היבמה שהיא ערוה ליבם כו' ואם אחד גירש לאשתו בע"מ שלא תנשאי ולא תבעלי לפלוני דקי"ל בסי' קל"ז סעיף א' דמגורשת בדיעה והלכה ונשאת לאחי אותו פלוני ומת ונפלה לפני הפלוני ליבם העלה ח"ר ריש יבמות דצריכה חליצה ולא קאמרינן בה מאחר שהיא ערוה דאשת איש על היבם כל שאינה עולה ליבום א"ע לחליצה ותפטר בולא כלום כדמטה דעת הרמב"ן ז"ל שהביא אלא כמשמעות הירושלמי דאמר תמן התורה אוסרתה עליו ברם הכא הוא אוסרה עליו כלומר דבתנאין לא איירי קרא ולא איירי אלא באיסור ערוה אבל זו שאיסור ד"א גרם לה דהיינו תנאי חולצת אעפ"י שאין מתיבמת וע' תו' בגיטין דף פ"ב ד"ה אפי' תו' יבמות דף י' סוף ד"ה לעולם:

יבמה שהיא ספק ערוה על בעלה ע' נמי מ"ל פירושו עולה בסגנון אחד עם פי' הב"ש וע' נמי פי' הב"ח שמביא הב"ש לענין הצרה כי לדינא כולם אמת ובלשון הרמ' שהוא תמיד צח וברור היותר מקובל כדכ' הטור שהוא ט"ס אלא שלמ"ל דחוק שיהא טעות נופל בשני מקומות. מפני שהיא ספק קרובת חליצתו עיין ב"ש ועיין שו"ת סימן ב':

יבמה שהיא ערוה ליבם כ' ב"ש וספק קדושין או גרושין היינו בזרק לה גט או קדו' וספק קרוב לו או לה הוי ספק ד"ת וע"כ היינו בספק המציאות איך הי' שהרי בתר הכי מזכיר בפרטות ספק דתרי ותרי וספק דחד וחד וא"כ תמוהים דבריו דאיך אפשר דספק דמציאות יהא ספק דאורייתא ולא נימא ד"ת אוקמה אחזקה ותרי ותרי שהוא מחלוקת בגמרא וקצת פוסקים וע' ערובין דף ל"ו ע"ב מחליט שהוא ספק דרבנן ותו דלמה שהביא סי' ל' ס"ק ח' בהיחלט בשם הג"א אבל אם הי' לעדים ספק אם הי' קרוב לה אין חלים קדו' דהוי כאלו קידש בלא עדים אדרבא צרתה אפילו מתיבמת אבל ע"ש כי כבר הבאתי שם הרשב"א שחולק והעיקר שאף זה להרשב"א אינו אלא ספק דרבנן וע' סי' ו' סעיף י"ד ודוק:

תצא מהבעל בגט משום ספק דילמא קדו' תופסין ביבמה לשוק ובחליצה מהיבם וע' סי' קנ"ט. ואף דשם מבואר דהיכי דיכולה לישאר תחת בעלה א"צ גט קודם החליצה כאן נלע"ד לעשות דוקא כסדר הזה הגט מבעל והדר החליצה:

דינא כדין הערוה ע' ב"ש ומה שדחה ראיות הב"ח דדוקא לחומרא הוי אונס בכהן כרצון בישראל ולא לקולא כמ"ש תו' לענין ספק זינתה לע"ד אינו מספיק כלל לא מיבעיא למשמעות התו' דבספק סוטה אין הבעל לוקה עלה דאינה דומה בשלמא לענין איסור יש לחלק בין חומרא לקולא אבל הכא דכהן לוקה מה"ת להפריד אלא אפילו לח"ר דף י"א שהוציא ממס' סוטה דבעלה לוקה אף בספק סוטה מ"מ אינו דומה דדוקא בספק שייך לומר חומרא וקולא בדאורייתא ולא בודאי ובל"ז אין זה מספיק כי היש"ש לא הרגיש כלל בראי' זו ומביא להלכה סוגיא דסוטה דמבואר שם דאפילו מתיבמת כי שם איתא שאשת כהן שנאנסה ויש לו אח חלל שמותרת לו אף להתיבם ומכ"ש שזקוקה לחליצה הרי דאפילו לקולה אין דינא כטמאה ומותרת להתיבם אמנם המ"ל פ"ו הרגיש בסתירות הסוגית (ומה שכ' ואולי דס"ל דלא אמרינן טומאה כתיב בה אלא בטומאה דכתיב גבי לאו לא הבנתי דהא כהן לקי משום לאו זה) ולע"ד לפ"ר מזה ראיה לשטת הראב"ד דסוגית דסוטה פליגא על דינא דרב ואז הכל ניחא. אמנם מה שהניח הנ"י בצ"ע אם צריכה חליצה לע"ד הפשוט דלכ"ע צ"ח ואי משום דמסקי הסוגיא דאשת כהן כדקיימא קיימא מ"מ לא עדיפה מן מחזיר גרושתו משנשאת להסוגיא דף י"א ע"ב דאף אם אין מקרא יוצא מידי פשוטו ואחרי אשר הוטמאה אף עלה קאי מ"מ כתבו התו' ד"ה צרתה מאי דפשיטא להו דאין לפוטרה מן החליצ' כיון דעיקר קרא דטומאה בסוטה כתיב ולא במחזיר גרושתו משום דלא מצינן למקרי טומאה נשואי גרושה כן אמינא דאין לפטור אשת כהן שנאנסה מחליצה דלא מצינן למקרו ביאת אונס טומאה דהא כתיב ולנערה ל"ת דבר לכן אף דגלי לן קרא גבי כהן דכדקיימא קיימא מ"מ עיקר טומאה ברצון כתיב וכן מדויק ל' רב צרת סוטה אסורה והרי איירי בודאי נבעלה ומה ענין לכנותה בסוט' שהיא ספק הוה לי' למימר צרת טמאה או זונה אלא שבא להורות דוקא על המזנה ברצון שעל שם זה נקראת סוטה כדפירש"י ז"ל בהתורה ופשוטו של מקרא כי תשטה מדרכי צנועות ולמעוטי אנוסה אפילו אשת כהן שצ"ח. והיא וצרתה פטורות ואם הזונה עברה ונשאת אחרי בעלה להבועל ומת בלא בנים או שנשאת לאחיו של הבועל ונפלה לפניו עיין מ"ל פ"ו:

הג"ה ויש להחמיר יראה לע"ד דוקא בדאפשר בחליצה אבל אם החלוץ הלך לו ולא יוודע מקומו או זולת זה במקום אונס דלא אפשר בחליצה והוא במקום עגון מודה הרמ"א דיש לסמוך על הרי"ף ורמ' ורא"ש והה"מ וטור וש"ע ואף דיש"ש והב"ח נמי מחמירים מטעם אחר מ"מ רוב מנין ורוב בנין המקילים ובפרט שהראב"ד עצמו בהשגות שתק משמע דלא רצה לחלוק למעשה וע' סי' י"ז בח"מ ס"ק ל"א. ואולם כ"ז בזינתה עם ישראל אבל עכו"ם צ"ע קצת יותר מטעם תה"ד שפקפק ע"פ דברי ר"ת שבסי' קע"ח וע"ש. ומה שכ' תו הרמ"א ז"ל ולכן וכו' אע"ג שודאי זינתה לע"ד ודאי זה יש לתפוס לחומרא שלא תתייבם צרתה אבל להשתמש בקולה דהרמ' ודעמיה לפטור מחליצה בודאי א"א לתופשה לו דאי זינתה זולת בנשאת. וע' ב"ש כ' על הב"ח ודבריו תמוהים ולע"ד הדין עם הב"ח דלשטת תוס' דף י"א שהוכיחו מדין מחזיר גרושתו דלא נקראת ח"פ אלא היכי דקלשה הזיקה משא"כ מחזיר גרושתו כיון דמד"ת זקוקה לחליצה כמו שהיתה זקוקה לפטור מבעלה בגט אינה נקראת ח"פ וכל ח"פ המוזכר משום זה נקרא ח"פ כיון שאינה מתייבמת משום לתא שדומה לדבר שפוטר מחליצה ויבום זאת הוה קלשה זיקא ונקרא ח"פ והכי מבואר בדבריהם ריש פ' ארבע אחים וא"כ מה שכתבו שם שסוטה דרבנן קרי לה הירושלמי ח"פ משום שדומה לסוטה דאורייתא. הרי כתבו דדמיא נמי לסוטה דאורייתא דאין בה זיקה דטומאה כתיב בה כעריות והיינו לרב בתלמודן משא"כ לסוגי' דסוטה דאף סוטה ודאית זקוקה מדאורייתא לחליצה פשיטא דלשטתם אף חליצת סוטה ודאית חליצה כשירה היא כמו חליצת מחזיר גרושתו דהא לא קלשה זיקה אף שאסורה להתיבם ד"ת וא"כ שפיר כ' דלשטת תו' פטורה צרתה דהא לשטת הראב"ד אף חליצת סוטה ודאית הוא חליצה כשרה לשטתם וא"כ נהי דמחמרינן דלא כהראב"ד מ"מ בחליצת חדא נפטרה אידך ממ"נ אם הלכה כרב ל"צ כלום ואם הלכה כסוגי' דסוטה היא חליצה כשרה כיון דלא קלשה זיקה וע' ח"ר דף י"א סוף ד"ה ר"ש אומר: