Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer Siman 46
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
שנתקדשה כ' הב"ש בשם ח"מ הנשים כו' כן הוציא הב"ח מהרמ' וע' ח"ר מוחק מן הבריי' שלא לפלוני מכח קושי' דלא מצינן לא בדעולא ולא בדר' אבא לפלוני וגורס אנוסה של פלוני כגירסו' הר"ן הביא הב"ח וא"כ הרמ' מקיים הגירס' על דרך שמחלקים שהקול מוכרח שיצא לפלוני אבל העדים א"צ ועדיין צ"ע לפרש הבריי' על דרך זה ועב"ח שהאריך כגון שבאו שנים והעידו ע' ב"ש מה שמגמגם על הב"ח ור"ל דדוקא אופן הקול דר' אבא יכול להיות אחר זמן אבל אופן הקול דעולא צ"ל הכל דוקא בו ביום ולע"ד אינו כי ז"ל רבינו ירוחם שבב"י על מימר' דכל קלא דבתר ארוסין לא חיישינן ר"ל שלא יצא עליה קול עד אחר שנתקדשה יצא עליה קול פלונית נתקדשה קודם זה אפי' שיצא הקול שקודם זה היו ביום פלוני נרו' דולקו' ומט' מוצעת וכו' ואומרת היום נתקדשה פלוני כמו שכתבתי מאחר שיצא הקול לאחר שנתקדשה לשני אין חוששין הרי להדיא דאפי' בקלא דעולא טעמא שיצא אחר שנתקדשה הא קודם היה קלא אף דלא היה בזמנו ומה שכ' הרשב"א שאלו היה בשעתי בעינן כדלעולא אין ר"ל שקלא דעולא ל"ש אלא בשעתו אלא ר"ל אם אירע שהקול יצא בו ביום ובדקו הב"ד בו ביום אז מוכרח עכ"פ להמצא אמירו' נרו' דולקי' ואם לאו אפשר דחשיב לריעותא לקלא מדלא אשתכח מי שיעיד שראה הנרו' ואם לאח"ז יצא אזי בעינן אך כדר' אבא וק"ל:
וכן אם באו שנים ואמרו ראינו כמו שמחת ארוסין הקשה הלח"מ א"כ דאף בדר' אבא צריכין שיעידו שראו שמחת נשואין א"כ קול גרושה שיהא אתחזיק בב"ד היכי משכחת ועוד הרבה להקשו' ותמצית יישובו שהרמ' הוציא זה ממה שנאמר נשואה ארוסה אין חוששין ופירש מטעם שאינם אומרים ראינו שמחה וזה אך בארוסה ונשואה ששייך צריך שיעידו מה ששייך משא"כ גרושין דל"ש שמחה מקרי קול ברור ע"י דר"א וצ"ע וכ' הב"ש כ' הרי"ו צריכים להיות כשרים כו' וכן הבין הל"ח ברי"ף ורמ' דה"ט דהרמ"ה זה ע"פ הגהות ב"י הרמ"ה במקום הרמ' אבל לדבריו תימ' איפכא הא הטור מביא בשם הרמ"ה דמבטלינן קלא והיותר הי' נלע"ד אף דהרא"ש ז"ל מחלק בסברה זו דדין ביטל הקול תלי' בדר"ח ור"ש הפוסקי' הנ"ל סוברים דמדמקשה אביי לרב יוסף אדרבא חזר בו ר"י ואמר אתרוייהו נינהו ואביי לפום סברתיה הוא דקאמר לי' אדרבא אבל באמת לא תלי' זה בזה הג"ה ואין חוששין לקול אלא כשהוחזיק כו' אבל כ"ז שלא הוחזק לא כבר כ' הש"ע סעיף א' וכל קול וכו' והן דברי רב אשי בגמ' אמר ר"א כל קלא דלא אתחזיק גבי דינא לאו קלא הוא ונטיר סימן ו' איתא וכל קול שלא הוחזק בב"ד כו' כשצא הקול בודקי ב"ד אחריו ולא מצאוהו נכון או שאינו ברור כמו שמפורש סי' מ"ו אין קול לאסור בשבילו וק' דא"כ מה חידש ר"א מדעולא ור' אבא וק"ו הוא ממה דנשמע מהם דכ"ז שלא באו עדים לב"ד להעיד אופן הקול אין חשש מכ"ש אם אחר הבדיקה לא נמצא נכון וגירסתינו ברש"י דלא אתחזיק שלא בדקו ב"ד אחריו שלא תהא שמיעת קול הברה ל"ח ל' אא"כ ידעו ב"ד שכך יצא הקול פלוני מהיכן שמע וגזרו שיחושו לקול זה וכנראה ר"ל דר"א חידש דלא תימא קול דעולא ודר' אבא היינו שכך הקול יוצא בין הבריות שפלו' נתקדשה ע"י שנשים היו יוצאות והיו אומרים פלו' נתקדשה וגם אמרו שראו נרו' דולקו' וכן דר' אבא שהקול יוצא פלונית נתקד' ע"י פ"פ שאומרים ששמעו מפי פו"פ שהלכו למדה"י ומ"מ לא באו עדים להעיד על זה בב"ד קמ"ל ר"א דכ"ז שלא נתחזק בב"ד ע"י עדים והם גזרו שיחושו אין חשש וכן משמע מהרמ"א ז"ל שזה עיקר החידוש אבל בח"ר ור"ן כ' כל קלא כ' הרמב"ן ז"ל כל שלא בדקו אחריו אם הוא קול גמור בשמיעת קול פו"פ שהלכו כו' או בנרו' דולקים עד שבאו אותן עדים והעידו בביטל שלו דכל קול שהוחזק אין מבטלין אותו ואם לא הוחזק מבטלין וכן אם לא בדקו עליו בזמני ולאחר זמן לא מצאו ולא ידעו מי שמעיד להם בדבר ברור אין חוששין לו כך פירש"י ז"ל ועיקר הוא וא"ת כל שלא הוחזק יחזיקי איתו עכשיו ויבדקו עליו ושמא אם נשאת קודם בדיקה אין בודקין אחר נשואין עכ"ל כנראה היה להם גירסא אחרת ברש"י ז"ל או דהוסיפו באור על שלפנינו משום דס"ל דהו"ל נמי אין חידש דמעולא ור' אבא נשמע שפיר דכ"ז שלא הועד בב"ד לא חשיב קול אך על פי' ראשון דהחידוש דכ"ז דלא התחזיק עד שבאו העדים והעידו בהביטל דמבטלינן ק' לי הא זה נמי פשיטא דהא בלא הביטל כ"ז שלא בדקו הב"ד היא מותרת וקאי וצ"ל דהביטל דהיינו ההכרזה הוא החידוש דמשא"כ בעוד שלא הוחזק בב"ד ואף עידי ביטל לא באו נהי דמותרת מ"מ לא מכרזינן אך א"כ ע"כ דר"א ס"ל לא מבטלינן קלא ולפ"ז אפשר דה"ט דהרי"ף ז"ל שאינו מביא האיבעי' דמבטלינן ועיין בר"ן שכ' דוחק דהא חידוש יש לפסוק בשל סופרים להחמיר ולהנ"ל י"ל שסמך דנשמע מדר' אשי אבל יותר מסתבר שהרמב"ן תופס פי' ב' לעיקר דהיינו מה שכ' וכן אם לא בדקו עליו בזמנו וכו' וזה ממש פירש"י שלפנינו שהחידוש דכ"ז שלא הוחזק בב"ד ע"פ עדים אינה נאסרה אלא שק"ק על זה ומדוע לא יבדקו עוד להכי מוסיף ולאחר זמן לא מצאו ולא ידעו מי שמעיד להם בדבר ברור וקמ"ל בזה חידוש דאף שע"י התרשלו' הב"ד נתהווה עד שא"א למצוא עדים בדבר ברור מ"מ ל"ח משום דהי' קלא דלא אתחזיק בב"ד ואלו מעולא ור' אבא לא נשמע אלא אם בדקו בזמנו ונמצא אינו ברור שאין חוששין אך לפירושי זה א"י מה הקושיא וא"ת וכו' והרמב"ן ז"ל הוציא מקושי' זו קולה גדולה וכ' ושמא וכו' הביאו הרמ"א ס"ס ח' וצ"ע ויראה לע"ד דנהי דאם יצא הקול קודם קדו' ולא נתחזיק בב"ד ונשאת לא מחזקינן אחר נשואין היינו שלא יבדקו אחריו אבל אם מעצמם באו עדים בב"ד ודאי לא מקרי מפני דלא נתחזיק קלא דבתר נשואין דלא חיישינן אלא קלא דקמא נשואין ותצא וכן משמעות הרמב"ן ורא' ממס' יבמות דף צ"ב דאיתא מהו דתימא הואיל ואתאי לב"ד ושרינן כקלא דקמא נשואין דמי ותתסר קמ"ל ואי אמרת דקלא דקמא נשואין אך דלא אתחזיק עד אחר נשואין מקרא קלא דבתר נשואין ול"ח לי' הרי דשם ק"ו מהכא א"ו כדכתבתי אלא שהב"ש ז"ל ס"ק ך"א כ' ואפילו אם באו לב"ד וכו' וכ"כ רי"ו ובב"י לא מצאתי אלא הב"ח כ' בשם תשו' הר"ן סי' ל' והאמת שהר"ן ז"ל הוציא הכי מפשטות לשון הרמב"ן ועכ"ז לע"ד צ"ע כי הר"ן לא על סברה זו לחוד פסק:
ע' בב"ש בא"ד כ' וי"ל דתלי' בפלוגתא וכו' הם דברי הר"ן שבב"י ואם רוצה להשיג מה הנשיאות פנים:
אם נראים הדברים לב"ד וכו' הח"מ וב"ש העתיקו לשון הה"מ בשם הרמב"ן על הש"ע שהוא לשון הרמ' מפני שהה"מ כ' שקרוב פירושו לפי' הרמב"ן וכל מע' ישפוט בצדק ששם אמתלא הנאמר ברמ' אינו מורה על שנתברר אח"כ שהיו קרובים לו אלא בשם אמתלא הנזכר מקודם שהי' קדושי תנאי ואפשר לא נתקיים או שהי' ספק קרוב לו שבזה חילק שאם נשמע האמתלא מיד כששמע שנתקדשה לא בעינן נראים לב"ד אבל אם לאחר ימים אמרו אז בעינן נראים וא"ל א"כ מה בכך שנראי' ת"ל להרמ' לא מבטלינן קלא כי זה אף לפי' הרמב"ן ק' כ' הב"ח יש לחלק דבדאיכא אמתלא שסומכין עליו הב"ד ליכא רנון על הב"ד ולע"ד אפשר ליישב ע"פ דברי מהר"ל מפראג שבב"ח וב"ש ס"ק ה' שתמיד בעינן קול הברה בעיר וסמך דעתו ללשון הרמ' וי"ל אם האמתלא נשמעת בשעת שמיעת קול ההברה לא בעינין סמיכות הב"ד אבל יצא הקול שנתקדשה סתם ולאחר ימים ר"ל בחקירות הב"ד נשמע להם מפי המגידים שהי' באמתלא דהיינו קדו' ספק או אפילו אחר ימים של השמיעה דקדושי סתם נשמע נמי קול הברה שהי' קדושי ספק אז בעינן סמיכות הב"ד ואפשר היינו כדהמשיל הרמב"ן ז"ל כשהי' ראשית הקול שנתקדשה ע"י זריקה ומשום זה כ' הה"מ שקרוב פירושו לפי' הרמב"ן ואולם כל זה שנשמע האמתלא קודם שנתחזיק בב"ד אבל משנתחזיק ע"פ העדים ששמע מפו"פ קדו' סתם מזה לא דיבר וסותם דלא מבטלינן בשום אופן ואפילו נתברר בשקר ומכ"ש באמתלא כנלע"ד בדעת הרמ' ז"ל והנה הר"ן ז"ל העתיק לשון הרמב"ן ז"ל הכי כשיצא הקול יצא שהי' ע"י זריק' חוששין שמא קרוב לו היה ולפיכך רואין אם יצא אמתלא מכאן ועד י' ימים ואמרו כן הי' תולין בה ומתירין אותה לכתחילה ואם לא יצתה אמתלא לעולם אם נשאת ל"ת ול' זה (דיאמרו כן הי') אפשר לפרש כנ"ל שר"ל שאחר י' ימים יצתה אמתלא ואמרו שכן הי' כמו שחששנו שמא קרוב לו הי' כן באמת שהיו בספ' קרוב לו ולפ"ז שפיר מסיים הר"ן וג"ז ע"ד הרי"ף ז"ל אבל מדהה"מ כ' בשמו ואמרו שהי' קרוב לו ע"כ להסכים הר"ן ולפרש ואמרו כן הי' שאמרו כן הי' קרוב לו אך א"כ צ"ע דאי בשאחר י' ימים באו הפו"פ אשר מפיהם לא יצא הקול ממדה"י ואמרו ברור שהיו קרוב לו מה אירי' שהי' הקול במקום אמתלא ת"ל דבזה שנתברר שהקדו' בטלים ודאי אתרוותא נינהו ושייך לבטל הקול וא"ל דל"ש בטול אלא ע"י להד"מ ז"א כמבואר בהסוגי' מה והעמידו אי לימא דאי מגלי' מילתא דקדושי דקמאי לאו קדושי מעלי' נינהו מבטלי קלא וק"ל וע"כ לידחוק או דסובר להלכה דלא מבטלינן ולכן לולא שהי' מקום אמתלא אף שנתברר שודאי לא נתקדשה כראוי לא היתה מותרת לכתחילה וא"כ אפשר לדחוק דדעתו שוה בזה עם פירושי להרמ' ומה דנקט ואמרו שקרוב לו היינו משום דלדידי' שסובר לא מבטלינן אף בזה צריכנן למקום אמתלא וזה ע"ד הב"ח ז"ל הנ"ל אי נמי שמה שכ' ואמרו שקרוב לו הי' לאו היינו גופי העדים הראשונים מוציאי הקול אלא העדים מוציאי הקול מפי השמועה ואולי על פיהם לא מבטלינן זולת בצירף מקום אמתלא וע"ד זה נמי אפשר לדחוק דה"ה אם באו ואמרו ששמעו שהי' בספק קרוב לו נמי מותרת אלא דנקיט ואמרו שקרוב לו היו יען דבזה נמי פליג רב זביד דאם לא הי' מקום אמתלא מיד אפילו באו עדי השמיעה ואמרו ששמעו קרוב לו היה נמי בשם אמתלא מתקרי אחרי שאינם עדי הראיי' ואין תולין בה מכאן עד י"י כ"א במקום אמתלא דהיינו במקום שהקול הי' מיד בזריקה וא"כ לע"ד לא יפה העתיקו בסתם דברי הה"מ על הש"ע שהוא ל' הרמ' ומכ"ש לפסק הרמ"א ז"ל דמבטלינן קלא דיותר מזה אני תמה שהב"ש שכ' וכן אם אמרו אח"כ שהי' ספק קרוב לו אין מתירין כו' ודייק זה מדכ' הה"מ ואמרו קרוב לו הי' וזה לע"ד היפך דע' הרמ' וש"ע וגם לפסק הרמ"א דמבטלינן הי' לו לבאר דהאומרי' לאו היינו עידי הראיה כ"א עדי השמיעה וזה לע"ד קיצר במקום הראוי להאריך אך צ"ע להבנתו מה דחק הרמב"ן לפי' זה ודוק וי"א בזמן הזה אין מבטלין קלא לפ"ר יש להסתפק אם נשאת אחרי קלא דמקמי קדו' ושוב נתברר ששקר הי' אם גם בזה לא מבטלינן להחמיר או דילמא ע"כ לא מחמירן בנהרדעא אלא קודם קדו' להתירה אבל בנשאת מודו דמבטלין ומל' הטור כשכ' דין דש"ע סעיף ה' ליכא למפשט שהרי לא העתיק כ"א לא מצאו דבר על בוריו ולכן כ' לא נתאמתו קדו' הראשונים מגרש ראשון וכו' דלא מבטלינן קלא אעפ"י שנשאת ובאמת כ' הב"י דזה פשיטא אבל היכי דנתאמת דשקר היה מזה לא דיבר כי כבר פסק דמבטלינן קלא אפילו לכתחילה נמצא לדע' המחמורן עדיין יש לספק אבל לע"ד מוכרח מן הגמרא מדמקשה אי לימא דאי מגלי' כו' הא נהרדעא ל"מ ש"מ דאפילו אחר שנתקדשה לא מבטלינן לנהרדעא ומשמע דה"ה לי"א אלו אמת שק"ק מנ"ל להוכיח דילמא יש לחלק ואפשר מסתבר להש"ס דאין לחלק כדי שלא יהא חוטא נשכר ומ"מ לולא שאיני כדאי הי' נלע"ד להכריע דבנשאת יש לסמוך על הדעה ראשונה ובד"מ כתוב על דברי הטור אעפ"י שנשאת וכן הוא בהגהו' מרד' שהרי כ' מעשה באחד שגירש אשתו ונשאה לאחר וקודם הנשואין הוציא קול שכדת משה הי' כתוב בריש וכשבא לחופה לא רצה ליהנות מן החופה וכפאו ר"ת לתת לה גט כשר דכל קלא דקודם נשואין יש לחוש אפילו ידוע שלא ימצא אמת ורצה ר"ת להוציא מן השני שנשאה לאחר הקול עכ"ל וצ"ע למה יש לחוש במקום שידוע שלא ימצא אמת ואפשר ר"ל דידוע שלא יתברר וימצא אמת ומ"מ א"א נמי לברר שהוא שקר אבל אם אפשר לברר שהוא שקר ודאי מבטלינן כמו שנתבאר וע' במהרי"ל סי' ע"ד וצ"ו מדין ס"ק שהאריך בזו עכ"ל ד"מ הנה הביא ראי' להטור לפירושו העובדא דקלא דקמא נשואין אף שנשאת לא מבטלינן וזה פשיטא כדכ' הב"י ומה שרצה ר"ת להוציאה נראה דהיינו מפני שנשאת באיסור ומה שבאמת נתקיימה תחתיו ע"י גט מראשון שנית היינו לפ"ר מפני המבואר שלא רצה ליהנות מחופתה ר"ל הנושא לא בא עליה והו' ל' מליצה והיינו הדין של ב"ש בשם הרש"ך ס"ק י"ח ואולי ראיות הרש"ך מהכא וצ"ע בגוף הספר ואולם במרדכי עצמו הגירסה לא רצה ליהנות מן הסעודה וכן בתשובה רמ"א סי' נ"ו כ' בל' זה לא רצה ר"ת ליהנות מן החופה וצ"ע תחלה מה קסבר שרצה להוציאה ולבסוף מה קסבר שלא הוציא אמנם בעניותי עם פי' הד"מ אינו מבין עובדא דא וכי זה חשוב כלל קלא דאתחזוק בבי דינא וכי כל כמינ' דבעל להוציא לעז כזה אחר הגרושין במילתא דלא יתברר לעולם כמו בנדון זה לפי' הד"מ ז"ל ע"כ דאיירי שהגט אינו בעולם וצ"ע וע' מס' גיטין פ"א הו' ד"ה ובנהרדעא נשמע מתי' א' דבמקום עגון בקלא דגט לכ"ע מבטלינן ואפילו לי"א משא"כ לתי' שני ולע"ד למעשה יש לסמוך על תי' א' וע' ב"ש כ' ובשל סופרים וכו' ואולי דע' המחמירן משום דחשש לעז הדיינים הוו חלול השם דחמור
וגירשה כ' הב"ש ואם יצא הקול שגרשה ע"ת כו' והיא מקודש' ודאי ודוקא שלא יצא הקול בפעם אחד קול שגרש עם קול שנתקדשה ולרמב"ן תלינן וכו' ואין לו מובן אם לא בא' מב' אופנים או שצ"ל ודוקא שלא יצא הקול בפ"א ילמד כן מתי' הר"ן על קושי' הרמב"ן על הראב"ד ממה דתלינן בקדו' קטן מ"ש שמסיים אבל כשקול קדו' בלא יוצא אמתלא ומחזיקים אותה במקוד' גמורה לא תצא מלבן מחזקת מקוד' מחמת קול גרושין שיש בו ספק וכו' משמע לו דדוקא בשלא יצא בפ"א אז שייכים הדברים אבל ביוצא בפ"א מודה הראב"ד דהא עדיין לא נתחזיק לבן של ב"א בקול הקדו' אבל א"כ לא היו לו להעתיק בשם הראב"ד דאם זה כונת הר"ן ע"כ שלא כ' כן לתי' הראב"ד עצמו כ"א לקיים פירושו דארישא קאי דאם היו גרושין ע"ת לא היו אמתלא לבטל קול הקדו' ולפירש"י שהביא מקודם שפי' מגורשת אפילו בשיצא לאחר זמן וזה נמי שיטת הרמ' בפ"ג ולפ"ז שפיר מתפרש הכי דדוקא בשיצא קול גרושין אחר זמן בלא תנאי הי' צ' דמבטל קול הקדו' אבל בשיצ' עם תנאי לא מטע' הנ"ל אבל להראב"ד דפליג על פירש"י ומשיג בה"ג דאפי' קול גרושין בלא תנאי אם אינו יוצא ממש עם קול הקדו' ככל אמתלא אינו מבטל הקדו' איך אפשר תי' הר"ן להבנה זו דעם גרושין עם תנאי דלא מהני משום שכבר נתחזיק לב ב"א והיינו כשלא יצא בפ"א דא"כ מה אירי' עם תנאי בלא תנאי נמי והאמת כי לע"ד אין זה כונת הר"ן ואף להראב"ד כ' ומה שכ' אבל כשקול קדו' יוצא וכו' ר"ל אפילו אם יוצא קול קדו' בלא אמתלא בגוף הקדו' עם קול גירושין ע"ת בפ"א מ"מ שייך כיון דעכ"פ נתחזיק לב ב"א בקול שמיעת קדו' גמורים לא תצא מלבן וכו' ודוק. אי נמי ע"ד זה דהדוקא שכ' אין כאן מקומו כ"א בתר שהביא דעת הרמב"ן מסיים בפ"ע ודוקא וכו' ומבאר הש"ע ע"ד הראב"ד דלא כרש"י ורמ' אבל א"י מי הכניסו לתגר זה לסתום דלא כרש"י ורמ' וע' בדבריו סי' ו' ס"ק י' וצ"ע:
הג"ה מיהו אם היא מודה וכו' ע' ב"י וד"מ ח"מ וב"ש ומה שכ' הב"ש ולכאורה נראה וכו' המע' בתשו' הרא"ש יראה כי לא הי' ולא נברא הבעל בשכירות העדים ומה שתי' הח"מ דרך עצה טובה וכו' מ"מ מה לך אשה כזאת ומדמה בסוף דבריו לאומרת טמאה והוא מאמן לדבריה תמהני איך נזכר בהרא"ש שמאמן ותו במאמן חייב לצאת ידי שמים והכא קאמר למצוה ועצה טובה ודין זה לא נזכר לא בסי' ו' ולא בסי' קט"ו אמת שיברושלמי שהבאתי סי' קט"ו דאיתא א"ר הוצא לא מסתברא אם הי' חבור יחוש משמע כדעתו דאפי' באינו מאמין אם חבור הוא יחוש מ"מ לע"ד מהפוסקים שסתמו משמע שדחו הירושלמי מפני משמעות תלמודן בנדרים דאמרה מעולם לא צערתן בד"א דאמר ר"נ עיניה נתנה באחר ולית בה מששא בעלה וכן בהשני דאמר ר"נ לא תשגיח בה כל זה משמע דאפי' מצוה לית בי' לחוש וכהן היו ומכ"ש ישראל אמנם האמת אגיד כי א"י מה ק' להו דהנה הב"י מקשה מעובדא דר' חנינא על מה שכ' שאם היתה מודה היינו אומרים שוויתה נפשה חד"א וכו' ואפשר שיש לחלק בין כשהיא עצמה מודה לכשאומרת בשם אחרים וזה פשוט ופשיטא דל"ש שויתה נפשה חד"א אחרי שלמדה שא"צ להאמן לאמת וקצת משמע הכי הל' לא כ"כ דאמך ולא כל כמינך אלא שהד"מ כ' ולא נראה ח"ז דא"כ כל אשה תאסר עצמה על בעלה בכה"ג ואפי' באומרת טמאה אינה נאמנת דחיישינן עיניה נותנת באחר וכ"ש אם אמרה שנתקדשה לאחר ותמהני על הב"י שבסי' מ"ח בהדי' שלא כדבריו ובעניותו אני מתמיה על קושיותיו דלא מיבעי בעובדא דדביתהו דר"ח אלו אמרה בשמה אבי קדשינו כי זוטר ולא היתה מזכיר למי קידשה מה שייך(א) עיניה נותנת הא אכולי עלמא אוסרה נפשה אלא אפי' אעובדא דהרא"ש אלו היתה מודה שנתקדשה לפלונ' א"י היכא מצא דשייך באופן זה החשש דעיניה נותנה דהא כבר קאו בה הראשונים בההיא גופי' דאומרת טמאה להיכן אזיל האיסור דשוויתה נפשה חד"א וע' בהר"ן לנדרים וניחא להו כדהביא הח"מ בשם הר"י והרא"ש לפי שראו בדורות האחרונים קלקל הדורות שנותנים עניהם באחר ורוב הנשים אומרת כך ובלי ספק רוב אומרת כן אינו אלא טמאה שמיד שהבעל מוציאה שרי' לכ"ע אבל בנתקדשה לפלוני ל"מ בתר נשואין דל"ש עיניה נותנה בו דהא אסורה עליו ולעיניה באחר נמי ליכא למיחש דמי יימר דאותו שאומרה שנתקדש' לו יודה לדבריה עד שיהא מוכרח לגרשה אלא אפי' אחר ארוסין נמי לא סגי' דצריכה גט מהשני וממילא אסורה נמי על אותן שאומרה שנתקדשה לו משום שמא יאמרו גירש ראשון ומחזיר גרשתו ומה תו יש חשש עיניה נותנה מטעם הנ"ל דמי יימר וכו' ובודאי אין רוב נשים החפצים להפקיע אומרת כן ובודאי נשארה בדינה כמו למשנה ראשונה ונהי דמבואר בהר"ן דלמשנה ראשונה הטעם דאי לאו דקושטא קאמרה לא הו' מזלזלה נפשה וזה ל"ש הכא ולהכי אינה נאמנת להוציא עצמה מהבעל משום לתא דידיה שתהא אסורה עליו כיון דמשעבדה ל"ה מ"מ שויתה לנפשה חד"א ולהכי הרא"ש ז"ל אחרי שרצה לדון דכתיבת הגט לא חשוב אפי' הודאה למנין חד"א כ' דאפי' אם היתה מודה בפי' לאו כל כמינה ר"ל דאפילו במקום דל"ש עיני' באחר לאו כ"כ שיאסור הוא מצד עצמו לבא עליה (כדכ' ר"ח סי' מ"ח בטור בל' זה ואפי' אם תאמר אמת שקדשתני א"נ לאסור עצמה על בעל' והיינו מטעם שמשועבדת וא"א להפקיע ובאמת בעובדא דר"ת לא בא מעולם לכלל זה שהודית אדרבא משמע שהיתה מוכחשת אלא שכ' זה ליתר שאת ולע"ד אלו היתה מודה בהודאה גמורה נמי הי' דן שאסורה מצד שויתה חד"א (אלא דלא נראה הכי מהש"ע סי מ"ח וצ"ע) ולכן דן כיון דאפי' בהודאה גמורה ל"ש שנאמנת ותאסור לבעל ולא נשאר אלא החשש דשמא נחשוב נתינת הגט לענין חד"א לזה מועיל נתינות האמתלא להתיר אף עצמה כדמועיל באמירות א"א אני ועיין סימן ו' ותדע שהרי מסיים ומצינן שהקילו חכמים בדבר זה להתירה אע"ג דשוויתה חד"א כדתנן בנדרים וכו' אלמא אע"ג דשוי' חד"א משום חששא דלא תתן עיניה ספינן לה איסורא וחשבינן לה ודאי משקרת וכו' ע"ש הרי שמעולם לא עלה על דעתו בנ"ד דשייך עיניה נותנה ומה שהקשה הד"מ ז"ל דא"כ כל אשה וכו' כבר מתורץ דלא לכל הנשים מזדמן אדם רשע שיודה לדבריה כנ"ל לכן לע"ד הברור שבחנם נתחבטו בזה והב"י ז"ל כהוגן לא התמי' אלא מעובדא דר"ח דמני' מוכח דאפי' חד"א לא ויפה משני וע' תשו' שבות יעקב חלק ב' סי' קך"ג בדין אשה שיצא עליה קול שזינתה והיא מודה ולע"ד הכל לפי ענין הקול וצ"ע שלא יהא חשוב רגלים לדבר בהטור איתא תשו' הרא"ש ראובן הי' לו בת ומיראתו עליה כו' וכשבא לעיר נתרצה בדבר וע' בב"י הצריכה גט מפני הקול וצ"ע היכי הוה המעשה אם לא היו עדים בדבר הרי הוא קלא דלא אתחזיק בב"ד גם לא באופן דעולא ור"א ובלי ספק העדים שהיו בשעת הקדו' הם שהוציאו הקול והם שהעידו שקדש' בשם לוי דהיינו שלוי עשאו שליח ולכן דן אף שהמשלח כופר שלא עשאו שליח ומדינא נאמן כבסי' ל"ה דעת י"א והרמ"א סיים וכן עיקר מ"מ כיון דיצא קול לא חשוב כפירתו לענין דמבטלינן קלא כיון דיצא הקול בלי מקום אמתלא ולפ"ז ראיה מהרא"ש להכרע' הרמ"א הנ"ל דאלו לדעה א' מדינא צ"ג ומה שהשליח עצמו עתה כופר זה לא מעלה ומוריד אחרי שקידשה לפני עדים בשם לוי גם מה שנאמר וכשבא לעיר נתרצה בדבר שמשמע דנתברר ע"י עדים שהעידו שבבואו נתרצה ומ"מ לא הצריכה גט כ"א מצד הקול אזיל לשיטתו שהבאתי בשמו סי' ל"ה דרצוי אחר מעשה לא מהני משא"כ להעיטור שהבאתי סי' ך"ט דאפי' אחר שקדש אשה למי שלא הי' שליחו וכששמע נתרצה דמקודש' מטעם זכי' היתה צ"ג מדינא: