אפי' מת ל' אפי' צ"ע דאדרבא כשהוה חי בזמן הבית לא היו מפסידות אלא ארוסות ודומיהן דלאו בת השקאה היא אבל נשואות היה מחויב או להשקותה או ליתן הכתובה ואך בזמן הזה הוא דיוצא בלא כתו' כמבואר בהרמ' ובהטור סי' קט"ו מפני שהיא דומה לארוסה ואלו מת אף בזמן הבית היו היורשים פטורים למה דקי"ל כב"ה דשטר העומד ליגבות לאו כגבוי והנה התו' סוטה דף ך"ה ע"ב ד"ה ב"ה אומרי' הניחו בספק מה דינה בצ"ב לשיטתם שפירשו אם ודאי זינתה הפסידה הצ"ב ואינה נוטלת מה שבפניה כ"א נ"מ ולהכי נסתפקו במת והיה בספק זנתה אי נימא מדהיא בחיים כולם בחזקתה ותטול כולם או דנימא מדהם באחריות הבעל שייך חלוקה ולמה דפסקינן בסי' קט"ו סעיף ה' דאפי' צ"ב שבפניה נוטלת אפי' ודאי זינת' תו אין ספק אין ע"ש בדין נדונית כספים וצ"ע ואולם יראה לע"ד דעד כאן לא נסתפקו אלא בזמן הבית שלולא שמת היתה בת שתיה משא"כ האידנ' אף שהוא חי דדינה כארוסה שמבואר הטעם ריש פרק ארוסה בתו' בשם הירושלמי יודעת היתה שאין ארוסה שותה ולמה הכניסה עצמה למספק הזה המרובה בשביל לפוסלה מכתובה א"כ דינה ודאי שוה לזינתה ברור דמה בכך שלא זינתה הא מ"מ היא גרמה במעשיה שתאסר עליו מספק ויודעת שאין לה השקאה נמצא שלא מטעם הספק זינתה הוא דמפסידה ולהכי אף ב"ש מודו בארוסה אף דסברו דכגבוי דמי והיא המוחזקת (וע' ש"ך ח"מ סי' ש"ו ס"ק י' וכמדומה יש ראיה לדבריו ממה דמודו ב"ש בארוסה) וה"ה בכל מה שמפסידה בזינתה ודאי מפסידה נמי בכה"ג ומטעם זה נמי תפשוט לע"ד דהאידנא אין מועיל לה שום תפיסה ואפי' שלא בעדים דמה בכך דנאמנת במגו שלא זנתה מש"ה אכתי אינה ניתרת לו ומדהוא אסור בה ע"י מעשיה הפסידה כתובתה ומוציאין מידה ובזה שפיר הקשה הב"ש ס"ק י"א דאין נ"מ האידנא:

והוא קטן מבואר ברמ' דהיינו פחות מבן ט' הא בן ט' ויום אחד מדאוסר אשתו בביאתו כמבואר סנהדרין דף נ"ה ע"ב אף מקנ' על ידו וספק בן ט' עיין סימן ו' סעיף ט':

קטנה וכו' יש מי שכ' שאסורה לבעלה הוא הרמ' פ"ג מה' א"ב ומשיג עליו הראב"ד בפרק ב' מהלכות סוטה מיבמות דף ל"ג ע"ב דקאמר הגמרא הא ל"ק פתוי קטנה אונס הוא וכ' ה"המ הלכות א"ב הנ"ל דהרמ' סובר הך סוגי' דרך דחיי' נאמר ומסיים ומעתה צרכינן אנן ראי' גמורה לדברי רבינו ובקשתיה ולא מצאתי והמ"ל פי"א מה"א ה"ח תוך דבריו ד"ה הן אמת כ' על דברי הה"מ שהוא דחוקים ומלבד זה כ' לא ידעתי מה יענה הרב בסוגי' דיבמות דף ס"א דאמר רבא טעמי' דר"א דכהן לא ישא קטנה דחיישינן שמא תתפתה עליו והקשו א"ה ישראל נמי ותרצו פיתוי קטנ' אונס הוא. ולע"ד משה אמת ותורתו אמת וביבמות דף ס"א רבא לשיטתי' דאיתא סנהדרין דף נ"ה ע"ב בעירב המנונא ישראל הבא על הבהמה בשוגג מהו שתהא הבהמה נסקלת תקלה וקלון בעינן או דילמא קלון אעפ"י שאין תקלה אר"י ת"ש בת ג' ויו' אחד מתקדשת וכו' ואם בא עליה אחד מכל עריות מומתי על ידה והיא פטור' אי מכל עריות ואפי' בהמה והא הכא דקלו איכא תקלה ליכא וקתני נסקלת כיון דמזיד היא תקלה נמי איכא ורחמנא הוא דחס עלה דידה חס אבהמה לא חס. אמר רבא ת"ש בן ט' ויום אחד כו' ופוסל את הבהמה מע"ג מזבח ונסקלת על ידו והא הכא קלון איכא תקלה ליכא וקתני נסקלת כיון דמזיד הוא תקלה נמי איכא ורחמנא הוא דחס הרי דרבא לשיטתי' דסובר דמעשי קטן וקטנה תקלה ליכא בשוגגי' הם שפיר תי' לדר"א דף ס"א הנ"ל משא"כ לדידן דהאיבעי לא נפטרה ולהכי פוטר הרמ' פ"א מה' א"ב הבהמה כשנרבעת לאדם שוגג וקטן וקטנה בביאת בהמה חייבה סקילה והיינו משום הספק דדילמא תקלה נמי בעינן וקטן וקטנה תקלה נמי איכא דמזידי' הם ומיחס וכו' פשיטא דממילא לענין איסורה על בעלה כמזידה נדונית דהא לא שייך חס רחמנא ואלו אנוסים הם כמשמעות סוגית דיבמות מה מקום לומר דחס רחמנא הא מקרא מלא הוא ולנערה לא תעשה דבר ומנאו הרמ' במנין מצות לא תעשה רצ"ד ללאו ותי' רבא יבמות דף ס"א אינו מוכרח כי ר"פ ורנ"בי משני לדר"א באופנים אחרים ולהכי נמי לא נפשט האיבעי' בסנהדרין וממילא נמי מה דמשני הה"מ הסוגי' בדף ל"ג דרך דחיי' נאמרה אין דוחק כלל דודאי י"ל פתוי קטנה אונס הוא ואז באמת הי' נפשט דקלון בלא תקלה סגי ולהאמת דלא נפשטה אסורה לבעלה. אמנם בדעת הראב"ד ע"כ לידחוק דסובר שאני ביאת בהמה דאין לה מפתה משא"כ בפתוי אנוסה גמורה היא אבל שוב אין מן התימ' אם הרמ' אינו רוצה לחלק בהכי ובאמת ל' סוגי' דיבמות דף ל"ג הא ל"ק פתוי קטנה וכו' לא משמע כחילוק זה דאלו כן מהראוי לומר הא ל"ק דהכא במה עסקינן בשנתפתה ופתוי קטנה אונס דאטו מוכרח דכל החליפו במזיד ע"י שפתו אותה בא עד שמכח זה תחשב אנוסה ועל התו' כתו' דף ט' בל"ז אין קושי' מסנהדרין די"ל הם סברו שזה בדרך דחיי' נאמר דלא נפשט האיבעי' די"ל תקלה וקלון בעינן ובקטנים איכא נמי תקלה דמזידן הם ומ"מ מידי ספק לא נפיק די"ל נמי דאנוסים הם וקלון בלא תקלה סגי ושפיר מקשו דבהצטרף עוד ספק אונס ס"ס הוא (אם סד"ד מצטרף לס"ס) וא"כ לדינא י"ל דמודו אם זינתה ברצון אסורה לבעלה מספק דבסד"ד לא מוקמינן אחזקת היתר וע' פר"ח י"ד ריש סי' ך"ט אלא בזה כנראה פליגו הרמ' ותו' כי הרמ' מפסידה נמי הכתו' משמע שסובר שבהיחלט מסיק דמזידים הם ולהכי לא נפשט האיבעי' די"ל תקלה וקלון בעינן וי"ל נמי קלון אע"פי שאין תקלה וביבמות דרך דחיי' נאמר דאלו אף דסנהדרין בדרך דחייה ושהמה באמת ספק מזידי' אנוסים נהי דמ"מ נכון מה דפוסק נמי דתפסיד הכתובה ואף שהוא חי ולקמן מוכח דבעודו חי אינה מפסדת מספק היינו היכי דטוענת ברי ומטע' דלקמן דהוו כנתחייבתי וא"י אם פרעתי אבל הכא שזינתה ברצון אלא שהוא סד"ד אם חשיבה אונס או מזיד בזה איהי נמי טוענת ספק ושטר העומד ליגבות לאו כגבוי ואינה יכולה להוציא בספק מ"מ מדלא כתוב נמי דאי תפסה לא מפקינן מינה כדרכו משמע כנ"ל:

ומכ"ש למה שהוצאתי סי' קי"ג בשם ח"ר ד"יל חלוקה בסד"ד דפרעון דמשמע כנ"ל אבל בדין האיסור לבעלה והפסד כתובה בדלא תפסה אפשר דהתו' מודים ומעתה קרוב נמי שזה ראיות הרמ' שהסוגי' דסנהדרין לא בדרך דחיי' כדכ' הה"מ שלא ניחא לו בתי' תו' כתובת וע' קונטריס הספיקות למ"י סעיף י"א ודוק. ודין קטנה בת מיאון שזינתה עיין בהה"מ פ"ג מה' א"ב ועיין במ"ל פי"א מה"א ועיי' נמי סי' מ"ד. ולכ"ע שרי' אם זינתה בעודה קטנה:

הג"ה אבל זינתה שסברה שמותרת לזנות הוי כמזידה ואסורה ואם זינתה ברצון כדי להציל נפשות אסורה. ב"ש ומבואר בתשו' שבות יעקב חלק ב' סי' קי"ז דאפילו עשתה הצלת עצמה מיראתה פן יהרגנה נמי אסורה איברא אם ביאתה ג"כ הי' באונס ממש פשוט להתיר דאם נתפשה מותרת עכ"ל ור"ל ל"מ שתקפה ובא עליה דזה פשיטא אלא אפילו דומי' דאסתר תחילה שהיתה באונס דהיינו שלא היתה מתרצת עד שתבעה אחשורוש שהי' לה אימת מלכות והיתה אנוסה על הביאה ממש ושרי' לבעלה מרדכי וכ"ז פשוט אך בזה צריך לי עיון היכי דמושל או אנס גוזר עליה ביראת מיתה שתשמע לו ואף תעשה מעשה להביאו עליה וכן עשתה אם מותרת לבעלה אם לאו והיינו מדהתו' ריש הבא על יבמתו מפרשים הגירסה דתיהרג ואל תעבור באופן זה דלא הוי' קרקע עולם כיון דעבדה מעשה ואף דמבואר נמי שם והכי פסקינן בי"ד סי' קנ"ז כל מקום שנאמר יהרג ואל יעבור אם עבר ולא נהרג אע"פי שחלל השם מ"מ נק' אנוס ופטור מ"מ אפשר דמ"מ נאסרה דומי' דאנסוהו עכ"ום והשתחוה לבהמה דידי' דלמסקנת הסוגי' דע"ז לחד תירוצא חשיב שפיר נעבד באונס אע"ג דפטור ממיתה בדיעבד כיון דחייב למסור עצמו וע"ש בתו' וביבמות הנ"ל א"כ י"ל ה"ה לענין איסור לבעלה כיון דעבדה מעשה חשובה ונטמאה לבעל אך יש לחלק וכן משמע קצת מל' רמ"א ז"ל סי' ך' דבמקום דפטורה ממיתה שרי' נמי לבעלה. אך ע"ש ב"ש ותשו' ש"י חלק א' סי' צ"ד וע"ש נמי בח"מ. אמנם בל"ז יראה לע"ד נמי דברור דזו שוגגת דאומר מותר היא כי לאו כולהו נשי דינא גמירו דבאופן כזה תיהרג ואל תעבור. ומעלה בו מעל ודאי דלא שייך גבה ומסתביר דמותרת:

אשה שנתיחד' ובאה ואמרה נתייחדתי וכו' האף שמבואר בהמרדכי שהר"ש אסר אפילו גם הייחוד לא הי' ידוע אלא מפיה מ"מ משמעות המתירין אפילו היו עדי יחוד מ"מ מדקי"ל אין אוסרין על היחוד שוב נאמנת במגו דלא נבעלתי ומשמע נמי שם דרבו המתירין וטענת רבינו שמחה שהיא כיון דעברה על דת ונתיחדה שמא הפסידה מגו שלה דכיון שנתיחדה מרצונה שוב אין לה טענת אונס כההוא דפרק נערה גבי נשים דגגבי גגבי דקאמרינן ודאי שבקינהו גגבי ואזלי מנפשייה אסירן עכ"ל. לע"ד כבר מישוב בדברי רא"בי שהתירה דמשום יחוד לא הפסידה מגו דאטו כולהו נמי כו' וזאת האשה משום יחוד לא הפסידה מגו שלה כדאמרינן א"א על היחוד עכ"ל. וא"כ מה ענין להנהו נשי דגגבי גגבי דהנהו אסירו אף במכחשת ואמרה לא נבעלתי אבל זו שכ"ע מודים דא"א על היחוד וע"י אמירתה נאנסתי הוא דתאסר מה"ת לומר דאינה נאמנת במגו דאי בעי שתקה. אמנם זה אין להקשות על סברת ר"ש מדאיתא ריש פרק אין מעמידין ולא תתיחד אשה עמהן מפני שחשודין על העריות ומפרש בגמרא שהרבותא אף דאשתו עמו דבישראל שרי ומקשה ות"ל משום שפיכות דמים וק' הא משמיענו דיש ביחוד עמהם אף באשתו עמו חשש ערוה נוסף על הש"ד ונ"מ דאם עברה ונתיחדה ובאה ואמרה נאנסתי דאסורה משא"כ אלו אין חשש ערוה רק משום ש"ד מה"ת דתפסיד המגו ומי גריעה מחשודה על שארי איסורים שאין בם משום לתא דזנות דאטו ס"ד דמש"ה תפסיד המגו אלא משמע דאף השתא שחשודי' על עריות מ"מ לא הפסידה המגו דזה אינו דבל"ז לכ"ע ק' דיש נ"מ במה שחשודים על עריות לענין שתקרא עוברת על דת שמפסדת הכתו' כמבואר סי' קט"ו אלא ע"כ דרוצה לאשכוחי נ"מ מרווח אף לענין האיסור לכתחילה וק"ל. וע' סי' ו' וסי' ס"ח:

מי שהוציא קול וכו' ואם גירשה מחמת כן ושוב רוצה להחזירה ע' סימן קט"ו:

שמע העם מרננים אחר הקינוי וסתירה כן ל' הרמ' וטור וכתוב הכ"מ ויש לתמוה שלעיל כ' דבקינוי וסתירה תצא בלא כתו' וכאן שמלבד הקו"ס שמע שהעם מרנני' אחרים וכו' כ' שיוציא ויתן כתו' די"ל דהכא בשלא הי' בהסתירה אלא עד אחד וכן פי"רשי:

ויש לתמוה על תמיהתו דהא הרמ' כותב אף הבלתי נהוג ומה שכתב בהלכה ב' כ' דבזמן הזה שאין מי סוטה תצא בלא כתו' ודין זה מעתיק מן הש"ס שבזמן הבית שלולא שמע הרנון הית' בת השקאה ומפני הרנון שאין המים בודקין אותה נאסרה עליו והיא הא טוענת שהרנון שקר סובר אליבא דר' יהושע שאינה דומה לארוסה או לבזמן הזה שיודעת שאינה בת השקאה ומ"מ נסתרה לפיכך אבדה כתו' אבל זו לא ידעה בשעת הסתיר' שתבא לידי רנון ולהכי יש לה כתו' (ותו הא כותב דין זה בחדא הלכה עם ראה הוא הסתירה ודומי' דהכי ששמע העם מרננים משמע שאין יכול לברר הרנון אלא מפיו עליו מזהיר שאסור בה ואין יכול להשקותה ומחויב בהכתו' דומי' דראה הסתירה) אלא מן התו' משמע שמדמו זו שאחר הקינוי וסתירה מרננין בה לארוסה ודחקו עצמ' מההוא טעמה או לגירסתם או לגירסת רש"י לפרש דר"י שהרנון הוא קודם סתירה אבל כונת הרמ' הא מבואר בפי' המשניות שז"ל מי שקנא לאשתו ונסתרה אמר ר"א ואפילו יש לו ראי' מצפצף העוף שהיא נבעלה אינו מותר להשקותה ולא להשאר עמה אבל הוא נפטר שיוציא ויתן כתו' ור"י אומר עד שישמע הטוות ללבנה והוא בתכלית הפרסום והעסק בדבר בני אדם עד שידברו בדבריהן ויאמר פלונית שקנא לה עם פלוני ונסתרה עמו כבר זנה עמה אז מוציא ויתן כתו' והלכה כר"י הרי להדי' שפירש דלא כרש"י ותו':

ודע שפירשו הכי דר"א לשיטתי' ועוף הפורח היינו עד אחד על הסתירה והברירה בידו או להשקותה או להוציא בכתו' אבל מ"מ אסורה עליו ע"י סתירה בתר קנוי דעד אחד ור"י לשיטתי' ופליג שאינו חייב להוציא ע"פ עד אחד דסתירה אלא עד שישאו ויתנו בה ומדפי' מיהו כשישאו ויתנו וכו' הבינו התו' בקושייתם דר"ל ואז אם הרנון הזה בתר הקינוי ועדי סתירה תו אין המים בודקין ומדהיא אסורה עליו הוא בהיכרח להוציאה ליתן הכתו' וקשה להו דליהוי דינה כארוסה ותפסיד הכתו' (לע"ד רש"י ז"ל בזה בחדא שיטה עם הרמ' שאינה דומה לארוסה וכנ"ל ואינו מחולק עם פי' הרמ' אלא בדר"ח) ולהכי גרסו משקינא לה אפי' וכו' ומפרשים לדר"א שאינו אלא מצוה לגרשה מיהו כתבוה גובה הואיל ולא נסתרה וע"ז פליג ר"י דעדיין אף מצוה ליתא ובגרושין עד שישאו ויתנו בה בתר הקינוי בלא סתירה ולהכי שפיר דמחויב בכתו' כיון דאינו אלא מצוה נמצא לגירסתם יש נ"מ לדינא שאחר קינוי בלא סתיר' מצוה לגרש' משיש' ויתנו בה וזה ודאי אינו בכונ' הרמ' וטור ולבסו' מסקו ומיהו מצינן למימ' הא דאמרינן אין המים בודקין אות' לאחר שישאו ויתנו בה דוק' לאחר קינוי עידי סתיר' לר"י אבא כאן אין ע"ס אלא שמוזר' בלבנ' נו"נ בפרצות' וכת' המהרש"א והוא דוח' לומ' בלא עידי סתיר' שמשקין אותה (ר"ל שלדבריה' שמפרשי' פירש"י בדר"י בלא עידי סתירה והפי' בר"י סתמא כמו לר"א וכמו שלר"א בעד א' דסתירה הבריר' בידו להשקותה כן לר"י וזה באמת אינו דוחק אלא נמנע להשקותה בלא סתירה וגם ברש"י מבואר דאינה בת השקאה לר"י) ואם נימא דאין משקין אותה אלא דבכה"ג יוציא ויתן כתובה א"כ לא הוה מילתא דר"א ודוק וא"י מה ק' לי' בזה שאינו דומה הא זה מפורש ברש"י שאינו דומה בדר"א פירש מיהו וכו' ויותר מזה הי' לו להקשות הא לפירש"י מבואר בדר"א שחייב לגרשה ולא מצוה לבד ובאופן זה ודאי שזה ענין דר"י לדר"א שמחויב לגרשה וא"כ מה פעלו במה שכתבו אבל כאן אין ע"ס הא בין כך ובין כך היא אסורה עליו בחיוב לר"י ע"י הרנון ולדעתם תפסיד הכתו' ואולי אף זה נכלל בדברי המהרש"א לכן פירוש' ברש"י שגבה מני ודברי הב"ש קצרים ואיני יכול לעמוד על סוף דעתו והכ"מ פירש דר"י סובב על ר"א ודקאמר דעוף הפורח דהיינו ע"א בסתירה אינו מזקיקו להשקותה וגם אינה נאסרה אלא עד שישאו ויתנו בה בתר הסתירה דע"א בזו מודה ר"י דנאסרה ובת השקאה אינה ומ"מ נוטלת כתו' וק' נמי על פירושו דהא מוכרח להודו' שר"י ור"א עכ"פ מן איסור גמור איירו ולא מטע' מצוה כדפירשו תו' לגירסתם וא"כ ע"כ נמי דלא חש לקושי' תו' דתיהוי כארוסה אלא דסבת הרנון כיון דמעלמא אתא לא חשובה היא הגורמת האיסור לבד כארוסה וא"כ מה דחקינן לפרש ברש"י שהרנון לר"י בתר סתירה דע"א דהא א"כ למותר מה שכ' מיהו וכו' להורות דאינה בת השקאה מצד הרנון ות"ל דאינה בת השקאה מפני שלר"י צריך ב' ע"ס להכי נלע"ד במחילת כ"ת ודאי בחנם הוסיף לפרש בהרמ' דאיירי בתר סתירה דעד אחד כבש"ע. אלא אפילו בהטור דעליו שפיר ק' קושי' הכ"מ דכבר כ' נמי בסימן קט"ו דהאידנא בתר קו"ס לחוד אבדה כתו' מ"מ נלע"ד יותר לדחוק דהעתיק המבואר ברמ' לבזמן הבית כאשר מעמיד נמי כל דיני עידי טומאה דבתר סתירה וע' ב"ש ס"ק י"ב וגם י"ל שמעתיקו בכיון כדנאמר בהרמ' להורות שזה המכוון בדברי ר"י ולאפוקי ממה דנפק לדינא מגירסת תו' כנ"ל והב"ה שהעתיק דברי כנה"ג צ"ע והספר א"א ודוק:

בא עד אחד ע' ב"ש כתב שוב ראיתי בתו' כו' ובי"ד סי' קך"ז מחלק בש"ך מסברא דעצמו כן ואני איני רואה שום גניבות דעת תו' בזה והש"ך בעצמו מביא שם דברי התו' אלא שהתו' מבארים לעולא גופי' אף דסובר דבדאוריי' אף בבת אחד שייך שהאמינו תורה כתרי מ"מ בדרבנן מודה שצריך דוקא בזה אחר זה:

אבל מה נקרא זא"ז סתמא מסכימי' ביבמו' ובכתובו' עם דבריהם בסוטה שמפרשים אף דין דהכא דאינו נקרא זא"ז אלא בשקבלו עדות הראשון והורו ע"פ עדותן ועש"ך מחלק מדנפשי' כדכ' הב"ש מדעתו שאף לענין זה יש חילוק כי בדאוריי' מקרי זא"ז אף שעדיין לא נתקבל עדותו ובדרבנן דוקא ע"י קבלה והוראה ומה שמסייע הש"ך שם להמהרי"ק בעובדא דשוחט מפני דהוי בדאוריי' אף בבת אחד מועיל דליהוי כשנים מן התו' צ"ע כי זה לא כתבו תו' אלא לעולא בסוטה והרי אין הלכתא כותי' הכא אלא כר"ח ולזה אדרבא משמע דמיאנו התו' בחילוק הש"ך נמי לענין זא"ז משום דר"ח דפליג ואמר תני הי' שותה ואינו סובר לחלק אלא אף בדאורייתא אינו נאמן כשנים אלא בזא"ז נמי לא מסתביר כלל לחלק כמה שיקרא בזא"ז ומצריכו אף שם הוראה בנתיים אך מ"מ דעת הרמ' וטור משמע קצת כסברת חילוק אף לר"ח וצ"ע אפי' עד הטומאה הקשה הב"ש למ"ע כותב זה הש"ע לדידן וע' סעי' א' ואולי י"ל דיש ללמוד מיניה להיכי דיש רגלים לדבר אופן אחר מאופן קו"ס דיש לקבל עד טומאה יהיה מי שיהיה ולכל הפחות להחמיר עליו להוציאה:

אבל לא להפסידה כתובה כאן כמעט יש יותר לתמוה דהא האידנא כבר הפסידה ע"י הקו"ס וע"כ נמי לידחוק כנ"ל דנלמד מיניה לענין רגלים לדבר אף שלפעמים יש להאמין אף אותן נשים לאוסרה מ"מ בשום ענין לא להפסידה כתובה והנה סעי' זה נאמר בל' זה בהמשנה פ' מ"ש ובהרמ' הרי אלו נאמני' ולא לפוסלה מכתו' אלא שלא תשתה ויש לתמוה נהי דאינה דומה לארוסה והדומין לה שאף בזמן הבית מדלא היתה שותת אבדו כתובתן וכן להנשים דהאידנא משום דבדדהו שייך טעם הנאמר בתו' כנ"ל בשם הירושלמי וגם בתו' יבמות דף ל"ח ע"ב ד"ה ב"ש יהבו טעם דאית לחושבה בעוברת על דת כיון שאין יכול לבדוק וכל זה אין בזו שטוענת הנשים האלו אינן נאמנות עלי' מ"מ אכתי ק' ומ"ש ממה דקי"ל כב"ה אם מתו בעליהן עד שלא שתו אבדו כתו' ע"י הקו"ס מטעם דכל שטר העומד ליגבו' אינו כגבוי וה"נ מה בכך שאין הנשים אלו נאמנות להפסידה הא מיד שנאמנת שלא לשתותה מה לי אם אינה בת שתיה ע"י מיתתו ומה לי מכח הנשים סוף כל סוף היה לה קו"ס בעדים ותפסיד הכתו' לב"ה מדאינו יכול להשקותה ולע"ד אין בידי ליישב קושי' זו אלא באופן זה דדוקא לגבי היורשים הויא לה איהו ספק והיורשים ודאים שהממון ירשו בברור ואלו זינתה ונפטר הבעל מכתובתה מעולם לא חל שום חיוב עליהם כי טרם שירשו ממון אביהם כבר נפטר משעבודו ואף דהיא טוענת ברי ואינהו שמא מ"מ לגבי דידהו הוי כא"י אם נתחייבנו דאם אבינו נפטר לא נכנסנו מעולם בשעבוד משא"כ לגבי הבעל עצמו מה בכך שהיה קינוי וסתירה והיא אינה בת שתיה אכתי היא טוענת ברי ואיהו שמא דהוי נתחייבתי וא"י אם פרעתי דלכ"ע חייב ובזה ניחא שהירושלמי הנ"ל בארוסה לא לבד טעמא דב"ש אתא אלא דשם מדהוא חי מוכרח לטעמים אף לב"ה והכי מוכח מתו' בסוטה דף ך"ה ד"ה ב"ה וא"ת מ"ש מפלוגתא דר"ה ור"י דאמרי במנה לי בידך והלה אומר א"י חייב וק' למה לא הקשו לכ"ע דבא"י אם פרעתי הא לכ"ע ס"ל ברי ושמא ברי עדיף אלא ודאי דלגבי יורשים חשוב א"י אם נתחייבנו ושפיר א"ל אם טעם דין זה משום דחיוב ברור ופרעון ספק הא התו' משנו וי"ל מאחר שהתורה עשתה ספק עד שתשתה אינה יכולה לטעון טענת ברי וא"כ מה בכך דפרעוני ספק הא קי"ל דאף בדטענו שניהם ספק על הפרעון דפטור כמבואר בח"מ סי' ע"ה סעיף י' ובש"ך שם ס"ק נ"ז ואף דשם מבואר נמי דבשטר היכי דשניהם טוענים ספק בפירעון דחייב ע"כ היינו מכח שהשטר מסייע דאל"כ שטרך בידי מה בעי אבל הכא דלא שייך הוי לענין זה כמע"פ ששניהם טוענים ספק בפירעון דפטור (וע' סי' קי"ג הבאתי לזה ראיות מפירש"י) דזה לק"מ דהתו' לא כתבו אלא שאין לברי זו חשיבות דטענת ברי לענין להוציא ממון מכחה אף בא"י אם נתחייבתי אבל בא"י אם פרעתי שחיובו הברור לו רובץ עליו עד דידע ודאי שפרע אלא דאם גם התובע מסופק על הפירעון מפני שאין לו תובע בברור פטור מטעם שאין מוציאין ממון בטענת ספק אבל הכא מ"מ הא היא תובעת ברור ופשיטא שחייב ומלבד זה מה דדחקו התו' היינו למשמעות הסוגיא דכתובות דף ט' דר"ה ור"י איירי אף בטענת הלוה דלא הוה ליה לידע אבל למסקנתם שם ופר' הפרה דהוי מצי למימר וליטעמך ור"ה ור"י לא איירו אלא בשמא גרוע אינם מוכרחים כלל ומזה יש לפשוט מה דמיבעי לי במה דקי"ל בח"מ סימן ק"ח דמע"פ אף בעדים אינו נפרע מיתומים אלא באופנים ידועים וחדא שמתיה ומית ונסתפקתי אם האב טען נתחייבתי וא"י אם פרעתי ונתחייב וסירב ושמתוהו ומית אם היורשים חייבים ונתעוררתי לספק זה על פי טעם הדין שמבואר שם בהטור על כתב יד שאלו היה אביהם חי היה נאמן לומר פרעתי ואנן טענינן להו והוקשה לי מה בכך שאנן טענינן הא מ"מ כל נאמנות האב היינו מפני טענתו בברי פרעתי וזה א"א לו לטעון עבורם אלא שמא פרע ולו יהא הם עצמם כך טענו נמי יתחייב' מדהוו כא"י אם פרעתי אלא סברתי דטעמ' דמילת' משום דלגבי יורשי' הו' תמיד' א"י אם נתחייבנו ואלו הם טענו שמא פרע אבינו נמי פטורי' וא"כ באופן הנ"ל נהי דאביהם כל זמן שחי היה חייב מ"מ השתא מת והוה לגבי היורשים א"י אם נתחייבנו ופטורים אך מפני שלא היה לי ראיה דחיתיו ואולי מ"מ טעם הדין פשוט דאנן במקום אבוהן כאלו הוא חי וטוען ברי וכדמוכח מטעם רש"י להבא ליפרע מיתומים לא יפרע אלא בשבועה שהוא משום דאנן טענינן בעבורם אשתב' לי וע' ריש סי' צ"ו והרי שם נמי פשיט' דלא מצי משתב' לבע"הש אלא בטענת ברי (וצ"ע בפלוגתא דח"מ בסי' קל"ג בהג"ה סעיף ה') אבל באופן הנ"ל שכבר טען א"י אם פרעתי ולא היה נאמן תו לא מצינן למטען בעבורם כיון שאף האב שוב לא היה יכול לטעון ברי ואף להמבואר בהגהות רמ"א סי' ע"ה סעי' ט' דאם חזר אח"כ ואמר נזכרתי שפרעתיך נאמן מסתביר דהיינו דווקא כל זמן שלא הגיע לשמתא וע"ש בש"ך אמנם לענ"ד ראיה דהא ע"כ הכא טעם הדין לגבי הירושים דהוו א"י אם נתחייבנו ופסקינן דמשמא תפסיד אף דאבוהון היה חייב מדהיה טענתו בא"י אם פרעתי וה"ה בנדון הנ"ל (ואפי' לר"ה ור"י דאמרו ברי ושמא ברי עדיף כבר מסקו תו' דוקא היכי דהוה לי' לידע ולא ביורשים דאין להם לדע' במילי דאבוהון) וזה נמי מכח דהיכי דהחיוב ודאי והפרעון ספק שחייב ואפי' לא הוה ליה לידע דאל"ה מה טעמא דהבעל חייב הא לא הוה ליה לידע וזה דלא כדעת המ"ל שהבאתי סי' קי"ג שכותב בפשיטות דהיכי דלא הוה ליה לידע פטור ואולם מחדש ראיתי בספר או"ת סי' ע"ה ס"ק כ"ב מביא דעת המ"ל הנ"ל בצירוף דעת הרד"בז וספר זה א"א וצ"ע כי לע"ד דין דהכא ראיה נכונה היא (אם לא שנדחק מאוד לומר דאף גם מת עד שלא שתתה דאינה נוטלת כתו' מ"מ אם תפסה לא מפקינן מינה וזה מסתביר וע' סי' קע"ז סעי' ה' ואף דהרמ' אינו מבאר אין בכך כלום כי אינו נוהג האידנא ודי במה שהעתיק המבואר ואם כן י"ל מה דנאמר הכא ואינן נאמנות להפסיד כתו' היינו אך שלא יהא להן נאמנות גמרו לענין אם תתפש אבל מ"מ דינה ממש כדין מה דע שלא שתתה שכל זמן שלא תפשה אינה נוטלת אבל ל"מ כלל הכי סתימות ל' המשנה והר"ם וכל המפרשים) תו כ' שם התומים שדעת התו' נמי משמע הכי מדמחלקים כדעת ר"ה ור"י בטענת א"י אם נתחייבתי ולע"ד לא קרב זה אל זה דשם הטעם מצד ברי ושמא וצריך להיות ברי טוב ושמא גרוע משא"כ בטענת פירעון הטעם שמע מידים אותו בחזקת חייב אין בזה שום נפקותא ומה שכ' דאל"כ הא דפרכינן וכו' כל מעיין יראה שעל ראיה זו א"צ להשיב ומה דמייתי ריאה מתו' ורא"ש פ' הפרה דמדלא ס"ל דחיות הש"ך שבסי' ע"ב גבי מחויב שבועה וא"י קשה עלייהו מ"ט דיורשים פטורים בספק פרעון של אבוהון אלא מטעם דלא הוה לידע זה כבר מבואר בהנ"ל דהטעם גבי יורשין דחשיבו תמיד א"י אם נתחייבנו ע"י שמא פרע אבוהן ולא שייך גבייהו לומר שמעמידן אותן בחזקת חייבים אמנם בעה"ת שער ל"ח שמביא מבואר להדיא דלא כדעתי אלא דאדרבא אף יורשים חשיבו כנתחייבתי וא"י אם פרעתי ומוכרח באמת מכח קושייתי הנ"ל שנתקשה לי זה כמה למה נטען להם לתי' משום דלא היה להו לידע ומוכרח מיניה דאף בטענת א"י אם פרעתי אינו חייב במקום דלא ה"ל לידע אבל צ"ע בגוף הספר ומה שכ' תו ובהכי ניחא ג"כ דברי התו' כתו' דמה הקשו דהא ס"ל ארוסה יש לה כתו' א"כ תיכף משעת ארוסין נתחייב בכתו' והוא יטען דילמא זינתה אח"כ והיא טוענת ברי לא זניתי א"כ הוה ליה א"י אם פרעתי וחייב וכו' לע"ד אי מש"ה לא אירי' חדא די"ל הכי מקשו מה דוחקי' לומר מקח טעות לא לגמרי לוקמה כדרך כולי עלמא שכותבין בשעת חופה תוספת וכוללים עם המנה ור' שאז מסקינן בכתו' דף מ"ד אחולי אחלה לשעבוד קמא וכן פסק הטור סימן נ"ה דאם ניסת וכלל ונתארמלה בין עיקר בין תוספת אינה גובה אלא מזמן הנשואין והיינו משום דמחלה שעבוד קמא א"כ הדר אם זינתה בין ארוסין לנשואין שפיר לא נתחייב כי השעבוד ארוסין מחלה ושל הנשואין הי' בטעות ותו דידוע דרך רבותינו בעלי תו' ז"ל להוציאם דינן מפלפולם על דרך מדכמעט סלוק באיבעי' דלא נפשט אם ארוסה יש לה כתו' שלא יהא מוכרח לומר דאמוראי' אלו ס"ל ברור דיש לה וכבר מביא בעצמו הוכחה ברורה מנ"י וטור וש"ע סי' ע"ב דלא כהרדב"ז ומה שכ' תו' וא"ל א"כ הא דאמרינן וכו' עד גמירא בפרט זה כל מעיין יראה שהדברים מגומגמים והפשוט כדכתיבנא ומעתה יראה לע"ד נמי מה שהכריע שם בהפלוגתא שבין פסק ה"ז לבין הרשד"מ שבש"ך סימן רל"ב לאו הכרעה מוחלטת כי אם נקרא נתחייבתי וא"י אם פרעתי אין נ"מ בין הו' לי' לדע ללא אמנם מה שחולק ריש דבריו בין ראיות הט"ז מהרמ' דשם כיון דנתן מיד תמורת הדבר שקיבל ולא נכנס שעה בחיוב הוה א"י אם נתחייבתי זה כבר מבואר נמי בתשו' פ"מ חלק א' סימן ס' בסופו ומוכרח נמי מניה ובי' דעת הש"ך סי' רל"ב שהעתיק דברי הרשד"מ בפשיטות אף שהיה לפניו מיד בסעיף הקודם הגהות רמ"א ואם אינו מאמינו שנמצא בו בדיל נשבע שא"י והיא נמי ראיות הט"ז כמבואר בספרו ואפ"ה לא נמנע מלהעתיק הרשד"מ ש"מ שמחל' בהכי והמציאה שמצא לסייע הט"ז מן ח"ר גיטן ת"ל כבר זכיתי בה אף אני והיא כתביה בגליון הש"ך שלי סי' רל"ב לעיין סי' קך"ז בש"ך ס"ק ס"ט שם מביא דברי ח"ר אלו ועכ"ז כתבתי נמי לע' סי' נ"ז ור"ל דשם מבואר דמן הטעם דאלו הי' ידע בהנהו זוזא לא היה מקבלין עדיין לא נמחל שעבוד השטר מקרי והוא נמי מלתא דמסתבר בלא ראיה דהא פשיטא דמחילה בטעות לא הוה מחילה ומה"ת לא יקרא נתחייבתי וא"י אם פרעתי דהא אם אמת שהזיוף ממנו לא פרע מעולם ובין דין הרשב"א יש לחלק ובפרט לשטת רה"פ שבסי' קך"ז סעיף י"ג שתופש הרמ"א לעיקר דהיכי שהודה בפני עדי' אינו נאמן לומר טעיתי אפילו במגו (והרשב"א עצמו שם תופס שטה זו לעיקר אף דתחילה כ' שאפשר לומר דמשום הקנין אי' מגו ע"ש) ושפיר כ' ולא דמי למנה הלויתני וא"י אם פרעתי דהכא הא אמר ליה ודאי פרעתי' משום דאף אם הנפקד היה אומר שטעה לא היה נאמן אף במגו ומשום דלא עביד אינש להודות לפני עדים בטעות ושפיר חשוב פירעון ודאי ואין עליו לספוק בפרעונו אלא דאת הוא דאמרת דמשתכח ביה טעותה ההוא טעותא לא ידענא ליה ואת דאודית לאו כל כמינך לחיובי לדידי כי זה ודאי חיוב מחודש שממציא ולולא דברי המקבל אין מקום לספק אבל בנמצא זיוף מטבע שהוא ענין דשכיח וע"י מגו ודאי דמהימן כמבואר סי' נ"ז הנ"ל ה"פ נמי אם אין יכול להכחישו ברי אפשר דהוי נתחייבתי וא"י אם פרעתי דחייב כפסק הרשד"ם ומסקנת הפ"מ ועדיין צ"ע כי בודאי אלו היה דברי ח"ר ז"ל שבפ' הזורק מוכרחים רימזם נמי האו"ת שפיר כי ז"ל דף ע"ח ע"ב וא"ת אדרבא הוה ליה כמנה הלויתני וא"י אם פרעתי אם לאו י"ל דש"ה דליכא רגלים שפרעו אבל הכא הרי נולד ספק זה לפניך והלכך יחלוקו וא"כ פשיטא דה"ה בנ"ז דלא מקרי ליכא רגלים שפרע אבל לע"ד לדברי הנ"ל מוכח מהכא אף דלא כחילוק זה דהא בסוטה אדרבא יש רגלים שפרע דהיינו שזנתה כמבואר בתו' ומ"מ חייב וכבר תמהתי בסי' קי"ג על קושית הרשב"א דמנ"ל לפרש דאיירי שהמלוה טוען ברי אלא מסתמא תרוייהו טוענין שמא ולק"מ ולהכי סד"ד ודאי הוה ודעתי הענייה יותר נוטה לדעת הרשד"מ ודוק:

י"א שאשת איש וכו' כן כתב הרא"ש פ"ק דכתובות מדאיתא פרק ארוסה גבי מקנין ע"י נכרי דפריך פשיטא ומשני מהו דתימא ונטמאה ונטמאה אמר רחמנא אחד לבעל ואחד לבועל וה"מ היכא דבהך ביאה אסורה לי' אבל נכרי דבלא"ה אסורה לי' לא קרינן בי' ונטמאה לבועל קמ"ל ופירש אע"ג דלא קרינן בי' ונטמאה לבועל קרינן ביה ונטמאה מבעל עכ"ל וידוע שהתו' שם בכתו' כתבו להדיא אף לעכ"ום הבועל אסורה וע' פסקי מהרא"י ז"ל ולע"ד הם מפרשים הקמ"ל הכי קמ"ל דלא אמרינן וה"מ היכא דבהך ביאה אסורה ליה אלא אפי' עכו"ם דבלא"ה אסורה לי' מ"מ שפיר קרינן נמי ונטמאה לבועל דהא אלו לא היתה אסורה ליה בלא"ה היתה נאסרה מביאה זו וע' יומא דף פ"ב בתו' ד"ה מה רוצח ולפי זה ניחא מה דתו' פ' ד"א דף ל"ה כתבו סוף ד"ה אעפ"י ומיהו גבי בועל אע"ג דלא כתיב ביה לא נתפשה יש לחלק בין אונס לרצון באשת ישראל דסברא הוא דלא נאסרה לבועל אלא כשנאסרה על הבעל (ומוכח הכי מכתו' דף ט' דמשני על דוד אנוסה היתה וע' סי' י"א) והנה בתשו' שבות יעקב מביא ראי' ברורה שאפילו זינתה עם שנים זה אחר זה תחת בעלה דנאסרה נמי על השני מסנהדרין ד' מ"א דמק' והא יכולין לומ' לאוסר' על בועל השני באנו ול"ק הא כיון דלא קרי' בביא' שנית ונטמא' בלא"ה אסור' לו לא קרינן ונטמא' לבועל דכב' קמ"ל דמ"מ קרינן שפיר ונטמאה לבעל משום דאלו לא היתה אסורה לו היתה נאסרה מביאה זו ומשא"כ בביאת אונ' דודאי לא שייך ונטמא' לבעל אף ל"ק ונטמאה לבועל אבל לפי' הרא"ש דהקמ"ל הכי דאע"ג דלא קרינן ונטמאה שבועל קרינן ונטמא' לבעל הרי חזינן דבאמת היכי דבלא הך ביאה אסורה לא שייך לקרא ונטמאה והרא"ש גופי' פ' נמי פרק הבע"י דבאונס שרי' לבועל ומשום דלא מצינן לאוסרה לבועל כשהוא מותרת לבעל וק' ואמאי הא קמ"ל דקרינן ונטמאה לבעל אף דלא קרינן ונטמאה לבועל ונימא נמי איפכא אף דלא קרינן ונטמאה לבעל קרינן ונטמאה לבועל ואפילו נדחק דס"ל העיקר תלי' בונטמאה דבעל ואי לא קרינן ונטמאה לבעל לא מצינן לקרוא ונטמאה לבועל אכתי קשה א"כ נמי נימא היכי דכבר אסורה לבעל דלפירושו נמי לא שייך לקרוא ונטמ' לבעל דלא קרינן ונטמאה לבועל ובביאה שנית תשתרי להבועל שני וזה מוכח מסנהדרין כנ"ל וגם מסוטה דף ך"ה דאפילו במי שנשא ח"ל דאסורה לו וקיימא מ"מ אם זינתה תחתיו אסורה להבועל מדשני ר"י מדסקרתא לו לאוסרה לבועל וי"ל דמה שהחליטו דלא מצינן לאוסרה לבועל כשהוא מותרת לבעל לא מכח ההיקש דונטמאה ונטמאה אלא מפני שהאיסור בלשון טומאתה נתלה המורה על ידי מה דעבדה איסור של טומאה נאסרה על הבעל ועל הבועל וכל שמותרת להבעל ש"מ שהיא טהורה שוב ממילא אי אפשר לאוסרה על הבועל מחמת טומאתה וק"ל:

תם ונשלם שבח לאל בורא עולם

דברי הק' מאיר פוזנר, באא"מו מוהר"ר יהודא ליב באא"ז להרב המה"ג מו' צבי הירש. אב"ד מעזריטש. באא"ז מוהר"ר בער מונק ממעזריטש. באא"ז הרב הגדול מו' ליב מונק אב"ד דק"ק גרידץ ודק"ק קראטשין. באא"ז הגאון מו' צבי הירש אב"ד פלאצק באא"ז הגאון מוה' פייטל דק"ק ווערמייזא ודק"ק ווין. באא"ז מו' פייבש באא"ז מוה' אהרן משה תאומים זצ"ל. ושם אשתו אמ"ז היתה המפורסמת מרן רבקה שטערן בת ר' ישראל הארויץ. בן מוהר"ר פנחס הארויץ: