והוא שיהיו הדברים שפסקו מצוים כ' הח"מ ודוקא כי' דלא יהא אמירה בשעת קדו' גדולה וכו' אין זה מספיק כמבואר בב"ש דלענין דבר שאינו קצוב עדיף מקנין להרמ' והוא מהריב"ש סי' שמ"ה ואף דבזה אין הדברים מוכרחים כ"כ להמעיין בכל המקומות בהכ"מ מ"מ מני' ובי' מוכרח דהרי משמע מהרמ' דכ' לישנא דרב גידל כמה אתה נותן שהוא שם נופל על ממון שאם הממון תחת ידו נקנה באמירה ואפילו במטבע בלשון מתנה וידוע דמטבע אינה נקנה בחליפין א"ו דעדיף והכי מבואר בדברי הגאון שבריב"ש הנ"ל דלענין זה עדיף וטעם הרמ' נלע"ד דשעת קדושין כיון שע"י הקנין יש דבר להיות נתפס דהיינו גוף המתחייב אלא דלשטתו אינו מתחייב משום דלא גמר ומקני בדבר שאינו קצוב משא"כ בשעת קדו' מרוב השמחה אף בדבור מחייב גופו וכן מטבע אף דבקנין אינה נקנה מ"מ ברשותו הוא ויש כח בדבור זה להקנות יותר מקנין משום דאלום שמרוב שמחה גמר ומקנה בדבורו יותר. אבל דבר שאינו ברשותו מה יועיל חוזק הקנין דבור זה ודאי לא עדיף מהקדש לגבוה דקי"ל אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. והנה לפ"ר רציתו לומר דכל חדושי דר"ג היינו דוק' בפוסק דבר בעין ולענין שיקנ' גוף הדבר ולא הדמים ולזה בעינן תנאי דר"ג כגון נשואין ראשונים אבל שיהא מחויב לקיים מה שנדר מה איריא נ"ר ומה חדושי דר"ג ות"ל הא קי"ל בחה"מ סי' שט"ו וע"ש בסמ"ע דכל מה שהאדם נודר לפועל מיד שעשה הפועל חייב לקיים והוא מפרק מצות חליצה גבי חלוץ לה ע"מ שתתן ר' זוז א"כ במה יגרע החתן שאבי הבת פוסק לו כדי שיקדש בתו וע"פ פיסוק זה עומד ומקדש מה"ת לא יתחייב או אם היא נשאת לו בעבו' מה שפסק אנפשו. א"ו החידוש אך כנ"ל וכדדייק לשני הן הן הדברים הנקנים משא"כ בנודר בשכירות דיוכל ליתן דמיו כהח"מ סי' רמ"א בהג"ה סס"ז אלא דא"כ ק' בריש פ' הנושא דמתרץ לא בשטרי פסיקתא וכדר"ג הא בפוסק לזון אינו אלא חיוב דמה דבר בעין שייך וא"כ בלא דר"ג ת"ל כנ"ל הן אמת דלשיטת הרמ' קצת ניחא כי פיסוק דמזונת הוי דבר שאינו קצוב ואולי אף בשכירות כן דעתו וע' בח"מ סי' ס' ור"ז זולת בשעת נשואין מטעמא דר"ג אך לא מסתבר לע"ד דפו' הכי אלא במחויב במתנה ולא בשכירות כדמוכח בשבח ופירו' וע' במ"ל פ' י"א מה' מכירה מביא פלוגתא. ובל"ז צ"ע לפ"ז קושית הגמ' מאי לאו להרמ'. ולכן צ"ע והאמת שלולא שביארו הפוסקים דר"ג לא איירי כ"א בפוסק ע"י תנאי ולא בעושה מעצמו כמבואר בהג"ה היה אפשר דחדושו בפוסק מעצמו ודלא נאמר פטומו מילי הוא דומיא להמוזכר בח"מ סי' ר"ז אבל להי"א שבהג"ה וכן משמעות המשנה ופסקה עמו ק' וע"כ לדחוק דא"ד לחליצה ושכירות פועלים דשם עיקר הדבר נעשה בעבור הפסיקה משא"כ בנושא אשה אף שהיא או הוא פוסקים קודם הקדו' מ"מ אחרי שבשעת קדו' אינם תולים הקדו' בהכי לומר בעבור זה אני מקדש או מתקדשת אלא שהוא נותן כסף הקדו' בעבור נמצא שקונה אותה לא בעד הפסיקה והיא גם היא מתקדשת בעד הכסף לא בעבור הפסיקה להכי צריך דר"ג וצ"ע וא"כ אין הכרעת הריב"ש שם נגד מהרש"ך ע"ש ודוק. אבל אח שפסק לאחותו או אשה לבתה שני פרטי אלו מבוארים בהירושלמי והרמ' ז"ל מוסיף וכן שאר קרובים ומשמע דממעט נמי בן בנו או בת בנו ומדיהיב טעם לדר"ג דדעתו של אדם קרובה אצל בנו משמע דס"ל ולא אצל בן בנו וע' בח"מ סי' ר"י סעי' ג' וסי' רנ"ז בש"ך ס"ק ג' ובתה"ד סי' ש"ן:

הג"ה וי"א דאין מנכין כ' הח"מ כ' בל' וי"א משום דקצת יש לדייק מל' דמהרי"ו דאפשר לומר אומדנא שלא הקנה כ"א ע"מ להשיאה בחייו וע' תשובת מהר"י בן לב חלק ג' סי' צ"ג פ' הכי להדיא והובאו דבריו במ"ל פ"ז מה' זכיי' ומסכים עמו זולת בזה מחלקים דוקא אם הגיע לחלקה שעור הנדונ' אבל אם אינו מגיע אינו מועיל האומד ע"פ דברי התו' פ' נערה דבין לוקח ומוכר לא אזלינן בתר אומד וכן בהמתנות שהתחייב בק"ג להחתן כ' דל"ש אומד מפני דעת החתן ואף אם יש בירושת' כשיעור הנדן והמתנות מפני שאינו דומה מתנה שהיא לגמרי שלו לירושתה שהיא נ"מ שלה ולדידי צ"ע דא"כ גבי הנדוני' נמי נימא מטעם זה דלהחתן אינו שוה הנדוני' שהוא ברשותו לכל חפצי כמבואר סי' ס"ו סי"א בהג"ה משא"כ ירושתה שהיא נ"מ שלה והדין ליקח בם קרקע והוא יאכל פירות ואת"ל שהכניס ירושתה בתורת צ"ב דהיינו נדוני' זה ברצונה תלי' לדעתו ע"ש וזה במתנות נמי תוכל לעשות ומ"ש ואולי יש לדחוק דוקא במתנות שיש הבדל מרוב' בין שלו לגמרי ובין נ"מ הוי האומד להיפך שלא היה החתן מתרצה לספק זה משא"כ נדוני' דאך הוא הבדל מועט בין נ"מ לצ"ב בזה הספק אף לוקח נכנס גם יש לע' בדברי מהר"ש הלוי שכ' אבל בנכסי' מעוטי' שאם יהי' חולקים בשוה לא יגיע לחלקה כשעור שנתחייב אף הרב יודה דכה"ג נוטלת החיוב מתחלה מעזבון והשאר חולקת בשוה ולא מהני כלל אומדנא דאב כיון דאיכא דעת המשדך וזה תימה דנהי דמועיל דעת המשדך כדי שלא יפסיד מנדוניתו מה"ת לומר דלא יועיל שלא יזכה יותר ולמה יזכה בתרווייהו. וגם היורש פשיטא שנוכל לומר אביו איני יורש אלא הנשאר משעור נדוני' וממיל' עולה ירושתה לשעור הנדן וצ"ע:

אבל אם אמר אתן כך וכך כו' כ' הח"מ דבמהרי"ו משמע דקנין אתן מהני רק דלא זכתה מיד וכו' ובב"ש כ' דמהרי"ו לא הכריע ומ"מ משיג על הרמ"א בח"מ שכ' בשמו דפיסק לא מהני וכ' ואפשר דס"ל כפי' השני דהיינו מה שכ' מקודם עוד י"ל בענין אחר אפילו אם עשה ק"ס ליתן לפלוני אין שום זכות להמקבל אלא כופין אותו לקיים הקנין ואם מת ולא נתן א"מ מיורשיו ושם משמע לדעת הב"י דס"ל למ"ד מהני זוכה המקבל ע"ז כ' רמ"א מהרי"ו פסק כדעה א' דלא זכה כלום ואם מתא"מ מיורשיו ומפני שספר מהרי"ו אינו מצוי אעתיקנו כלשונו ועל מי שכ' לאשתו בשעה הקנס ויעשה כך וכך לכתובה ובשעת החופה לא עשו שטר אחר נראה דלא זכתה ודמי' להא דפ' השולח אעשנו בן חורין רבי אומר קנה וח"א לא קנה אמר ר' יוחנן וכולן בשטר (והן הן הדברים שבטור ח"מ סי' רמ"ה) ובתשובת מיימוני בשם העיטור דיש מרבותינו שכתבו האומר אתן דבר זה לפלו' אפי' בק"ס ל"ק אע"ג דיש דפליגו דבק"ס מהני היינו משום דקבל עליו כק"ס צריך לעשות לה כתובה כמו שהותנה אבל כ"ז שלא נתן לא זכתה עכ"ל ובזה מבואר כי הפי' הב' א"א בשום צד דאיך אפשר שלא יזכה המקבל והמקנה יהא מחויב ע"כ לומר דנעשה גופו מחויב ע"י הקנין וממילא כשמת נגבה מהיורשים ובל"ז למ"ד שק"א מהני ע"כ שסובר כדהבין הטור סי' קנ"ז הבנת הרא"ש בלבנות דמיד שעושה קנין ליתן מפרשינן הקנין ששעבד נפשו לזה וכן מבואר בב"י סי' קצ"ה מחודש כ' ומיד שגופו משועבד במה יפטרו היורשים בשלמא בשטר כתובה דן לפי' ראשון של הב"ש דאף דסוברים דמהני היינו ששעבוד לכתוב השטר טרם שנכתב לא זכתה בהממון לכן הודאי כפי' הא' ומ"מ אין שום קושי' על הרמ"א דאף דבסי' קמ"ג כ' המהרי"ו לרווחא דמילתא דאפילו למ"ד מהני וכו' מ"מ בסי' צ"ה כ' ובסוף אותה תשו' כ' (והיא תשו' מיימוני לספר משפטים סי' ס"ז) ורבותינו פירשו כל מי שאומר אעשה לך כך וכך בל' להבא קנין דברים הוא ולא נהירא לן עכ"ל וה"נ בעובדא דידן כ' בשטר ל' להבא דכ' ביה ויתן לו אע"ג שכ' בתשו' ולא נהירא לן מ"מ כיון דאית בי' דעות חלוקים לא מפקינן ממונא עכ"ל המהרי"ו שם וכב' הביאו אף הד"מ שם בח"מ הכי שהכרי' מכח סד"ד שלא להוציא וה"נ כונת הרמ"א ומה שכ' הסמ"ע שם ס"ק ה' מיהו מפי' שם דמכח חרם וכו' קאי על הנזכר הכא ברמ"א ולא על המהרי"ו ומה שכ' בב"ש ושמעתי ממו"ח ז"ל כבר מבואר בש"ך שם ס"ק י"ו ובהגהות מרדכי פ' שבועו' בטוי: