Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer Siman 43
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
אבל אם יש עדים שנתיחד עמה משהגדיל צריכה גט. איתא בס' תורת יקותיאל נרו' שאלה אחד שנשא אשה בעודו קטן ואחר זמן מה יצאה ממנו בלא גט מחמת שסברו שעדיין הוא קטן ונשאת לאיש אחר וילדה כבר מבעל הב' ואח"ז נודע כשהגדיל הראשון הי' כמו חצי שנה עמה בבית אחד ואין עדי יחוד ממש לפנינו והיא אומרת שלא נתיחדה כלל עמו איך דינה עכ"ל ותמה אני אם עלתה בימינו ככה והנה האריך ובמקצת עיוני ראיתי שתורף דבריו בנוים על שהכריח מתשו' הרא"ש כלל ל"ה כפי' השני דהא דאמרין הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה לא משום דבודאי נבעלה ביחוד זה אלא הטעם דבקדושי ביאה א"צ שיראו העדי' הביאה ממש אלא כיון שראו שנתיחדו סגי ואם נבעלה ביחוד זה כאלו נבעלה בפ"ע ואעפ"י שהוא בענין שאיני ודאי שנבעלה ביחוד זה והטעם י"ל כדקי"ל במנאפים א"צ לראות כמכחול אלא שראו כדרך המאנפי' ולכן י"ל בק"ב א"צ שיראו הביאה ממש רק בע"י סגי וכמ"ש בהג"מ בתשו' א' להלכו' אשות ובמרדכי סוף המגרש ולכן ס"ל לב"ה דאמרינן הן הן פי' שא"צ שיראו שנבעלה אלא כיון שראו שנתיחדו סגי ואם נבעלה באותו יחוד הו' כאלו נבעלה בעדים וכו' ולפ"ז הא דמן הארוסין אצ"ג הטעם דכיון דלא גייסו לא חיישינן שמא נבעלה הא אי ידעינן שנבעלה כגון שראו עדים כנ"ל או שמודה כנ"ל אפי' מן הארוסין צ"ג משום דעל ידם הוו כע"ב אפי' אם אינו ודאי שנבעלה כגון מן הארוסין והטע' כנ"ל דעידי ק"ב א"צ שיראו הביאה אלא בע"י סגי עכ"ל והפי' הזה לע"ד אינו ע"פ הכלל דנקטו הפוסקים כמה פעמים ובפרט תשו' הרשב"א אלף קצ"ג והריטב"א שהבאתי סי' מ"ב דעידי קדו' הם גזירת הכתוב שצריכות להיו' עדים המועילים בהכחשה אבל עדים שנאמנת להכחישם אף הודאתה לאו מידי והו' כנתקדשה בל"ע ועכ"פ צריך להיות קרוב לודאי באופן שאף עם הכחשתה תהא מ"מ ספק מקוד' ומינה שלדברי תשו' מיימון והרא"ה שהביא והם נמי בב"ש סי' ל"א דבשדרו יחד בדרך איש עם אשתו שהיא ס"מ ע"כ שהכחשתה לאו מידי והיא בחזק' ספק בעולה וכן האמת ומה שמביא ראי' לפי' זה מדברי הגהו' מיימון ומרדכי לא מצאתי בדבריהם אדרבא כתבו שהוא מפני שהם כאש בנעורו' דהיינו חזקת ביאה ע"י זה ומה שכ' ותו דא"א לראות כמכחול כבר כתבתי סי' מ"ב שזה להוכחה דעיקר ק"ב נאמרים ע"י ראי' קרובה לודאי ולא ראיי' ממש דא"א והמע' יראה שעיקר סמיכתו לפי' זה הוא מתשו' הרא"ש שבב"י סי' זה והקשה דאיך מייתי ראי' לקטן שקידש וכשהגדיל נתיחד דצ"ג מדאיתא פ' נ"ש או שהי' לו חצר בדרך ונכנסה עמו דקי"ל סתם חצר דידי' לנשואין ובעלה יורשה אלמא חזינן כשמהלכין בדרך ונכנסו לחצר יחד חשוב היחוד כביאה והרי היא אשתו כ"ש הכא שנכנסו למקום סתר בשם היחוד דחשוב היחוד כביאה והרי כאשתו וצ"ג וכ' אינם מובנים מ"ש והיחוד שא"ק הוא כמו ביאה אם כוונתו דביחוד לחוד הו' כאשתו אע"פ שלא נבעלה כדמשמ' לכאורה מלשונו שכ' אלמא חזינן כי חשוב היחוד כביאה והתם באמת לא בעינן שנבעלה אלא כיון שנתיחדה לנשואין הו' כנשואה כדאי' שם וכמ"ש רש"י להדי' והוא פשוט זהו דבר שאין לו שחר דאיך אפשר דהכא ביחוד לחוד סגי כיון שהקדו' בעוד קטן אינם כלום מה מהני היחוד בשלמא התם שפיר דמיירי שנתקדשה רק שדינה כארוסה כ"ז שלא נכנסה לחופה וע"ז קתני דאם נתייחד' הו' כנשואה ולא בעינן שבעל אבל הכא שלא נתקד' מה מהני היחוד ואם ר"ל דמחמ' היחוד הו' כאשתו משום דאמרינן שבעל א"כ מה ראיה משם הא התם לא בעינן שבעל אלא ביחוד זה הו' כנשואה כנ"ל לכן נראה וכו' בדרך רחוק כדמעיד בעצמו ועל פי פי' השני הנ"ל שאינו לע"ד אמנם הקושית צ"ע ונלע"ד ליישבו ע"פ דמסקו הרא"ש וטור סימן ך"ז דיש לפסוק כר"ה דחופה קונה וצ"ג תו איתא סי' ס"א בטור ומה הוא החופה וכו' והם דברי הרמ' ובסי' ס"ב בשם הרא"ש וצריך דקדק מה נקרא חופה וכו' אלא עיקר ישיבה חתן וכלה קרי חופה וכו' וע"ש בב"י שהרי הרא"ש קצת מסופק בשם חופה מה היא וא"כ הכי פשט דאשה זו צ"ג ממ"נ והואיל מסתפיק קצת בשם חופה ובפרט להנחתו דמקום העשוי לאקראי כמו חצר דידיה בדרך (וכן משמע בתו' יבמות פ"ט ע"ב ד"ה משתגדיל דזה לא הוה חופה גמורה כ"א כמו חופה) נקיט מלתא דידיה בדרך ממ"נ אם זה מתורת חופה קונה הירושה דיחוד היינו חופה הרי צ"ג מדר"ה דס"ל חופה קונה ואם זה לא נקרא חופה ע"כ דיחוד אחר קדוש' אמרינן הן הן וכו' וכדכ' הר"ן ע"פ הרי"ף ומבואר מינה דביאה לשם נשואין אחר קדו' ודאי נשואה עושה א"כ הכי נמי לענין זה הוא כמו יחוד שאחר קדו' דאמרינן הן הן והיא נתקדשה עכ"פ משהגדיל וצ"ג (אך ע' סי' נ"ה) ובגוף הנדון מסיים שם ובתנאי שיסכימו עמו וכו' והקרוב אלי מסתמא שלא הוסכם והצריכוה גט דאל"ה לא הוה שתיק מלהשמיענו חדוש כזה וכן בדין שבעניותינו צ"ג ואולם הבנים מהשני בוודאי כדאי החולקים שכיון שלא היו עידי יחוד בבירור שהולדו' כשרים ומה גם שבלי ספק היה שם עוד ספק אם בשעה שיוצאה מבית הראשון היה גדול בשערו' שזה העיקר לתפיסות קדו' כדאי' במס' ב"ב דף קנ"ו ועב"ש סי' ב' ס"ק ט"ז וסי' ד' ריש סעי' כ"ו ולע"ד אין לדמות דין זה לענין הגט להנאמר ביבמות אבל יש לה בנים לא תצא מכמה טעמים וע' סי' י"א ודוק וכ' הב"ש ס"ק א' דלהכי לא מהני אף כי גדל ולא נתיחד כמו קטנה משום דבקטנה היו נשואין דרבנן משא"כ בקטן וע' סי' ל"ז סי"ד בהג"ה כ' ויכול לעכבה עד שתגדיל ויגמרו הקדו' ושם קאי לדעה ב' דלא הי' בקדושי' ראשונים שום קדו' וע"כ לא כ' שם הב"ש היינו כשבעל אלא מפני שמיחה האב קודם שתגדיל אבל לא בא ומיחה וגדלה אצלו גמרו הקדושין ומשמע שם בהטור דאפי' בקטנה שלא נתקן לה נשואי' נמי דינא הכי אפי' לא בעל משגדלה ועיקר החילוק מבואר במהרי"ק שורש ל' כ' א"ו צ"ל לגבי האיש שהיא עושה מעשה הקדו' וקונה אותה ל"ש לומר דברצוי ושתיקה דגדלות נתקדש לו כיון שלא חלו בשעת' שהרי צריך לעשת מעשה הקדו' כדכתי' כי יקח וכתבו התו' פ"ק דקדו' והלכך לא מהני שתיקתו דאחר גדלות דהא בעיקר הקדו' ריצוי ושתיקתו למאי מהני דאם נתנה היא ואמרה היא ואפי' הוא שותק ומקבל הקדו' אינו מועיל ואפי' נתן הוא ואמרה היא אינה מקוד' כ"א מדרבנן אבל אשה דמקני בריצוי בלי שום אמירה ה"ה דלכי גדלה הקדו' קדו' ע"י רצוי ושתיקה עכ"ל ודין קטן שקידש והתנה שלא יחולו עד שיגדיל ע' מ"ל פ"ד מה"א ה"ז ע' ח"מ ס"ק א' כ' על הב"ח שלא מצא רמז ראיה לדעתו וע' סי' א' שם השגתי אף אני בקוצר מהמרד' ואולם בסי' זה בב"י איתא בשם מהרי"ק בשם הפוס' כמעט כדעתו שכ' קטן בן י"א שקידש לו אביו אשה והוצרי' גט ואיתא במהרי"ק טעם אחד דמצינן בכ"מ זכין לאדם שלא בפניו אלא שתמהו עלי' הפוסקים והב"ש סי' א' הוכיח דלא כב"ח מן תו' פ' הנשרפין דלדעתו מה ק' דילמא השיאו אביו שני ולהנ"ל הפוסקים שהצריכוה גט י"ל דמתרצי' באמת קושית' תו' הכי וצ"ג או כהב"ח מדרבנן או מטעמייהו וא"כ לפ"ר מהראוי להחמיר כדעתם אך ע' תשו' רי"ט שי' מ"א לא"ע חלק ב' כי האריך ושם תמצא תברא לראיות הב"ח מסימן קמ"א מדין הר"ף שכ' דאיירי בנשואי דרבנן ע"י אביו דהא בנ"ד כמו שיוכל לגרש בעצמו בעוד שלא נבדק משום דבדרבנן סמכינן על חזקה דרבא כן נמי לענין שליח וגם מה דמוקי' סימן קמ"א בקטן הבא על יבמתו נמי שם תברי' וע"ש דמ"מ ממסק' ב"ב דף קנ"ו מוכח ברור דחשש קדו' דאוריי' ודאי ליתא מדלא משני בקדושי אב ובגיטן דף נ"ה(א) מוכח להדיא דנשואי דרבנן נמי לית ליה בשום אופן ע"ש ברש"י ד"ה פקחת (ודרך אגב אבאר פה דדברי תו' מס' ב"ב הנ"ל ד"ה וכי מאחר באה"ד ואם היה ספק וכו' לע"ד אין המשך והוא ט"ס ושייך לאמצע דבור ד"ה בודקין שם בתר שסיימו כדאמר פ' ב"ס צ"ל ודוחק לומר דבודקין לקדו' וכו' עד הסוף דלא כהלכתא ובזה הדבור וכי מאחר סוף הדבור היינו הוא גדול בשע' הגרושין וכל ההיבו' מן ואם היה ספק עד ודוחק כולם למותר ואם לא ניחא לך למחוק ע"ד לידחוק דזה מצורף להקו' וה"פ ואם היה ספק בשלמא אם היה ספק לקולא היה אפשר לומר אחרי שהוצרכו להחמיר מדבריהם לא מטעם ספק החמירו אלא שגזרו על הספק אף אם זה הספק יהא ודאי קטן שיהא קדו' דרבנן לו וא"כ לא הוה ממ"נ די"ל אף לקדו' דרבנן צריך גרושין בגדלו' לכן מקשו דזה אינו דהא אם היה ספק הא ספיקא דאוריי' לחומרא ולמה הוצרכו לבא בגזירת' עליו ונשאר שמקוד' מספק ומקשו דליקשי בפשוט דרך ממ"נ:
ואין להקשות מדוע נימא ספק דאוריי' לחומרא הא הוא בחזקת קטן והיא בחזקת פנוי' די"ל מטעם חזקה דרבא אך זה דחוק וגם להמבואר ברי"ט הנ"ל א"א לומר דלקדו' דרבנן צריך גרושין בגדלות ויותר נלע"ד שהוא ט"ס) בש"ע ואסור להשיאו אשה בעודו קטן סי' א' כ' הש"ע אבל קודם י"ג לא ישא דהוה כביאת זנות דלא משמע אלא אזהרה לכתחי' לא הוצרך הרמ"א ז"ל להגי"ה כדהכא שכ' אסור והוא מתשובת הרשב"א תת"ג ואיכא למטעי שצריך הפרשה מגי"ה דא"צ והרשב"א ז"ל ב' טעמים חדא דבעילות זנות היא ותו דאיכא למיגזר שיאמרו העולם מדנשא גדול הוא ואם תקבל קדו' מאחר אינם תופסים ומפרש המתני' דפ' הכותב קטן שהשיאו דינא תנן אי עבר והשיאו ומוכח מיני' עכ"פ דמודה דאינו מחויב לגרשה ודלא כמו שהאריך בס' ת"י נרו' בתשוב' והתמיה על הרמ"א ז"ל בחנם וטעם הראשון דהרשב"א ז"ל יש ליישב ע"פ דברי תו' פ' הבע"י קאי על קודם זמן הסמוך לפירקן שאז כיון דמצוה ליכא לא תיקנו לו נשואין והוה בעילת זנות משא"כ סמוך לפירקן מטעם המצוה תיקנו נשואין לענין זה דלא ליהוי ביאת זנות כמו שבארתי סי' א' ול' המתני' אפשר יותר נוח לו לפרש בנשואי אסור מדוקא סמוך לפירקן אבל טעם הב' תמיה לי דא"כ מכ"ש סמוך לפירקן דשייך הגזירה ובזה אפי' מצוה יש ולדינא כבר העלתי סי' א' דאסורה להשיאו עכ"פ קודם סמוך לפירקן מטעם למען ספות וכו' ודברי הרשב"א ז"ל צ"ע ובפרט מה שאינו מזכיר הסוגיא דסנהדרין תו צ"ע ברמ' פ' י"א מהלכות אישות הל' ו' כ' ואין משיאין את הקטן עד שבודקין אותו ויודעי' שהביא סימנו ולפ"ר הוא סתירה למה שכ' סוף הלכות א"כ שמצוה להשיא בניו סמוך לפירקן ובע"כ דבה"א איירי ביתום ומזהיר לב"ד שלא ישיאו אותו עד שיבדקהו משא"כ על האב הוה מצוה דרבנן וזה קצת משמעות לחילוק הב"ח וצ"ע מנ"ל והה"מ ז"ל לא האיר לנו המוצא מקום: