Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer Siman 118
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
אבל לא בגדי חול ע' ח"מ והב"ש כ' בשם הפרישה ש"ה דאין נוטלת אלא חצי עזבון לכן אין שמין בגדי חול וכל הרואה יראה שאין זה טעם הרא"ש כמבואר בב"י וח"מ ואולם לא מצאתי העתקת הב"י אלא בכלל צ"ה ס"ס ד' כ' בל' זה ששאלת אלמנה יש לה לחלוק עם נכסי הבעל כפי התקנה אם שמין כל הבגדים מה שעלי' דע שכל הבגדים של שבוע אין שמין לפי שאין אדם רצה שתתבזה אשתו בב"ד לפ"ז אפשר ליישב ע"פ מה שבפ' נ"ש מסיק הרא"ש ובגדי אלמנה אין חלוק בין חול לשבת ולא דמי לההוא דאמרינן האחים שחלקו שמין מה שעליהן וכו' וקאמר בירושלמי דבגדי שבת שמין דהתם איכא טעמא דאחין מקני להו בגדי חול דגנאי הוא שיפשיטו בגדיהם כדי לשומם אבל אלמנה אדעתא למיפק לא אקני מידי ומסתבר לו ז"ל דדוקא יותר מהמחויב לא לא אקנא אדעתא דמיפק אבל בהתקנה שבחצי על כורחה משתלמת מסתמ' דע' המתקנים לא היה בבגדי חול דשייך הסברה דאין אדם רוצה וכו':
דבר שאינו מפורש כו' וכן כל ספק שיש בתקנה כ' הב"ש ולא כתשו' בן ששון ע"ש כי לא כ' כן לחלוטין אלא לדחוק וליישב דע' הפוסקים שמבי' תו כ' ובתשו' בן ששון כ' שיחי' אחר מות האם ל' יום ע"ש כי אדרבא נמי מסכים שפי' הדרישה מוכרח אלא שמנענע ראשו לפסק בהר"י בן ל"ב וא"י טעמו אם לא שהי' ידוע לו נוסח התקנה:
ויש לילך בזה אחר ל' התקנה כתב ב"ש ואפשר אפילו היא נותנה הנדוני' כו' אם נעשה בקנין ע' בזה טור ח"מ סי' ר"ן סעיף ז"ך ובב"י הכא קרוב לסופו תשו' הרשב"א איזה לשון מספיק בשטר קנין כזה. במקום שיש תקנה כו' ונאמן הבעל לומר כמה חייב במגו. לכאורה נראה דדוקא כמה חייב נאמן במגו שאין זה נגד החזקה שכל הנמצא ברשותו הוא בחזקת שהיא שלו כמבואר בח"מ סי' צ"ט בש"ך ס"ק ו' הא אלו יאמר עיסקה של פלוני בידי ואין ידוע העסק בעדים דמשמע מהש"ך דחשוב מגו במקום חזקה אף הכא אינו נאמן אמנם ל' הרא"ש הוא הכי יראה לי לפי התקנה שלא יחלוק אלא ממון הנמצא לבעל אחרי שיפרע כל חובותיו וכו' שלא יפוי כח חלק היורשים מכח חלק הנשאר לבעל והרבה בני אדם יש שמתפרנסים מממון אחרים אם לא ינכו להם מה שמחייבים יצאו אף נקיים מנכסיהם ויהי' הכל ליורשים א"ו כך היתה התקנה שעיקר חלוקת הממון יהיה תלוי בשבועתו שישבע כמה חייב במגו וא"כ אפשר אף בעיסקה נאמן מפני שמסתמא התקנה כך היתה שיהיה תלוי בשבועתו במגו אף בעסקה מחמת שהרבה ב"א מתפרנסים נמי ע"י קבלת עיסקה. וצ"ע ואולם באומר פקדון לאחרים בזה בודאי נראה דאינו נאמן למסקנות הש"ך שם אך מה דנראה נמי מל' הרא"ש דאם ל"ל מגו כגון באופן שבח"מ ס"ק ט' דאינו נאמן נמי לומר אני חייב ק' לי אחרי שמוחלט שהתקנה היתה לפרוע חובות תחלה למה לא יהא נאמן בלא מגו כטוען פרעתי במלוה על פה בעדים שקי"ל א"צ לפרעו בעדים ונאמן בכל טענות שאינם נגד חזקה ואטו מלוה בשטר יש עליו ומה שכ' הח"מ דאינו נאמן בהודאתו לחוב לאחרים היינו באם שט"ח אצלו ואומר אמנה או פרוע שעם כל זה הוא נשאר בחיובו אף אם האמת אתו אבל היכא דבדבור זה פוטר עצמו מחיובו מ"ש מטענת פרעתי וכי מפני שמודה בזה לאחרים מגרע גרע הא לא שייך במקום שחב לאחרים כיון דלדבריו אינו חב וצ"ל דמסתביר להרא"ש ז"ל דמסתמא עיקר התקנה היתה שלא להאמינו בלא מגו דאל"ה מה הועילו בתקנתם אך הא תינח למשמעות הש"ע דנאמן בלא שבועה מפני שאין עליו טענת ברי אבל להמבואר בהרא"ש דחייב שבועה והטעם דמדמיהו לשותפין אם כן י"ל דהועילו בתקנתם ע"י שבועה וצ"ע:
הכותב לאשתו כו' אם תגבנו ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות זה מתשובו' הרא"ש כלל ל"ט סי' ג' וכן מה שבתר הכי ואם יש עליה חוב שלותה אחר שנשאת אינו גובה ממנו ומסיים ואם נאמר למכרו בטובת הנאה וכו' כדאיתא בח"מ (אלא דק"ק כיון שתוכל לגבותו בכל עת נגבה החוב מהבעל בשעבודא דר"נ כדקי"ל בח"מ ריש סי' פ"ו דתמיד שייך דר' נתן וכל זמן ששייך שעבידא דר"נ הא אין בידה למחול כמבואר נמי שם ושוב כשיהיו הדמים בעין ויהיו משועבדים לבעל לפירות כדין נ"מ מה בכך יתנו הברירה להבעל ליקנות מה שנכון ליקנות בדמי נ"מ ע"פ המבואר סי' פ"ה ואותו דבר הנקנה כשיהיה נ"מ בעין הא שפיר אפשר למכור בט"ה כמבואר ס"ק י"ג בח"מ ובדמי הט"ה יפרעו הב"ח ואולי י"ל דלא שייך בדמים כאלו שעבודא דר"נ מפני שאינו מחויב גמור לשלם לה כ"א ליקנות בעדם נ"מ) אבל אם לותה קודם שנשאת גובה ממנו זה נובע מתו' הנ"ל כלל הנ"ל סימן ד' וז"ל השואל שאל אם בא ב"ח בשטר על בתולה מטר' שנשאת ויש עליה נדונית שנגבת מחים אם יש יכולת להגבות ממנו לב"ח והשיב וששאלת שט"ח שיצא על אשת איש שלותה כשהיתה פנוי' ויש לה שטר נדוני' על בעלה אם מגבין לב"ח ממנו תשובות כן נראה ודאי דמגבין דשטר' אקרי נכסי כדאיתא פ' מ"ש וכל נכסיה משועדים לב"ח וכל מה שימצא ממנכסיה קרקע מטל' ושטרות יתנו לב"ח בשט"ח עכ"ל אבל אם אינו עומד לגבו' כל שעה זה הוא מכלל ל"ה סימן ו' ושם איירי בדין סבלונות המוזכר בש"ע סימן צ"א וע"ש ואולם מה שכתב הכא אבל לותה קודם שנשאת גובה ממנו וכ' עליו הב"ש כיון שהיא יכולה לגבות כל שעה נעשה נ"מ שלה כשאר נ"מ וב"ח גובה אם יש לו שטר זה צ"ע שמה מועיל שטר בלא אגב לגביו' מטלט' המשועבדים להבעל לנ"מ ואף אי נימא דאיירי עם אגב וכמו שהבאתי סי' צ"א בשם הד"מ ומהר"י בן לב שפירשו הכי דברי תשובות הלזו הביא נמי הב"ש שם ס"ק י"ח ונדחק נמי הכי לפרש הכא הש"ע זה אינו דלגבי מעות אפילו הכניסה לו מעות מה שייכות יש לשעבד באגב הא אין סימן במטבע כמבואר בח"מ סי' ק"ד סעי ה' וש"ך סי' פ"ו סס"ק י' ומכ"ש בחוב שבא לידה במתנה ואין לומר נמי ששעבדה מטל' באגב ודעתיד אנא למקני שאז חל השעבוד על גוף שטר הנדוניא הא תינח אלו היה אפשר להגבות שטר זה בתורת גוביינא במה ששוה למכור בשוק ואז יש נ"מ בשעבוד אגב כזה אפילו לענין אם מכרה שטר זה לאחר היה המלוה יוכל לטורפו מהלוקח כטורף שדה שקנה מהלוה אבל בשט"ח שעל הבעל הא כבר כ' הרא"ש שא"א בגביה זו דהא אינו שוה מאומה למוכרו דכל לגבי בעלה ודאי מחלה וע"כ הכונה להוציא הדמים ליתנם להמלוה ומה יועיל השעבד אגב על הדמים והם משועבדי' להבעל לנ"מ. לכן לע"ד העיקר כדהעלתי סוף סי' צ"א שהרא"ש אזיל בשטת הש"ך סימן קל"ב שכל דאזיף בשטר אף בלא אגב נמי דין יורש על הבעל ואזיל נמי בשיטתיה דתשובות דסבלונות דאין דין מטלטלין לדידן בתר תקנות הגאונים דמטלטלי דיתמי משתעבדו ה"ה דבעל אם דין יורש עליו והטעם כמבואר דלא שייך אינהו אפסידו אנפשייהו אלא דוקא כדכ' הרי"ף במע"פ ונמצא הוי במקום פסיד' דאחרינא דהוא כיורש ומ"מ נכון מה שמסיי' הכא אם אינו עומד לגבות וכו' שכבר ביארתי סימן צ"א שאפילו בהכניסה מעות על מנת שלא להשתלם אלא לכשתתאלמן ומכ"ש במה שחייב עצמו שזה לא היה מעולם בכלל האיבעיא לכ"ע ואפילו במקום פסידא דאחרינא לוקח הוא ולא גרע מן לוה מעות לזמן שקודם זמנו א"א בשום אופן לטרוף ממנו ודכותי' הוא הבעל ואפילו במלוה בשטר באגב וזה לע"ד העיקר בכוונת הרא"ש וטור וש"ע וא"כ למסקנת הרמ"א בסי' צ"א בהג"ה בשם תשובות רשב"א דמלוה בשטר בלא אגב אינו גובה מנ"מ של מטל' וכבר מבואר נמי שם בב"ש ס"ק י"ח שמוכח מגוף התשובות דאיירי אף בנ"מ ולא כהח"מ שם ס"ק י"ב וכן העלתי נמי שם ולפי הדרך הראשון שכתבתי בטעם הרשב"א עם הסכמת הרמ"א במה שכ' וסברה נכונה היא שהוא העיקר לע"ד דין דהכא שבש"ע אבל אם לותה קודם שנשאת גובה ממנו ליתא כיון שבחוב לא שייך אגב ואי משום דמטל' דיתמי משתעבד לדידן הרשב"א ודאי לא ס"ל ההיא סברה כדהוכחתי בהוכחה ברורה שם. אמנם לדרך השני בדעת הרמ"א ז"ל לחוד שלא הכריע נגד הראש בסבלונות ושם טעמו משום די"ל אינהו אפסידו אנפשייהו במה דאוזפי בלא אגב שלא כדעת הש"ך הנ"ל אפשר לקיים נמי פסק הש"ע הכא עם הכרעת הרמ"א הנ"ל מפני שעל חוב זה שעל הבעל לא שייך אגב לא שייך נמי המלוה אפסיד אנפשיה ושפיר דין יורש על הבעל כמו בסבלונות להרא"ש וא"כ היה מוכרח דתשובות הרא"ש כלל ל"ט סי' ד' שהעתקתי איירי בשטר עם אגב אשר להכי הגביהו אף מטל' ומן השטרות שאין מועיל אגב מטעמו דעשאו יורש וזה דוחק והעיקר לע"ד כדבררתי ת"ל לעיל דהרשב"א והרמ"א מחולקי' עם הרא"ש ז"ל בסברתו דסבלונות ודין דהכא נמי במחלוקת דסבלונות תליא ודוק. ומה שמקשה הח"מ דנימא אדעתא דהכי לא יהיבנא והב"ש כ' ולמ"ש בסי' צ' לק"מ ע' סי' קי"ד סעיף ו' ודוק:
אם נתן לה הבעל מתנה ע' ב"ש מקשה מסימן פ"ה דפסקו דלא כהרמ"ה אלא דאפילו מכירתה בטלה מכ"ש שעבודה וקשה נמי על הרא"ש שממנו המקור דהוא נמי אזיל בשטה הנ"ל אך המע' בגוף התשובות והיא בכלל ל"ט סי' ו' אפשר דלק"מ דכתב דבריו אך לה"א אלו היה בהשטר ממש וגופא דעובדא הכי הוה שהיה כתיב בהשטר והתרינו ואמרנו לו הוי יודע שכל הנותן מתנה לאשתו כאלו נותנה לעובר דרך שכל זמן שתרצה תגבה ממך ותעשה בה חפצה ורצונה ואין לך רשות למחות בידה ולא מפירותיהן כדאמרו רבנן נמצא אלו הי' השטר כהוגן הי' מסתביר שכיון שקבל על עצמו התראה זו הוי כאלו פירש שנותן ע"מ כל זה ואפי' לכתחילה הית' יכולה למכרה וה"ה שחל עלי' שעבד אלא שמעיקר' פסל השטר ואף שסיימו כדאמרו רבנן וזה ליתא מה בכך אחרי שקבל על עצמו דבריהם לפי הבנתם בפשוט הסוגי' וא"כ על הרא"ש אין שום קושי' ועל הש"ע אפשר לדחוק דכונת שיגבה אך מן הפירות ולא מגוף הדמים. ולשיטתיה אזיל שפסק בסי' צ' סעי' י"ב ולשטת הב"ש שם ס"ק מ"ב כהרשב"א דאפילו בנכסי' שהבעל מצפה שיפלו כל שלא ידע שנפלו עדיין לא זכה בהן ואם מכרה קודם שידע המכירה קיימת וא"כ ה"ה אפשר הכא שהפירות כשיבאו לעולם אז הוא דנעשו נ"מ משום דלא גרעו מנפל לה בירושה נמצא משעה שלותה הוי כמכרה קודם שנפלו ואף דהבעל מסיק אדעתי' שיבאו זה ל"מ להרשב"א משא"כ הטור ז"ל שפסק שם כהרא"ש דתרתי בעינן לא ידע ולא יצפה ודאי צ"ע. גם ע' סי' צ"א סעיף ד' למה שכתבתי ולהנ"ל אף הש"ע א"א לישב וצ"ע:
שטר שזה נוסחו כו'. בהטור יש תו תשו' הרא"ש שבכלל פ"ד בסופו פסל נמי השטר מפני שהי' כתוב בל' ירושה וחזר ותיקנו מפני תיבה אחת שהי' כתוב בו ותחזיק והוא ל' מתנה ומסיים וקנתה בין מה שיש לו עכשיו בין מה שיש לו אחר המתנה כי כ' ושעתיד אני ליקנות ותימ' הא הלכה פסוקה שנינו והוא בח"מ סי' רי"א לכשאקחנה קנויה לך לא קנה ואפילו שכיב מרע לא יכול להקנות מה שאינו ברשותו (וע' לעיל סי' ק"ח) בכל ל' ואפילו בל' ירושה ומתנה המעורב המבואר בח"מ סי' רפ"א דמהני אבל לשאינו ברשותו מה"ת ואף למה דאיתא סי' ר"ט סעיף ה' בהג"ה בשם תה"ד מ"מ אם טרח וכו' זה לע"ד לא שייך אלא במכר דבר פרטי אלא שלא הי' ברשותו דמכיון שהבטיחו בהיחלט מדקנה אמרינן לדידי' קנה כי היכי דליקום בהמנותי' אבל נותן מתנה מה שיקנה ואם יקנה והניח הבחירה גבי אם ירצה יקנה ואם ירצה יחדול מה לוקח בהימנותא שייך והכי מוכח בח"מ סי' ס' בב"י בשם בעה"ת בשם התוספתא הבאתיה לעיל סי' מ"א וצ"ע:
תו יש בטור תשו' הרא"ש שבכלל ל"ח סי' ב' הביאה הד"מ סי' ק"ב ואף אנכי שם הבאתיה וא"י למה השמיטה הש"ע ומשמע מיני' דלענין שבח בית אביה אין למשכנתא דין קרקע כיון שעיקרה ממון ולענין קדימה בשעת טירפא יש לה דין קרקע ולפ"ר י"ל דאיירי באתרא דלא מסלקו ויש להתבונן אם לא אפשר למילף מיני' ה"ה לענין שח"ז ובגוף הדין ע' סי' ק"ב:
אין לאותה קרקע דין צ"ב ר"ל דיוכל למכור קרק' זו כאחד מכל נכסיו דאיך יתכן שיהי' לקרק' זו דין צ"ב דבשלמא כשכותב בדמי הקרק' שטר נדוני' לגבות כשתתאלמן שפיר דין צ"ב להם לענין דסי' צ' דהמכירה בטילה אם מכר ממכר עולם לכולי עלמא ושייך בה שבח בית אביה כבסי' פ"ח וסי' צ' בב"ש ס"ק מ"ז אבל אם נתן בעדה שטר ליגבות בכל עת שתרצה מה"ת יעשה זה שקרק' זו לא יהא לו רשות למכרה ואף הקרק' שתקנה בעד הממון שתגבה לא יהא לו רשות למכרה דהא נ"מ היא א"ו דקרק' זו היא ככל נכסיו:
הבעל אומר כו' עליהם הראי' הב"ש הוסיף בטעם גם הבעל יורש אותה אלא יורשים באים מחמת תקנה וכו' וזה ליתא בהרא"ש כלל נ"ה סי' ה' ולע"ד אף נמי אינו כי אף זכו' הבעל אינו מירושת אשתו כי לדברי שניהם פקע ירושתו מאשתו בכח התקנה או להיורשים אם הבן מת תחלה או להבן אם האם מתה תחלה ומה בכך שירושתו מהבן ד"ת הא הספק בין היורשים והבן מי מהן היורש ככח התקנה. ויש לדחוק דמ"מ לו עדיפו' שאם הוא זוכה במה שאינו דהיינו שהבן מת תחילה מ"מ מדין תורה היא שלו ע"פ ירושת הבעל ולא מפקיע מהן אלא ירושת תקנה משא"כ לגבייהו. ואולם בהרא"ש אינו אלא טעם הח"מ אלא שק' לפ"ר כי השאלה היא בל' זה נהגו שהנושא אשה כותב לה ש"ח וקורין אותו שטר נדוני' ובתקנו' יש שכשתמות בלא זרע שיחלקו בעלה ויורשיה כל הממון שתניח בין מבלאות נדוני' בין קרק' אם יש לה בין שטר נדוני' של בעלה יגבו החצי ועתה הוציא ראובן שטר נדוני' על שמעון גיסו וכו' ופסק על ראובן הראי' מן הטעם דשטר לאו כגבוי וזה ניחא במטל' דמדאמרינן לא כגבוי ממילא הוא המוחזק ולא יהא אלא כתופס ברשות ומקמא שנולד הספק דלכ"ע על המוציא הראי' אבל בקרק' מה בכך דלאו כגבוי ביד התובע כן נמי ביד הנתבע תפיסתו בקרק' לא כלום וא"כ לפ"ר הי' משמע ליפסוק כסברת הרא"ש ז"ל תחילה נ"מ בחזקת יורשי אשה וצ"ב יחלוקו וזה באם טענתם בשמא או בברי ול"ל חזקת ג' שנים וע"כ דזה עדיף מתפיסה מדבא לידו בתורת שיהא שלו וע' סי' קי"ב סעיף ז' וצ"ע בס' ת"ך:
מי שנשבע כו' ל' הרא"ש בטעמו דאפילו אם מוכר אדם נכסיו אין מוציאין למזון האשה מכ"ש אם שעבד גופו דאין שעבד חל על גופו של אדם בשום ממון שחייב וע' פירושו סי' ק"ג סעיף ג' בד"ה הטור. ומה שמביא הב"ש קושי' מתשו' הרא"ש שבסי' קנ"ס וכ' לע' בדרישה לפ"ר אינו דומה כלל כי שם נשבע שכל מה שירוויח יוציא עם השניה שפיר פסק דאינה חלה כיון דהיא בודאי נשבע לבטל המצוה משא"כ הכא דאך נשבע ליתן החצי ויש מקום לשבועה לחול אם ירוויח הרבה להכי חיילה אך עדיין קשה ממה דפסק בח"מ סי' ע"ג סעי' ה' דאם הי' חייב ונשבע שלא למכור משלו לפרוע שום חוב דלא חיילה ונמי נימא יהי' לה מקום לחול אם יהי' לו מזומן לפרוע ואולי דל' זה יותר משמע דנשבע שלא למכור לפרוע אף כי לא יהי' במזומן ממה דמשמע הכא שנשבע ליתן החצי אף אם החצי השני לא יספיק וצ"ע בהדריש'. ועדיין ק' מפסקו בח"מ סי' צ"ט ס"ב ששבועות השני חלה ולא אמרי' נמי דהוי נשב' לבטל המצו' שמצו' לפרוע להראשון נמי וע"ש בדריש' שדח' ואולי דגבי ב"ח שני דאין חיוב המצוה עליו עד שיתבענו ולהכי יש מקום להשבוע' לחול משא"כ מזון האשה שמצווה מעצמו לזונה כאמור בהכתו' ואני אזון וצ"ע:
אלמנה כו' זה ל' הריב"ש סימן ק"ד ולענין טענתם בהוצאות הקבורה אמת הוא שאם קדמה האש' ותפס' מטל' כדי כתו' ואין הנכסים מספיקים לה ולצו"ק שאין מוציאין מידה כדי לקברו והכי תניא בתוספתא דמסכת כתו' פ' מי שמת והניח אשה שומרת יבם מי שמת והניח נכסיו מטלטלין ויצא עליו כתו' וב"ח כל הקודם בהן זכה והוא נקבר מן הצדקה ע"כ אבל כל שהיורשים קדמו והוציאו וקברוהו ממה שבידם מנכסי המת שישלמו הם לאלמנה לתשלום כתו' זה לא שמענו. ויראה לע"ד ממה שכתב שאם קדמה ותפסה שא"מ ולא התנה אם נכתב אגב בכתו' וגם לא הקפיד אם הם מעות דלא נשתעבד באגב ע"פ המבואר בח"מ סימן ק"ד סעיף ה' דדבריו אמורים לדידן דמטלטלין לכתו' משתעבדו דאל"ה פשיטא דמדין גמר' תפיסה דלאחר מיתה לאו כלום למה דפסקינן כר"ע כמבואר בח"מ סי' ק"ז ואפי' היורשים שלא לצ"ק מוציאין מידה. א"ו מטעם תקנות הגאונים הוא דפסק הכי ולא ס"ל סברת הש"ג שמביא הב"ש ומביא ראיה מן התוספתא שלע"ד היא דלא כהלכתא ונשנית אליבא דר"ט דפרק הכותב דתפיסה לאחר מית' מהני' וכל הקודם מן הכתו' וב"ח ליגבות דמהני והוא נקבר מן הצדקה ובודאי פשיטא אף להתוספתא אם קדמו היורשים דהכל שלהם אף לר' טרפון כמבואר בהמשנה הניח פירות תלושין כל הקודם זכה ומה שמסיים אבל כל שהיורשים קדמו כו' לא שמענו אפשר הטעם כיון דאינה תקנה לא נקראו מזיק שעבוד כסברת הטור ח"מ סימן ק"ז ומכ"ש להרא"ש שם דפשיטא אין לחייבם והדמים כבר ליתניהו ודברי הב"ש קצת אינם מתוקנים וגם מה שהחליט כהש"ג לע"ד הוא ברור דלא כהריב"ש:
הג"ה י"א שהתקנה לא נתקנה רק בנדוניא אבל לא בירושה שנפלה לאשה בעודה תחתיו כתב הח"מ ומשמע מלשון רמ"א דוקא נ"מ שנפלה בעודה תחתיו אבל נ"מ שהיו לה בשעת נשואין בזה נהוג תקנו' הקהילו' דגם בזה שייך עגמת נפש וק"ו הוא מנדוניא והב"ש הוסיף בלשונו היינו שנפל לה הירוש' קודם הנשואין צריך להחזיר וכתב ואנ"ל. וזה תימה דאלו כונת הח"מ על ירושה שנפל לה קודם נשואין הא הוי היא עצמה המכנסת והיינו מה שסותם הרמ"א בתר הכי אבל כשהן עצמן מכניסן הנדוניא לא תקנו ותופס הב"ח בתשובה סימן ב' בפשיטות דמעות ירושה הוא בכלל וכן מוכח מהח"מ עצמו ס"ק ך"ה מדכתב ועכשו המנהג כו' ואיך ילמוד נ"מ בק"ו מנדוני' ובנדוני' גופה באופן זה פטור והפשוט שאף הח"מ מה שכתב אבל נ"מ שהיו לה היינו מכח נותן שינתן לה להכניס בנ"מ ולדינא הוא אחד עם הב"ש ולפ"ר מכח דעת הרא"ש עצמו הכי דא"ל דדעתו לחלק בין נדוני' לנ"מ ואפי' במה שאחרי' נותנים ק' הא בכל מעתיקי התקנה מבואר דכל בגדיה ותכשיטיה מחויב להחזיר ע' בנ"ש סימן ט"ז ובתשובת ב"ח ותשובת מ"ב) וסי' ע"ז וצ' מבואר בשם הרא"ש דבגדים הם נ"מ (וא"י מה חידש הח"מ בפסק שלו בבגדי אשה שמבואר בכל המעתיקי') אלא משמע דבנ"מ שנותן לה אין חילוק וא"ל לפירושי מה זה שכתב הח"מ אבל בתשו' מהרי"ל סי' ס"ד כ' וכו' הא המהרי"ל לא דיבר כ"א על נ"מ הניתן לה מאחרים כי ז"ל ומה שתבע ראובן הטבעת והמעות דכל טבעת שמצד שניהם חשבינן להו נ"מ וכן קבלתי מפי גדולי המורים וכו' אע"ג דמכח וכו' כמועתק בח"מ ובנ"מ כזה דשיך ע"נ הא אף הרא"ש מודה די"ל דמ"מ מדהוכח מדאינו חייב בקבורה ש"מ שאינו בדין ירושה כלל מוכח דבאופן הרא"ש נמי פליג דאלו מודה בירושה דממילא דפטר עדיין וקשה דליחייב בקבורה מצד דין ירושה אלו היה לה אפילו כי ל"ל משום ל"פ וכן באמת מבואר' דעתו סי' פ' שכ' ומה שנתעצמו אי הוה תקנות והקהילות בנכסי דידי' שירש ודאי כי כן כ' מהרי"ח אדינא דגמרא אבל תקנות דר"ת ודקהילו' משמע וכו' ונ"ל הוכחה דנהגו התקנות אף בנ"מ שהרי פסק מהר"מ וכו' הרי שדיבר מירושה ופסק בה תקנות הקהילות וגם הב"ש תופס בפשוט שמהרי"ל חולק ומביא בשם הש"י שפסק כמהרי"ל. וזה אינו להמע' שם שעיקר פסקו היה מפני שהיורשים היו מוחזקים אבל היכי שהבעל מוחזק וודאי קשה להוציא נגד הרא"ש כי מה שמתחלה צדד כמהרי"ל משום שראה תשו' הרא"ש וחולק עליה לע"ד אינו כי זה לשונו מ"מ מהרי"ל ידע תשו' הרא"ש שכ' סי' ס"ד פסק אחד מהגדולים כו' אבל נ"מ ירית לה בעל וכך איתא בהדיא וכו' והמע' במהר"ל יראה להדיא שמעולם לא כיון לתשו' הרא"ש חדא להרא"ש היה מזכירו בשמו. ותו דזה הפסק לא איירי נמי כ"א לענין דינא דר"ת כדאיירי הגהות מהרי"ח שהביא ולא דיבר כלל מתקנות ר"ת ע"ש היטב תמצא כדברי וא"כ אדרב' מהראוי ליפסק כהרא"ש מדלא הביא דעתו ואי משום הראי' מן המהר"מ יש לדחוק דנהי דמדין גמרא כל שיש בו דין ירושה אפי' הכניס' עריטלאי חייב בקבורה משום ל"פ מ"מ נראה למהר"מ אחרי שבכח התקנ' הופקע כחו דאי' לי' מדינא לירש סתמא כן נמי הפקיעו כח זכות קבורה מכח ל"פ כי גם זה יש עגמת נפש לדידי' שילך בפחי נפש בלא ירושה ויקברנה משלו ולא הביא ראיות ארוס' אלא לדמיון סבר' וקצת מוכח הכי דאל"ה אף לשטת מהרי"ל ק' מנ"ל למילף מארוס' דילמא שני ארוס' שהחכמים השוו בה מדותיהם אחרי שבכל ארוסות אין הבעל יורש לא יתחיל שעבוד הקבור' עד שנשאת ומאז כמו משום ל"פ אף במכניסה עריטלאי מחויב כן בשעת התקנ' הניחו על הדין בזה משום ל"פ בין מתה והניחה זרע למת' בלא זרע. ותו ק' הא הושוו כל המעתיקים דבמה שכל' או אבד אינו בעל חוב ופטור מלהשלים ואף בחזרה קאי במה שהוא בעין וכדאי' בהג"ה סימן נ"ג ובתשו' ב"ח הנ"ל ובמה נפטר מחויב קבלת אחריות הנדן עליו אם לא שבזה אוקמיהו אדינא דהוא היורש וא"כ מ"מ עדיין דין יורש עליו אלו היה חסור ומעת' יהא מחויב לקברה משום ל"פ אלא משמע דאך מכח סברה כנ"ל הוא דפסק המהר"מ ז"ל הכא הואיל עכ"פ אין יורש דבר בעין לא מחייבי' לי' בקבור' וע' תו' מיד בתר הכי ואין חילוק כו' אבל כשהן עצמן מכניסין הנדוני' לא תקנו הב"ח בתשו' סימן ב' וגם הח"מ הביאו בפשיטות דאף מעות ירושת עצמן בכלל זה וכולם פסקו לדין זה להלכ' ברורה וכן נרא' מל' הרמ"א דדין הרא"ש דאם נפלו לה נכסים בתר שנשאת כתב בשם י"א ודין זה פ' סתם ואני תמה אם כונת הרמ"א הכי הא בירוש' שהכניס בהדיא פליג המהרי"ל על דין מהרי"ו ויותר מבואר ממה דפליג על דין הרא"ש דהיינו בסימן פ' כתב ומה שנתעצמו בדין אי הוי תקנות הקהילות בנכסי דידיה שירש ודאי כי כן כתב מהרי"ק אדינא דגמרא אבל תקנות דר"ת ודקהילות משמע מעובדא דלעיל מהר"מ והר"ר יקר דנהגו שהרי יתום הי' ואי נתנו לו אחרים קרובין מה לו להזכיר יתום ועוד שהרי האחיות תובעים היו ונראה לי הוכחה וכו' הרי להדיא דיליף אפילו במכניס ירושתו דהיינו מכניס מעות עצמו דנמי יש תקנות הקהילות לגבי האיש וה"ה לגבי האש' כדנר' לשו' ברור. ותו הא המהרי"ו לא למד אלא מדין הרא"ש כדכתב אבל היכי דאחרים לא נתנו הנדונית אלא הם עצמם נתנו הנדונית לא שייך ותם כי היכי דלא תיקנו אנ"מ כדכתב הרא"ש בתשו' וכן סי' ס"ה כתב אבל תקנות הקהילות איכא למימר דלא נתקנו אלא היכי דשייך ותם ואין למדין תקנה מתקנה כמו שתראה בתשו' הרא"ש ואיכא ק"ו דהא אפי' נ"מ דהגוף שלה אפ"ה לא הוי כמו נדונית כיון דלא שייך ותם וכ"ש נדונית עצמה היכי דלא שייך ותם. וא"כ למהרי"ל שאינו פו' כהרא"ש ממילא ראיות מהרי"ו נופלת ולא עוד שהרי מוכח מהוכחות מהרי"ל דפליג דאלו למהרי"ו שיורש נדוני' הבא' מכח ירושה מכ"ש דק' קושית מהרי"ל למה יפטר מקבורה הא אלו הי' לה ממון כזה הי' ירש אף נדוני' וא"כ ק' למה כתב הרמ"א ז"ל דין הרא"ש בשם י"א ודין מהרי"ו בסתם ואולם להבנת המהרי"ו וח"מ וב"ש טעם הרא"ש שאינו מחלק בין נ"מ לצ"ב אלא בין בא מכח נותן דשייך ותם לבין בא בירושה בין קודם נשואין והכניסה ובין לאחר נשואין שתמיד לא שייך ותם ולא הוי בדין חזרה וכן מבוארת כונת מהרי"ו להדי' שהרי תירץ פסק מהרי"ל דאפשר איירי בדמי טבעת שנתן בשביל כבוד הכל' דשייך ותם א"כ ק' איך מפרשים לשון הרא"ש שכת' דעל הנדוניא דוקא תקנו משום עגמת נפש ואסמכיהו אקרא ותם אבל ירושה שנפלה לה דהיינו נ"מ בהא לא תיקנו והבו דלא לוסיף עלה והק"ו לא ילפינן השתא ממון שבא לידו צריך להחזיר לא כ"ש שלא יגבה הא תניא במסכת ידים אין דנין דברי סופרים זה מזה. ולהבנ' הנ"ל מה שכ' דהיינו נ"מ כולו מיותר כיון דעיקר החילו' אין נתלה בין צ"ב לנ"מ אלא בין בא מכח נותן לבין בא בירושה והעיקר חסור וראיתי בתשו' כ"י סימן ע"ט דף ק"א בשם הרשד"מ סימן ק"נ וסי' קך"ו שבשניהם תלה עיקר החילוק בין נדוניא לנ"מ דנ"מ לא שכיח ולא הי' כונת המתקני' אלא בשכיח וצ"ע בגוף הספר כי לפ"ז משמע דאפילו בנ"מ הבא מנותן נמי לא תקנו כי גם זה י"ל דלא שכיח כדאיתא בתוס' כתובות דף פ' דכל נ"מ אינו מצוי כצ"ב ואין להקשות עליו מהמבואר כנ"ל דאף על בגדיה היה התקנה והם נ"מ כי י"ל נ"מ אלו ודאי מצוים אך קשה לי על שני הפרושי' הנ"ל דלפ"ז מה הוצרך ליפרך הק"ו ממסכת ידים ל"מ למהרי"ו בפשוט היה לומר דהק"ו מופרך דשם שייך הטעם דותם אלא אפי' להרשד"מ הי' יכול למיעבד פירכא משום דעל מילתא דלא שכיחא לא תיקנו ותו ק' איך אמר ומק"ו לא וכו' הרי בממון ירוש' שעליו דן אף בבא לידו אין צריך למיהדר למהרי"ו בין הנדוני' בין בנ"מ ואיך ס"ד למיעבד ק"ו ללא בא לידו מבא וכן קשה להרשד"מ בנ"מ ודוחק גדול דרצה לידן ק"ו מצ"ב שבא לידו מכח נותן דבזה מעיקרא מופרך מדשייך גבייהו ותם משא"כ בירוש' וכן להרשד"מ מדנ"מ לא שכיח לכן לולא דבריהם הי' נלע"ד ברור לפרשו באופן זה כי זה לשון הרמ' פט"ז מה"א הנכסי' שמכנסת לבעלה כו' נדוני' שמם ואם קבל אחריות הרי זה נקראת צ"ב ואם לא קיבל אחריות ה"ז נקראת נ"מ נראה מלשונו שכל מה שמכנסת בין בנ"מ בין בצ"ב נדוניא שמה שהוא שם כולל לכל מה שמכניסה. וא"כ דברי הרא"ש כפשטן שעל נדוני' דוקא תיקן משום וכו' אבל ירוש' שנפלה לה דהיינו נ"מ ור"ל דירוש' שנפל' לה אינה כלל בשם נדוני' אלא שנ"מ בפרטו נקרא בזה לא מצינן שתקנו וא"כ כל מה שמכנסת בשעת נשואין בין בנ"מ בין בצ"ב בין מכח נותן בין מכח ירושה מדנדוני' שמה מחויב ליהדר להרא"ש ואין משגיחין בהטעם אחרי שכללם לשון התקנה של נדוניא חוץ ממה שנפל לה בתר הנשואין וע"ז שפיר הוקש' לו הק"ו ממעות ירושה שהכניס' ומוכרח למסכת ידים אך זה להדיא דלא כמהרי"ו ז"ל אלא כמשמעות פשטות הח"מ בכונת הרמ"א בדברי הרא"ש הנ"ל. ובתשו' כ"י ראיתי כ' ל' זה וידוע לכל יושבי מדין מ"ש הרשב"א ורא"ש הביאו הב"י בח"מ דכל התקנות דורשין וחוקרין הטעם של המתקנים ועפ"ז מפרשים התקנה וראייתם הגמרא דנדרים היה בקיץ לובש כלים ואחר נדר וכו' וכ"כ בסמ"ע וש"ך וא"כ הי' קש' למה הלך אחר הלשון ולא אמר הטעם דממ"נ אי שייך ותם אף בירושה כי נפלה בתר נשואין נמי ואי לא שייך במכנסת נימא דלא להכי כיוונו אמנם בענייתי שדל אנכי בבקיאו' לא מצאתי לשון זה שהעתיק לבד ראה זה מצאתי בח"מ ס"א בב"י וש"ע בשם משרים יש מי שכתב שתנאי שאדם מתנה עם חבירו אין הולכין אחר לשון הכתוב אלא אחר הכונה וכתב הסמ"ע וכן הדין בנדרים וכמ"ש בי"ד סימן רי"ח ואי מש"ה לק"מ ואדרבא דין דח"מ צ"ע כי קשה לי על ראיות הסמ"ע שהרי אדרבא שם בש"ע כתב וכל זה דוקא בנודר בינו לבין עצמו אבל בנודר לחבירו כל שלשון הנדר כולל הולכין אחריו אם לא באומדנא דמוכח וכתב בב"י הטעם דוקא בינו לב"ע הולכין אחר כונתו משום דבעינן פיו ולבו שוים אבל בנותן מתנה לחבירו כל שלשון המתנה כולל הולכין אחריו ויראה לע"ד משום דמה שנוגע לחבירו כיון שחבירו אי אפשר לעמוד על כונתן לבן אמרינן איפכא דברים שבלב לא הוה דברים והולכים אחר משמעות הלשון שכולל וחבירו סמך על המשמעות ועפ"ז נגמר הקנין וא"כ איך יש ללמוד מזה לתנאי שאדם מתנה עם חבירו וצ"ע. וא"כ גבי לשון תקנה נמי י"ל כיון דלא הוי דומיא דנדר דבעינן פיו ולבו שוים וגם שאין תקנה נגמרת אלא בהסכמה ואין אחד יודע מה דבלב חבירו יש לילך אחר משמעות הל':
ואין להקשות נמי מתשובת הרא"ש כלל ס"ח דין א' והוא בש"ע ח"מ הנ"ל סעיף א' שכתב וכין שטעם תקנתם ידועה היכי דלא שייך הטעם לא חלה תקנתכם כדאשכחנא פרק הזהב די"ל התם חשוב ליה אומדנא דמוכח מטעמו. ותו דשם לשון התקנה לא הי' מבורר כדהכא דהלשון הוא נדוניא וכל מה שמכנסת הכי נקרא ותו אפילו נימא כמשמעות תשובת הרא"ש דכל דלא שייך הטעם אין הולכין אחר הל' היינו לגרוע מלשון התקנ' להעיד על דין תורה משא"כ במכנסת ירוש' אפשר ס"ל דבאמת שייך נמי הטעם דעגמת נפש לגבי יורשי' שאבדו אחזתם ואבדו ממון קרובם שאסף בכחו אבל להוסיף מכח הטעם יותר ממשמעות הלשון דהיינו מה שאך נקרא נ"מ ולא נדוני' על זה ראיתו אף דמק"ו יש למילף מכ"ח אין דנין וכו' דומ' לזה כ' ש"ך ח"מ סי' ע"ג ס"ק ז"ך לענין שבועה ולפירושי מרווח לי דל"ק כלל עליו הוכחות מהרי"ל ממהר"מ וגם מה שהקשתי על ראיות מהר"מ ול"צ לדחוק כי י"ל נהי דבמכניס' ערטילאי חייב בקבור' לא משו' ל"פ אתינן עליה אלא אחרי שהחכמים או התור' זיכ' לו ירושתו וקי"ל אפי' עני שבישראל לא יפחות מחמשים זוז הרי זכו' ירושתו שכיח וברור וע' תו' כתובות דף פ"ג ע"ב ד"ה וקסבר ואם מכניס' עריטלאי איהו דמחל וחייב עצמו בקבור' בחנם משא"כ ארוס' דאכתי לא הגיע זכותו בשום אופן להכי אין חל שעבודו לקבור' עד שעת חלות זכותו וה"ה יפה דן המהר"מ ז"ל דבתר התקנ' מדלא חל זכותו בשום אופן נדוני' שמכנסת סתמ' נמי לא חל שעבודו בקבור' עד שעה זו ותו ל"ק ממה שיש לו זכות ירוש' אלו יהי' חסור ממה שהכניס' או להרא"ש מה שנפל לה בתר נשואין כי מסתמא לא תקנו חכמים שעבודו על זכות ירושת ספק אלא על הברור דהיינו אם יורש מה שהכניסה. ותו נלע"ד דנוסח התקנ' שבד"מ להדי' בשם המרד' ובנ"ש בשם מהר"מ וכן בתשו' מ"ב בשם מהר"ם לנותני הנדוני' או ליורשי' אינה מובנת אלא לנותני הנדוני' אם הי' לה נותן או ליורשי' אם לא הי' לה נותן אלא שהכניס' מעו' עצמ' דלא אפש' כדפי' המ"ב דהמתקני' עצמ' נסתפקו בתקנת' כי חליל' להרה' הכי על המתקני' שיוציאו מת"י דבר שאינו מתוקן כזה ותו תמוהי' דבריו שפי' המהר"מ עצמו עד"ז והמהר"מ עבי' עובד' בנפשי' והוצי' ממון ע"פ נוס' זה ואלו בספ' ה"ה כדפ' המ"ב עצמו בחלוק' א"ו פירושי בנוסח זה לדע' המהר"מ ודאי מוכרח ואפי' להחולקי' עליו ופסקו להאב ולא להנותן וע"כ שהם מפורשי' לנותני הנדוני' קאי על האב שהוא על הרוב הנותן וכן משמעו' תשו' הרא"ש זה אפשר לנוסח תשו' הרא"ש לנותני הנדוני' או ליורשי' וכפירש הח"מ ל' הרמ"א סי' נ"ב ע"ש אבל או ליורשיה(א) א"א לע"ד לפרש ע"ד זה דמה להם לתלות הירושה בדידה הא לא מכח יורשים אלא מכח אביהם הנותן הרי להדיא דלנוסח הד"מ ונ"ש ומ"ב מוכח דעת המהר"מ ברור שחולק על מהרי"ו. ובזה אחרי שלע"ד הוכחתי שאף הרא"ש עצמו חולק עליו וכבר כתבתי שהמהרי"ל להדיא פליג וגם נוסח מהר"מ כפי המעתיקים בשמו חולק עליו לע"ד למעשה דין מהרי"ו ז"ל צ"ע בין במת הוא ובין במתה היא כל מה שמכניסים בשעת נשואין בשם נדוני' דהיינו בניכתב בתנאי' למשל עליו כמה יכנוס דנופל עליו שם נדוני' בכל אלה צ"ע אבל במת הוא והרוויח בתר נשואין או אפילו במכניס מעות עצמו ולא ניכתב עליו בהתנאי כמה יכניס בזה נלע"ד דכ"ע מודים שאין בזה תקנה והאשה גובאת כתו' מניה וכן משמע ממהרי"ל עצמו סי' פ' שכ' ומה שכתבה לאה א"כ משוי בעילתה זנות זכורני וכו' אבל בנ"ד א"צ לכל זה שהרי לא פיחתה לה בכתובתה מידי אלא שהתנה עם האם שלא תגבה מנכסים אלו דהיינו הנדוני' אבל מכמה מיני נכסים כגון הריווח ומעשה ידיו ומציאותיו וכמה גווני גביא שפיר ע"ש כי לשוני קצר וצ"ע אבל במתה היא והכניסה בנדן מעות עצמם אפי' מה שהרוויחה נלע"ד דלמהרי"ל ודאי אין לחלק אף דאפשר דבזה יותר לא שייך ותם מבמעו' ירושה כדמוכח מהוכחתו דא"כ יש מקום לירושה אלו הי' לה ממון כזה וגם לפירושי בהרא"ש הוא עכ"פ בשם נדוני' וגם לנוסח מהר"מ לפרושי משמע דאין לחלק בהכי אם לא שנאמר דבזה אפשר לגרוע ל' התקנה משום דודאי לא שייך הטע' דותם והוי כאומדנא דמוכח וצ"ע וע"פ דוחק אפשר לכוין לזה דע' הרמ"א ופוסק כמהרי"ו בזה ולא מטעמיה ודוק וכן משמע קצת במהרי"ל גופי' שבסי' פ' כ' ומה שהביאה לאה דמעשה בכל יום באלמן שנושא אלמנה כו' תיקשי לה נמי שהי' מתה מ"ט לא מיהדר הבעל עכ"ל נראה להדיא דבאלמן ואלמנה לא שייך התקנה וע"כ הטעם משום דבזה ודאי לא שייך ותם שכבר הסיחו דעתם הנותני' מן ממון זה ואפי' מת שני תוך שנה לנשואים ראשוני' ומשום דחשוב בנשואין שניים מכניסים מעו' עצמם. ועובדא דמהרי"ו שדן עליו נמי לא הי' כ"א אלמן ואלמנה ודוק כי צ"ע. וכן במתני' שנתנו לחתן ז"ל הד"מ סי' נ"ה וכ' הרא"ש בתשו' דתקנה זו לא נתקנה אלא בנדוני' שמכניסה אבל אם נפל לה ירושה בעודה תחתיו יורש וזה משמע דלא כדברי בנימן זאב שכ' סי' נ"ה דמתנות שנותנים להחתן חוזר אף שבא לידו עכ"ל ויראה לע"ד מבלי העיון בס' ב"ז דלא איירי במתנות שנותן אבי הכלה להחתן בהיותו משודך כנהוג ע"פ התנאים שכותבין ויתן מתנו' להחתן לפ"כ ומכ"ש הטלית וקיטל שנותן ביום החופה דמתנו' אלו מיד אחר החופה מתנה גמורה שלו נינהו כמבואר תשו' ב"ח הנ"ל ומעולם לא נשמע דבמת הוא תגבה האלמנה דברים אלו נוסף על שטר כתובתה ואינם לא נ"מ ולא צ"ב דידה ויורשיו יורשים אותם ולע"ד לא יחלוק בזה לומר שהם בכלל התקנה כי התקנה היתה שלא ירשנה ומתנו' אלו אינו יורש במיתתה דבר כי הם שלו אף בחייה ואין לה שום זכות בם (וע' סי' צ"ט) אמנם מה שפסק הב"ח נמי בפשיטות דאף כל מה שניתן לו בשע' דרשה שאינו בחזרה מטע' זה לא נראה דעת הרמ"א ז"ל הכי אלא כדע' הט"ז שבב"ש סי' צ"ט שכל מה שנותני' קרוביה הם שלה ואין משגיחן בזה על המכריז שנותן להחתן כי זה אינו אלא לכבודו וגם מה שיש לה בנ"מ מ"מ הפירות של הבעל ושייך בהו אף ל' מתנה. ועל זה דן הרמ"א מתשו' הרא"ש דמ"מ יש ללמוד כיון דעכ"פ אינם בכלל נדוני' אינם במשמעות התקנה ואם מתה יורשה (ואם ימצא בספר ב"ז דאיירו אף במתנות הניתני' בשעת שדוכין ע"כ שסובר במתנות אלו נמי שהם נ"מ ושתגבם יתר על כתובה ונדני' במיתת הבעל מטעם שלא למתנה גמורה נתנו וע"ד הריב"ש בסי' צ"ט בסבלונו' הנותן החתן להכלה וע"ש אבל למנהגינו מעולם לא שמעתי זה) ומזה נראה שהרמ"א לא הבין טעם הרא"ש ע"פ הבנת המהרי"ו שהכל תולה בהטעם היכי ששייך ותם דא"כ מה ענין למתנות שבאים מכח נותן ללמדם מירושה כדבאמת המהרי"ו לאשר לא ראה פסק מהרי"ל דחה דלא איירי אלא בדמי טבעת כדהביא הב"ש בשמו א"ו שהבינו ע"ד שפרשתיו דאפי' מכנסת נדוני' ירושה נמי בכלל התקנה ואך מה שאינו נכלל בשם נדוני' אלא שנ"מ בפרטות שמו הוא בכלל הבו דלא לוסיף ושפיר יליף. והמתנו' בשעת הדרשה מצד קרובי החתן לע"ד א"י במה להסתפק שיהא להאשה זכות בם עד שיפול עלי' ספק בתקנות חזרה לה במיתת' ופשיט' שדברי מהרי"ל אינם אלא למנהג מדינתו שנותני' קרובי החתן מתנו' להכלה ואולי נמי בשהם דברים המיוחדים לתשמישי אשה ומ"מ תימ' לי נהי שהם נ"מ דיד' מה"ת שיה' זה בכלל התקנ' של ותם עד שלא יורש' הבעל וממש אומדנ' דמוכח הוא שלא עלייהי תקנו וכ"ז גזר אומר ע"פ ההוכחה של פטור קבורת הבעל. ולע"ד כבר שדיתי בה נרגא וע' תשו' כ"י הנ"ל כי כל הנ"ל לא ככונתו ודו"ק. י"א ליורשים וי"א לנותני הנדוני' והכריע המ"ב בתשובתו בחלוקה וטעמו ע"פ המבואר בח"מ ס"ס קל"ט דבר שהפוסקי' חולקים בו כו'. וצ"ע למה לא נאמר זה נכסים בחזקתן דהיינו בחזק' יורשי אשה הואיל והוחזק' נחל' לאותו שבט כדאי' בח"מ סי' ר"פ סעיף י' ולא מיבעי' בנ"מ אלא אפי' בצ"ב כיון שהבעל מסולק והספק בין הנותן נכרי לבין יורשיה וע' סי' צ' סעיף ו' ואולי סובר דלא שייך זה אלא בספק דמצואות ולא בספק דפלוגתא אבל צריך ראי' לחלק: