם משום דזבינא ריעא הו' אבל כי נתגרשה הרי מאז לו יהא שמכרה או בתר שנתגרשה ושוב מת הבעל והדר מתה היא הא אז ודאי דומה למוכר שט"ח ואח"כ מת לוה והדר המלוה ה"ה בזה אינו מגרע מה שמכרה קודם שנתגרשה והי' אז זבינא ריעא מ"מ שוב כשנתגרשה נתחזיק השט"ח והזבינא נעשה מעלי' ככל מכירות שט"ח:

אבל אם היא בחיים צריכה לישבע כ' הח"מ אם המגרש חי וטוען ברי שפרע צריכה היא לישבע והא דכאן אמרינן דוקא בחייה אבל מתה הלקוחות נשבעי' ובח"מ סי' ס"ו סעי' ט"ו אמרינן ואם המוכר מת נשבע היורש ואם אינו רוצה חוזר עליו ע' סי' צ"ח. ולבעל התרומו' דמחלק בין אם הלוה חי וטען ברי משא"כ המתני' דקתני אבל משביע את הבאים ברשותה דשמא קטעין לה וע"ש במה שדחקתי לפרש המתני' א"כ הכא אם הבעל חי וטוען ברי אף אם היא מתה היורשים נשבעי' ולא הלקוחות. ודוקא אם יש להם נכסים שעור הכתו' ירושה מאמם לבד הכתוב' דאל"ה ל"ל מגו לשטת הסמ"ע שהעלתי שם להלכה והוו כמתה (אך הכל דאיירי בכתו' פשוטה בלא נאמנות תלי' בפלוגתא שאביא לקמן) אבל לחלוק הב' שכ' ועוד דשבועה זו לבטלה וע"ש נמי מה שדחקתי אפשר דהכא במכירות כתו' לא שייך ולהכי אף אם הבעל חי וטוען ברי והיא מתה הלקוחות נשבעי' ולא היורשים וזה צ"ע ודוק:

ואם אינה רוצה לישבע יפסידו הלקוחות כ' הח"מ והם חוזרים עליה ואם היא מודה שנפרעה קודם המכירה א"כ הוי מכירה בטעות ומחזרת הדמים מעוטים שקבלה וא"י לפ"ז מה מסיים הש"ע בשם הרא"ש אינה נאמנת לענין מה א"נ אם לענין שהלקוחות מ"מ גובים הא כל כמה שאינה נשבעת אינם גובים ואם לענין שאינה נפטרת בהדמי' שקבלה הא מביא בהח"מ שמחזרת הדמי' מעוטי' וכן מוכח באמת בהרא"ש דאל"ה אלא שא"נ לגבי עצמה ומחויבת לשלם הכל א"כ חזרה המגו למקומ' ותהא נאמנת אף לגבי הלקוחות. וע"כ הכי פירושו תחיל' כ' שכל כמה שאינה נשבעת אין הלקוחות נפרעי' ר"ל שכן הדין נותן שלא יפרע מפני שיוכל לומר אלי תודה שנפרעת אחר המכירה ותהא נאמנת במגו והלקוחו' שמעוכבים בשבילה יחזרו עליה והדר מבאר שאם אמרה נפרעת אחר המכירה נאמנת ואפי' מתה בתר הכי פטור הבעל משא"כ תחילה כשאינה רוצה למשבע ולא אמרה מידי ומתה דחייב כדאי' בהש"ע אבל אם מתה כו' וה"ה אם אמרה נפרעתי קודם המכירה דא"נ והוה כלא אמרה מידי ולכי מתה מתוך אמירה זו הלקוחו' גובים בשבועתם שאינם יודעי' מפרעון זולת אמירה זו שא"נ בה ויגבו המותר מדמי הקני' עד תשלום הכתו' מהבעל (ובע"פ כ' ומ"ש רבינו אבל אם אמרה שנפרעה קודם המכר לא מהימנא נראה דאם בשבועה מהימנא וא"י מנ"ל הא ומה תיקן בזה) אך כ"ז ניחא להרא"ש שכ' דבריו על המתני' דאבל משביע הוא את יורשיה כו' דאיירי בשכ' נדר ושבועה אין לי נמצא דהו' שטר בנאמנו' שאז אינה נאמנת בפרוע זולת ע"י מגו מפני דהו' מודה במקו' שחב לאחרים ושפיר אבל הטור וש"ע הכא באיירו בסתם כתו' בלא נאמנות ובח"מ סי' מ"ז וס"ו מוכח דלא ס"ל כהש"ך כל שהוא בלא נאמנות שאין עיקר דינו להפרע כל שהלוה טוען אשתבע בלא שבועה אף במקום שחב לאחרים מיד שאומר פרוע נאמן בלא מגו וע' לעיל סי' צ"ח ק' נהי דס"ל הכא באם מתה הלקוחות נשבעים ולא יורשיה יהי' הטעם מה שיהי' מ"מ כי אמרה שנפרעה קודם מכירה מה בכך דל"ל מגו לו יהא כלוה ומלוה שהוכחתי סי' צ"ח שטתם דתמיד כל זמן שהלוה חי ויודע אם פרע אם לאו לא שייך המגו דמחילה משום דירא להפסיד חובו ומ"מ פסק בח"מ סי' ס"ו אם הלוה קיים וטוען שהוא פרוע ואין בו נאמנו' אם המוכר קיי' ישבע וע"כ היינו משום דאם יאמר פרוע נאמן אף דל"ל מגו וכן שם סי' מ"ז הקפיד אם יש בו נאמנו' לאפוקי אין בו אף בחב לאחרים נאמן ושם לכ"ע לא שייך מגו כמבואר והכא נמי כי אמרה פרוע קודם המכירה מה בכך דל"ל מגו וצ"ע. וכל זה לשטת הרא"ש דבשאמרה נפרעת קודם מכירה לא חשוב לר' מגו ואינה נאמנת לגבי הלקוחות. ואינה חייבת להלקוחות כ"א הדמי' שקבלה אבל הש"ך סי' הנ"ל ס"ק נ"ה חולק בכל סעיף זה וכ' על הרא"ש שסותר עצמו מן מס' ב"מ וכ' וליכא למימר ש"ה שיש שובר דמה בכך דהא אין מחזירין השובר אלא על פיה ודבריו נכוני' דהא כיון דנפל איתרע והב"ש ס"ק ז' עשה עצמו כלא ידע מהש"ך וכ' ואפשר כו' ואם רצונו לחלוק וכי משא פנים יש ואולם הש"ך האריך יותר בדברים הגונים לע"ד והעלה דל"מ להאומרים דמוחל ש"ח אינו חייב כ"א בדמי' הקני' דודאי חשוב מגו למימר דלא כ"ע דינא גמירא אלא אפי' להאומרים דחייב בכל מ"מ נאמנת לגבי הבעל שפטור אלא דלגבי עצמה א"נ ומחויבת לשלם הכל הואיל ובגרמתה נפסדו הלקוחות וכ' ס"ק ל"ד ואינו דומה להוציא הלוה שובר דהרי זה מקח טעות דש"ה שמוציא שובר א"כ בלא הודאות המוכר מתברר שמכר שטר פרוע משא"כ היכי שאינו מתברר אלא ע"פ הודאתה א"כ מכח הודאתה או מכח שאינה רוצה לישבע דהוי כהודאה אינו גובה הלוקח הוי כמחלו עתה ומזיקו הלכך צריכה לשלם כל דמי השטר. אמנם מה שמסיים ובזה נלפע"ד דל"ק מה שהקשה הרא"ש וכו' ושפיר קאמר הש"ס ש"מ איתא לדשמואל דהשתא נמי צריכה וכו' והרי היא כמוחלת כנ"ל ברור עכ"ל(א) דברים אלו תמוהים לע"ד דבשלמא הכא שפיר י"ל כדעתו דאם יש לפנינו לקוחות והיא אומרת שנפרעת קודם מכירה נאמנת לפטור הבעל במגו ולגבי עצמה א"נ ומחויבת לשלם כמוחל אבל גבי חזרת שובר מה הועיל בזה הא אנן הוא דחיישינן אולי מכרה הכתו' בתר זמן השובר עד היום שאנו דנים עליו ואם אנו מאמינין אותה להחזיר השובר במגו דמחילה נמצא לבסוף כשתתגרש ומי יודע מתי יהיה זה ולפני איזה ב"ד יגישו עצומיהם והבעל יוציא שוברו המוקדם להמכירה הלא אז מודה דהבעל יהיה פטור ואף היא לא תתחייב כ"א הדמים שקבלה כדכ' בעצמו משום דבלי הודאתה יתברר שמכרה שטר פרוע וא"כ מה מגו אית לה הא אלו מחלה לפנינו א"א ליתן להבעל שטר מחילה אלא מהשתא יום מציאת השובר ולבסוף כשיבאו הלקוחות והוא יוציא שטר המחילה דבתר המכירה הא תתחייב בהכל ומה מגו הוא זה. והאמת שקושיו' זו צ"ע אף להה"מ דהודאות השובר הוא גופיה מחילה וכדפירש"י ז"ל דמ"מ מה בכך להחזיר שובר זה להפסיד הלקוחות במה שמגיע להם ממנה ומהראוי הי' לפסוק להם שתתן לו שטר מחילה מעכשיו ואם אח"כ יבאו לקוחות הקודמי' שתצטרך לשלם הכל משא"כ עכשיו בחזרת שובר דמניסן לא תפרע אלא מה שקבלה אלא ש"מ שמאמינן לה שכבר היה השובר ביד הבעל ובדין אין מגיע להלקוחות כ"א הדמים והדר' הקושיא לדוכתה. ושטת הה"מ היה אפשר לדחוק וליישב שלא חשו חכמים אלא להפסיד לקוחות בדבר שעיקרו ממון דהיינו אי ליתא לדשמואל יעכב ממון שאינו שלו אבל כי איתא לדשמואל וחזרת השובר גופיה מחילה נמצא הבעל בדין מעכב הממון ואף שהלקוחות אפשר יבואו לידי היזק פרעון במה שהזיקה בתחילה לזה לא חשו משום דממון זה אפשר אינו אלא קנס וכשטת הש"ך בסי' ס"ו אבל הרא"ש לשיטתיה וכן הש"ך עצמו ס"ק ל"ד דמטעם מגו אתינן עליה פשיטא דהקושיא אינה מתיישבת בדבריו:

הג"ה וי"א דלא הפסידה וכו' אלו הייתי כדי להכריע היה נלע"ד האידנא עכ"פ מיד שאמרה כתובתי מחול לך אין כונתה אלא על השטר תוספת כתו' שכוללת הנדו' כי נשתנה הענין לגבייהו עד שלשטר זה קורין ממש בשם סתם כתו':

המוכר כו' כבר מבואר ב' טעמים לד"ז בח"מ סי' ס"ו ולע"ד יש נ"מ באם מכר שט"ח ואח"כ לא מחל החוב אלא שסלק בקנין ובמחילת שעבודו מקר' הלוה הידועה שממנה לא יהא יוכל לטרוף דאלו לטעם הרא"ש שמכירת שטרות דרבנן ה"ה בזה דמהני וכן איתא בתשו' הרא"ש שבטור סי' צ' בל' זה אבל באחריות זה מה היא מפסדת וכו' דכיון שמחלה שעבד אותה קרק' לבעלה לא יכול הלוקח שקנה הכתו' לגבות מאותה קרק' דהוי כמוכר שט"ח וחזר ומחלו. אבל לטעם ר"ת דשעבד הגוף א"י למכור וזה יכול למחול וממילא שעבד הערבו' נפקע לע"ד זה דוקא במוחל גוף החוב אז שייך מה שנשאר בידו מחל אבל אם לא מחל גוף החוב הרי שעבד גופו עדיין בידו אלא שמחל שעבד הקרק' זה ודאי הוי' כנותן דבר שאינו שלו דהא כבר מכר שעבד זה ואינו דומה להמבואר שם סעיף ך"ד שיוכל להאריך זמן הפרעון כי זה נמי עכ"פ כל זמן זה מוחל נמי שעבוד הגוף וצ"ע: