Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer Siman 27
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
ובלבד שהיא תבין כ' הב"ש ומשמע וכו' וכן משמע בהר"ן ומגיד וכ"כ הב"ח ולא כב"י וע' בב"י כי לע"ד משמעותם כהב"י אלא שהב"ח כ' ובלבד שתבין לא קאי אלא על מה דמסיים בכל לשון ובל' הר"ן והר"מ דחק עצמו לשנות כוונתם והעיקר כהב"י אלא שהח"מ כ' בפשוט להחמיר אם קיבלה קדו' מאחר מטעם דשוי' נפשה פנוי' ובזה אפשר דאם חוזרת באמתלא דנאמנת:
הג"ה אבל האיש א"נ כ' הח"מ מל' הרא"ש וכו' האמת לפי' הב"י בהרא"ש יש לדייק הכי מדכ' דבלשונות ודאי הוא דא"נ משמע הא במסופקים נאמן וא"כ מוכרח נמי דבמסופקים אפי' הוי עסוקים ומדברים מע"ק ואח"כ אמר ל' ס' נמי נאמן להתיר וכן כ' הב"ש ס"ק ט' בשמו דהא מסיים וכל אלו הספיקות כשהיה מדבר עמה על ע"ק ואם לאו אין בהם ממש ומשמע נמי מיניה דאפי' אומרת שקיבלה לשם קדו'. וא"כ ה"ה נמי אם שניהם אומרים שלקדו' כיוונו נמי אין בהם ממש. וא"כ למה יועיל נאמנותו בלשון הספיקות א"ו כונתו בלשונות הספיקות אפ' היו מדברים על ע"ק נאמן אבל תימה לי אם לזה כיון הח"מ מאין למד דנאמן לפרש דבריו שלא כיון רק למלאכה וכשם שהיא נאמנת על לשונות ודאית לומר שלא הבינה כך נאמן הוא לפרש הספיקות ונימא אדרבא הרי חזינן דהרמ"א ז"ל כ' סעיף ב' על לשונות הודאים דאיירי בשלא היו מדברים תחילה כ' אם הבינה דבריו להורות דאם אמרה שלא הבינה דנאמנת ובסעיף ג' בלישנא דספיקוה דאיירי כשהיו מדברים לא נשמע מאדם לומר שאם טוענת שלא הבינה וסברה דחזר בו ולמלאכה קאמר שיוצאת מכלל ס' ותהא עדיף בזה מנתן לה בשתיקה ש"מ ברור דבזה כ"ע מודים דא"נ ואם כן נימא נמי דבזה אף איהו א"נ הואיל ודיבר תחילה על ע"ק ואולי יש לדחוק דדוקא היא שהיא בחזקת אינה יודעת כלל מה אמר כקושית הגמ' ונמצא היא בחזקה שלא הבינה לא לקדו' ולא למלאכה להכי גבה הוי ממש כנתן בשתיקה משא"כ איהו דידע מה קאמר ואנן הוא דמספקינן יש בידו לפרש אך צ"ע דא"כ דבו תליא מילתא אם להתיר אם לאסור והעדים אינם יכולים לאוסרה אם היא מתירה א"כ ליהוי כמקדש בלא עדים וע' לקמן:
הג"ה בשביל אהבה וחבה כ' הב"ש ונראה דכונתו וכו' אין ר"ל דזה פי' הח"מ דל' מהר"מ שכ' דלא גרע היינו כדפי' הח"מ אלא שביאר כונתו דנהי דלא גרע מ"מ נמי דלא עדיף ודלא נימא אם דיברו תחילה כיון דל"ש למלאכה מקודשת ודאי וכ' דהכא נמי שייך לספוקי אפי' בשדיבור תחילה:
ואפי' נתן לה בשתיקה ע' ח"מ כ' בא"ד אעפ"י שיש ליישב בדוחק ולע"ד אין דוחק ואדרבה קצת ראיה יש מהכא דוקא נתן הוא ואמרה היא ספיקא ואפילו אומר שלא כיון בשתיקתו לש"ק א"נ והיא מקודשת מס' משא"כ בשהכל בשתיקה אפילו בכלל ס' לא הוי אם לא שאומרים שכיונו ואז אפשר דאפילו וודאי מקודשת וראיה יש דהא בנתן הוא ואמרה היא ביאר הר"ן דחשבינן אמירתה להביא לידי ס' על כונתו בהנתינה שאולי כיון לש"ק דומיא דמדבר תחילה עכ"פ נשמע מזה וגם מנתן בשתיקה ודיברו תחילה דנתינות שתיקה וקבלת שתיקה מועיל אם נודע מחשבתם ע"י תחבולה דהיינו על ידי דיברו תחילה לודאי וע"י אמירתה לס' ויש ללמוד דה"ה אם שניהם מבארי' הכונה שלקדו' כיונו וי"ל שהיא ודאי מקודשת ומה שכ' מטעם דברים שבלב לזה כ' המהר"מ ז"ל בעצמו כיון שאינ' סותר לדיבורו ולא להמעש' אינו אלא פי' להמעש' והוי דברי' אף בל' הה"מ שבב"ש שכ' ואם לא הי' עסוקי' כלל ונתן לה כסף סת' אינה מקוד' אעפ"י שהוא אומ' לקדשה נתכונתי אפשר לידחוק דוקא אמירתו לבד לא מהני אם היא אומר' שלא כיונה אבל אם שניהם אומרי' שכיוונו י"ל דמודה מ"מ אחרי שעכ"פ מראיות הח"מ מוכרח דבנתינת שתיקה בלא דיבורם אף ס' אינו נמצא דכל הקדו' אינם אלא על פיהם הוי כקידש בלא עדו' בשלמא בנתן הוא וכו' דמיד להעדים מספק עכ"פ נתקדשה בס' לפני עדים אבל הכא כנ"ל וכדאי' בתשו' רשב"א שבב"ש וכן בסי' אלף קל"ג ולע"ד זה נמי טעם משמעו' הפוסקי' החולקי' על הר"ן שבב"ש ס"ק י"א דס"ל דבלשונות המסופקים בשלא היו עסוקים אפי' אמרה שכוונה נמי אין חשש אף דל' קושית הגמ' מסייע להר"ן מדלא מקשה אלא מנא ידעה משמע הא ידעה מקודשת אלא דסברי מדהחליט מנא ידעה משמע דאין לספוק דילמא ידעה ואף העדים לפ"ז אינם מסופקים ממילא אף שאומרת שידעה לאו מידי הוא דהוה נתקדשה בל"ע וזה נמי כונת הב"ש שמסיים ס"ק הנ"ל ובאלו הלשונות אשר אנו מסופקים וכו' (כתב) דהוה ס' ולע"ד צ"ל (נראה) דהו' ס' כי לא מצאתי למי רומז ונכון הוא כדמסיים והוה כאלו לא היו עדים בדבר ר"ל על הודאי ושטת הר"ן שבש"ע בשם וי"א עם שטת מהר"מ להבנת רמ"א ז"ל צ"ע במה מחלקים בין נתקדשה בל"ע והב"ש ס"ק י"ב מסיים מיהו וכו' וכ"כ במרדכי והמעי' במרדכי פשטותו יראה כדהבינו הרמ"א כי ז"ל אבל הכא מיירי שדיבר כשנתן לה מאהבה וחבה ויש בל' זה ל' סבלונו' וק"ל חוששין לסבלונו' וכל הנ"ל כ' על תחילת הנחתו בל' זה לפי העדים שלא בחנו דבריה' אם נתרצית תחילה להתקדש לו ע"ז גזר אע"ג דבעידנא דיהיב לה לא שמעו מפיו אז ודאי צ"ג ומה שיכתוב שם תחילה הג"ה (ושניהם מודים כי לשם קדו' היה המקדש והמתקדש') ע"כ אינה כהוגן כי לדמיון דסבלונות מבואר סי' מ"ה שאפילו שניהם אמרו שלא כיונו אינם נאמנים אלא דבתר הכי כ' ואם אין עדים שנתרצית אלא שניהם יודעים שקיבלתה והיא מודה שנתרצית קודם צ"ג ושוב כ' או אפילו לא דבר עמה כלל כ"א בשעה שנתן לה היה בלבו לש"ק וגם היא קבלתה לש"ק והבין הרמ"א ז"ל מדבריו האחרונים דאם אין עדים שנתרצית דהיינו לא שידך ול"ש חשש סבלונות דרש"י ז"ל אז בא עליו החילה מטעם שהיא מודה שנתרצית ועכ"פ יש עדים שאמר לה מאהבה וחבה שהוא ל' סבלונות צ"ג וזה נמי מ"מ מטעם סבלונות ומה שכתוב אלא שניה' יודעים שקבלתה ר"ל ב' העדים אף דליתניהו עדים כלל על הרצוי מ"מ מאחר שיודעים מהקבלה והם מודים שנתרצה דהיינו דומיא דשידך אז צ"ג מחששא דסבלונות דרש"י אלא דשוב כ' או אפילו לא דבר כלל ור"ל אפילו לא דבר מקודם עמה שתתרצה לקדו' ונמצא דל"ש חששא דסבלונו' לכן בא עליו כ"א בשעה וכו' ור"ל שהם מודים בכונה זו ולכן הצריכה גט ע"י הודאתם ומזה העתיק הרמ"א ז"ל אך דצ"ע כנ"ל ומה גם שבתשו' מיימון סי' א' המר"מ ז"ל עצמו כותב אבל בנדון זה דליכא סהדותא כלל וכו' עד דמסיים אלא ש"מ דאין חלוק בין הודאה ובין לא הודאה אלא בעדים ובראייתן תליא הכל ובע"כ להודות דההוא מלת או שבמרדכי ט"ס והכל קאי עכ"פ על שניהם יודעים שנתרצו תחילה שאז משום חומרא של היו עסוקים באותו ענין וגם אפי' לא היה מענין לענין מ"מ שייך החשש דסבלונות אם לא שנדחק דדוקא על עיק' הקדושי' דהיינו הנתינה לידה הקפיד דהודאתה בל"ע לא מהני אבל ביש עדי' על הנתינה אף דמבלעדי הודאתן לאו כלום הוא מ"מ לא מופקע מנתקדש' בעדים אחרי דגוף הנתינה בעדים הוי בכלל דבר דבר מממון וכעין זה מצינו בסי' ל"ה בדין עדי שליח להולכה ע"ש ודוק וכן בהר"ן הנ"ל ע"כ לדחוק הכי וצ"ע:
הג"ה צריך לחזור וליטל הכסף ע' ב"ש וע' מ"ל ולח"מ פ"א מה' ג' כ' דהכא מפני הס' שמא בתורת מתנה נתן לה צריך לחזור וליטלו:
בתורת קדו' ע' ב"ש ובסוף מסיים ול"ד לאומר בת"ק כין דלא אמר אני נותן לך ר"ל משא"כ בשאמר הרני נותן לך דהוי כאומר אני וא"כ ל"ד נמי לאומר הרי הוא לך לשם קדו' דנמי ל"א אני וע' סוף הגהות מרדכי דגטין ובד"מ פה כ' שחולק על הריב"ש ולהנ"ל אין מוכרח וע' סי' ל"ז בטור תשובת הרא"ש במי שאמר הילך קדו' לבתך וע' סי' ל"ב סעיף א':
הוי ס"ק ע' ב"ש וע' פר"ח י"ד סימן ק"י תחילת כללי ס"ס ד"ה וא"ת בתרא ולפי הבנת הר"ן בהרי"ף דס' לאו דוקא ומד"ת אינה מקוד' ודחק עצמו בטעמו וכן הבינו הר"י מטראני י"ל דלמד מקושית הפ"י דף ד' ע"ב בתו' ד"ה היכי דמוכח מדבריהם דכי יקח לא אתא אלא למעט נתן הוא ואמרה היא אלה ל' ס' דבגמרא לאו דוקא אלא חששא דרבנן הוא משום דדומה קצת לכי יקח ונראה בספק: