Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer Siman 123
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
ותקנה אותו לבעל כ' הג"פ כלומר שצריכה להקנות הנייר לבעל אך מהרש"ח דקדק מהרשב"א דאפילו לא הקנתה לו בפי' רבנן אקנוי' לי' משום תקנת האשה וכן משמע מהרמ'. אך לשטת רש"י וכו' ור"ן וטור בסי' זה ובסי' קך"ד אם לא הקנתה הנייר לבעלה בפי' אינה מגורשת כלל עכ"ל ואמת שבסברו' הרשב"א דאף בנייר שלה נמי אקנו לי' כל הנ"ל חולקים להדי' וכן הרמב"ן שבב"י ריש סימן ק"ך אבל אי בעינן שתקנה דוקא בפירש צ"ע דהרי מדכתב הטור סי' קך"ד אם הגט חקוק על טבלא שידוע שהוא שלה ויוצא מתחת ידה ואומרת שנותנתו לו וחזר ונתנו לה הרי זו מגורשת דודאי אקניו אקנו לו משמע דאפילו אינה אומרת שהקניתו בפי' אלא שנתנתו לו אמרינן דהנתינה היתה בדרך הקנאה וכן מוכח מפי' הר"ן שכתב בעי רמי ב"ח היו מוחזקין וכו' מהו מי אמרינן אקניתי' לי' א"ד אשה לא ידעה לאקנויי כלומר לאו דל"י לאקנויי כלל דמי איכא למימר שלא יהא ממכרה מכר אלא דלמא ל"י דשטר מקנה בעי ולא חששה להקנו' (כלומר דמש"ה יש לספוק במסירתה לידו בסתם שאפשר לא מסרו בתורת הקנאה) תו כתב ועוד שכיון שיודעה שסופו להחזירו לה אינה מקנתו לו הקנאה גמורה ור"ל דכ"ז יש לספוק במסירה סתם ופשטינן להו כו' הרי דע"פ הפשיטו' נפשט דחשבינן המסירה סתם לגרש בו להקנאה בפירוש וכן מוכח יותר בפירוש המתני' דהכל כשרין מדכ' האשה כותבת את גיטה ומקנתו לבעל וחזר ומסרו לה לגרושין והוא ל' רש"י ותמהני איך האשה כותבת והא מחסרת כתיבה הקנאה ונתינה וצ"ל דכשהקנתה הקלף לבעל מעיקר' עסקינן דהא פשטינן מינה בעיין דמוחזקין בטבלה וכו' דמשמע דאנן לא ידעינן במילתא מידי אלא חזקת טבלא שלה ושהיא יוצאה מת"י (ור"ל בשלמא אם ההקנאה א"צ להיות אלא בתר הכתיבה שפיר דכיון שהגט יוצא מתחת ידו או ידה ע"י מוסירה מן הבעל או ע"י החתימה שבודאי לא חתמוהו כ"א בהיותו בידו ממילא ידעינן שבא מידה לידו ומידו לידה ותו לא בעינן יותר אבל אי צריך שתקניהו דוקא קודם הכתיבה מנא ידעינן זה אלא ש"מ דאין בזה קפידה) ואלו סובר דצריך הקנאה בפי' ולא מהני מסירה סתם אכתי ק' כיצד ידעינן זה א"ו דעתו כנ"ל וע"כ שמפרש אף ל' רש"י שמעתיק ומקנתו היינו מסירה סתם חשבינן להקנאה ולאפוקי אם אמרה בהדי' שמסרתי שלא בהקנאה אלא להחזירו וכן אם הבעל מערער שלא כיון לקנותו אפשר דנמי א"ב בין הרש"בא דאי לרשב"א הוא ממילא שלו בתקון חכמי' ולאינך ליתא וזה נמי כונת הרמ' שסתם ל' המשנה. ועכ"פ הבעל מחויב לעשות מה שעליו דהיינו להגביהו ע"מ לקנותו וע' ריש סימן ק"ך ומשמעות הרמ"ה שם אף למה שדחקתי צ"ע לפ"ז כי יש לדון ומה גבי האשה חשבינן המסירה סתם לקנין מכ"ש בהסופר וע"כ לחלק בין לכתחילה לדיעבד וא"כ הכא נמי לכתחילה שפיר למיעבד שתקנוהו בפי'. והנה כ' הר"ן על קושייתו הנ"ל ומתוך הדוחק י"ל דהקנאה כיון שאינו מעשה בגופו דומי' דקציצה לא מקרי מחוסר דדומי' דכתיבה בעינן כיון דכתיב וכתב ונתן וראיתי בספר אור הישר כ' הגאון המנוח מו' איצק ז"ל אב"ד דק"ק המבורג וק' לי מגמרא דחולין דמקשה אהא דכסוי דם אינו נוהג במקודשים אי בקדשי בה"ב וליפרקינהו וליכסוי' ומשני אמר קרא ושפך וכיסה יצא זה שמחוסר שפיכה פדוי וכסוי והא פדוי' לא מחוסר' מעשה בגופו(א) כמו הקנאה בגט והאמת אלו אמר הר"ן דבריו מבלי דוחק היה הקושי' עצומה אמנם אחרי שע"כ דחק אף עלינו ההיכרח לדחוק ע"פ שמסיים דומי' דוכתב שהוא מעשה בגופו של גט משא"כ ושפך אף דהשחיטה היא מעשה בגוף הנשחט מ"מ בהדם הנשפך דעלי' קאי וכסה אין המעשה בגופו להכי אף הפדיי' מקרי מחוסר. ולולא דברי קדשו דהר"ן היה אפשר לדחוק דהקנאה שאינה אלא הגבהה בעלמא לא מקרי מחוסר מעשה דומי' דגוף הנתינה מיד הסופר לידו דל"מ מחוסר מעשה הנתינה. משא"כ פדיי' שצריך להביא מעות לפדות מקרי מעשה יותר גדול ומחוסר קרינן בי':
ישראל שהמיר זה ל' הרמ' הכל כשרין לכתוב הגט חוץ מה' עכ"ום ועבד וחרש שוטה וקטן ישראל שהמיר הרי הוא כעכ"ום לכל דבריו. ולמה אלו הה' אין כותבין מפני שצריך הכותב לכתוב לשם האיש ולשם האשה והעכ"ום על דעת עצמו כותב וחש"ו אינן בני דעת והעבד אינו בתורת גיטין וקדו' לפיכך הוא פסול כעכ"ום ואם כ' אחד מה' אלו אינו גט וכו' כ' אחד מה' אלו טופס הגט והניח התורף וכו' הרי זה גט כשר מותר להניח חש"ו ליכתוב טופס לכתחילה והוא שיהי' גדול עומד על גבו אבל העכ"ום והעבד אין כותבין הטופס לכתחילה ואפילו ישראל עע"ג שלא התירו וכו' וכתב הה"מ ודין העכ"ום מבואר שהוא עושה לדעתו והעבד סובר רבינו שכשם שהוא פסול לשליחו' הגט מפני שאינו בתורת גיטן כך הוא פסול לכתיבת הגט לפ"ז נשמע דהרמ' מצריך שליחו' לכתיבת הגט וכן משמע קצת מהרא"ש ושטה זו תופסה ג"פ תחילה לעיקר ומוציא נמי הכי מל' הרמ' ריש פרק ה' דמשוה כתיבה לנתינה ובתרווייהו בעינן שליחות וכן תפס הפר"ח לעיקר ואני תמה דא"כ דבעבד אך טעמו משום שליחות הא בחש"ו יש פסול זה מלבד שאינו בר כתיבה לשמה ויציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא עבד שכותב לשמה ואין פסולו כ"א מצד שליחות יהא אסור ליכתוב הטופס בגדול עע"ג. וחש"ו דתרתי לריעותא יהא מותר ודברי הפר"ח בזה יותר תמוהים ע"ש אמנם הב"ש כתב ועבד לאו בר כריתות הוא והא דלא כתב בעכו"ם ההוא טעמא משום דכולל מומר וכו' ונראה דס"ל דאין צריך שליחות לכן לא כ' דחש"ו פסולים דלאו בני שליחו' הם וכו' לפ"ז מוכח וכו' וצריך ישוב לשטת הרמ' קושי' תו' שם. וכדבריו משמע קצת מהר"ן דכ' ולענין עבד הרמ' השוה אותו לעכו"ם והרמב"ן חולק אע"ג דלא בני כריתות הוא משמע דבכתיבה לא קפדי אבני כריתה דהא אפי' עכ"ום מכשרינן אלא משום דאדעתי' עביד ומה שכ' הב"ש דצריך ישוב קושי' תו' ור"ל מה שהוכיחו דכל דלא בעינן שליחו' אף כריתות לא בעינן ממילא. לע"ד זה כבר תי' רש"י ז"ל דף י' ד"ה הא לאו בני כריתות נינהו פירוש דכתיב וכתב ונתן כל שישנו בנתינה ישנו בכתיבה וממילא לר"א אף דכתוב על הסופר קאי ולא בעי' שליחות מ"מ בן כריתות בעי מכח ההיקש משא"כ במיל' ולדרך זה ע"כ מ"מ לומר להרמ' דאזיל בשיטת הר"י לפרש הסוגי' לר"מ ולפירש"י הנ"ל דזה היקש גמור לגבי העדים לר"מ וממילא פשיט' לר"א על הסופר ומ"מ הסוגי' מפרש דלא כהר"י אלא לר"א בודאי תמוה מה מקשה אלא מעתה וכו' ת"ל שעכ"ום אינו בר כריתות ובע"כ לדחוק דס"ל כקושי' התו' דאף חש"ו לא מקרי בני כריתות. וא"כ י"ל דר"ה ור"נ לית להו ההיקש ופריך ר"נ שפיר אלא מעתה כלומר לדידי לא הוקשה מעולם על הבריי' דליתכשיר עכ"ום כי אדרבא המתני' הי' קשי' לי מדוע ליכשרו חש"ו משני טעמים דלאו בני כריתות ולאו בני דעת נינהו אבל מעתה דל"ק לך אלא והא לאו בני דעה נינהו וניחא לך בגדול עע"ג ש"מ דלית לך ההיא הקישא א"כ אף עכ"ום ליכשר ומשני לי' שפיר (ובזה מיושב קצת מה שדחקו התו') אבל רב יהודה אתי שפיר דמוקי לה בשייר מקום התורף ופירש"י ולא בעי לאוקמה וכו' וצריך טעם למה אלא היינו טעמו דס"ל ההיקש וחש"ו ס"ל דלאו בני כריתות נינהו ומוכרח לשנויי בששייר והסתם גמרא דמקשה והא לאו בני כריתות נינהו אזלה לרב יהודה א"ש והוא דוחק וע' פ"י שדחק יותר. ועדיין צ"ע בהרמ' מדוע תפס הפיסול בעכ"ום משום לשמה ולא מטעם כריתות ומה דכ' הב"ש כדי לכלול מומר ניחא אלו פסולייהו שוה אבל למה דדייקי הב"י מל' הה"מ דלטעם לשמה אף בעכ"ום וגדול עע"ג אינו אלא פסול מספק דשמא כתבו לשמה והפר"ח הוציא נמי הכי וכן הת"הד מל' רש"י שכ' ואע"פ שזה אומר לו כן שמא גומר בלבו לשם אחר ודאי צ"ע איך נותן לעכו"ם טעם לשמה לכלול מומר והם רחוקים כרחוק מזרח ממערב כי עכו"ם עיקר פסולו להיותו בטל הוא מטעם העבד מדאינו ב"כ ומומר אין פסולו אלא מספק דלשמה להכי הי' נלע"ד בדיוק ל' הרמ' שמתחיל ולמה אין כותבין אלו הה' מפני שצריך וכו' לשם האיש והאש' הרי שהקדים לשמה על כל הה' ומסיים אבל העכו"ם ועבד וכו' שלא התירו לכתוב טופסי גיטין שלא לשמה לכן נראה שסובר שכל שאינו בתורת גיטין הוא לענין זה כעכו"ם שכותב שלא לשמה מפני שאינו בתורה זו אינו חש לאזהרתינו ושפיר אזיל בזה בשטת התו' דשליחות וכריתות חדא מילתא ולא בעי לא שליחות ולא כריתו' זולת לשמ' ולהכי חלוק דין חש"ו מעכו"ם ועבד לענין כתיב' הטופס בגדול עע"כ דלא שייך גבייהו אדעתי' עביד ומומר שוה בכל פרטיו לעכו"ם מדנמי אדעתי' עביד והוציא זה מקו' הגמ' והא לאו ב"כ נינהו ולא סבר ההיקש דרש"י ז"ל וגם מה שכ' תו' דבעדות בעינן יותר בני כריתות הוא דוחק גדול ולסברתו ניחא בפשוט ומעתה מה שהחליט הפר"ח דעת רש"י להכשיר עבד לע"ד ליתא דנהי דפי' הסוגי' דלא כהר"י מ"מ הא ס"ל ההיקש לר"מ על החתימה ומה"ת לא לר"א על הכתיבה. וביישוב הסוגי' כבר דחקתי אליבי' ומאשר הוכחתי דהרמ' ודאי מכת הסוברים דלא בעינן משליחות בהכתיבה מרווח לי יותר המעשים בכל יום בעוונות שמומר מגרש דאלו להמצריכי' שליחות ק' הא פסול לכתוב בעצמו וכל מידי דאיהו לא מצי עביד אף שלוחי' ל"מ עביד וע"כ לידחוק אליבייהו משום דבדידי' תלי ואלו רוצה הוא בר כתיבה לשמה שפיר קרינן גבי' מצי' עביד אף דכתיבתו באמת פסול: