Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer Siman 132
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
אמר לסופר כו' בד"א כ' הב"ש ולא הוי גט מאוחר כו' מיהו מתו' כו' ואפשר ליישב. הפשוט דתו' אין מביאים ראי' אלא שלא יפסל גט מאוחר מטעם דילמא לא יהיו העדים באותו יום בזו העיר ויהי' גט שהי' במזרח וכ' במערב וע"ז מביאים ראי' הגונה אף מהכא אבל למסקנתם דזה אין קפידה כי אם על שעת הכתיבה משום דמחזי כשיקרא. ובטעם מאוחר שפוסל הרמ' סי' קכ"ז אם הטעם משום הפסד פירו' דידה שסובר כהראב"ד דהגרושין חלי' מיד ולא מחלה פשיטא דזה לא שייך כלל הכא בשלא ניתן לה עד הזמן כדכ' הב"ש. אבל אם טעמו כדכ' הה"מ משום גזירות מוקדם או משום שמא יחפה ולא ס"ל תי' הב"י שם דהוי ככתוב שבת וחודש אזי באמת אלו הי' מפרש כר"ת דאיירי בכ' בו זמן שאחר הנשואין דקשה עליו דהוא מאוחר ואין מועיל כלום תי' הב"ש והוא באמת קושית הרשב"א ותחילה דחק דאיירי הרמ' בשנכתב ג"כ אחר הנשואין אך שהלוה הי' בארוסין (אבל לשונו ל"מ הכי כלל) ושוב כ' האמת שמפרש כרש"י בנכתב זמן הארוסין והרי זה גט היינו דיעבד. ועל ר"ת עצמו ודאי דל"ק דהתו' מכשירים מאוחר אלא שעל הטור וש"ע ק"ק שהם מביאים נמי דעת הרמ' לפסול מאוחר. ואולי מפרשים טעמו אך משום פירא ושפיר תי' הב"ש וי"ל נמי דס"ל עיקר דמאוחר כשר וחששו לדעת הרמ' לכתחילה במאוחר להכי נקטו הכא בלשונם וגירשה בו לשון דיעבד ושם מביאי' דעתו כדי לחוש לו לכתחילה. ומה שכ' הב"ח שחשו לפירש"י דביבמות לא נאמר אלא דהיה גט בדיעבד אם נתגרשה בו זה ליתא כי לפירש"י זה דוקא מטעם גט ישן שמא יאמרו כו' וזה לא שייך כלל בכתוב בו זמן הנשואין. פסול כ' הב"ש מיהו נראה דל"ת אמת שכן משמעות הב"י אבל בח"ר כ' תי' ר"ת בלשון זה ופירש הוא ז"ל דהכא גט פסול לגמרי הוא ואם נשאת תצא וכו' משום דכנסה איכא ודאי ביאה ואף להנחת הרמ' שבכ"מ פ"ח שכל מקום הנאמר בגמרא אינו גט היינו בטל ומשמע מיניה שאף בשהענין עיקרו דרבנן אף הכא ראוי להיות שתצא ועל הרמ' עצמו ל"ק אף דמפרש הנאמר בגיטין אינו גט כפי"רשי אך לכתחילה שלא לגרש בו כי י"ל דוקא במקום שאין הכרע מהש"ס הוא דמחליט דמשמע בטל משא"כ הכא מדלא מפרש כר"ת לחלק. ואולי מפני דעתו דמאוחר פסול מוכרח הענין מכח סתירות הסוגיו' דל' אינו גט דהכא יוצא מן הכלל וגם מפני הטעם דאינו אלא משום גזירות גיטה קודם לבנה שהוא ענין אחד עם גט ישן מוכרח דאינו פסול אלא לכתחילה אבל לר"ת דהסתירה מיושב ודאי דאינו גט משמע כח"ר אלא דא"כ ק' מה מקשו תו' ד"ה ה"נ אבל ק' דל"ל טעמא דגטה קודם לבנה ת"ל דיפסל משום דהוי כגט שאין בו זמן הא גט בלא זמן אם נשאת ל"ת והכא דתצא הוצרך לשמה יאמרו ומשום דודאי בא עליה גרע ותצא א"ו דס"ל כמשמעות הב"י דלא מסתביר להו בפיסול דרבנן זה דתצא יותר מבלא זמן וע' ח"ר כי דבריו צ"ע בד"ה אלא ארוסה לפירושו האי נמי שהוא עיקר לע"ד כי התירוץ ראשון אין לו מובן דא"כ נשאר קושי' תו' וא"ת בד"ה ה"נ. ולתי' הא"נ נשאר קושי' תו' אבל ק' הנ"ל ולא חש לה ואפשר משום הנ"ל דלשטתו דבזה תצא אינה קושי' כנ"ל. ובד"ה אמר רב עמרם בסופו כ' והא דאמר עולא כאן טעם משום גזירה ולא פי' משום בת אחותו נ"ל שרצה להעמידה למ"ד וכו' לא שכיח והיא קוש' הב"ש שכתב ולכאורה ק' ולשטתו דהכא תצא אינה קושי' כלל אלו ס"ל כשטת רה"פ דבמוקדם לא תצא אלא דאזיל בשטת הרא"ש דאף במוקדם תצא וכל זה להפוסקים בסי' קנ"ז דאף במוקדם שמורחק הכתיבה מהנתינה אין תקנה אלא ע"י שליח אבל לשטת הרמ' והרמב"ן שם מעיקר' לק"מ כיון שהכתיבה וחתימה ביום אחד שוב לית בו משום לתא דמוקדם ע"ש ודוק. העולה מזה דיש להחמיר הכא דתצא כדעת הב"ח אחרי שמבואר הכי בח"ר ומשמעות אינו גט הכי סובל ומישוב בו קושי' תו':
צוה לכתוב גט לגרש בו אשה דעלמא לכשיכנסה אינו גט לשון הגמרא לאשה דעלמא א"ג מפני שאין בידו לגרשה ופי"רשי ולאשה בעלמא וכנסה וגירשה בו א"ג הואיל כשנכתב לא הי' ראוי לגרושין וז"ל התו' כיון דאין בידו לגרשה בשעה שעשאו שליח וכו' ונראה מלשונם משום דבעינן שליחות לכתיבה ומכיון דאיהו לא מצי לכתבו אז דהא אינה בידו לגרשה והוי כתיבתו שלא לשם גרושין וכל מידי דאיהו לא מצי עביד עתה אף שלוחי' לא מצי עביד וא"כ אף אם הסופר כתבו בתר שנשאת מ"מ אינו גט דומי' דהאומר קדש לי אשה זו לכשתתגרש אף דקדשה בתר שנתגרשה אינה מקודשת כדאי' בנזיר דף י"ב וע"ש בתו' משא"כ לשטת רה"פ בסי' קך"ג דלא בעינן שליחות בכתיבה י"ל דוקא בשכתבו הסופר בעודה אשה דעלמא ופוסולו חד טעמא עם כתיבות הבעל עצמו מפני שנכתב בשעה שלא היתה בת גרושין אבל אם כתבו בתר שנשאת י"ל דמקרי כתיבה לשם גרושין ומה יזיק שלא הי' ביד הבעל לכתבו בשעה שעשאו שליח אם לא בעינן שליחות. ולזה מדויק לשון רש"י הואיל כשנכתב לא הי' ראוי לגרושין ויותר מזה דייק הכי ל' הרמ' אמר לסופר כתוב גט לפלוני' ויהי' עמי לכשאכנסה אגרשנה בו ונכתב ונשאה וגרשה בוא"ג מפני שלא היתה בת גרושין כשנכתב ונמצא שנכתב שלא לשם גרושין והיינו כדהוכחתי סי' קך"ג דהרמ' מן הסובירם דל"ב שליחות וכן רש"י ז"ל פרשתי באופן הקרוב דנמי לא מצריך שליחות רק בר כריתות ע"פ ההיקש דוכתב ונתן וזה למסקנת ר"י אתי שפיר ע"ש ודוק. וא"כ מה שהחליט המ"ל פ"ו מה"ג סוף ה"ג ד"ה ודע וכ' ועם כי יש לדחות דש"ה דנכתב קודם שישאנה משא"כ בנ"ד דמצוה שיכתבו לאחר שתשתפה ואפשר דמהני כיון דבשעת כתיבה היא שפויה דאל"כ לישמעינן רבותא אפילו א"ל שיכתבנו אחר שישהנה אי מהא ל"א דזיל בתר טעמא והכל הולך אל מקום אחד דכיון דבשעת הציוי לא היתה בת גרושין נמצא כאלו נכתב בלא ציוויו עכ"ל. לע"ד אינו מוכרח אלא די"ל דתלי' בפלוגתא הנ"ל ולפ"ז אינה אלא ספק מגורשת ולא אינו גט ודאי אמנם בנידן דידי' שהמגרש רצה לילך ולגרשה ע"י שליח פשיט' דלהנתינה בעינן שליחות. ולהחלטתו דנשתטית לא מקרי הבעל בר גרושין דומי' דלאשה בעלמא ודאי כ"ע מודים אך בגוף דמיון נשתטה לאשה דעלמא ע' סי' קי"ט. ומה שכ' שכדבריו שממע מהרשב"א וטור בהטור ל"מ מידי זולת בהרשב"א שהבאתי סעי' א' שר"ל לתי' הרמ' מהקושי' דמאוחר פסול אבל חזר בו ע"ש ודוק. ואם היא יבמתו ז"ל הרא"ש מהו מי אמרינן כיון דאגידה ביה כארוסתו דמי' והוי גט אע"ג דאין בידו לגרשה ולהתירה מ"מ יכול לבא עליה בע"כ ואם יכול לגרשה נמצא תלוי' בו ואין אחר יכול לעכב על ידו הילכך כארוסה דמי' או דילמא כ"ז שלא עשה מאמר כאשה אחרת דמי' ומן הדין הי' לו לסיים או דילמא השתא מיהו לא בא עליה אלא אי הוה מסיים הכי הו' משמע דלכל הפחות הו' ריח הגט לפוסלה לכהונה ולהכי נקיט א"ד כיון דלא עשה בה מאמר למידק דאי לא הוה גט אפילו ריח אין בו וע' תי' וח"ר. והרמ' שפוסק לחומרא ע"כ שנמי פי' הכי דאלו לפי' תי' הוי האיבעי' בדרבנן ולקולא אך הפי' דחוק במה דמסיים א"ד כיון דל"ע בה מאמר דמשמע הא אלו עביד בה מאמר לא מיבעי' לי' ולפ"ר רציתי לומר דאפשר לפרש האו דילמא נמי על דרך תחילת פי' הרא"ש דכיון דעדיין לא עביד מאמר דצריך להיות מדעתה כמבואר סי' קמ"ו להכי אף הביאה בעל כרחה לא חשוב בידה כיון דאסורה לו מדרבנן כמבואר נמי שם. וא"כ הי' נשמע הא בתר המאמר לא מיבעי' לי' אבל לא נראה הכי מהרמ' וכה"פ מדלא מחלקו בהכי ש"מ דכולם בשיטתי' ואפילו בתר המאמר כ"ז שלא בא עליה נמי בכלל האיבעי' וע"כ דלא משמע להו שיתלו הגרושין במניעת איסור דרבנן של הביאה בלא מאמר וצ"ע:
שניים וכו' בע"מ כ' הב"ש ומ"ש דצריך ליתן בע"מ אפילו להרמ' דס"ל ע"ח מהני בלא ע"מ מ"מ כאן דאין מוכח מתוכו בעינן ע"מ וכבר כתבתי סי' קך"ג סעיף ג' דמדלא מצריך סימן ש"מ דלא ס"ל כתו' דבעי מ"מ לע"ח. וא"כ צ"ע למה הקפיד בזה בע"מ יותר מבאחרינא ומה שכתב תו מיהו י"ל הרמ' לטעמו כשאין ע"מ אין מגורשת אלא זו שהגט בידה כמ"ש סימן ק"ל דברים הללו קצרים ומחוסרים לי הבנה דמה ענין הכא לשם ע"ש סעיף ט' מבואר טעם הרמ' למשמעות זה (ואף זה אין מוכרח כ"כ) מפני שזו שאין הגט יוצא מת"י יש לחוש שמא נתחרט בעלה מלגרשה ומעולם לא הי' בידה והכא הא דנינן על תחילת גרושיה ולמה לא יהא הרשות ביד השליח דבכל הנשים בדיעבד למסור לכל אחת השני גיטן בלא ע"מ ותתגרש כל אחת ע"י ע"ח. ושוב תחזיק כל אחת אחד בידה לראי'. אך ע' נמי סי' ק"ך סעיף הנ"ל במה שהבאתי דברי ר"י. ואולי הכא מפני שכבר הוחזק לשמות שוים ומן הדין צריכים לגרש זה בפ"ז ותינח השליח המגרש לתרווייהו בע"מ הם יוכלו להעיד על זה ושפיר (וע' נמי בנ"י בסוף ג"פ בסוגי' זו דאין מגרשין אלא זה בפ"ז) אבל אלו יגרש בלא ע"מ יהי' בנתינות גיטן אלו העדר התקנה דלא יגרשו אלא זה בפני זה לכל אחת דהא י"ל שלא נתגרשה אלא זו לבדה. א"נ י"ל בפשוט דבשלמא בפשוט עכ"פ מוכח מהע"ח שגט זה בא לידה מיד הבעל או שלוחו דהא אין כותבין גט לאשה אבל גיטן אלו שכבר נתרפסם שנתערבו ואינה מגורשת כל אחת עד שיבאו שניהם לידה הא זה לא מוכח כלל ע"י עה"ח ואפילו יבאו לפנינו אין יכולים להעיד שבאו שניהם לידה לכך צריך לע"מ. א"נ יש לדחוק שלא בא להורות הקפידה בע"מ אלא דמשמיענו לאפוקי מס"ד דסוגי' דבע"מ לר"א לא מהני דבעינן נתינה לשמה והנפקותא למ"ש פ"ט הלכה ל"ב דאף בשליח אין ע"ח מעכבין אם יש עדים שגט זה נמסר מן הבעל לשליח בפניהם וע' סי' קמ"א סעיף י"ב שם הובאו ריש דבריו א"כ משמיענו דאף גיטן שנתערבו אף כי אין ע"ח בם כשרים ע"י ע"מ. אך פשט לשונו משמע כדכתבתי בפשוט. ע' בטור נאמר בשם העיטור ומה שמתמיה עליו ע' ב"ח ומ"ל מיישבו קצת ומ"מ יוצא ממנו דין הגון:
המביא גט וכל במקום ששיירות מצויות היינו המקום שנמסר בו הגט שם שיירות מצויות שמצוי לעבור בו רבים אבל אם אותו המקום אינו מקום מעביר לרבים לא משגחינן בהעיר כדמשמע בסוגי' זו דב"מ דמשני חוץ לב"ד קתני דהרי שם כיון שהב"ד עכ"פ הי' קבוע בהעיר היו מוכרחים כולי עלמא לבא לשם והיו שיירות מצוים בה א"ו הכל תלוי במקום המציאה. או אפילו במקום כו' היינו כלישנא בתרא אליבא דר"ז דפליג על רבה וכ' הרשב"א תמיה לי דהא משמע דר"ז לא אמרה בהדי' אלא אנן דמפרשינן הכי דר"ז ומי הזקיק לנו לומר דפליגי שהרי בלשון שאמרה רבה אמרה ר"ז ונ"ל דדברי רבה בעצמן הוקשה להן דאטו מי איכא טעמא משום דלישני יב"ש לא חיישינן ואפילו הוחזק אחד במקום שאין שיירות מצוים לא חיישינן לי' משום דלנפילה דחד ל"ח א"כ אפילו הוחזקו שני יב"ש ליהדר ואפי' במקום שיירות מצוים דהא לא הוחזקו אחרים אלא זה והשני ולנפילה דאותו שני ל"ח דהא ל"ח לנפילה דחד (כצ"ל) אלא אין הכל תלוי אלא בנפילה דרבים דכיון שכן כל שנמצא במקום שהשיירות מצוים אנו חוששין ליב"ש טובא ושמא רובא מפני שהשיירות מביאין גיטן של יב"ש טובא ולנפילה דרבים חיישינן וא"ת א"כ רבא מ"ט ר"ה ור"ח איך קיבלו ממנו י"ל דכל שאנו רואין דיש אחר דשמו כן הוא ושם עירו אנו חוששין שמא יש אחרים הרבה ומבני השיירות נפל עכ"ל לדבריו ז"ל דעיקר מה דנראה להתלמוד בלישנא דא"ד דר"ז בשיירות מצוים ואע"פי שלא הוחזקו חייש היינו דמסתביר אחרי שע"י הוחזק לחוד לא חיישינן וע"כ משום דלנפילה דחד ל"ח תו מה יוסיף אלו בשיירות לחוד נמי ל"ח ומשום דלא מספקינן בעוד יב"ש כל כמה דלא מוחזק א"כ אף בהוחזק נמי הא לא הוה אלא נפילה דחד א"ו בלאו הוחזק נמי חייש לעוד יב"ש אלא דלא חש אלא לנפילה דרבים כמו שיירות וא"כ משמע דאף לר"ז בהוחזק בלא שיירות לא חיישינן דאלו חייש לנפילת דיחיד ק' איפכ' אף בלא הוחזק ואין שיירות לא ניהדר דהא איהו אף בלא הוחזק חייש לעוד יב"ש אלא משמע דלר"ז הכל נתלה בשיירות אזי בין הוחזק בין לא חיישינן ובשאין שיירות תמיד ל"ח אפילו הוחזק. ותו מדלרבה ודאי במוחזק לחוד ל"ח לנפילה דחד מה"ת שר"ז פליג בלא ראי' וכדהקשה וכן משמעות הרי"ף לדרך ראשון דהר"ן. אמנם הרא"ש ז"ל כ' ואיכא דאמרי אע"ג וכו' ויראה דכ"ש אם הוחזקו אע"פ שאין שיירות דיותר יש לחוש שאותו המצוי בעיר עבר דרך שם אפי' במקום שאין השיירות מצוים ממה שנחוש שבא אחר מעיר אחרת ועבר דרך שם ואפילו במקום שיירות מצוים (ור"ל לע"ד דהא המשנה סתמא נשנית המביא וכו' ומתפרשה בין מביא מעיר לעיר ובין משכונה לשכונה באותה עיר ור"ז דמפרשה במקום שהש"מ ואע"ג דלא הוחזק באותה עיר שנכתב הגט בה עוד יב"ש ע"כ אם הי' גט המובא מעיר לעיר דחיישינן לדילמא ממי שבא מחוץ לעיר נפל ואלו דוקא קאמר שיירות מצוים הא הוחזק ולא שכיח שיירתא ל"ח הי' נשמע דבמוחזק אפילו במביא משכונה לשכונה ובמקום המנצא אין שיירו' ל"ח וזה אל מסתביר לו אלא דנשמע דמביא משכונה לשכונה אפילו בהוחזק ואין שיירות חיישינן מק"ו דשיירות ולא הוחזק ומביא מעיר לעיר והמתני' סתמא ולא מחלק בין מעיר לעיר בין משכונה לשכונה א"ו דתמיד לר"ז מוחזק ושיירו' שוים) ואולם לדברי הרשב"א אין מקום להק"ו שדן דבמוחזק בלא שיירו' אין חשש אלא לנפילה דחד ובשיירות יש חשש נפילה דרבים וכן מבואר בהה"מ וגם כאשר כתבתי דמשמע דעתי' דר"ז איפכא. להכי נלע"ד שאינו מפרש הכי כדחזינן דהרשב"א ז"ל העלה דברי רבה כמעט באין מבין אלא שמפרש טעמייהו בפשוט דאם הוחזק בלא שיירו' דהיינו שבמקום הנמצא אין מעבר לרבים ל"ח כמו שזה בעל האבידה שעבר ודאי דרך שם כן אותו המוחזק גירש ועבר שם ואבד דמה"ת לומר זה המוחזק עבר שם והבעל אבידה ודאי הי' שם וכדאיתא בתו' בשכיחי ולא הוחזק שני יב"ש ור"ז פליג בחדא לריעותא למ"מ חיישינן ומודה בתרתי לטיבותא ואי משום דא"כ מנ"ל לא"ד דר"ז פליג על רבה י"ל דאל"כ יקשה עליו קושית תו' ד"ה כאן למה לא משני אידי ואידי במקום ששיירו' מצוים וכאן בהוחזק כו' כדי לייתר שלא לאוקים הברייתא מצא גיטי נשים בשוק במקום שאין שיירו' שזה ודאי דוחק דסתם שוק הוא שייר' מצויה כמבואר בסוף תשו' הרא"ש לכן מסתביר להא"ד דר"ז פליג ומוכרח בע"כ למוקמה באין שיירות אף כי איירי נמי בדלא הוחזק ויש ליישב נמי בזה קו' הרשב"א עלי' דהראב"ד כמובא בב"י דז"ל נמצא לדברי הרי"ף דמקום שאין שיירות והוחזק במקו' שהשיירו' ולא הוחזק שקולים ותמ' על עצמך ר"ז מ"ש דנקיט כאן במקו' שהשיירות וכו' ליפלג נמי בין הוחזקו ר"ל ותרווייהו באין שיירות די"ל אלו כן תי' ודאי הוא אמרינן כקושי' הרשב"א מה"ת דפליג עלי' דרבא אלא דתרווייהו מוקים בשיירו' ומחלק בין הוחזק ללא הוחזק והיינו דרבה ומה שלא תפס ל' רבה כאן במקום היינו מה"ט דשוק מסתביר ששיירות מצוים משא"כ עתה מוכרח דפליג וסובר דשיירות ואפילו לא הוחזק ממילא נשמע במכ"ש מוחזק בלא שיירות כדכ' הרא"ש וא"כ דטעמייהו אינו נתלה בנפילה דיחיד או רבים אלא שהריעותא של שיירות היינו שאז בנקל יש לחוש דילמא אחר עבר דרך פה נשמע נמי דע"כ לא חשוב לר"ז תרתי לטיבותא ואפילו לזמן מרובה כשר אלא בלא ידעינן אם עבר אדם שם אבל בידעינן שעבר אדם שם מה בכך שידעינן שלא עברה שיירה הא ר"ז ללא הוחזק נמי מסופק ליב"ש וכיון שידוע שעבד אחד שוב הוי שכיח ולא שכיח שוים דהא כל ריעותא דשכיח אינו אלא שפועל הספק אילו עבר אדם ומכל שכן בידעינן שעבר וזה דעת הרז"ה שכתב על הרי"ף וקשיא דידיה אדידיה ואם כן הרא"ש שכתב לשון הרי"ף אבל אם עבר אדם שם והוחזק לדידיה א"א לתי' כדתי' הראב"ד בל' זה וכאן אעפ"י שעבר אדם שם הואיל וידענו שלא עברה שיירה כמקום שאין שיירות מצוים דמי דזה ניחא להרשב"א דשכיח שיירתא פועל לחוש לנפילה דרבים משא"כ להרא"ש כנ"ל א"ו דהרא"ש אינו מפרש ל' הרי"ף אם עבר ודאי עבר אלא ר"ל אבל אם יש לחוש שעבר אדם שם דהיינו השעור דזמן מרובה והוחזק ובדלא שכיח שיירתא וזה ע"ד שני דהר"ן. וכן נראה מרמזי הטור שלא העתיק אלא שני אופנים לאלתר דהיינו בידוע שלא עבר אדם וזמן מרובה דהיינו ספק עבר אדם ש"מ דמפרש כנ"ל ומה שכ' בהטור ג' חלוקים דאם עבר ודאי אפי' לא הוחזק ולא שכיח זה פסק מהבנת עצמו לדעת הרא"ש ומהבנת הרז"ה דבעבר ודאי מקרי שכיח אפי' כי לא שכיח וכן פ' הע"פ ודלא כהב"ח וב"ש ס"ק י' יע"ש כי כל דבריו לע"ד אינם והב"י ז"ל יפה הבין ע' ודוק.
יש לו סימן כ' הב"ש ס"ק ז' וב"ח כ' ואפשר דס"ל כו' ע' בח"ר שכ' להדי' הכי בפירושו להמשנה וכן הב"ח הוציא דבריו ממנו. אא"כ עידי הגט אומרים מבואר ובפרט בהרשב"א דאז אפי' במוחזק ל"ח בההוא המוחזק איתרמי לי' עדים כאלו. וא"כ ק"ק מה שמביא בשם הרמ"ה וכגון דלא אתחזיק אנשים ששמם כשם אלו העדים אבל אם יש עדים אחרים ששמם כאלו חיישינן דמשמע בכל ענין דחייש ר"ז דהיינו אף בשכיח ולא הוחזק עוד יב"ש וק' אמאי לא נימא נמי דליכא למיחש לדהנהו עדים המוחזקים אתרמי אינשא דשמותיהם כשמות בעלי הגט הזה שאינם מוחזקים.
אבל בט"ע אין מחזירין אותו לתובעו כו' אלא כשמצאו בעצמו אותו שאבד לו כ' הב"ש אז נאמן במגו אבל בלא מגו לא דילמא משקר לט"ע ואם אדם אחר אמר דיש לו ט"ע מהני בלא מגו כו'. הנה פי' הש"ע ע"ד תו' דדוקא ע"י מגו נאמן וכבר כתב הב"י ולפ"ז אם יש עדים שנאבד גטו דתו ל"ל מגו לא סמכינן אט"ע אא"כ הוא צורבא מרבנן. אבל הה"מ כשכ' שטה זו תלה הטעם מפני שע"א נאמן באיסורן בט"ע ולפ"ז אפשר להכשיר אפי' ידעו אחרים שאבד כיון שהוא עצמו מצאו וא"כ סתימות הש"ע דלא מחלק ביש לו מגו משמע קצת שתופס משמעות הה"מ דכיון שהוא עצמו מצאו נאמן מטעם דע"א נאמן באיסורו בלא מגו. וא"כ אם אחר תובעו ואינו צורבא משמע איפכא מהחלטת הב"ש אלא דאינו נאמן אף דלא שייך גבי לחשידי' מהטעמים שבב"ש מ"מ א"נ כיון דהוא אחר אמנם דברי הה"מ צ"ע דמה ענין זה לע"א נאמן באיסורן ומה שכ' כמו שיתבאר פ"ח מה' מ"א היינו בלא אתחזיק לא היתר ולא איסור כמבואר בהרא"ש בפ' הניזקין ובי"ד סימן קך"ז וזה שנאמר בפ"ח מהמ"א בשר שנתעלם מן העין שכל אדם נאמן לומר ט"ע יש לי בגוה שם איני יודע מי המחלק אם צריך דוקא שמי שהבשר דידי' יהי' לו הט"ע והפשוט משמע שכל אדם ואפי' אחר יוכל להעיד ט"ע יש לי ושרי לבעל האביד' ומשום דבלא אתחזיק כנ"ל כל ע"א נאמן משא"כ הכא דאתחזיק איסור דא"א אדרבא לולא דמצינן בגמר' הי' מסתביר דאפי' צורבא לא ליהמן דהא ע"א הוא ואין דבר שבערוה וכו' במקום שראוי לספוק (אך ע' ס"ס קנ"ג בבה"ב מה שמביא בשם הריטב"א משם יש לעמוד על טעם בעלי סברה זו) ואף אי נימא דהחשש כולו אינו אלא דרבנן וד"ת י"ל היינו ההוא דנפל כיון שבמקום זה נפל מן האובד דומי' דשדה שאבד בו קבר. מ"מ הרי בפ"ק דגיטן אחרי דמשני ד"ת סתם ספרא דדיינא מיגמר גמירי ולמ"ד לפי שאין עדים מצוים לקיימו כדר"ל וכ' מ"מ מסיים והכא משום עגון הקילו משמע הא לאו ה"ט דמש"ע אף בחששא דרבנן הו' אמרינן כל דתיקנו כעין דאוריי' תיקנו בדבר שעיקרו ד"ת וע' מס' גיטין דף ס"ה ואין דבר שבערוה וכ' והכא דליתא מש"ע למשמעות הרי"ף לתי' הרא"ש והטרו מביאו סוף הסימן וע' יש"ש מה"ת להאמין ע"א ואפי' צורבא מרבנן טפי מבכל התורה אטו שליח צ"מ נאמן אם אומר ידעתי טפי משליח דעלמא דאינו נאמן לשטת התו' אלא בפני דוקא ומשום דמעיקר' מידק ובודאי אין למילף נאמנו' דצ"מ ממה שמחזירן לו אבידה בט"ע דשם אין מוציא מחזקת אחר כי מוציא אין לו חפץ בו. וכבר אמרו רבנן נמי להחזיר בסימנים אף למ"ד סימנים דרבנן והנה הה"מ נתן טעם למה שהרמ' משמיט דין צ"מ לפי שאין צ"מ מצוי בדורות הללו יבא הדבר למחלוקת מי הוא צ"מ ורצה להחמיר באיסור ערוה (וע' סמ"ע סי' רס"ב ס"ק מ"ד) ואחז הב"י נמי טעם זה על הטור ואני רוא' שאף הרי"ף והרא"ש השמיטוהו והוא תמו' לע"ד בהלכות אביד' לא חשו כולם למחלוק' זו והכא כולם חשו למחלוקת זו ומה ענין דאיסו' ערוה בעסק מחלוקת ולע"ד יותר קרוב למחלוקת בעסק ממון. לכן לולא דברי קדשו הי' נלע"ד דהיינו מטעמ' דכתיבנא דודאי לולי מצינן מבוא' בהש"ס אין בידינו להאמין ע"א ואפי' צ"מ הכא ואפי' בספק דרבנן. וא"כ רבה בב"ח דאמר לא ידענא אי משו' סימנא וקסבר סימנים דאוריי' ואי משום ט"ע ודוק' צ"מ נהי דזה פשיטא לי' דאי משום ט"ע דלא הקילו כל כך בספק א"א ובפרט בשליח דיש למחשדי' כדאי' ברשב"א ור"ן אלא לצ"מ דמחזירן לו אבידה ולא חשדינן אותו בפשוט מ"מ זה גופא דלצ"מ מהדרינן לא ידעינן די"ל משום סימנים וסימני' ד"ת דהא זה לעולם בספק. ונלע"ד דאף הרשב"א והר"ן לא כתבו טעמם מה דיש למיחשד השליח. כדי למידק הא לאחר מהדרינן אלא כתבו דבריהם להצד דמטעם ט"ע דאז מוכח דלא חשו בספק זה לחזקת א"א לגבי צ"מ ונתנו טעם למה שברור לו שדוקא צ"מ דלמא ה"ה ע"א דעלמא וכתבו שזה לא מסתביר לו מפני שהוא נוגע הא י"ל שמודים דלהלכה אף צ"מ אינו נאמן משום הנ"ל דאך לא ידענא קאמר ונקטינן לחומרא ככל ספק חזקת א"א ואין נאמן זולת השליח המוצאו ובדאית לי' מגו לשטתם אבל אחר מה"ת ודלא כהחלטת הב"ש ותדע דהא פסקינן דלא מהדרינן גט אלא בסימני' מובהקים ואבידה מהדרינן בבינוני' ובע"א לא כמבואר לכל ידועי דת ודין ומכ"ש הכא דלא מהדרינן בסימני' בינוני'. דלא ליהדר בע"א דעלמא. ומשא"כ בספק איסור דכל הסימני' מהנים ולא בעינן מובהקים וע' י"ד סי' קי"ח. אך לפ"ז צ"ע בשאמרו עדים מעולם לא חתמנו מדוע יהא נאמן השליח לפי' התו' בשלמא אם הבעל התובעו שפיר י"ל דנאמן מטע' הואיל ובידו לגרש והוי דומי' דאמר גרשתי אבל שליח צ"ע. ואולם בלא דברי נמי צ"ע וע' ב"ש ס"ק י"ב והנלע"ד דאם העדים אומרים מעולם לא חתמנו. א"כ שאין הגט הזה באמת של התובעו ע"כ דמשקר ועל גיטו היו אחרים חתומים והוא אומר שזה עם שמות אלו נאבד לו ויש לו לחוש שיתגלה הדבר ואפי' ע"י הבעל עצמו דלא ניחא לו שתתגרש בגט שאינו שלו או שיתגלה ע"י שהנאבד יצא לאור ויתפש בשקרו הוי מילתא דעבדי' לאגלוי ולא משקרו להכי נאמן. הג"ה י"א ע' ב"ש ס"ק ד' כי תמה ולע"ד אפשר לידחק קצת וליישב בב' אופני' חדא י"ל דהרמ"א סובר בדע' הרא"ש דס"ל מצד הסבר' דלחוש לדילמ' איתרמי שמא כשמא ושם עיר ועיר הוא בדומ' דחשש שמא כשמא ועדים כעדים דמשמיענו ר' ירמי' דל"ח ור"ה דחייש לשני שווירי ע"כ דפליג על ר"י וכן מסתביר דהא שווירי דהוה כתוב בי' דעל רכוס נהרא הוא ממש כשם של ב' עדים. ומה דמקשה הב"ש א"כ מנ"ל להוכיח בש"ס דרבה ס"ל דוקא שכיח והוחזק לא מחזירן מדאמר להחזיר הגט שכ' בו שוירו ושם הי' שיירו' מצוים דילמא שאני היכי דכתב שם העיר י"ל דהא רבה המתני' דסתמא איירי אף במביא מעיר לעיר משני כאן במקום. וידוע דלדין גמרא היו כותבין שם העיר בגט דהיינו שם עיקר דירתו ושפיר הוכיח עכ"פ בדינא דמתני' ע"כ בשהוחזקו נמי איירי דהיינו בעיר הכתוב דאל"ה הוא ממש דין דשני שוירו ואי תימא נהי דהמתני' בכל גונא איירי הא אף במביא משכונה לשכונה נמי איירי וע"ז מקשה מנ"ל דבעינן אף בזה נמי הוחזק זה נמי ל"ק ומ"מ פשט שפיר דע"כ אף בזה לא מספק לרבה שכיח לחוד מדפשט מדתנן כל מעשה בב"ד זה ודאי דאיירי אפ' בשטר הנמצא כתוב באותו עיר ומחזירן אפי' נמצא בב"ד שהוא שיירו' מצוים בלא הוחזק ה"ה במתני' דבעי נמי בכל גונא הוחזק נמי אלא אי קשי' הא ק' הא ר"ז דדכותי' קי"ל ללישנא דא"ד תי' על המתני' כאן במקום שש"מ והוא דלא הוחזק. הרי אפי' במביא מעיר לעיר דמוזכר בה שם העיר מסתמא ואפ"ה ס"ל דאם במקום הנמצא ש"מ אל יחזיר אף דלא הוחזק ואיך פסק הרא"ש להחזיר י"ל דודאי אף ר"ז לא חייש לעיר אחרת דמה"ת לחוש לשמא כשמא ועיר כעיר אלא כיון דשיירו' מצוים ואם יש עוד אחד דשמי' כשמי באותה עיר בקל יש לחוש אולי אף הוא או שלוחו עבר במקום זה להכי חייש אף דלא הוחזק מ"מ שמא יש בה אחד דשמו כשמו ובזה פסקינן כותי'. והיינו דין הטור וש"ע ריש הסעיף דבמקו' שיירו' אפי' נכתב שם העיר ולא הוחזק בה לא מהדרינן והרא"ש ורמ"א איירו דלהכי מהני כתיבת שם העיר דומי' דמעשה דשני שוירי שהי' מוחזק בודאי בעיר הכתוב דלית תו שמא כשמא דבזה ס"ל אף ר"ז ל"ח מטעמי' דר"י דלא חיישינן לשמה ושם עיר כמו דל"ח לשמא ועדים וא"ל לפ"ז קושי' הב"ש מנ"ל להוכיח בש"ס כו' דילמא מה שאמר להחזיר גט דשוירי מפני שהיו בטוחי' דאין שם תו שם כשם אבל במתני' מנ"ל דבעינן הוחזק דוקא דהא כבר כתבתי דעיקר הדיוק לא ממעשה שוירי אלא מפשטות רבה מכל מעב"ד. ומה דדחק להרמ"א ז"ל לפרש הכי ולא כפי' הב"ש היינו משום דאף לפירושו ק' הל' שכתב ודאי בגט שנפל ונמצא דחיישינן שמא מאחר נפל אותו כשר ע"ש העיר דל"ח לשני עיירות ששמות' שוים כיון שלא הוחזק ולא שכיח שיירתא ולפירושו דאין התועלת בהזכרת שם העיר אלא בשהוחזק עוד יב"ש אך לא במקום כתיבת הגט מה זה שכתב דל"ח לשני עיירות כיון שלא הוחזקו. לו יהא שיש לחוש תו לשם עיר כזו הא מ"מ לא שייך לומר הוחזק בה עוד יב"ש כיון דלא ידעינן לה כלל. ולא הי' לו ליכתוב אלא כשר ע"ש העיר אם לא הוחזק בה עוד יב"ש אף כי מוחזק במקום אחר אם אין שיירו' מצוים ומה מסי' נמי ולא שכיח שיירתא כאלו זה ידוע והב"ש העתיק הל' לכונתו ואינו כן. ולהכי אפשר נראה להרמ"א להגיה כאלו מסיים ולא משגחינן בשיירו' ודאיירי באופן הנ"ל. או דהי' לרמ"א הגירסה כמו שהעתיקה ופירש בדידוע בעיר הכתוב דליכא תו יב"ש דומי' דמעשה שוירי דאז ליכא למיחש אלא לשני עיירות שוים ובזה ל"ח בדלא הוחזק וע"ד הרמ"ה בעדים. והאמת אגיד כי ל"מ להדי' היפך דעה זו זולת בח"ר יבמות דף קט"ו ד"ה מי חיישינן כ' וקי"ל במקום שיירות מצוין אעפ"י שלא הוחזק שני שוורי ושני יב"ש חוששין לשני שוירי ולשני יב"ש. אבל אין מן התימא אם הרא"ש פליג אף גם די"ל הרשב"א לשיטתי' שחושב עיקר הריעותא של שוירו' דאז יש חשש נפילה דרבים דמשמע לכולי עלמא יש לחוש ונאמר נמי על המתני' דסתמא במביא מעיר לעיר ונכתב שם העיר דנשמע שפיר מינה דלר"ז חוששים לשם כשם ועיר כעיר אבל להרא"ש דהריעתא אך דבשיירו' מצוים בקל יש לחוש שמא עבר עוד אחד שפיר י"ל כנ"ל נוסף לזה לפירושו הסוגי' דיבמו' דהיינו פי' הרמב"ן בבעל המלחמות מוכרחים לסברה זו משא"כ לפירש"י ותשו' הרא"ש כלל נ"ח אין מוכרח כלל ע' ודוק תמצא כדברי. אופן שני יש לפרשו דמודה בשכיח שיירתא ברור דחוששין אף לשני שווירי ואולם זה הפעולה בנכתב שם העיר דאלו בגט הנמצא בלא שם העיר בקל יש לחוש אולי חשוב שיירות מצוים דהא מכל הרבים נמצאים יש לספוק בגט זה ולהכי אף כי לא מוחזק לן יב"ש יש לחוש אולי הוא במקומות הקרובים מכל סביבי העיר הנמצא בה. משא"כ בנכתב שם העיר ודאי אל חשוב שיירות מצוים אלא דומי' דב"ד דר"ה שהיו מצוים אנשים ממרחק שאפשר לספוק אולי הי' בתוך הבאים משוירי דלא ידיע אבל מה מועיל שכיח' רבים מסביביו' שבגבוליו ממה שברור לן שאין שם עיר כעיר הגט ודאי דלא חשוב שכיח שיירתא ולזה מורה ל' הרמ"א אין לחוש לשיירו' מצוים ר"ל דאין לחוש דילמא חשוב ש"מ דאין חוששין בפשוט לשני עיירו' ששמם שוה משא"כ בגט בלא מקום כתיבה כלל בודאי לר"ז אפי' לא הוחזק לן יב"ש יש לחוש בקל דחשוב שכיח שיירתא ויש לחוש דילמא מעיר אחת הקרובה הוא ויש שם עוד יב"ש. ולזה נמי נוטה ל' הרא"ש שמסיים ולא שכיח שיירתא ר"ל אם היא עיר שלא הוחזק לנו תו כשמה כלל סתמא אפי' היא בעולם לא שכיחי שיירתא ממנה להכא. משא"כ לפי' הב"ש היא כולה מוקשה וזה דרך השני נלע"ד נכון לדינא. ואולם כל זה בנכתב שם העיר כדרך הראשונים שהיו כותבים דממתא פלונית כמבואר בהשגות הראב"ד דמוציא שפיר מהריעותא דמוחזק בלא שכיח שיירתא כי זה המוחזק והוא שלא מעיר זו א"א לספוקי בי' דאלו אזל לשם לא היו כותבין עליו דממתא פלונית דזה שינה והגט בטל אבל לדידן דאין כותבין אלא העומד. בזה צ"ע מה יועיל דהא י"ל אף זה המוחזק גירש שם ונכתב עליו העומד ומל' הטור וש"ע דדייקו ובעיר שנכתב הגט הוחזקו משמע דאף לדידן יש פעולה משם העיר ואולי אף זה מועיל אחרי דעכ"פ במקום עיר זו לא מוחזק שוב יב"ש וזה המביא הגט או שלוחו מן מגרש היודע שהי' עומד שם וזה המוחזק ספק אם הי' שם אמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי ולא חיישינן. ותו מן הסתם אמרי' שהעומד הי' מן הדרים שם מטעם כאן נמצא כאן הי' כמבואר סברה זו בח"ר יבמו' בעובדא דיצחק ר"ג ויותר היא מבוארת בבעהמ"א שם. ואול' הדרך שפרשתי בהרמ"א ז"ל לזה ודאי מועיל אף הזכרת שם העמידה וכתיבת הגט ודוק: