Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer Siman 155
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
קטנה כו' כ' ב"ש ע' בטור סי' מ"ג ושם כתבתי ס"ק ה' בשם רש"י אף אחר שנעשה כיתומה בחיי אב לא גרע מיהא כח האב מכח אמה ואחיה. ושם ל"מ מזה דבר והכא ס"ק ה' מביא בשם רש"י פ' התקבל דיתומה בחיי אב מתקדשת על ידה למיאן וכך מבואר שם להדיא א"כ ל"צ לא כח האב ולא כח האם ולע"ד י"ל טעם משום דכל דתקנו כעין דאורייתא תקנו ולהכי יתומה ממש שאלו היה האב קיים היא ברשותו ה"נ כשמת שוי' רבנן לאמה ואחיה במקומו משא"כ יתומה בחיי האב דנפקה לגמרי מרשות אביה אף הקדו' דרבנן הם בידה לבד אמנם למשמעות הטור דאף יתומה בחיי האב צריכה להיות מדעת אמה ואחיה מסתביר כדכ' הב"ש דלא גרע מיהא כח האב אבל ל"מ והדברים בשם אומרן:
רק שיהי' בפני שנים זה דעת הרמ' וכתב הה"מ ויש מי שכתב דלכתחילה בעינן שלשה ואין כך דעת רש"י ז"ל ורבינו ועיקר. ואיכא למידק באיזה מקום נזכר זה ברש"י כי על מכשירן בשנים לא פירש כלום ואולי סתמא כפירושו מדלא פי' דוקא דיעבד תו י"ל דהה"מ סובר כהריטב"א שבנ"י דס"ל דלר"ח דדייק מכשירים דיעבד הא בחד דיעבד נמי לא וסובר טעמו דדייק הכי משום דלא"ה מה אירי' דנקטו שנים לדיעבד ואינו מספיק בתי' התו' דלאו דוקא שנים וה"ה אחד אלא שצריך לעדות שמיאנה דבשלמא אם דינא דלכתחילה אשמעינן שפיר משמיענו דלכתחילה ראוי שנים אופן המועיל לעדות אבל אם רק דיעבד היה לו למשמיענו חדוש יותר דאף בחד דיעבד הוי מיאן להכי משמע לו דבדיעבד נמי דוקא שנים וא"כ מדרש"י ז"ל פירש גבי יתר ע"כ דאמר ר"י דאפילו לפני חנווני לחוד הוי מיאן נשמע דפירש מכשירים בשנים לכתחי' וכן מבואר בח"ר אך א"כ צ"ע לאיזה ענין התועלת לפני חד דמהני הא ודאי דעדות בעינן. וא"כ אלו מתה הא ודאי עדות חד אינו מפקיע ירושת הבעל וכן אלו גדלה ושוב רצתה להנשא לאחר בעדות חד פשיטא דא"נ וא"כ מה הרבותא דיתר ע"כ בחנוני שפירש"י דליכא אלא חנוני וא"ל הפעולה לחומרא שאם הבעל כהן אינה אוכלת בתרומה אם היא מודה ואם מתה אינו מטמא לה דל' דהוה מיאן משמע אף לקולה וע"כ הנ"ל בשהי' עוד אחר אחורי הדלת ששמע במיאונה שעשתה לפני החנווני והרבותא אף שהיא לא ידעה אלא מחד ובקדום כה"ג לא מהני קמ"ל דבזה מהני נשמע לפ"ז לשטת הריטב"א הנ"ל אף באופן זה לא הו' מיאן לר"ח עד דאמרה דבריה לפני ב' ולע"ד משמע הה"מ מסכים להריבט"א וא"כ מה שכ' הב"ש כלומר חד נמי סגי אינו אלא לשטה זו ולא לשטת היש מי שאמר שבש"ע שהיא דעת ר"ח. אמנם בתשו' ש"א סי' קי"ב מדקדק מתו' דלא כהריטב"א אלא דאף ר"ח מודה דבדיעבד אין חילוק בין אחד לשנים ולהכי מניח דברי הה"מ בצ"ע היכן מצא דבריו ברש"י ולענ"ד כדכתבתי ואף דקדוקו מתו' אין מוכרח כ"כ. תו התמיה על הריטב"א מדברי ר"י מינץ בשם רבינו שמחה שכתב ומסתברא דאפילו בינה לבינו מהני כי מודה וראיה מירושלמי מעשה בתינוקת שירדה לכבס בנהר אומרין לה הא ארוסך עבר אמרה תלך אמה ותנשא לו ובא מעשה לפני חכמים ואמרו אין לך מיאן גדול מזה משמע שלא מיאנה אלא בפני נשים על גבי נהר שעומדים לכביסה מסתמא אין אנשים מצוים שם שצריכים להעצים עיניהם עכ"ל ומזה הוכיח דה"ה בפני חד דהא מאה נשים כחד דמי משמעות דבריו שבעובדא דירושלמי לא הי' הודאת הארוס בהמיאן אלא ע"פ הנשים לחוד אמרו אין לך מיאן גדול מזה. וזה ודאי ליתא דהא עכ"פ עדות בעינן כמבואר בח"ר וכן מסיים בעצמו שם אלא דברי רבינו שמחה על שטת התו' בנוים שכתבו ה"ה בחד ומביא ראיה מהירושלמי דה"ה בינו לבינה ע"י הודאתו שמועיל אף לקולה הואיל ובידו לגרשה וע' סי' קנ"ב וס"ס קס"ט ובח"ר משמע שמדמה מיאון לחליצה בנדון זה וצ"ע. ולהריטב"א אין קושי' מהירושלמי די"ל שלא עבר הארוס לחוד אלא עם ב' אנשי' כדמסתביר כדי שלא יתיחד עם הנשים ע"ג הנהר והרי"מ עצמו כתב ול' הירושלמי מוכח קצת. ומה שכ' תו הש"א להריטב"א אין טעם לדברי ר"ח כי אחרי שא"צ ב"ד מה לי שנים מה לי חד לע"ד איפכא מסתברא לולא שאפשר התו' סמכו על פירש"י דחנוני מן הסברה י"ל דכל תקנו כע"ד תקנו ואין דבר שבערוה פחות משנים. ולע"ד לחומרא עכ"פ יש לחוש לשטת הריטב"א כי יותר מזה ראיתי בש"ג בשם סמ"ג בשם ה"ג דלעולם אינו כשר עד שיהיו שלשה ואפשר דסמך על מסקנת הסוגיא דמס' ב"ב בתר בי דינא לא דייקו וכקושית הב"ש ס"ק י"א ונהי דכל הפוסקים מכשירים בשנים מ"מ בחד מצורף דעת ה"ג וראוי לחוש להם:
אלו שממאנת בפניהם כו' שמיאנה בפני שנים ע' ב"ש והיא קושי' עצומה על החולקים על ר"ח אבל לשטתו יש לדחוק אחרי שהוצרכו רבנן לתקן אין ממאנין אא"כ מכירן מהחשש שעל הרוב ממאנת בפני שלשה לדין לכתחיל' וב"ד בתר ב"ד ל"ד שוב אפי' בשמיאנה בפני שנים מותרי' הרואי' ליתן כתוב' ואי משום דשנים אפשר דלית בהו אפי' חד דגמר ולא ידעו שאין ממאנין אא"כ מכירן לא חשו על לא שכיח דדיעבד וע' נמי בבד"ה. וראיתי בתו' ש"א כ' והרמ' כתב דאף בשנים צריכי' שיכירו כו' צרכינן לומר דהואיל ואנן קי"ל דהלכה כאותו זוג דמכשירים בשנים וא"כ גם השנים קרוים ב"ד לענין מיאן הואיל והמעשה נגמר על ידיה' וכמ"ש בגיטין בסוגי' דבטלו מבוטל וכו' ומפרש בריב"ש סימן רל"ב הטעם דלתרי נמי ב"ד קרי' לי' כלומר בענין כזה שא"צ משא ומתן אפילו לשנים קרי' לי' ב"ד כו' וא"כ ה"ה בנ"ד גבי מיאן וכו' ע"ש וא"כ הי' אפשר לדחוק מפני שבכגון זה שהם גומרים הדבר ונעשים ב"ד אף הם בחזקת אין ממאנין אא"כ מכירי' וגם שייך בהו ב"ד בתר ב"ד ל"ד ולהכי מותרים ליכתוב הרואין אך א"כ שיהא דין ב"ד עליהם היו צריכין לכל הפחות נועדים יחד ולא בעדות מיוחדת וע"ש בריב"ש ובסימן קמ"א בהג"ה וכ"ז אין במשמע הרמ' ומכ"ש שטת התו' ותו דמשמע דהמכשירי' בשנים חולקים על הברייתא ומפרשים דברי ב"ה שאמרו שלא בב"ד היינו בשנים הרי שלהדי' אמרו שלא בב"ד ותו יותר קשה לפסק הב"י שבסעיף ט' דצריך נמי שיתברר להם שהיא קטנה א"כ אין לו מ"ומ יותר מזה שצריכי' בקיאי' בדיקות השערות וצ"ע:
אותן וכו' צריך היינו לכתחילה כשתבא שיזדקקו להמיאן צריכי' מקודם לידע כל הראוי למיאן אבל בדיעבד כי אמרה לפני שנים אי אפשי ודאי דהוי מיאן אף כי אלו השנים אין מכירים כלל אלא הולכים לב"ד ומעידי' מה ששמעו והב"ד חוקרים על הכל ואם היא ראוים למיאן כותבין ומתירן ומה שכתב הב"י ואפילו להעד שתמאן בפניהם אינם רשאים ואפילו לא יכתבו לה היינו שלכתחילה לא יזדקקו להמיאן אף על תנאי שלא ליכתוב השטר כ"א להעיד בבית דין אבל בדיעבד הדין כנ"ל וש"א והוא פשוט:
קטנה הממאנת כו' וע' סי' נ' אם צריכה להחזיר כסף הקדו' ד"מ:
עד מתי וכו' או עד שתלד ע' ב"ש ול"ד יש סתירה בדברי עצמו תחילה כ' לפ"ז אפילו אם ילדה אחר י"ב שנים ולא הביאה סימנים אינה אלא ספק שמא נשרו א"כ לענין חליצה לאו גדולה וזה דלא כהתשו' מ"ב סי' י' שכ' וכן אם יש עדים על הבנים אע"ג דאין לה סימנים חולצת דבנים לא גריעו מסימנים דע"כ לא פליג ר"ז אלא בקטנה אבל בגדולה מודה דבנים כסמנים דלא מוקמינן פלוגתייהו רחוקה דר"ס סבור אפילו בקטנה בנים כסימנים ור"ז אפילי בגדולה לית לי' בנים כסימנים הרי דלא כדבריו ובתר הכי מיד כ' ולענין חליצה אם ילדה בעת קטנותה אפ' בעת גדולתה לא הביא' סימנים אין חולצת דאינו אלא ספק שמא נשרו לר"ז ואין מהני אלא למיאן הרי כ' דברים אלו להפוסקים כר"ז ומ"מ דייק ליכתוב אם ילדה בעת קטנותה משמע ברור הא אם ילדה בעת גדלותה דהיינו נתעברה אחר י"ב אפילו לא הביאה סימנים חולצת וזה כהמ"ב. והנה המ"ב משיג על סדר החליצה דמ"פ שכ' ישאל על סימנים ושנים בנים הרי הם כסימנים ושנים וכ' שהרב הזה לא ע' היטב ומביא ל' הג"מ דפ' החולץ אמר ר"י אם יש עדים שהי' לה בנים א"צ לשאל אחר סימנים אפי' היא ילדה דאין בנים סימנים ואפי' לא הביאה אין לחוש דלאו איילונית היא ופירשו וכ' הרי שכ' שא"צ לשאל אחר סימנים ומשמע דאחר השנים צריך לשאל ועוד מדיהיב טעמא משום דאין בנים בלא סימנים וזה כר"ז דאלו כר"ס הוה לי' למיהב טעמא דבנים כסימנים ועדיפו מסימנים ועוד ואפי' לא הביאה אין לחוש דלאו איילונית היא והוה ליה למימר אין לחוש דלאו קטנה לאו איילונית הוא א"ו בגדולה בשנים הוא דמכשרו ולא בקטנה ומה שכ' אפי' היא ילדה וכו' ההיא ילדה לאו קטנה היא דא"כ הוה ליה למימר קטנה בהדי' כמו שפירש"י והרא"ש בדברי ר"ס א"ו לאו בקטנה מיירי אלא בילדה בקומה ובתואר פניה והכי קאמר אפי' היא ילדה בקומה והיה לן למימר שמסתמא עדיין לא הביאה עכ"ל. וע"פ דברים אלו מוכרח לבא לדינו הנ"ל דאף לר"ז אם היא גדולה בשנים והיו לה בנים אפי' לא הביאה סימנים חולצת שהרי פ' דברי ההגהות מיי' לר"ז ומ"מ פסקו דאפי' לא הביאה סימנים חולצת. והב"ש סי' קס"ט ס"ק י"א כ' לר"ס בנים כסימנים אפי' הולידה בקטנותה הרי הם כסמנים אחר י"ב כן ס"ל להג"מ זה ודלא כתשו' מ"ב סי' י' וע"ש ולדבריו שם יכול לומ' פה דבריו הראשונים דלר"ז אפי' ילדה אחר י"ב ולא הביאה סימנים וכו' אם כן לענין חליצה לאו גדולה כי אין הכרע לסברת מ"ב מן ההגהות שהם פסקו כר"ס אבל תמהני הא דברי המ"ב מוכרחים דא"א לפרשו כי אם לדעתיה דר"ז כדכ' אך מ"מ אך לפי' המ"ב עדיין ק' הל' שמסיימו דלאו איילונית היא דמה ענין איילונית להכא והוה לי' ליכתוב ואפילו לא הביאה הרי גדולה בשנים היא ואז הבנים כסמנים ותו זר בעיני שהוציאו סברתם דר"ז מודה שלגדולה בשנים הבנים כסמנים מכח דבריו שכתב דאין לעשות פלוגתא רחוקה כי מה רחוק הוא זה אחרי שמ"מ לר"ס אין במציאות קטנה שתוליד ולהכי הבנים הן סימן גדלות כשערות אחר י"ב ולר"ז יש במציאות קטנה שתלד א"כ מה לי תוך ומה לי אחר י"ב. להכי נלע"ד דהיינו טעמא דההגהו' דס"ל דר"ז דאמר אין בנים בלי סימנים ודאי מורה דחזקה גמורה היא כמעט באין ספק עד דלהכי תמהו התו' מה מקשה ולבדוק ונהי דמוכרח דאין דעתו בודאי גמור דא"כ מה בינו לבין ר"ס מ"מ ודאי חזקה גמורה היא ואלומה מחזקה דרבא דהיינו שנים דאינה חזקה לחליצה וחזקת בנים לסימנים אף לחליצה והנ"מ בינו לר"ס אינה אלא תוך י"ב שאז מועטא דמועטא נמי דנתגדלה עד דמשום כן אמרו תוך הזמן כלפני הזמן אך לר"ס ולר"ז כמבואר בח"ר ולהכי נמי הבנים אינם מחזוקים בודאי גדולה ולומר הסימנים נשרו כי כמו שמעוט אין מצוי הוא לילד בקטנות כן נמי מיעוט שאינו מצוי שתתגדל ותביא סימנים בזמן זה משא"כ אחר י"ב שנתוסיף איפכא חזקה דרבא ודאי חזקה בריאה היא דאין בנים בלי סימנים אף לחליצה ואף כי בדקינן ולא הביאה אמרינן נשרו או שיש לה גומו' ולא בקיאנן. ומעתה נאמר דס"ל נמי לא זהו בלבד שהיא ידועה גדולה בשנים אלא אפילו אין ידועה נמי בשנים הוי חזקה זו אלומה כחזקה דשערות ארוכים שמבואר סימן קס"ט סעיף י"א חזקה שבאו לכלל שנים כן בנים חזקה שבאה לכלל שנים והביאה שערות ואין בין ר"ז לר"ס אלא בידוע תוך י"ב נתעברה אז אינה ראוי' לחליצה אף אחר י"ב ודאי ובזה מדוקדקי' הדברים אמר ר"י שאם יש עדות שהיו לה בנים א"צ לשאל אחר סימנים (ול"ד אלא ה"ה אחר שנים אלא שדבר בהוה כי זה כמעט אין במציאות שתלד תוך י"ב וכדאמר רבה בר ליואי תוך זמן זה היא מתה ועוברה מת דהיינו לר"ז אע"פי שפעמים חיה כיון דל"ש כמבואר בתו') אפילו היא ילדה דאין בנים בלי סימנים כר"ז ואפילו נבדקה ולא הביאה חזקה שהביאה ונשרו דהא חזינן דלאו איילונית היא ומה"ת היתה מביאה סימנים ולהכי דייק אפילו היא ילדה ולא כ' אפילו היא קטנה דודאי אלו ידוע קטנה בשנים אינה חולצת וכר"ז ובזה צדקו דברי מ"פ ודברי הרמ"א סי' קס"ט בלי פקפק וכן נלע"ד ומה שכ' המ"ב להשיג ולא מיבעי' להרמ' דבהדי' כ' בפ"ב מה"א דבנים הן כסימנים ממש ולא מהני אלא לאחר י"ב ולדידי' פשיטא דאינן אלא כשערות וצריך שאלה גם על השנים א"י מנ"ל דנהי דה"המ הוכיח מדעתו דלא כהרשב"א אלא דס"ל דאפשר דתתעבר ותלד ותחי' בקטנו' וגורס שמא תתעבר ושמא תמות וס"ל דסוגי' דיבמות אזלה למ"ד תוך זמן כלאחר זמן ומדאנן קי"ל כלפני זמן ה"ה הבנים לפני זמן אינם סימן גדלות עכ"ז י"ל דאיני ממעט אלא בידוע הולידה תוך י"ב אבל בספק השנים י"ל דמודה דעדיפו בנים דסימנים אפשר דשומא נינהו משא"כ בנים והוו כשערות ארוכי' שמכחם חזקה דיש לה שנים וגדולה מזה רצה הר"י לומר במס' קדושין דף ס"ג דשערות פשוטי' נמי ראי' על ספק השנים בד"ה בני זה. וע' סי' קס"ט בסדר החליצה ס"ק ך"ח ומשמע שאף הב"י ז"ל פירש הגהות הנ"ל לר"ס ובזה לע"ד צודק המ"ב ומה שכתב שם הב"ש להנ"ל ליתא כי הר"י שמביא הב"י הכא נמי אינו איירי אלא מבנים תוך י"ב בידוע כדמבואר בקיצור פסקי הרא"ש ב"ק דיבמות שכ' קטנה שילדה מספקינן אם הביאה שערות אם לאו הרי דייק קטנה דהיינו בידוע קטנה בשנים ומספקינן אף אחר שגדלה בשערו'.
ומה שכתב הכא הב"ש תחילת דבור זה משמע אפילו ליכא ספק דאורייתא היינו שלא בעל אחר שגדלה מ"מ בבנים חיישינן שמא נשרו וכן כפל סוף דין זה לע"ד אין מוכרח כי נראה סברתו כל קודם י"ב מדלא מסיק אדעתי' לגדלו' אינו בועל לשם קדו' וכדמדייק סס"ק ל' מלשון הרמ' ואין הדיוק מוכרח וי"ל כל בעילותיו מוחזקין לשם קדו' לכאשר ימצאו מקו' האפשרי וא"כ כיון דמ"מ בין לר"ס ובין לר"ז מחזקינן אותה אף משע' העיבור בספק גדולה כבר בעל אותה לאחר שנתגדלה באמת והוא ספק תורה:
הג"ה למפרע זה מהרמ"ה הביאו הריב"ש סי' תס"ח והטור ח"מ סי' רל"ה וכן פסק הש"ע שם דאף מכירתו למפרע קיימת ונראה שפוסק כרב דפליג עם שמואל ביבמות דף פ' דאיתמר אכל חלב מבן י"ג עד בן ח"י ונולד בו סימני סריס ולאחר מכאן הביא שני שערות רב אמר נעשה סריס למפרע ושמואל אמר קטן הי' באותה שעה הרי דלרב עונשין ש"מ דהוא ודאי גדול למפרע וה"ה מכירתו קיימת אף בקרקע שהוא המוחזק וכן ציין בעל מסורת הש"ס עלי' דרב להג"ה זו וא"כ ה"ה אם קידש אשה באותה שעה מקודשת ודאי וכן היא שקיבלה קדו' הרי היא איילונית למפרע ומקטנותה יצתה לבגר והיא מקודשת ודאי ואפילו יש לה אב וכן פסק היש"ש פרק הערל סי' ל"ח וחולק על הרמ' שהוציא מלשונו פ"ב מה"א דעד ך' שנה הוא קטן וכן היא עד בת ך' הוי קטנה ממש וכ' ותימ' גדולה למה פסק כשמואל נגד רב באיסורי והוציא נמי דפוסק כשמואל מדכתב ד"ז בהלכות מיאן דמשמע שיכולה אף למאן קודם ך' והאחרונים פה טרחו לקיים פסק הטור שמבאר להדי' שיכולה למאן עד ך' ואפילו נראו בה סימני איילונית כדי ליישבו אם פסק זה של הרמ"ה שהיא גדולה למפרע וכל דבריהם דחוקים כי מה ענין ספק דרבנן להקל בדבר העומד להתברר ממילא ולפעמים בזמן קצר אם ממאנת והיא בת י"ט וכבר יש לה סימני איילונית והיום תנשא ואח"כ הגדיל ותהי' בת עשרים בלא שערות ותהא גדולה למפרע האין זילותא דבי דינא יותר מזה ואפילו ספק דאפשר בבדיקה וע' במ"י כללי הספיקות סעיף ל"ה ולו כדבריהם כן הוא אכתי קשה ממה דפסק הטור סי' קע"ז בהשיגו על הרמ' שפסק איילונית אין לה קנס' כתב ולא נהירא שהרי הוא פסק כרבנן שקטנה יש לה קנס והאיילונית דינה כקטנה עד שתהי' בת ך' ומשם ואילך דינה כבוגרת שמקטנותה יוצאה לבגר. והיש"ש ע"פ פסקו כרב אף לענין ממון כ' וא"כ היכא שיש לה סימני איילונית אף קודם ך' אין לה קנס אם לא שהביאה סימנים לאחר שנבעלה קודם ך' דאין לו מילתא למפרע דקטנה הואי וכו' ע"ש הרי להדי' שהטור פוסק דלא כהרמ"ה אלא כשמואל והאמת כי צ"ע ליישבו עם פסקו בח"מ אבל הכא נראה דנמי פו' כשמואל וא"צ לדחוק האחרונים. וכן הראב"ד בהשיגו על הרמ' בדין האיילונית כותב להדי' שהאיילונית לדברי חכמים יש לה קנס עד שתהי' בת ך' שמקטנותה יצאה לבגר הרי נמי ע"כ שפוסק כשמואל ותימ' על היש"ש שתמה על הרמ' ולא ע' שהראב"ד והטור נמי סברו הכי ותמיהתו מדהלכתא כרב באיסורי לע"ד אי מש"ה ל"ק דאף דנ"מ לאיסור יש נמי נ"מ לממון ועיקר פלוגתייהו לענין עונשין ומאן ימר דעונשין בכלל איסורא לענין זה ותו דמהרי"ק שורש קס"ה כתב והביאו הת"יט פ"ו דכלים משנה ב' דהנהו כללים דהלכה כמר או כמר לא נאמרו על הדינן הבלתי נהוגים. אלא דזה צ"ע מאין הוציאו ליפסוק לחלוטין כשמואל דודאי קטנה היא אף להוצאות ממון דקנס ויש נ"מ לענין קדושין ביש לה אב דאינה מקודשת. ותו קשה מאוד דלפ"ז לשמואל עד ך' אף כי הי' לה סימני איילונות ולבסוף לא הביאה שערות בתר ך' היא קטנה ברור א"כ הרי בהחולץ הנ"ל איתא מתקיף לי' ר"י לרב איילונית לר"מ יהא לה קנס וכתבו התו' לשמואל ניחא כיון שימי קטנות נמשכים עד ח"י א"כ אין כאן נערות דימי נערות הם בו' חדשים הסמוכים לשנים עשר כשפוסקין אז ימי קטנות אבל לרב יהא לה קנס שפוסקין בזאת ימי קטנות כמו בשאר נשים ויש לתמוה דהא קי"ל דימי הנערות מתחילים ששה חדשים הסמוכים לבגרות ולא הסמוכים לי"ב דוקא כמבואר בהרמ' ה"א הנ"ל הלכה ג' כ' וכשתביא שני שערות אפילו בשנת ך' תהי' נערה ששה חדשים ואח"כ תקרא בוגרות וזה מוסכם מכל הפוסקים וכן מבואר בברייתא ריש א"נ קטנה מבת יו' אחד ועד שתביא שני שערות יש לה מכר וכיון שנמכרת אחר י"ב עד הבאת שערות ש"מ דאינה נערה אלא משערות ואילך ומדקאמר ומשתביא שערות עד שתבגר יש לה קנס ש"מ דאפילו הביאה שערות רחוק מי"ב נמי נערה היא ולא דוקא כשהם סמוכים לי"ב (וע' ירושלמי סוף פ' האשה שהלך בעלה ולשונו תמוה ביותר כתב פשיטא הדא מילתא פחות מבן ך' שהביא שני שערות למפרע הוא נעשה איש ופירש המפרש לענין אם אכל חלב מבן י"ג ואילך דמביא קרבן או לענין קדושין וזה לא ס"ד בתלמודן כמבואר בכה"פ ובברייתא הנ"ל) וא"כ כיון שר"י היה סבור שהנערות בגדולות תלוי ואף בלא שערות והקש' דאיילונית לר"מ תקרא נערה מיום שנעשה גדולה אלא דאביי הוא דחדש לו דהנערות דווקא בשערות תלוי ולא בגדולות לחוד הא בנעשה גדולה בלא שערות דומיא דאיילונית אין לה נערות אלא מקטנותה יצתה לבגר א"כ פשיטא דהקושי' לשמואל כמו לרב דאחר י"ח שנעשית גדולה לשמואל מאז תהי' נערה ו' חדשים ויהי' לה קנס כאשה פשוטה שנעשית נערה מהבאת שערות אחר י"ח. ואין בידי לפרש דברי התו' אלא באופן זה אף שהוא דחוק בלשונם דהיינו שסברו דשמואל לא בודאי מחזיק בקטן למפרע אלא מספק אמר קטן הי' כלומר דא"א להעניש דילמא אף אלו לא הי' סריס לא הי' מביא שערות והכי מסתביר כי מה"ת להליחטו בקטן דלמא אלו לא הי' סריס הי' מביא שערות בשלמא רב י"ל דמחזיקו בגדול ע"פ החזקה דרבא דאמר קטנה שבאה לכלל שנותיה חזקה הביאה סימנים כדכתב רש"י ז"ל וחשבינן לי' בת עונשין מי"ב ואילך שהיתה ראוי' להביא וכו' אבל להחזיקו בקטן ודאי אין טעם דהא חזינן למפרע מניעת הסימני' הי' מדהי' סריס וא"כ שפיר כתבו לשמואל ניחא כיון שימי קטנות נמשכים עד י"ח ר"ל מספיקא א"כ אין כאן נערות דימי נערות הם בששה חדשים הסמוכים בבירר לימי קטנות כמו במביאה סימני' תחלת שנת י"ג הסמוכים לי"ב שהיא קטנה ברורה ובאמת ה"ה אם מביאה בתר הכי סימנים עכ"פ מבורר דעד עכשיו קטנה ברורה היתה מדלא הביאה סימנים עד הנה. משא"כ לשמואל אף דעכשיו נתברר דגדולה היא מ"מ אפשר שהיתה גדולה מקודם ועברו כבר ימי נעוריה שהיו סמוכי' לימי קטנותה. ולדע' הראב"ד והטור הנ"ל דמשמע דמחזיקים אותה בקטנה ברורה עד ך' שהרי כתבו שמקטנותה יצתה לבגר הרי שדברו מאיילונות ודאי ואפ"ה פוסקים לה קנס בשנים הקודמים לרבנן דיש קנס לקטנה ודאי צ"ע ליישב מה נתלה קושי' ר"י בפלוגתא דר"וש ואולי י"ל ע"צ הדוחק שהם הבינו מל' שמואל מדלא אמר שמא קטן היה דמחזיקו בקטן ברור וכבר כתבתי דמן הסברה אין טעם וע"כ דהלכה למ"מ הכי גמר כדכ' הרא"ש בתשו' כלל מ"ו ושאלת מאין לנו דבן י"ג ויום אחד הוה בר עונשין דע כי הלכה למשה מסיני הוא בכלל שעורן וכן סריס שהוא קטן עד ך' שנה הוא ואז גדול הוא אם נלדו בו סימני סריס ואם לא נלדו בו סימני סריס הוא קטן עד ל"ו שנה כל אלו הל"מ הן. ומשמע מני' דתופס כשמואל דאליבי' מוכרחי' דבריו דאי לאו דהלכה מנ"ל דסרי' אחר ך' הוא גדול דילמא עדיין קטן הוא. וא"כ אפשר לשמואל ל"ק לי' דתיהוי בוגרות מי"ח ואילך כי ידע לשמואל אפשר לשנוי כמו דגמר בהל"מ שלמפרע קטן הוא כן נמי גמר דאין לה נערות אלא מקטנותה יצתה לבגר אבל לרב דמה דאמר גדול למפרע היינו מסבר' דמחזקינן בגדול בימים שהי' ראוי לסימנים אלו לא הי' סריס ע"פ החזקה דרבא שפיר סבר דממילא ה"ה דהיא נערה למפרע כסבר דהנערות אינה נתלה בשערות ואביי שני לי' דמ"מ אף לרב מקטנותה וכו' ע"פ הלמ"מ אמנם בדעת הרמ' שנמי סובר היש"ש דאינו פוסק כרב והכי נראה מדאינו מעתיק שעונשין למפרע. אך הלשון שמעתיק היש"ש בשמו וכן היא עד בת ך' הוי קטנה ממש תיבת ממש לא מצאתי ואף לשונו בה' מיאן שכ' שיכולה למאן עד שתהא נערה דהיינו כל י"ב שנה ויום אחד והביאה שערות או עד שתודע שהיא איילונית פי' היש"ש אינו ר"ל סימני איילונית לחוד שהרי כבר כ' בה"א שאפילו נראו בה סימני איילונית עדיין היא קטנה עד בת ך' אלא ר"ל עד שיוודע שהיא איילונית ממש דהיינו בתר ך' אפילו לא הביאה סימנים. בזה יש קצת לספיק ואלו נאמר דאף הרמ' הבין דברי שמואל כדכתבתי שאינו אלא ספק קטן שפיר לשונו שכ' או עד שתוודע שהיא איילונית אף שפוס' כשמואל כי מיד שנולדו בה סימני איילונית מוכרחים להמתין במיאונה שלא תנשא על ידו. ואם לא תביא שערות נמצא שהיא בספק גדולה למפרע ומיאונה לאו כלום והי' אפשר נמי לדחוק קצת וליישבו מהשגות הראב"ד והטור דלהכי פסק איילונית אין לה קנס כי לפ"ז בין לשמואל ובין לרב לא מתפרשה הברייתא דקתני איילונית יש לה קנס לאחר י"ב אלא קודם י"ב בעודה קטנה בוודאי הא מיד לאחר י"ב ויום אחד ויש לה סימני איילונית שוב אין לה קנס מספק שמא גדולה היא ומקטנותה יצתה לבגר זולת בשנתברר שהיתה בשעת ביאה קטנה ולא איילונית ע"י שהביאה שערות קודם עשרים ואז אינה מכונה בשם איילונית באמת וזה כבר השמיענו במה דפסק קטנה יש לה קנס ואף דהברייתא תנא איילונית יש לה קנס לאפוקי ממה דס"ד דאף קטנה איילונית ל"ל כדכ' היש"ש סמך בזה במה שסתם בקטנה ולא חילק ולא בא להשמיענו אלא לאפוקי מדעת הראב"ד דלשמואל אף איילונית בתר י"ב נמי יש לה קנס מפני שהיתה קטנה ודאי עד ך' להכי שינה וכתב איילונית אין לה קנס (ואי בעינא לנטות קצת מדרך הפשוט אמינא דאפשר אף הראב"ד הבין בדעת שמואל אך בספק כדמוכח לע"ד ברור מאתקפתה דר"י ואף כי אפשר אינו המכוון בתוספת כי באמת גם בעיני יפלא לשונם לפירושי. ומה דכ' דיש לה קנס עד עשרים היינו משום דמעיקר דין גמרא אין אנו דנין דיני קנסות ומה דאיתא בשמו בטור סי' קע"ז דמנדין עד שיפייס אינו אלא מתקנות הגאונים כמבואר שם ובח"מ סי' א'. ומדין גמרא אין שום דין אלא אם תפס לה מפקינן מיני' וכשתפס אף מן הספק נמי לא מפקינן ואף דבפ"ח מה' עבדים הלכה ד' משיג על הרמ' וכ' אין בקנסות תפיסה מועלת י"ל היינו דוקא בספק קנס שקנסו חכמים ולא בספק קנס המבואר בתורה וע"ש בכ"מ ולח"מ) וניחא נמי מה דפוסק כשמואל ולא כרב מדהוא לחומרא עכ"פ יראה לע"ד שדין דהכא למפרע שהוא דברי הרמ"ה בח"מ לאו דברי הכל הוא אלא במחלוקת שנוי כי הרמ' והראב"ד וטור בא"ע ודאי לא פסקו כרב ודן משמעות הרא"ש בתשו' הנ"ל וכן אתא בהש"ג סוגי' הנ"ל שכ' וכיון שנתברר שהוא סריס נידן כגדול למפרע מי"ג ואילך כמבואר בק"ה. ולפי שטת מז"ה הרי הוא כקטן למפרע עד שיתבאר שהוא סריס. ולהכי לענין קדו' הנ"ל ודאי יש להחזיקו בספק למפרע לכל החומר דלא כהיש"ש ולענין מיאן דהכא. ודין דח"מ נמי צ"ע למעשה ודוק:
הגה א' וי"א שאם הביאה וכו' ע' חדושי רמ"בן כ' ופירש לאחר הפרק בכל השמועה היינו זמן נעורים ותוכו היינו שנת י"ב שהוא עונת נדרים וכך פי' רש"י וכל הגאונים ומי שחולק בזה אין שומעין לו וע"ש. והמ"ל פ"ד מה"א רוצה להסכים פירש"י ביבמות עם פי' ר"ת זה ול"ד כי רש"י פי' בהדי' כדכ' הרמ"בן בשמו בתחלת הסוגי' לפני הפרק קודם עונת נדרים. והברור לע"ד שאף הרמ"א הביא דעה זו אלא לחוש לו לחומרא שלא תמאן אבל בודאי לא שתחלץ וא"כ א"י למה כ' הב"ש סס"ק ך"ג וביום אחרון של י"ב אינו נאמנות לומר דיש לה שערות כדי לחלץ דמשמע הא ע"י עדים חולצת אלא בודאי גרע דלחומרא חייבינן לחוש לשטת הרמב"ן ואם לא הביאה אחרות אח"כ נחשבים אלו לשומא כתוך הזמן ממש ולזה אף נשים נאמנות. וי"א שאם נראו בה וכו' עב"ש. ונלע"ד להליץ בעד רבינו שס"ל אחרי שלהטור אין לו ראיה מפורשת לד"ז מדברי הרא"ש שבפ' יוצא דופן שהרי כ' דבריו לחומר שלא תחלץ אם לא מפני שדבריו נעתקים מדברי הגמרא פ' בא סימן בשלמא וכו' ומה שא"כ לפירש"י ותוספ' שהבשלמא בל"ז ע"כ לא קאי אלא לחומר שלא תחלץ שוב ממילא י"ל הא לקולה למיאן אף אם נבדקה ע"י אנשים ונמצאו קודם י"ב אין מועיל לקולה שתמאן לאחר י"ב כל זמן שלא נמצאו אחרים ואפילו לא בעל. אמנם בחדושי רמב"ן מבואר אף דנמי מפרש הבשלמא אך לחליצ' מ"מ פשיטא לו דבלא בעל אפילו נשים נאמנת דז"ל בשלמא לפני הפרק בעי' בדיק' דאי משתכחי לאחר הפרק שומא נינהו וכו' פי' שומא נינהו וקטנה היא ולא תחלץ ואילו לומר קטנה היא שתמאן אינה נאמנת מ"ט כיון דקידש תוך הזמן ובעל אחר זמן ה"ל ספיקא דאורייתא אפילו היו שם מאה עדים ששערות הללו שומא חוששין שמא הביאה לאחר זמן ונשרו ולעולם אין ממאנת הרי להדי' הא לא בעל דלא חיישינן נשרו והוא ספק דרבנן אף נשים נאמנת ע"י זה שמעידי' אלו באו קודם י"ב ושומא הן וע' לקמן:
הג"ה ב' ספק וכו' מסדור הג"ה זו הכא דאיירי תחלת סעיף זה דאין שערות סימן גדלות אא"כ באו מי"ב ואילך משמע דקמ"ל דאם באו וספק בשנים שאינה ממאנת ובבעל דיש ספק תורה אין שום חדוש אלא אפילו לא בעל וא"כ אין מקור הג"ה זו כדרשום אלא מהרמב"ן שבב"י בשם הה"מ כדכ' הב"ש והטעם להחמיר בס"ד זה יותר מספק נשרו דלא חיישי' בלא בעל כ' הב"ש בשלמא בספק נשרו מאחר דליכא שערות יותר מסתביר דלא היו והסברא מסייע לקולה משא"כ בספק אם היא בת י"ב ליכא סברה לסייע. ולפ"ר לדבריו תו שכ' על דין תשובת הרשב"א שמחמיר בבעל אף בתרתי לטיבות' אין שערות וספק בשנים דלא תקרי ס"ס משום דהוי הכל ספק אחד אם היא גדולה או קטנה א"כ י"ל לדידן דלא מחזיקנן עצמינו בבקיאי' בבדיקות שערות כבסוף הסימן א"כ מה שאין שערות אין בזה סברא להקל די"ל באמת יש לה ראוי להחמיר אף בתרתי לטיבותא דלא תמאן אלא בברור תוך י"ב הא בספק אינו אלא ספק אחד דרבנן אם קטנה או גדולה ולא תמאן ואף שבהרשב"א מבואר שאינו מחמיר אלא בבעל היינו משום דאינו מזכיר חומרא זו דאנן לא בקאינן ואפי' ודאי אחר י"ב נמי מתיר אם נבדקה ול"ל אבל לדידן יש מקום להחמיר אבל מסדור הג"ה זו נראה דאף לדידן אין להחמיר בלא בעל אלא ביש שערות הא בלית שערות אין להחמיר אלא בידוע אחר י"ב ולא בספק והוא ברור כי באמת תי' הב"ש דלא הוי ס"ס צ"ע דהא ספק אחד מתיר משני דשמא היא קטנה בשנים ואין נדריה קיימים בלא בדיקה דלשם מי נדרה ואת"ל שהיא גדולה בשנים ונדריה קיימי' אכתי דילמא קטנה היא מחמת סימנים וע' בש"ך י"ד סי' ק"י ובמ"י כללי ס"ס וא"ח סי' קס"ז סעיף ב' בהג"ה ובמ"י שם. להכי נראה שלא החמיר הרשב"א אלא בספק תורה אבל בדרבנן חשוב ס"ס וע' תשו' ש"א סימן קי"ב ותו דמה שכ' הב"ש לחלק בין יש שערות והספק בשנים לגדולה בשנים וספק נשרו מפני שבספק נשרו הסברה מסייע לקולה אינו מוכרח כלל כי י"ל איפכא דבספק שנים יש להחמיר מפני שהשערות מורים על השנים וגדולה מזה רצה הר"י ז"ל לומר במס' קדו' דף ס"ג דהשערות יהיו סי' גדלות אף בספק שנים אפילו לעונשים אלא דלא קי"ל הכי אלא כהרמב"ן הל"ל דאינה אלא ספק משא"כ בגדולה בשנים ואין לה שערות מפני הספק דרבנן לחוד שרי' למאן ואפילו בספק שקול כדקי"ל בכל ס"ד. ואין להחמיר מדהוי ס"ד דאחזיק לאיסור דיש חזקה כנגדה העמיד קטנה על חזקתה ועדיין קטנה היא לכן הברור דאין להחמיר בלא בעל אלא או בשערות או בשנים ידועים ובבעל ע"פ הרשב"א אף בתרתי לטיבותא אין שערות וספק בשנים ועם זה מסיים ויש להתישב בדבר. וע' מ"ל פ"ב מה"א דחק לפרש דברי הרמב"ן באין צורך לע"ד כי חדוש גדול משמיענו דאינה נחשבת ודאי גדולה לאפוקי מדעת ר"י הנ"ל וגם לענין בלא בעל יש חדוש די ודבריו פשוטים וק"ל. וע' בתוס' ריש פ' בא סימן בד"ה בא סימן כתבו וי"ל וכו' לענין עונשין וקדושין ומילי טובא וכו' וא"כ וכו' וע' פירושם במור"ם לובלין ז"ל (והיותר נראה לפירושו צ"ל וא"כ) ומסיימו וצריכה גט לקדושין וגם אסור באחותה ויש לתמוה הא ע"כ איירי בגדולה בשנים דאל"ה אף כל הסימנים אינם מועילים וא"כ מה איריא דמשום הסימן דלמעלה הוא דצריכה גט הא אפילו הוא נמי ליתא ואפילו נבדק' ול"ל שערות אכתי צריכה גט כמו בבעל לאחר זמן דמפני שהוא ספק תורה חיישינן לנשרו. ואם לר"מ יהא מוכרח דלא חיישינן לנשרו זולת ע"פ סימן בוחל מנ"ל דרבנן פליגו עלי' בזה. ואלו נאמר דהתו' לא אזלו בשטת תשו' הרשב"א הנ"ל יש לדחוק דאיירי במסופקת בשנים ודאי חשבינן לס"ס ולא חיישינן לנשרו משא"כ ע"י בוחל מחמרינן וצ"ע:
כשבודקין כו' ואם לא הביאה ול' הרמ' פ"ב מה"א ה"ך הכי כשבודקין הבת בין בתוך הזמן בין קודם הזמן בין לאחר הזמן בודקין ע"פ נשים ושומעין לה אם הביאה ואם לא הביאה ופירושו פשוט שפוסק כת"ק דכללא כייל כל הנבדקות וכו' והיינו דלא כר"י דאלו לר"י דסובר תוך זמן כלאחר זמן אינה נבדקת תוך זמן ע"פ נשים לחליצה ודלא כר"ש ללישנא דא"א דלא ס"ל חזקה דרבא ואחר זמן אינה נבדקת אלא ע"י אנשים אלא כת"ק דס"ל חזקה דרבא וא"כ כל הנבדקות כלל גמור דאלו לאחר זמן לחליצה שפיר דמסייע החזקה ולמיאן בבעל אינה נבדקת כלל מדאמר רבא א"צ בדיקה כי אינה מועלת ובלא בעל אז ליכא ספק תורה ונבדקת ע"י נשים כמבואר בד"מ בשם המרדכי ומור"ם שבתשובת מיימין ה"א סי י"ד ויליף בק"ו אם לא חיישינן לנשרו בלא בעל מכ"ש דנשי' נאמנות דהמנוה רבנן בדרבנן ובתוך זמן ולפני זמן למה יש נ"מ בבדיקתן אי לחליצה אם אומרת לא הביאה נאמנת שהרי אפילו לא נבדקה כלל ומשתכחו אחר זמן לא חיישינן שמא בא קודם זמן ומה"ת דלא ליהמני ומכ"ש כי אומרת הביאה ושומא הן דנאמנות לחומרא שלא תחלץ אחר זמן עד דתביא אחרות ולמיאן נמי כי אמרו הביאה נאמנות אף לקולה שאם לא הביאה אחרות שתמאן דהיינו בלא בעל דאלו בבעל אחר זמן בל"ז אין במציאות בדיקה כדרבא ובלא בעל אין ספק תורה ונשים נאמנות כנ"ל ומכ"ש כי אמרו לא הביאה דנאמנו' דלא תמאן אלו נמצא לה סימנים אחר זמן ובזה אפי' לא אמרו מידי נמי הכי דינא כל שנמצא לה סימנים אחר י"ב דלא תמאן אפילו לא נבעלה לכן סתם וכ' דבכל אופן דשייך בדיקה נאמנות וכ' הה"מ שכן מתבאר מההלכות והרמב"ן וכן הוא באמת פ' ב"ש והרא"ש פ' בא סימן העתיקו שמסיק בהדי' הילכך כל הנבדקות נבדקות ע"פ נשים בין לחליצה בין למיאונן דסמכינן אדרבא וע"כ ר"ל מדסמכינן אדרבא שפיר דנאמנו' לחליצה אחר זמן לומר איתניהו אף דהוא ספק תורה מסייע חזקה דרבא ולמיאונן מדסמכינן אדרבא אין במציאות בדיקה למיאן בבעל אלא בלא בעל ואז אינו אלא ספק דרבנן ונאמנת בין לאחר זמן לומר לא הביאה ובין קודם זמן לומר הביאה כהת"ק שאמר כל הנבדקות דהיינו ביש נ"מ בהבדיקה היא ע"פ נשים כמו ע"פ אנשים וכן כתוב המרדכי פ' מ"ח תוך הג"ה שכתב כדמשמע בר"פ ב"ס דנאמנת אשה להחמיר ולא להקל ומיהו בשלא בעל סמכינן עלייהו וכן דייק הב"ש מפי"רשי בס"ק ך"ט וטעמייהו דכולהו רבוותא דמשמע להו דכל הפלוגתא בנאמנות הנשים אך בספק תורה שאז אין משיאן ספיקות ע"פ נשים אבל בדרבנן סמכינן עלייהו כדדן המר"מ הנ"ל בק"ו אמנם בהגהות מיי' פי"א מה"ג מבואר בשם הר"ר אלחנן דהא דאמרינן בפ' ב"ש דלאחר הפרק נשים בודקת היינו להחזיקה בגדולה אבל להחזיקה בקטנה להקל אינם נאמנות דכיון שהגיעה לכלל שנותיה חזקה הביאה סימנים והיינו ע"כ בלא בעל דאלו בבעל אפילו אנשים אין פועלים בבדיקתן קולה והמציא טעם אף שס"ד הוא מ"מ מדהוא נגד החזקה אינם נאמנות (ואפשר לפ"ז דמ"מ מודה דלפני זמן נאמנות לומר הביאה כדי שתמאן לאחר זמן אם נבדקת ע"י אנשים ולא הביאה אחרות ולא בעל דהא בזה אינם מעידות נגד חזקה ונשאר הסברה דבדרבנן מהימני אבל דעת יחיד הוא ול"מ לו חבר. ובזה אני תמה על תשו' מ"ל ז"ל בסי' קל"ט ובפרט מה שכ' ולא ידעתי למה הוצרך ליכתוב זה בשם ר"א דהא מבואר הוא בהדי' מתוך הסוגי' ואדרבא להדי' הרי"ף ורמ' ורמ"בן והרא"ש ומרד' דלא כותי' אף גם א"י לפרש דברי הב"ש ס"ק ך"ג שעשה פלוגתא בין הרמ' להרי"ף וכ' וכללא הוא וכו' וא"י מה כללא ומה פרטא דאיתא. ובס"ק ך"ט דחק בהתו' להשוותם עם מה שהוציא מפרש"י ובס"ק ך"ג הוציא מהסמ"ג בשם התו' דאינן נאמנות לקולה והם לע"ד דברים סותרים. וכנראה דעתו לחלק בין שנאמנות לכ"ע אחר זמן לומר קטנה היא שתמאן בלא בעל ובין קודם זמן ותוך זמן שאינן נאמנות להקל לומר הביאה ושומא נינהו לענין שתמאן אחר זמן אם נבדקת ע"י אנשים ולא בעל וא"י אנה מצא לחלק בזה וכבר כתבתי שאף לדעת הר"א איפכא נראה ומ"ש וכ"כ הטור הברור שמן הטור אין שום ראיה כי מפני שסמך על מה שמביא בתר הכי בשם ספר התרומה דאפילו בלא בעל אין מיאן לדידן בתר י"ב לכן לא העמיד פעולת הנשים לבדיקה אלא לחליצה אבל בלי ספק אינו חולק על אביו ז"ל ואף דאין נ"מ לדידן הארכתי מפני שראיתי הלח"מ ומ"ל הנ"ל והב"ש במח"כ נבוכו פה כתבתי הנלע"ד. ודע שכל מה שהאריך התשו' מ"ל ז"ל הנ"ל בענין זה לא הוצרך בנידן דידי' שהיו הקדו' בתר י"ב ופשיטא שלא מהני שום בדיקה מדין גמ' אפי' ע"פ אנשים דהיינו ממש בעל לאחר זמן דחיישינן לנשרו ולשטת הרמ' שא"א שתבגר תוך ששה חדשים דנערות פשיטא שמ"מ לא היו בקדו' אלו ממש אלא שהחליט כרש"י שאפשר שתבגר תוך ששה חדשים ע"י סימנים והחליט נמי דנשים א"נ בבדיקות סימני בגרות ע"ש סימ' ק"מ אף שהשואל הוציא משמעות מרש"י שהיא בחזקת נערה וגם היא בחזקת פנוי' מ"מ לא רצה לדמותם לנאמנות לומר הביאה ותחלץ ומחלק שם ולדבריו יקשה קצת לשון דת"ק כל הנבדקים כו' דהא יש מציאות בדיקה דבוגרת כנדון דידי' שאנשים נאמנים ולא נשים ומשמע או כדעת הרמ' או כדעת השואל שאף בזו נשים נאמנות אלא שבל"ז מסיק לנכון שאין אנו בקיאים בבדיקות סימני בוגרת ע"ש ודוק:
בד"א כו' עיין ב"ש ועל השנים ליכא מאן דפליג ואפי' הר"א הנ"ל שהבאתי מודה וכנ"ל ומה שכתוב ומתו' אין ראיה איך ס"ד וכו' ודחק בשני דרכים והדרך השני אינו כמבואר לעיל בשם הרמ"בן ודרך הראשון דחוק. ולע"ד הפשוט שלא מוכח מתו' מידי דלא ככה"פ שהרי אף עתה שמפרשים הבשלמא לפני הפרק בעי בדיקה דאי משתכחי לאחר פר' שומא נינהו שלא תחלוץ אכתי ק' הא כמו שמקשה על אחר פרק למה לי בדיקה מדס"ד חזקה דרבא מועלת דשרי' לחליצה בלא בדיקה כן נמי ק' מה בכך שנאמנות שבאו לפני הפרק ואלו שומא הא מ"מ שרי' אחר פרק בלא בדיקה ואטו מפני שהביאה אף קודם פרק גרע א"ו הל' דאי משתכחי לאחר פרק לא ממש דוקא אלא משום דאוקימתא זו נשאר במסקנה דלחליצה צריכה בדיקה נקיט ל' זה אבל השקלא וטרי' כונתו דבשלמא לפני פרק בעי בדיקה דאי משתכחי תוך פרק שומא נינהו ואלו לא משתכחי קודם פרק היו לר"י כלאחר זמן ובדיקה בעי וא"כ אפשר לפ' נמי באופן זה שתמאן דהא תוך זמן לא חיישינן לנשרו לר"י דהא לא שייך חזקה דרבא ומוכרחים התו' לומר דמ"מ זה לא אפשר מדקתני ואין הנשים נאמנות לומר קטנה היא שתמאן ולעולם איירי נמי בבעל דלא כשטת הר"א הנ"ל והרמב"ן ז"ל הנ"ל נקט דבריו לפרש בהמסקנה דנשאר אוקימתות הבשלמא הזה כמשמעו דאי משתכחי אחר פ' שומא נינהו ואך לחליצה הא למיאן לא משום הפשוט דאז אף בלא הנהו שערות א"א שתמאן וכדהקשה הב"ש ודוק:
ואם מיאנה בו אחר שנבעלה ונבדקה וכו' צ"ג ע' ב"ש כ' ולכאורה תמוה וכו' ור"ל למה צ"ג ניבדקה אחר קדושי שניים ואם לא ימצאו לה תצא בלא גט בממ"נ ותי' דאין מועיל משום דיש חשש שמא לא הביאה עד קודם קדושי שני ונשרו ולפ"ז ק' מה אירי' שנבדקה ולא נמצא לה טרם שנתקדשה הא אפי' לא נבדקה עד אחר שנתקדשה ולא הביאה מ"מ צ"ג משניהם שמא תחת הראשון נשרו ושמא לא הביאה עד תחת השני ונשרו ומכ"ש כי הביאה דיש לחוש שמא כבר תחת הראשון או שמא תחת השני אבל לע"ד זה תליא במחלוקת הרמב"ן והרא"ש שבב"י סי' מ"ג דהרא"ש בתשו' כלל מ"ג סובר דכל שבאו בשני' ונבדק בשערות אהני החזקה דאמרי' ודאי באו משהגיעו לב' למפרע זולת בנבדק ולא נמצאו אז לא אמרינן ודאי נשרו ויש ספק והרי דודאי חייש למשמעות הרמב"ן פ' מ"ש דף קצ"ד שדחק לפרש מת מיד כדי לדחות ראיות הרא"ש וס"ל דאף בשערות יש לחוש השתא הוא דאתו וא"כ לשטת הרי"ד צדקו דברי הב"ש אבל לשטת הרא"ש אכתי ק' מה בכך שנבדקה פעם ולא נמצאו ואח"כ נתקדשה אם נבדקה תו אחר הקדו' ולא נמצאו מ"מ נימא ממ"נ ואי משום דדילמא הביאה אחר בעילת הראשון קודם קדושי שני זה תינח אלו עדיין נמצא לה שערות אז שפיר דצ"ג משני ולא אפשר לומר כחזקה דרבא ובודאי נשרו דזה לא אמרינן אלא הוי ספק וצ"ג גם משני אבל אם גם עתה לא נמצאו ואם יש מקום להצריכה גט ע"כ לומר נשרו ומה לי לומר באו בתר חזקה דרבא ונשרו נימא ממ"נ או דלא נשרו כלל וא"צ גט משניהם ואם נשרו נימא כחזקה דרבא ובא מיד בתר י"ב ונשרו וא"צ גט משני לכן היה נלע"ד דאיירי בפשוט שנתקדשה לאחר בתר שהביאה ודאי סימנים ושפיר דייק ליכתוב לפי זה שנבדקה ולא נמצאו דאז היא מקודשת בספק לשניהם הא אלו לא נבדקה עד אחר קדו' שני אז בין נמצא סימנים בין לא נמצאו א"צ גט אלא מהראשון וזה לשטת הרא"ש שהטור פוסק כותי' בח"מ ריש סימן ל"ה וצ"ע:
הביאה כו' הוי ספק קדו' וצ"ג מדרבנן הב"ש דוחה הב"ח ע"פ פי' הנ"י וע' ח"ר מה שמוכרח לדחוק בל' הרי"ף ונראה מסקנתו דעל קדושי תורה ליכא ספק דטעמא דר"ג ודאי הוא כדפי' רב משום דאין זיקה אלא דיש קצת ספק מה דמשמע מהבריי' ול' רב דאמר קדושיה תלוין אי בעל אין אי לא בעל לא דמשמע בלא בעל אף קדו' דרבנן אינם וזה פשוט דק"ד יש מסוגיא דנדה וכן מבואר בש"ג. וכן נמי משמע מדלא הביא הרי"ף כלל תחילת האיבעיא אליבא דר"ג וברמ' לא נזכר כלל ספק כ"א ק"ד. ולפי הנ"י דהספק הוא בקדושי תורה אכתי לתי' הב"ש אינו מיושב דאם כפשט מדר"ז שהם אך דרבנן למה קרו להו ספק אבל ע' פר"ח י"ד כללי ס"ס כלל א' ד"ה וא"ת שם כ' דכל ספק קדו' ד"ת שרי' דמוקמי' בחזקת פנוי' ואפי' בספיק' דדינא דהוי כמו ספק חיסרון חכמה מ"מ לא חיישי' כ"א מדרבנן לדבריו לק"מ. ומה שמסיים הב"ש ובכ"ז איירי בידוע בודאי לא בעל וכו' אע"ג דליכא ע"י הן הן דברי הרא"ה וע' ריש סי' קמ"ט והריב"ש חולק כמבואר בב"י וא"כ עכ"פ לקול' דהיינו בבעל אחר שנתגדל' ודאי דמבואר סעי' ך' שאם פשט' ידה א"צ גט משני לזה ודאי צריך ע"י כדע' הריב"ש ולמעשה. אף לחומרא עדיין צ"ע. ואם לא גרשה ועמדה ונתקדשה לאחר צ"ג משניהם בהטור איתא הכא ואם חטפה אחר דרך אונס וקדשה בביאה אינה צ"ג משני ומותרת לחזור להראשון (וע' סי' מ"ד הבאתי דברי המ"ל בשם גדול אחד שמביא מזה ראיה שאם זינת' בתר ק"ד מותרת לבעל' וא"י מה ראיה דהא בדרך אונס נבעלה) והשמיט הב"י משום דכה"פ נמי השמטוהו ולע"ד נמי צ"ע דבד"ז שחטפ' דרך אונס מה אירי' שהיתה מקודשת ות"ל אפי' פנויה קיי"ל בסימן מ"ב דאינה מקודשת. גם א"י למה ענין הקפיד על קדושי ביאה וע' חדושי רמ"בן ורש"בא לפי' הראשון של הרמב"ן באמת אין חדוש בדין זה הכא ולפי' השני משמע לרב אשי בכל קדושי שבתר שנתגדלה אף שלא בעל מדצריכה גט מהראשון השני מקרי חוטף ואין צריכה גט ממנו ומותרת להראשון וע"ד זה פירש הרשב"א אלא שהתנה נמי שהשני (שבשה) עד שנתרצית להתקדש לו שלזה קוראים חוטף והקרוב מפני שא"א לעמוד על כונת תי' ר"א ואפשר לפרשו ע"ד תי' הרמב"ן הראשון שאין בו נ"מ לדינא הכא אפקוהו הפוסקים מההלכה. לא יקיים הראשון ע' סי' י' בח"מ ס"ק ב' וב"ש ס"ק ד' ובמה שכתבתי שם ומה שכ' הב"ש הכא ול"ד לסי' קמ"ו ע"ש כי לע"ד בלא דבריו אינו דומה מי שצריכה גט משני לאין צריכ' וכנ"ל בשם הטור בחוטף מדא"צ גט משני מותרת להא':
י"א האידנא כו' אחר י"ב ע' ב"ש מסיים מיהו יש לחלק והוא פשוט ומבואר דאם לא בקאינן לבדוק קיימא חזקה דרבא ועוד דהוו שני ספיקו' לחומרא דילמא יש לה ואת"ל ל"ל שמא נשרו וע' מ"ל פ"ח מה' שאר אבות הטומאה ובהגהות רמ"א א"ח סי' ת"ד סעיף ב':