Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer Siman 13
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
הג"ה רק שלא יכנוס עמה בבית והב"י מחמיר בשבועה ויראה לע"ד מה שנרא' להם להחמיר בזו הכניסה לביתה יתר משארי פנויות שדי באיסור יחוד היינו דס"ל דמשודכת הוי כמו גייסו אהדדי אף דאפילו ארוסה לא חשבינן מן הסתם גייסו אולי חששו אם יכנוס לביתה תדיר יתעבדו גייסו ומאחר שהאירוסין ונשואים אסורים לו נראה להם לדמות לכהן שגרש מן הארוסין דאסור אפילו לדור עמה במבוי (ועיין סעיף יו"ד בהג"ה וסי' י"א סעיף ז' וע' פר"ח סימן קי"ט ולפ"ר אישתמיט לי' הרא"ש בתשוב' כלל ל"ב דין י"ג שהוא סעי ז' דסי' י"א) ה"נ יש להחמיר בזו עכ"פ הכניסה כי היכי דלא ניתעבדו גייסו אך א"כ ק"ק לדידן שאין הפנויות טובלת וד"ת אסורה והא נמי אסור במשודכת ליכנס בביתה (ואולי שאני מפני שהנשואים מותרים) ואולי מש"ה השמיט הרמ"א ז"ל השבועה כי סובר דבאמת לא החמיר הב"י ז"ל בשבועה אלא למקומות שהפנויות טובלות משא"כ לדידן שמושבע ועומד מאיסור נדה על הרוב. כדאיתא בב"י י"ד סי' קפ"ג נראה לו די באזהרה בעלמא. א"כ בפשט לא נראה לו חומר השבועה מדלא מצינן כיוצא בו. עכ"פ נלע"ד שהדין עם הח"מ שה"ה במעוברת ומניקה דכל שהנשואין אסורין לו מדבריהם הכניסו בחומר זה ודלא כתשו' הגאון נ"ב נרו' סימן י"ט שהרבה לתמו' על הב"י וא"י מדוע לא התמיה על דין דסעיף י' בהג"ה שאסר הריב"ש למי שנשא מינקת חבירו וגרשה לדור עמה במבוי ליפרך דידי' אדידי' דהא בזנות ל"ש מעוכר חלבה דמהפכת ומזנה וכל הטעמים של הריב"ש שהביא ומה חומרא של זו משאר פניות א"ו שהריב"ש למד להחמיר מכהן שגירש שנמי אין איסורו בביאה בלא קדו' כמבואר בהרמ' פ"ז מה' א"ב והסכים בפרט זה הה"מ וע' סימן קי"ט ס"ק ט"ו בב"ש ואפ"ה כיון שהארוסין ונשואין אסורים החמירו ה"ה במינקת שאסרו חכמים הארוסין ונשואין כל דתקון רבנן כע"ד תקנו ומזה למד הב"י ז"ל להחמיר במשודכת ואין בתמיהתו מידי לע"ד ולבסוף העלה בדעת הב"י דברי' שאנלע"ד ובפרט מה שכ' וכל זה שייך במשודך שא"ל כמו שהפקירה עצמה נגדו זינתה גם עם אחרים לפי שזה מיוחד לה. ומעולם לא נשמע סברה זו בסי' ד' אלא בארוס וארוסה או במיוחד' בביתו לזנות וזה בפלוגתא אבל משודך ומשודכת דלא דיימה מני' מה"ת ומכח זה העלה הח"מ בתימא ולע"ד ל"ק עליו מידי וכדבריו משמע בהב"י מדכ' דבריו ריש הסימן ואלו היה דעתו לחלק בין איסור לאיסור לא היה שותק ומה שמביא הב"ה תשובת ש"י דשדי נרגא בחומרא זו מסי' קי"ט שכתב שם אבל מותר ליכנס לביתה אעפ"י שנשאת הואיל ואינו דר שם ואינו נו"נ עמה לע"ד שם לא התיר הכניסה אלא באקראי לשאת ולתת עם אחר שדר עמה או עם בעלה ואף בעלה עמה משא"כ הכא אם לא נאסר לו הכניסה יהא רגיל לילך לביתה ויהי' אך עמה שפיר ראו לאסור אמנם השבועה מדהשמיטה הרמ"א ז"ל אין להחמיר וכן העלה הש"י:
פלגש ע' ח"מ. כי כל דבור זה אין מובן לי מה שכ' מיירי א"י מה רוצה בזה ומה שכ' ואה"נ א"י מאין למד לחלק בינה לדין דש"ע סעיף ג' וצ"ע:
המקדש תוך צ' יום מנדין אותו כן הכריע הב"י ז"ל לסמוך בזה על הרמ' דלא כפירש"י ע"פ תשובת הר"ן וק"ק הא הר"ן לא הכריע הכי אלא במעוברת ומניקה ובזה רבים מסכימים כדאיתא נמי בתוספת וקצת משמע נמי הכי דעת הראב"ד מדלא השיג ה' ך"ח והיינו שטו' הר"י מאורליינש אבל תוך צ' מנ"ל דהר"ן פ' כהר"מ נגד כל החולקים זולת הה"מ וי"ל. וע' מ"ל הקשה דברי הר"ן אהדדי אף במעוברת וצ"ע. והנה אחרי שהב"ש ז"ל כ' בדין זה וסעיף י"א כמה דברים שאנלע"ד מוכרח אני להאריך קצת בגמ' איתא בדין זה דמנדין אותו ואם ברח עירוקי' מסתייע ובדין דסעיף י"א איתא בגמ' אם נשא יוציא בגט ורש"י ז"ל פירש הנידוי הוא כפי' לגרש ואם ברח להכי מסתייע שלא לכופו לגרש מפני שגילה דעתו דלא בעי ליכנוס וילפו כל המפרשים מניה דאם כנס לא מהני בריחה ומחויב לגרש דוקא וכן איתא בריב"ש סי' ש"ס והרמ' שהוא ל' הש"ע ביארו הה"מ שסובר שאין דינו לגרש אלא הנדוי על שעבר גזירת חכמים ואם ברח גלות מכפר ופטור והריב"ש מוסיף שהכריח פירושו שאלו הדין לכופו להוציא לא היו אומרים בברח עירוקי' מסתייע. נשמע מיניה הא כנס מעוברת שלכ"ע מחויב לגרש לא מהני להרמ' הבריחה להצילו מהכפי' לגרש ובזה סתירה לדברי ב"ש ס"ק ק"ט ע"ש ובדין זה דסעי' י' כ' הרמ' תו' נשא תוך ג' מפרישים אותו ומשמיענו חדוש בזה דאסור זה ק"ל ואפי' נשא א"צ גט וכן אתא בריב"ש דלא כב"ש ס"ק ט"ו שכ' אתא לאשמעינן דלא תימא כיון דכבר נשא אין מפרישין אותו דמה"ת וכי מפני שבא עליה פעם ונתבלבל ההבחנה במקצת אלו נתעברה יאכל שום יותר ואולי עדיין לא מעברא וע' תשוב' רא"ש כללי נ"ג סי' ז' אבל רבים חולקים וסוברים כנס תוך ג' מחויב להוציא בגט ואולי דוקא בקידש פ' כהרמ' ע"פ תשו' הר"ן ובכנס השמיט מפני המחלוקת דאפילו לפי הרמ' דהנדוי אינו לכוף הגרושין מ"מ י"ל אף בארוסין. אבל בנשואין מחויב לגרש דומיא דמעוברת ובדין דסעיף י"א לא נזכר בגמ' לא נדוי ולא בריחה אלא שכל מפרשי ר"מ למדו מדפי' הנדוי אך לייסור ממילא נשמע דאף בנשא תוך ג' אף דכ' אך מפרישים מ"מ חייב נדוי על המעשה רע. וא"כ נמי נשמע דאף בנשא מעוברת אף במחויב לגרש דנמי חייב נדוי או בריחה אלא שהב"ש ס"ק ל"ג כ' שמדברי ריב"ש משמע דאף לר"מ אם כנס ומגרש אין מנדין כיון שביטל מעשיו ובעניותי עיינתי בריב"ש ול"מ מקום משמעות זולת במה שהשיב מפני שנסתפק אם היה אך ארוסין או גם נשואין למניק' והשוב תחילה אם נשא ליכא מ"ד שלא יוציא בגט וכופין בכל הכפיו' ואם קידש ולא נשא יש מחלוקת להרמ' אין כופין. אבל כנראה מדעתו שמנדין. ומשמע לו מדלא השיג נשא של הר"מ אף אם יגרש חיב נדוי והוכיח סברתו ומשמעו' זה לע"ד אינו דודאי אלו היה דעתו ליפסוק בפי' הנדוי כהרמ' היה באמת כותב הכי אבל הא חזינן שבהתשובה אם קידש פו' בהדיא שבכולן מחויב לגרש אף באירוסין וע"פ פי' רש"י פשיטא שא"צ ליכתוב שא"נ אף שיוציא בגט חייב נדוי אבל להר"מ חייב תמיד נדוי ואף במגרש ותדע שהרי הרמ' והוא בש"ע נשא וברח ולאח"ז בא וישב עם אשתו אין בכך כלום ולמה הקפיד על הבריחה אי תימא כדכ' הב"ש ס"ק כ"ח הרמ' כ' וכו' ואם ברח א"צ לגרש ועפ"ז כ' נמי ס"ק כ"ט כבר כתבתי לרמ' מהני הבריחה וא"צ לגרש כנראה הבין הבריחה זו פועלת דא"צ שוב להוציא בגט וכן משמעות פשטות הה"מ אבל לע"ד א"א דא"כ ק' מאוד חדא לפירושו שהבריחה הנאמר באירס תוך ג' לא נאמרה לפטור מגט דהא בארוסין בל"ז א"ל ג"ט אלא לכפרה מאין למד בנשא דמבואר בגמ' יוציא בגט שהבריחה תציל מהגט. וכי דרך הר"מ ז"ל להמציא דינו מדעתו. ותו עיקר משמעות הב"ש נובע מהריב"ש ובהריב"ש מבואר שלמד מן הרמ' שהכריח פירושו דבארוסין א"צ גט דאל"כ לא תיהני הבריחה. ואיך יהיה סובר דבשביל זה הקפיד פה על הבריחה להציל מן הגט. ותו דבאופן זה שכבר עבר הזמן מה"ת לר"מ דלית ליה כלל קנס חכמים אלא עיקר הגט משום תקנות הולד כמ"ש בסמוך בשם הרשב"א דמה"ט לבד בהפילה אף אם לא גירש שרי' ליה ואפי' לא ברח וה"ה אחר זמן ההנקה. אלא הברור שהקפדת בריחה זו היינו במה דסיים אין בכך כלום ור"ל דל"צ נדוי כי נתכפר בהבריחה. ואלו שב תוך הזמן ודאי ראוי לכופו על הגט וכמו כן אלו ברח וסיפק ביד הב"ד מ"מ לכופו על הגט תוך הזמן אפשר אה"נ שלא תצילו הבריחה מכפיות הגט אלא שדיבר בהווה שברח ולא נודע מקומו איו ובזה נשתהא הענין עד עבור הזמן וכ' אין בכך כלום שפטר מהנדוי ומכ"ש מהגט מדעבר הזמן ואיך יגרש ומחר יקחנה וליהוי מילי דרבנן כחוכא ועם שידענא שמשמעות הה"מ נוטה לכונת הב"ש מ"מ נראה של' הש"ע מורה לכונתי שכ' סעיף י"ב עבר ונשא מנדין אותו אא"כ ברח ויוצא בגט דהיינו גט הנזכר בגמ' והנדוי למד מפי' הרמ' שהוא לעונש מק"ו דארוסין אא"כ ברח שניצול מנדוי ע"י גלות ומ"מ יוציא בגט ודלא כב"ש ס"ק ך"ט שהיפך כוונת הש"ע ועל פי' הה"מ שכ' על ל' הרמ' נשא וברח כו' אבל רבינו סבר דבכל גונא עירוקי' מסתייע דזה כוונת הב"ש ודאי ק' ככל הנ"ל ולהכי נראה שמיאן הש"ע שבפ' הה"מ ופירושו כנ"ל:
תו כ' הב"ש ס"ק ך"ח ואם ברח א"צ לגר' כ"כ הטור וכ"כ הריב"ש בהריב"ש לע"ד מבואר להיפך שהרי מסיים תחילה על קידש מינקת שי"ל דלא תועיל בריחה להציל מגט אלא בקידש תוך ג' אבל מניקה אפי' בארוסין לא תועיל משום סכנת הולד ושוב כ' שאינו רוצה לסמוך על סברתו בזה וכ' מיהו בכ"ז לא נ"מ כיון שזה לא ברח ולא גלה דעתו שאין רוצה לכנוס כופין אותו להוציא ומנדין עד שיגרש כדעת רש"י הרי להדיא שפו' אפ' בקדש ולא גלה דעתו שכופין לגרש ומכ"ש בנשא אלא כהטור איתא וכבר תמה הב"ח דסותר עצמו דבדין תוך ג' לא הזכיר שתועיל הבריחה אלא בקידש ופי' הטעם ברש"י מפני שגילה דעתו דמזה נלמד הא נשא אין מועיל הבריחה להציל מגט ואיך אפשר דכאן שהגט מבואר בגמ' יהא עדיף שאף לנשואין יפטר מהגט ע"י הבריחה ומה שכ' הב"ש בסוף מיהו בטור משמע ורוצה לתי' זה אין הדעת סובל דנהי דהתו' מחלקים בהכי היינו להיפך דהגרושין שבגמ' אינם אלא לנשואין ואי משום דלרש"י מוכרח גרושין אף בארוסין תוך ג' אפשר דזה האיסו' קל אבל קול' דבריח' מה שלא מצי' אלא באירוסין להמציאו בנשואי מעוברת משום דאסורו קל זה לא נשמע מעולם וגם ברא"ש עצמו לא נזכר דין בריחה שיועיל במינקת זולת בקידש לכן לע"ד אפשר הטור ז"ל אגב שיטפי' קיצר וכונתו אך על קידש ובכן ל"מ בהדיא בשום פירוש בנשא מעוברת דתועיל הבריחה להציל מגט זולת הה"מ דלעיל וכבר כתבתי מה שק' א"כ לשיטת הרמ' ולשטת פירש"י ל"מ כלל זולת בח"ר כ' ויש מפרשים דה"ה לכנס דכיון שברח כדי שלא לגרש עירוקי' מסתייע וה"ה למינקת ומעוברת. משמעותו להדי' דאף כנס מעוברת די בבריחה לפטור מגט ויש לתמו' דא"כ מה מיבעיא דף ל"ז אי מקלינן בכהן משום דאי מגרש אסורה לו ות"ל דיש לו תקנה בבריחה. וע"כ דס"ל דאין מציל אלא ברח מעצמו אבל אנן לא ממציאים לו עצה זו ואף אינה מועלת וכן איתא בד"מ בשם א"ז ומיבעי לי' בשוטה שאין לו דעת לברוח וצ"ע. ובזה ק' על הרמ"א ז"ל בסעיף י' בהג"ה דהכריע בכהן שאסור להחזיר להקיל כהרמ' דבקידש תוך ג' א"צ גט ובסוף כ' ומלמדין אותו לברוח ואם יש לו תקנה זו מה"ת לאקולי גבי' יותר מישראל הא ממקום שנובע קולה זו דהיינו בקידש ס' חלוצה אין תקנה אחריתא. ודוחק גדול לומר דכיון דהגט אין מוטל עליו מצד שהוא כהן ממילא אף מהבריחה פטור וצ"ע.
להג"ה ודוקא במזיד זה המציא הא"ז הביאו המהרי"ו והה"ד ובשום מקום לא נזכר מאין למד לחלק כיון דלרבנן אין טעם הגט משום קנס אלא מחששא שאינו די בהפרשה וכדי שלא יבא עליה כמבואר בהרא"ש. ונל"ד ע"פ שדקדקתי בדברי הה"ד שהעתיק הח"מ בקיצור שכ' ואפשר דמשום ה"נ לא מקלינן באידך דא"ז אם נשא בשוגג להתיר לו בהפרשה וקאי על מה שהביא לפני זה דלא נהיגן כא"ז במה שפו' קידש ולא כנס מינקת דלא בעי גט ע"ז כת' ואפשר כו' כנ"ל וק' וכי מפני שבחדא אין הל' כמותו ה"ה באידך ונראה דסובר דא"ז כ"ע ילפותא לחלק בין שוגג למזיד היינו ממה דאזיל בשטת ר"י אורליינש דיליף מסוטה דהיכי שנתוסיף לו איסור חדש שלא ראינו ממנו דבר שרצונו לעבור דומיא דנשא מינקת וקינא ונסתרה דא"צ גט ה"ה בקידש ולא נשא אף שראינו שהיה בדעתו לישאנה וחשוד על איסור זה מ"מ כשנמנע ממנו הנשואין די וא"צ גט ולא חשדינן באיסור כלה בלא ברכה ומזה למד דה"ה אפי' נשא בשוגג די בהפרשה וא"צ גט לגדר דהא אפילו על איסור זה לא נעשה חשוד במזיד וא"כ שפיר כ' התה"ד דאפשר כיון שבזה לא נהגינן כמותו ע"פ השאילתות ה"ה בזה. ובזה מרווח לי מה שהקשה המ"ל על התה"ד וכ' שנעלם ממנו שהרא"ש פליג על הא"ז מדדחק לידחות ראיות ר"י מאורליי' מפ' אע"פ מאריסי' דאביי שעשה בהוראו' אביי והיה ממש שוגגת גמור ולהנ"ל ניחא כיון שבי' דינן אלו תלאם זה בזה ק' מהרא"ש על הא"ז דהרא"ש כיון שחולק על ר"י נמי פשיטא אינו מחלק בין שוגג למזיד משא"כ הא"ז דמחלק בין קידש לנשא מכ"ש דיש לחלק בין שוגג למזיד. אחר שכתבתי כנ"ל בבא לידי תשו' הגאון נ"ב נרו' ומצאתי בו מרגליות טובה בשם הגאון מהו' מאיר ברבי נרו' אב"ד ור"מ דק"ק פ"ב בסי' ך"ה שכ' שנעלם מהאחרונים דברי מהר"מ בתשו' מיימון סי' ך"ד מה"א במעשה שאירע כהן נשא מינקת וכו' דשוגג גמור היה על פי הוראות הר"י ואפ"ה מסיק מהר"מ דצריכה גט (והברור כדבריו שמה שנעשה על פי הוראות ת"ח מיחשב שוגג גמור כדתפס נמי במוחלט המ"ל הנ"ל ודלא כהח"מ ס"ק ח' שמשוה שוגג על פי הוראה של ת"ח לשוגג דתה"ד היכא דטועה בסברה כי התה"ד אינו מדבר אלא בלמדן המורה לעצמו ע"פ סברתו אבל על פי הוראות ת"ח אין לך שוגג יותר כדמוכח בהוריו' ובריש הא"ר) והגאון המחבר נרו' כאשר ק' לו להשוות פלוגתא בין מהר"מ התלמוד לבין הר"י א"ז רבו דחק להשוותם ולע"ד א"א ובודאי פליג כי מה שכ' שמה שנאמר וע"פ הר"י עשו כן נוכל לפרש שההדרה ע"ד רבים היה אחר הנשואין רק הנתינה למינקת היה קודם הנשואין וגוף הנתינה והנשואין עשו בלי הוראה ואחרי הנשואין הודיעו להר"י והורה שידירו וכו' ואמנם זה דוחק קצת עכ"ל אומר אני מלבד שלע"ד אף בדוחק א"א להכניס זה בכוונת המאמר אף גם א"א דהא לשטת הר"י דיש תקנה ע"י הדרה ק' על רבנן דס"ל יבמות ל"ז ע"ב דאם נשאת יוציא דוקא בגט. עד שכופין להוציא נכיפנו ליתן למינקת בהדרה ואפילו תדחק דאיירי באינו מוציא עד"ז אכתי ק' ומה מיבעי לי' בכהן אי עבדו ליה תקנה ומה כ"ה הא יש תקנה במינקת וכי נימא דמשום לא שכיח להמציא מינקת עד"ז יעבדו תקנה לכהן אלא לע"ד הר"י הולך בשטת הראב"ד שהבאתי סעיף י"ב דאף טעמייהו דרבנן משום קנס אם נשא באיסור ולא נתן למינקת ולא משום תקנת הולד:
והאמת אלו לא נאמר דהבריי' דכתוב' דקתני דאם נשא יוציא בגט דמשמע דתו לית תקנה ע"כ נמי לומר כהראב"ד דהטעם משום קנס אך לשיטות יתר הפו' ע"כ דפליגה ולית הל' כדכתו'. אבל להר"י ע"כ אף אליבא דהלכתא מוכח דבשיטת הראב"ד קאי וא"כ א"א דהעובדא היה בלי הוראו' חכם ובאיסור דא"כ איך הורה תקנה בתר דעביד איסורא א"ו הכל נעשה בהוראתו. תו כ' ישוב ב' דלהר"י לא היה ידוע שיש להמינקת בעל כי בודאי לא היה טועה בדבר זה דכל שיש לה בעל אין בה שום תקנה לתינוק דשמא תתעבר ויעכר חלבה ומה דקתני נתנה בנה למינקת נוכל לומר דוק' פנוי' אלא דלהר"י לא נודע שיש לה בעל והתיר ע"י שבועה והכהן והאשה מדעתם נתנו למינקת א"א וא"כ בזה טעו מעצמם בלי הוראות חכם עכ"ל וגם זה אינו חדא שמוכרח לסיים ומהר"ם שתלה טעם האיסור שהבעל יפר לה הה"ד דהוי מצי למימר שיש לחוש שמא תתעבר אלא שכ' לרבותא שאפי' לא תתעבר יש חשש שתחזור ע"י הפרה וזה תימא שיתלה האיסור בהפרה וזה אינו אוסר לשטתו דהא הוראה זו דלא חיישינן לזה ע"פ הוראות הר"י עשו ולא יתלה טעם החיוב להוציא בהאמת שהוא מפני מה שעשו מדעתם ליתן למינקת א"א ותו דמדמה טעות זה לדין דתה"ד אם עושה ע"פ הוראות עצמו ומסבר' וזה אינו דהא המורה הורה סתם ליתן למינקת ע"י הדרה נמצא הגיד להם כלל ליתן למינקת ופרט שדוקא ע"י הדרה ואין בכלל אלא מה שבפרט ואין אונס גדול מזה דמהיכי תיסק אדעתייהו דתהא דוקא פנויה סתם מינקת היא א"א. ותו דלשיטתו זו דהמינקת שבש"ס דוק' פנויה (ולקמן נדבר בו) ודאי יקשה המע' בהג"ה יראה כי הר"י טען אף להחולקים עליו דהדרה לא מהני מ"מ מפני שכהן הוא יש לסמוך בדיעבד על הבריי' דנתנה למינקת שרי ומהרמ' חלק ע"ש טעמו בדוחק ואם כדבריו הא הבריי' איירי דוקא בפנוי ועל מי יש לסמוך א"ו כ"ז ליתא שוב כ' דרך ג' לחלק מסברא דהא"ז איירי בשעדיין לא פסק חלבה ומהר"מ מיירי בשפסק ואין זה לע"ד אלא דברי נביאות ואפי' אמורא ומכ"ש פוסקים וגם טעם דרבנן בגט מבואר בהרשב"א משום דההפרשה אינה תקנה דחיישינן דמ"מ יבא עליה אפי' למאן דבעי למימר דטעמייהו משום קנס לכן הברור כהגאון מהר"ם ברבי נרו' שפסק מהר"מ הוא דלא כא"ז. וכבר הבאתי לקמן דעת כל הראשונים דלא כותי' ויכון כונתי ת"ל דהל' אין לסמוך כלל יותר מהמורה בשטות ל' הש"ע ואולי הרמ"א ז"ל חזר בהש"ע ממה שכ' בד"מ.
הג"ה. אבל אם קדשה בשוגג ע' דברי התה"ד בב"ש והתה"ד ז"ל כ' זה מסברת עצמו ומביא נמי ראי' ע"פ מה שהחליט דין כהן שקידש ס' זקוקה בלא חליצה שבסי' קס"ד סעיף ז' לא איירי אלא בשוגג ולע"ד לא נרא' הכי ל' הפוסקי' שם ובפרט להמבואר כמהרי"ו שצריך להיות האיש והאשה שוגגים ובסי' קס"ד משמע דהיא מזידה מהל' והלכה ונתקדשה דהוא ל' מזיד.
הג"ה גירשה אסור לדור כו' (ריב"ש סי' ש"מ) צ"ע הא בריב"ש לא נאמר אלא בכנס מעוברת ומדמה לכהן שגירש אף דזה ד"ת וזה דרבנן כל דתקון וכו' ועסי' קי"ט דאפי' בכהן שגירש מן הארוסין מותר לדור עמה במבוי אם לא בדגייסו אהדדי וא"כ מנ"ל להחמיר הכא בסתם מגרש מן הארוסין ואולי מפני שמיהר לקדש באיסור חשוב לי' כודאי גס בה:
מעוברת חבירו ע' ב"ש כ' אע"ג דנדחה וכו' מ"מ לא חזר כו' לפ"ז אמרינן ג"כ לפי טעם מעוברת צ"ד אסור ג"כ לפי טעם הב' ועי' פ"י פ' אע"פ לדבריו אין מוכרח כי מבאר יפה פי' הוכחו' ר"ת דילפותא דידיה הוא מדלטעם א' דמעוברת אף על גרושה וה"ה מניקה והיה מוכח עכ"פ דשייך תקנות הולד בהנקה אף דלא משעבדה מה"ת לחדש דלמסקנה ל"ש אלא באלמנה. אבל בל"ז בפשוט אפשר דלה"א מעוברת קאי נמי על גרושה ולמסקנ' דנשתנה הטעם נשתנה הפירש ולא קאי אלא על אלמנה. וא"כ י"ל שפיר אף דלה"א מעוברת איירי אף בצ"ד להמסקנא ל"א בצ"ד אמנם מ"מ הדין אמת דבלא הוכחה א"א דמעוברת צ"ד שרי' דבשלמא במניקה אמרו דצ"ד לא נקראת מניקה ואינה בכלל הגזירה אבל מעוברת פשיטא דנקראת אסורה ושפיר י"ל דזה טעם הרמ' וסובר אף דמסקינן דלא מההוא טעמא ראוי ליגזור עיקר הגזירה מ"מ מאחר שגזרו מטעם הנקה שוב לא חלקו וגזרו אף על צ"ד מטעם דחסא וכבר כ' הלח"מ דאפשר לא גרס אלא ולעד"נ עוד דאף לכה"פ שאינם מזכירי' טעם דחסא מ"מ מודים כנ"ל וסברו דוקא מניקה צ"ד ל"ש ליגזור אטו מניקה דעלמ' דקלא אית לה כדאיתא בהרא"ש דודאי מינכר בין נתנה בנה למניקה ללא נתנה וזה ל"ש במעוברת ויש לגזור ודלא כמשמעו' הב"ש דלשטת הר"ש מעוברת צ"ד שרי' ויש מקילין במזנה ע' בזה שו"ת:
וחודש העיבור כו' ע' תשובת הגאון נ"ב נר"ו סי' ך'. וי"א דאם נשבעה כו' כ' בתשו' כ"י סי' נ"ט ולבי אומר לי הא דהתיר ר"נ ודכוותייהו ליתן למינקת פי' פנויה אבל נשואה מה אולמה דלמא תתעבר וכו' ותמהני שלא הזכיר שום פי' דבר זה והוא ברור לי כשמש ובספ' נ"ב שי' מיד בשאלה ראשונה מעניני' אלו סי' י"ג הקפיד בזה:
והאמת שאף אני העני בדעת מעולם הלכתי במחשבה זו עד שמכחה השגתי בתשו' שאלה על הש"ג פ' החולץ שמתיר גרושה מניקה אפי' מכירה להנשא כמו נכרי' וכתבתי שלע"ד אף נכרי' שהניקה עד הכרה אסורה להנש' וראיה מדר"נ שהתיר לדבי ר"ג והברור כדכ' הכ"י דלפנוי' שכרו ואטו דבי ר"ג חמסנים היו והא קי"ל בחה"מ סי' של"ג סעיף ז' אבל אם יש שם פועלים לשכור וכו' ומכ"ש פועל שיוכל לחזור ואפילו בחצי יום א"ו דבאופן זה דיש אחרת אין חשש אלא החשש שלא יהא בנמצא אחרת או שתחזיר אחר הכרה שזו מדינה אינה רשאי לחזור דאין דבר האבוד יותר אלא דבשארי אינשא מ"מ יש לחוש תוך זמן הכפי' יסתכן משא"כ בדבי ר"ג ואם איתא שרשאה להנשא עדיין אף דבי ר"ג לא פלטו דתינק עד הכרה ושוב תנשא א"ו שאף נכרי' אחר ההכרה או בלא נמצאת אחרת היא מעוכבת מלהנשא עכ"ל שם ואולם כעת מצאתי בשו"ת הגאון נ"ב נרו' סי' ך"ה קושי' בשם הגאון מוה' מאיר ברבי נרו' אב"ד דק"ק פ"ב על תשובת מהר"מ שבתשו' מיימון ה' אות סימן ך"ד דמה מועיל שנתנה למינקת הא היתה נשואה ובגמ' שאמרו נתנו למינקת היינו פנויה והנה קושי' זו על הכלל כולו יוצאה על הר"י שהתיר ועל כל החולקים שם ובפרט שכל חכמי אשכנז היו החולקים כמבואר שם ובתשו' הרא"ש ואין שום אחד שהירגש בדב' פשוט כזה ובפרט המהר"מ שקבע יסוד האיסור מפני שיש לה בעל ויש לחוש שיתיר השבועה ע"צ הדוחק ע"ש וגם הר"י שחזר וטען מפני שכהן הוא יש לסמוך על הברייתא נתנה למינקת מותרת להנשא ומהר"מ ז"ל חולק נמי ע"צ הדוחק ולהנ"ל אין מקום קולה מהבריי' דאיירי דוקא בפנויה וע' לעיל ונתתי אל לבי הא לא דבר רק הוא ובודאי דעת הראשונים מני נשגבה עד שמצאתי ת"ל שאפשר הדין עמהם דבל"ז צ"ע מה דתנן בגרושה ואם מכירה כופין אותה ומניקו בשכר וכן הוא בש"ע סי' פ"ב וק' הא מסקינן בסוגיין דרשאי הבעל לשמש עם אשתו מניקה שאם תתעבר ימסמס לו בביצים ש"מ שהמסמוס מספיק אף כי הניק עד הכרה א"כ מה ההיכרח לכפות הגרושה ימסמס לו אביו ומה לו עליה בטפול הולד ואמת שי"ל מה"ט פירש הרמ' פי"א מה"ג המסמ' הוא רפואות להאם שלא תעכר החלב ושפיר אמנם לכל רבותינו זולתו ודאי ק' ובע"כ דסוברים דוקא אשה שאצל בעלה די להולד דהמסמס אפי' מכירה מפני שהיא עכ"פ אצל אמו שמכירה וגעגועיו עליה ומידה מפסיק לו המסמס במקום ההנקה משא"כ בגרושה המכירה היכי נעביד יתן האב דמי המסמס להאם אין תקנה להולד דלפעמים תכלה המעות או יאבדו מידה או מיד המושלשים ת"י אם ישלישם ומכ"ש אם יתן מדי שבוע בשבוע דיש לחוש אשה בושה לבא לב"ד ובפרט עם המגרש ובשלמא אינו מכירה אפי' אינה בנמצא אחרת יכולה היא שתאמר מה לי בטפול בנך קחיהו ומסמס לו (ובזה יראה לע"ד דמה דאמר סימן פ"ב בהג"ה אבל אם אין לו ר"ל אפי' דמים למסמס אבל יש לו מה בכך שאינו מוציא מינקת ומסמס לו אם לא שנחוש לפי' הרמ') משא"כ במכיר' דסתם תינוק המכיר בהפרדו ממניקתו יש לו געגועין עליה ויש סכנה ולכן כופה ותו יש לדייק בהבריי' דהתירה ע"י מינקת וכן ר"נ שהתיר לדבי ר"ג מפני שאין חשש דתיהדר וק' הא ע"כ מוכרחים לסבור הסבר' דאש' בושה לבא לב"ד ונהי דלא חשו לשמא תחזיר היינו אם תשיג מה שנפסק בשכרה הא מ"מ יש לחוש שמא המחייב בשכר ההנקה לא יתן מה דפסיק לה ואשה בושה לבא לב"ד ותשמט הדד מפיו ויסתכן א"ו דדוקא אם התינוק היא דבושה לה לתבעו מזונות לבנה כדפירש"י אבל נכרי' אין לה שום בושת לתבוע מהפוסק יהי' מי שיהיה וא"כ ל"מ לפירש הרמ' שהמסמס הוא רפואות שלא יעכר החלב דפשיט' בנכרי' ליכא למיחש אם יש לה בעל שאם תצטרך לרפואות תתבע המחייב אלא אפי' לפי' כל המפרשים נמי י"ל דליכא למיחש שאם יעכר חלבה והולד יכירה אף זה בכלל שכיון שמכירה וגעגועי התינוק עליה שמחויבת עכ"פ למסמתו בביצים ודי לו בזה כדמספיק לו באשת איש ובושת הא אין לה לתבוע ובזה עולה דעת הראשונים כי בודאי כדעתם הוא משמעות סתמא דמינקת ביש לה בעל כי פנויה לא שכיח דעומדת להניק:
ואף דברי הש"ג בזה עכ"פ נכונים דנכרי' מינקת רשאה להנשא אפי' מכירה אף דבעצמו פסק פ' אעפ"י הובאו דבריו סימן פ"ב בהג"ה דאפי' נכריי' שהניקה עד הכרה שכופין אותה להניק בשכר מ"מ שפיר דיכולה להנשא כיון דל"ש גבה בושה לבא לב"ד לית נמי החשש דעכירו' חלב שאז תמסמס לי' איהי אבל מה שהתיר מכח זה אף גרושה אפי' מכיר' להנשא זה לע"ד ליתא ומה שהוקשה להגאון המחבר שי' הנ"ל תשו' הנ"ל ד"ה ועוד דאלמנה מניקה אפי' אינה רוצה להנשא תאסור ליתן בנה להניק לנשואה שמא יעכר חלבה ואפי' לפנוי' שמא תחזור בה ובין כך תופסק חלבה וימות הולד וכת' וצ"ל שאם אינה נשאת אף שתחזור או תעכור תהא אמו ממסמס לו או שתחזור אחר אחרת ומה שכ' או שתחזור כו' אינו מספיק לאולי תחזור אחר הכרה ולהנ"ל אף תקנת מסמס האם אינו מספיק אחרי הניקו מהמינקת עד הכרה ונחשבת היא לו להאם וגעגועיו עליה אבל לע"ד זה מעיקרא לק"מ דדוקא אלו לא נאסרו לה הנשואין יש לחוש שתתן למינקת כדי להנשא אבל בשהנשואין אסורים לה סתמא דאמהות מניקות בניהם ואם נותנה למינקת על הרוב הוא מן ההיכרח שא"א להניק בעצמה ואז ודאי אין חשש דתחזיר דמה הוה לה למיעבד ועל המיעוט לא חשו חכמים ואם המינק' נשואה דניחש לשמא תתעבר להנ"ל איפכא ניחא שאף אם תעכר בתר הכרה המנקת תמסמסו ולא האם ודי לו בהכי וק"ל:
ויוציא בגט ואפי' הוא כהן כ' ב"ש ואם כנס מעוברת והפילה ע' קס"ד ור"ל שם ס"ק ח' וכדי לעמוד על עיקר הדברים כי הב"ש קיצר אאריך קצת ז"ל ח"ר דף ל"ז מעוברת וכו' ואסיק דאף הוא יוציא בגט ואעפ"י דמתסר' עלי' ממילא ומ"מ מסתברא דביבמה לא כייפינן להוציא כדי שלא תאסר עליו עולמי' ול"ד למעוברת לכהן משום דזקוקה היתה לו וטעה בדבר מצוה ואעפ"י שאין זמנו בהול מ"מ כיון דעיקר' דמילתא לרבנן ליתא משם תקנות הולד ולא קנסו לאוסרה עולמית הכא כיון דטעה בד"מ ואי מפיק לה תאסר עולמית לא מפקינן א"נ בעלמא דליכא אלא איסור דרבנן אע"ג דמפרשי לה מיני' אי לא מפיק בגט חיישינן דלמה יבא עליה אבל הכא דאיכא איסור ד"ת אי מודעת לי' ומפרש תלה פריש מינה כדאמרינן לעיל ותדע דהא מעיקר' נמי זקוקה היא ולא חיישת לה א"נ משום דאיכא מצות יבמים וחליצה במקום יבום לאו מצוה ל"מ לה עכ"ל משמעותו דיבר על המייבם מעוברת ברורה דלא מפקינן אותה בגט בעודה מעוברת כדדייק הא"נ ב' שכ' אבל הכא דאיכא איסור תורה דהיינו בזמן העיבור ונראה נמי שהוציא דינו ממתני' דתנן הכונס יבמתו ונמצאת מעוברת אם אין הולד של קיימא יקיים דמבואר הא עד שתלד ממתינן ומפרישים וכמבואר סי' קס"ד והוקשה לו הא לכתחילה מיד כשנמצאת מעובר' מחויב להוציא בגט וכ' ומסתבר וכו' ואפילו ייבם בשעה שהיא מעוברת וק"ל מאוד וכי מה תקנה אפשר בגט או חליצה בעודה מעוברת בשלמא בכונס מעוברת דהכניסה משוה לה אשתו מחויב לגרש לבטל מעשיו ותהא לו באיסור פנוי' כמקדם אבל יבום מעוברת דלאו מידי פעל כדקי"ל ביאת מעובר' לא שמה ביאה וממילא אף הגט בעוד' מעוברת לאו מידי הוא וכל האיסור שהיתה לו טרם היבום ואחר היבום זה האיסור עצמו יהי' אחר הגט לא יותר ממש ואפי' לר"י דס"ל ביאת מעוברת שמה ביאה היינו אם תפיל אבל בעודה מעוברת מה פעולת הגט ואף עם חליצה שלאחר הגט עודנה בס' זיקה עליו כמקדם ובע"כ צ"ל דס"ל דמ"מ כיון שע"י גט זה תופסל עליו אף אם תפיל זה לו לגדר לבל יקרב אליה משיודע שמאז בכל ענין אסורה לו ולזה משני בב' תירוצים ובתי' ג' כ' א"נ משום דאיכא מצו' יבום ור"ל דילמא תפיל והן הן דברי הב"ש סימן קס"ד שכ' או י"ל דס"ל לתו' כאן משום מצו' יבום אל יגרש שמא יהיה הולד נפל וכו' והנ"י פשטותו נמי נראה שסובר בזה כהרשב"א דשייך לומר דבעוד' מעובר' יוציא בגט והוקשה לו נמי קושי' הרשב"א ממתני' ומחלק בין נשא תוך ג' ונמצא' מעוברת ובין נשא מעוברת שאז תיכף מחויב להוציא כי ז"ל והקשו ז"ל במתני' כשכנס יבמתו ונמצאת מעוברת למה לא קנסו חכמים להוציא בגט ואע"ג דמתסר' עלי' ותירצו דכיון שלא היכר עוברה וסבור הי' לעשו' מצוה לא רצו לקנסו ומיהו אם הוכר כתבו ז"ל דבהא ודאי קנסינן להוציא בחליצה ואע"פ שאין הולד של קיימ' עכ"ל אך א"כ א"י ליישב תי' א' דב"ש על התו' בסימן קס"ד אחרי שהוכיח לדעת' דבמיב' מעוברת ולא גירש עד אחר שהפילה שתו ליכא תקנות הולד שרי' כ' אע"ג כו' אפי' נדר וכו' רוצה לידחות בזה תי' ב' דהרשב"א כלומר מדלכהן אין תקנה ש"מ אפי' רוצ' לישבע לבל יקרב אליה מ"מ מחויב לגרש ותאסר וה"ה ביבם ותי' א"ל גם שם אם הפילה מותרת כלומר כן ס"ל לתו' ומה בכך הא מ"מ ק' דהא עכ"פ אף כהן הנושא מעוברת מיד מחויב לגרש ואז נמי אף אם תפיל אסורה לו ואיך אפשר למתני יקיים הרי מיד הי' מחויב לגרש טרם שהפילה והדר' קושיתו על התוספת לדוכתה ואולם לע"ד אין דיוקו מתו' מוכרח די"ל דמודו להנ"י אלא דנקטו בלשונם הבבא דרישא ע"ש וק"ל והראב"ד פי"א מה"ג אחרי השיגו על הרמ' בדעתו דאירס תוך ג' מנדין לגרש ומכ"ש כנס והוסיף להחמיר דאחר ג"ח אסורה לו כהזמן שהיתה לו באיסור כ' בל"ז ומתני' בבא על יבמתו תוך ג"ח אם אין הולד של קיימא ולא קתני יוציא התם מפני שהיא יבמה ואם יתן גט נאסרה עליו מלשונו שדילג ונמצאת מעוברת וגם מדלא הוקשה לו אלא לשטתו שמצריך גט להכונס תוך ג' משא"כ להרמ' ש"מ דס"ל בפשו' דעל זמן מעוברת מעיקר' ל"ק אמאי דתנן ונמצאת מעוברת איך די בהפרשה ולא מיד בגט כדין מעוברת מכירו דזה אף לרמ' ק' והיינו מטעם דכתיבנא שלא הבנתי דע' הרשב"א וכן משמע בלח"מ שכ' והוקשה להראב"ד ואמאי יקיים כיון שהוא תוך ג' וכן במ"ל כ' הילכך ק' להראב"ד לפי שטתו וכו' ולמה יקיי' אם אין הולד ש"ק ולא אמרו יגרש ויחזיר אחר ג' ונראה שהבינו קושיתו דמשמעות המתני' אפילו הפילה תוך ג' נמי יקיים ואמאי הא עדיין מ"מ אסורה מגזירת חכמים דלא תנשא תוך ג' ואפי' הפילה כמבואר סעיף א' אך א"כ קושייתם וגם התי' של לח"מ צ"ע דהח"מ משני על מה שתי' הראב"ד והקשה עליו מכהן וי"ל דלא אמר כן בגמ' אלא באיסור מעוברת כו' אבל הכא כיון דהוה איסור קל עבדינן ונשמע מיני' דה"ה בכהן באיסור תוך ג' עבדינן תקנה וזה דלא כהטור והוא הי"א בהג"ה ומה"ת יחלוק הטור עלי' דהראב"ד במה דל"מ חולק עליו ותו דאף מה שכ' שהוא איסור קל אף דנזכר בהה"מ אליבא דהרמ' מ"מ התוס' חולקים כמבואר בב"ש בשמם וגם קצת משמע דהראב"ד ס"ל כהתו' שהרי בהל' ך"ח אינו משיג ומשמע דמודה בקידש מעוברת א"צ גט אף דבקידש תוך ג' מחמיר והוא שיטת הר"י מאורליינש ותו ביבום תוך ג' דנוסיף על הבחנה יש איסור אשת אח ודאי דחמור והקושי' מעיקר' אינ' קושי' להבנתם דקאי על אחר שהפילה תוך ג' דהא אחר שהפילה אין האיסו' עוד אלא מגזירה דר"מ ור"י פליג בכתו' דף ס'. ואף שהתו' כתבו מה שכתבו ביבמות מ"א ע"ב ד"ה הא קטנה ע"ש אין דבריהם מוכרח אלא לר"י ולר"ל דקי"ל כוותי' אין מוכרח כלל וא"כ י"ל דבכהן נמי שכנס תוך ג' אחר שהפילה אין החיוב לאוסרה כיון דאיכא ר"י דשרי' ואינה דומה למעוברת או תוך ג' קודם שהפילה דלראב' לכ"ע מחויב להוציא ושפיר דאף כהן בהחיו' וא"ל דמפרשים הקושי' על הזמן טרם שהפילה וטרם שנמצאת מעוברת למה לא הצריכ' מיד לגרשה כדין כהן תוך ג' וע"ז שפיר מקשו דא"כ על הרמ' נמי יקשה על הזמן דונמצאת מעוברת ותו דעל זה לא אזיל תי' הלח"מ דהא בזמן העיבור האיסור חמור א"ו או דעל טרם שהפילה אין שייכי' כלל לגט כנ"ל או דאפשר המשנה איירי בנשתהא הענין עד שהפילה וא"כ צ"ע ואולם האמת אם הי' קושי' הראב"ד כדהבנתי מדבריהם דלשטתו מטעם גזירות תוך ג' הוקשה לו דלוציא וע"פ מה שדחקתי שמשמע לו מה דנאמר ונמצאת מעובר' והפיל' הכל קאי על תוך ג' שפי' הי' אפשר לתי' קושייתם כדכתיבנא אבל פי' הראב"ד מבואר בח"ר שכתב אחרי שהביא מחלוקת הרמב"ן עם הראב"ד במה שסובר שמפרישים אחר צ' כימי' שעמד עמה תוך צ' ואני אומר כי מהראב"ד משמע דס"ל דקנסינן לי' (וע' סי' ך"ו סעיף א') וסעד לדבריו יש דמכיון דמפקנין לה בגט ואפי' בא"כ ש"מ קנס הוא דבעי למקנסי' ואם איתא כי שהה עמה צ' אי אמרת יקיים נמצא אין אתה קונסו ורשע מאריך ברשעו נשכר ואי אמרת יוציא בגט וחוז' וכונס מיד אתה עושה מילי דרבנן כחוכא. וליתא דהא דמצרכינן לרבנן גט ואפי' בא"כ לא מקנסא אלא משום תקנו' הולד ובמקום תקנות ולד לא חשו לכהן ולעולם רבנן לית בהו קנס דאל"כ ק' לי הא במעוברת אם לא הספיק לגרש עד שילד' דתו ליכא משום תקנת ולד משמע לעיל דיקיים מדבעי רבא לאוקים ר"א דאמר דאם אין הולד ש"ק יוציא ור"מ בחדא שיטה דאלו לרבנן יקיים כיון שכבר ילדה ואם איתא דקנסינן אפילו בילדה כלהו אמרו דבר אחד דאפי' רבנן דר"מ מודו בה דמוציא ואעפ"י שתאסר עולמית ממילא כמעוברת לכהן דמ"ש וי"ל כיון דעיקר טעמא דרבנן אינה לאוסרה עולמית וביבמה יש משו' מצו' יבמין כדכתיבנ' אם איתא דר"א כרבנן ס"ל לא הו' מפיק לה מיני' אבל לר"מ דעיק' טעמי' משום קנס ובעלמא אסרינן לה עולמית ה"ה ביבמה כן כנ"ל לדע' הראב"ד ז"ל. וכהרמב"ן נראה עכ"ל הרי דעיק' ילפותא דהראב"ד ליקנוס לרבנן היינו מדין מעובר' לכהן וסובר בכל האמורים הן תוך צ' והן מעוברת ומניקה תמיד קנסינן דוקא לגרש בזמן ההיתר כפי שהי' עמה באיסור ואפילו כהן שנשא תוך צ' ועכבה עד אח"ז ונמצאת אינה מעוברת מ"מ צריך לגרש ותאסור עולמית וה"ה לכונס מעוברת והפילה או מניקה ועברי ךד"ח מ"מ צריך לגרש ואפילו כהן זולת יבום משו' מצו' יבום ומה שמסיים הראב"ד התם מפני שהיא יבמה וכו' אין טעמו משו' תקנה דידיה ומשום איסור קל כהלח"מ אלא שלא יבוטל מצו' יבמים לא קנסינן משא"כ כהן דל"ח לתקנה אפי' לרבנן מגזירות הקנס ומעתה מה שמסופק הב"ש ז"ל בהנושא מעוברת והפילה אם יגרש לע"ד הפשט שא"צ אחרי שפסקינן ככל הפו' ולא מצרכינן להרחיק בזמן ההיתר כפי שהי' באיסור. איך אפשר שיהא חייב לגרש היום ומחר יקחנה וליהוי חוכא ומכ"ש גבי כהן דשרי' לי' (וע' לקמן) וכן נשא מינקת ועכבה עד אח"ז דא"צ לגרש היום ומחר יקחנה וכן מבוא' בש"ע נשא וברח ולאח"ז וכו' אין בכך כלום והקפידו' הבריחה היינו לשיטת הרמ' לפטור הנדוי וממילא להחולקים אפי' לא ברח אין בכך כלום ואם אמנם שבסי' קס"ד כתוב בהג"ה אבל אם כנסה משהוכר העובר צריך להוציא' אעפ"י שהפילה משמע דאפי' נשתהה הענין עד שהפילה חייב להוציא ושפיר הוקשה לב"ש שם דאם אפי' הכונס מעוברת והפילה אינו חייב לגרש מה"ת יבם שהוא דומי' דכהן יתחייב מ"מ המדקדק בל' הנ"י שהעתקתי שממנו תוצאת הגה"ת רמ"א ז"ל יראה להדי' שבשטת הרשב"א שהעתקתי מראשית אזיל שעיק' קושייתו הי' על הזמן העיבור שמשמעותו כמבואר שם בהש"ע שאך מפרישן ואין מוציא בגט ע"ז הוקשה לו מה נשתנה יבם מכהן הנושא מעוברת שמגרש מיד מפני שעדיין שייך תקנות הולד כדי לפוסלה עליו כן היבם יהא צריך לפוסל' בגט וע"ז מחלק בין נשא משלא הוכר ובין משהוכר. ומה שמסיים ומיהו אם הוכר כתבו ז"ל דבהא ודאי קנסינן להוציא בחליצה ואעפ"י שאין הולד ש"ק ע"כ לידחוק מדהתחיל בהקושי' שיוציא בגט ומסיים בחליצה ועכ"פ אם כהבנת הב"ש ופשטותו דאפי' נשתהה עד שהפילה שחייב להוציא הי' לו לומר בגט וחליצה כדאי' שם סעיף ה' אלא נראה כונתו דאם כנס מעוברת צריך להוציא בגט בזמן העיבור לפוסלה עליו ועם החליצה צריך לעכב כי בעודה מעוברת לאו מידי היא ואז אחרי שפסולה עליו כבר ע"י הגט כשתפיל מ"מ צריך להוציאה בחליצה להתירה (אך ל' ואע"פ כו' דחוק) אבל אם נשתהא הענין עד שהפיל' י"ל דמודה להרשב"א דמה"ת יגרע מאחר הנושא מעוברת והפילה שכיון שעבר הטעם מותר לקיימה וא"ל כדמחלק הב"ש וכ' י"ל דוקא כאן דאיכא א"ד ליבם כו' דהא עיקר ילפותא דידיה מן מעוברת לכהן ודי לבא מן הדין וכו' וא"ל נמי לעולם דאפי' נשתהא עד שהפילה חייב לגרש וכמשמעות הרמ"א ז"ל וסובר ממש כהראב"ד דלומד מן מעוברת לכהן קנס לרבנן וסובר נמי דכל הנושא באיסור חייב לגרש בימי ההיתר כימים שהי' עמה באיסור ואפילו אח"ז וממילא ה"ה כהן ויבם דזה מבואר בהנ"י עצמו דלא כהראב"ד ע"ש. ואולם יש עוד דרך לידחוק בדע' הנ"י דלומד במקצת מן מעוברת לכהן דרבנן נמי קנסו ודוקא היכי דיש מקום ליקנוס כמו כהן דאחר הגט אסורה עולמית וגם שורת הדין היה שיגרש בעודה מעובר'. לכן אף אחרי שהפילה או מינקת אחר ך"ד חודש כדי שלא יהא חוטא נשכר במה שעבר ולא גירש בעוד זמן האיסור מחייב מ"מ לגרש אח"ז ולמד מזה דה"ה ביבם שכנס לאחר שהוכר דאף אחר שהפילה מחייב מ"מ לגרש ולחלוץ אבל ברור לע"ד שמודה בזר הכונס מעוברת כיון דלרבנן עיקר קנסייהו לא הי' לעולם ממילא כיון דס"ל דלא כהראב"ד תו אין מקום לקונסו דאם יגרש היום ומחר יקחנה הוי חוכא ופשיטא בעבור הזמן דא"צ לגרש וגם אינו בזה חוטא נשכר דאלו נמי גירש תוך הזמן האידנא הוי שרי' לי' הכלל דע' הנ"י צ"ע כי זה גופא שכהן שנשתהא עד שהפילה מנ"ל שחייב לגרש אבל זה ברור דזר שנשא מעובר' והפילה שוב א"צ לגרש ודוק. ומדברי כל הראשונים הנ"ל יש ללמוד שלא ירדו לחלק בין שוגג למזיד המוזכר לעיל בשם הא"ז ואפילו הראב"ד שסובר אף לרבנן הגרושין מטעם קנס מדדחק למוקי' טעמא דמתני' משום בטול מצות יבמות ולא מוקים בפשוט שהוא שוגג ומכ"ש הרשב"א לשטתו דלרבנן הגרושין אך לתקנות הולד או ההבחנה ואפילו הנ"י שמוקים המתנית' דוקא בלא הוכר ובשוגג הרי התנה עליו וסבור הי' לעשות מצוה משמע הא בשוגג דעלמא לא מחלקינן וצ"ע שוב הגיע לידי ספר תשו' הגאון נ"ב שי' ומצאתי שמדבר בענין זה יע"ש סימ' י"ח כי כמדומה לי לא כן כתב ואני שוב אין הזמן מספיק אתי להעמיק במקום זה:
זה שאמרנו ע' ב"י וע' תשו' הגאון נ"ב שי' סי' י"ד כ' וא"כ משמע שר"ש מתיר אפילו במכירה ונוראות נפלאתי דהרי כתו' ס' ע"ב אמר ר"נ בר יוסף הן הן דברי ב"ש הן הן דברי ב"ה ולדברי הר"ש היכא משכחת לה והרי לב"ש שום אשה אינה משועבד' להניק וכו' ודוחק דעיקר פלוגתא דב"ש לא לענין נשואין נאמר כ"א לענין עיקר זמן הנקה ואף שהתנוק יונק והולך עד ד' וה' מ"מ נ"מ אם פירש דלב"ש מותר להחזירו אם פי' קודם ךד"ח ולב"ה אסור אחר י"ח דהרי ר"מ ור"י פליגו לענין המתנה לנשואין וע"ז אמרו הן הן משמע דגם פלוגתייהו דב"ש וב"ה לענין נשואין ולע"ד לפ"ר הי' נראה בפשוט דל"פ ב"ש וב"ה לענין המתנה דא"כ ר"מ ור"י לא היו פליגי בפלוגתת הקדמונים ולישנ' דהן הן אינו מורה אלא דיש שייכו' פלוגת' זו לזו ולא דזה ממש הפלוגתא וכן משמעות פירש"י שמציין על דברי ב"ה ח"י חודש ופי' די לתנוק בכך ואלו לטעם על היתר נשואין בח"י חודש הי' לו לציין בח"י חודש על דברי ר"י ומ"מ לא לנפקותא דפרישה דא"כ הוי מקולי ב"ש אלא אך כדפירש"י להספקת התינוק וה"מ על האב עד כמה מחויב להשתדל בהנקתו או במסמס שלא יסתכן אך בתוספתא דנדה פ"ב מצאתי הנוסח בל' זה בתר פלוגתא דר"מ ור"י ר' נתן בן יוסף אמר ב"ש אומרים ך"ד חודש וב"ה אומרים ח"י חודש זה משמע כפירוש הגאון נרו' והקו' צ"ע אם לא שלהכי בכיון שינה תלמודן הנוסח והיא עיקר ע"פ פירש"י: