Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer Siman 53
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
האב שפסק ע"י בתו ע' ח"מ וב"ש וז"ל הרא"ש ירושלמי ולאו כו' תני בר קפרא פוסק ע"מ לכנוס הוא וכיון שמת חתנו ולא כנסה אינו חייב לתת לאחיו וכ' הרי"ף פ' כל פוסק והכי משמע מדקאמר פוסק ולא אמר כשפסק ופי' רב האי ודוקא בפוסק לחתנו אבל אם פסק לבתו כגון שאמר בשע' קדו' הריני נותן לבתי כך וכך קנתה הבת ואעפ"י שמת החתן שאינו יכול לומר לא פסקתי לבתי אלא ע"מ שתבא לידי נשואין החתן דמ"מ לבתו פסק ובתו קנתה כך מצאתי כתוב ונראה לי שלא ביאר הכותב יפה דמשמע דאם מת החתן אפילו לא יבמה אחיו מחויב ליתן לבתו מה שפסק לה והא לא מסתבר כלל דודאי לא פסק אלא ע"מ שתנשא בהם ואם לא נתיבמה ומתה והי' לה בן לא ירש הבן אותו הממון אבל אם נתיבמה ל"מ למימר לאידך הייתי רוצה ליתן שהרי לבתו פסק ולא פקעו הקדו' עכ"ל נראה ברור דעתו דלפירושו בר"ה הוא מוסכם עם פי' הרי"ף דאינו מחלק אלא בין פוס' לחתנו שאז החתן הוא הקונה וכיון שכל פו' אינו מקנה אלא ע"מ שיכנס והחתן הזה שוב לא יבא לידי כניסה להכי לא קנה ויוכל לומר לאחיו וכו' אבל בפוסק לבתו בשע' קדו' הבת היא הקונה ונהי דאמרינן לא פסק אלא ע"מ ליכנס מתוך קדו' אלו שהכניסה היא גמר התחלת קנין הקדו' מ"מ במה שנתייבמה דהיינו מתוך קדו' ראשונים נגמר הקנין וקנתה משא"כ גבי החתן דאף דמכחו נתייבמה מ"מ על הקונה לקיים התנאי ואינו ולא יכניס לעולם ולהכי השמיט תחילת ל' המובא בר"ן בשם ר"ה וגם בהה"מ שז"ל הה"מ אחרי שכ' שהרמ' מסכי' עם הרי"ף כ' והפי' האחרון הוא שפי' הירושלמי דוקא בפוסק מעות לחתנו שאמר לו כשתכניס את בתי אתן לך שפסק מפורש ע"מ לכנוס אבל וכו' כנ"ל ברא"ש והר"ן מביא' לזה בשם ר"פ ולדברים אלו פשיטא דל"ש להקשות מה שכתב הרא"ש ולא מסתבר כו' דהא חזינן דאפי' בפוסק לחתנו אם לא התנה ואומר כשתכניס שמורה ע"מ לכנוס לא אמרינן פוסק ע"מ הוא אלא דבאמת לשונם ק' דמתחיל בחתן וסיים בהכלה בהחתן עצמו הו' לי' לאפלוגי בין אמר בשתכניס לאמר סתם מזה נראה של הרא"ש וטור בר"ה עיקר אלא שלפ"ר משמע שמחלק בין פוסק לחתנו שהוא נוכראי הוא דאינו פוסק כ"א בע"מ לבין פוסק לבתו וע"ז כ' ולא מסתבר שבזה נמי אין לחלק אלא החילוק כנ"ל ולדעתו מסכים הרמ' שכ' וכן הבן לא קנה עד שיכניס דבריו מורים שאם אמר לבנו בשע' קדו' הריני נותן לך ומתה הכלה לא קנה ומשמע אפילו רוצה לישא אחרת והיינו כהרא"ש דכל פוסק אינו פוסק אלא ע"מ לכנוס מתוך קדו' אלו ותחילת לשונו שכ' האב שפסק ע"י בתו אם פירושו לבתו ע"כ דפליג על סוף דברי ר"ה שכתב אבל וכו' דהיינו היש מי שכתב דסעי' ג' אבל אינו מוכרח כי הפי' פשוט הפוסק ע"י בתו בעבור בתו לחתנו וא"צ לפי' הח"מ ובפ"ש לחתנו כשיש' בתו דזה קצת משמעות פי' ר"ה כהעתקת הר"ן ואינו אמנם הר"ן אחרי שהביא פי' הרי"ף כ' ואמרו בשם ר"ה ז"ל דדוקא בפו' לחתנו כגון שאמר לו כשתכני' וכו' אבל פו' לבתו כגון וכו' אעפ"י שמת חתנו אינו יכול לומר לא פסקתי אלא ע"מ שתבא לידי נשואין עם הראשון וכו' אחר זה פי' מה דכ' הרי"ף וחזינן מה דפירש בה אחרינא אפשר שהי' מפרש כשפו' בפי' לכנוס כנראה אף שגרס בר"ה כדכ' בשמו מסכימו עם הרי"ף ומחלק בין כשתכניס לבין ע"מ שתכניס דלא כהה"מ שכ' על ל' כשתכניס שפסק מפורש ע"מ לכנוס תו דקדק הב"ש ס"ק ז' מהר"ן דלא כהרא"ש ואפשר מדכ' אינו יוכל לומר לא פסקתי לבתי אלא ע"מ שתבא לידי נשואין עם הראשון משמע לו אבל אם תבא לידי נשואין יהי' עם מי שיהי' קנתה ואין מוכרח כ"כ וכבר כתבתי שלע"ד משמע מהר"מ כותי' וא"ל כמו שמפרשים ע"י בתו היינו שפסק לחתנו כשישא בתו ודומי' דהכי נפרש וכן הבן היינו שפו' לו ע"י כלתו דליהוי מבואר נמי שפסק לבנו כשישא כלתו ולהכי לא קנה עד שיכניס דא"כ הי' לו לבאר וכן הבן שפ' לו ע"י כלתו ותו דלפירושים בתר הכי כשכ' לפיכך שם הי' לו ליכתו' לפיכך הפוס' לחותנו וע"י בתו אלא משמע דבשט' הרא"ש קאי (כי דוחק מה שכ' וכן הבן היינו אך להורות שאין בנו יורשו כי מסתמא איירי מענין של פוס' לבתו שהוא חי והכלה מתה) וע"י בתו היינו בעבור בתו ודיבר בהווה ואפשר אף הח"מ וב"ש אין כוונתם שזה ל' האב אלא כדפרשתי כדי שישא בתו וק"ל ובעיקר משמעות הר"ן דאף לגירסתו בר"ה מסכימו עם הרי"ף צ"ע דלפ"ר האומר כשתכניס אין תנאי מפורש יותר מזה דהו' תנאי דתלי' במעשה כמבואר בהרמ' פ"ט מה"ג ה"ז וכן אם תלה גרושין במעשה ואל תאמר דוקא באופן שכ' שם כיצד שאמר ולא תתגרש בו עד שתתן וכו' הא אלו אמר הרי זה גיטך ותתגרש בו לאחר ל' או כשתתן שמעכשיו מגורשת דזה ודאי אינו ונלמד בק"ו ממה דקי"ל באומר הרי את מקודשת לי אם תתן דאינה מקוד' עד שתתן מכ"ש כשתתן דא"צ לכל דיני תנאין שאינה מקוד' עד שתתן ומהיקש קדוש' נלמד לגרושי ולכל ענינים וכן מבואר פ"ו מה' אישות וגם בהדיא איתא סוף מי שאחזו אמר אביי הכל מודים היכי דאמר לכשתצא וכו' והה"מ העתיקו על הרמ' וכן בירושלמי שבהה"מ ה"א פ' הנ"ל שאם אמר לאחר שירדו גשמים וכו' מזה מוכח שלשונו ל"ד אלא כל היכי דתולה במעשה אינו חל עד שעת מעשה וא"כ היכי שאמר כשתכניס עדיף מתנאי מפורש ע"מ דהוא כמעכשיו ואלו בזה אינו חל עד שיקוים המעשה ומקודם אפילו רוצה לחזור בו אפשר דיכול כיון דל"ש הכא זמנו של שטר מוכיח כבגט אם לא מהצד שהם דברים הנקנים באמירה ע"י הקדו' לולא כן הי' אדרבה ק' על ר"ה מה אירי' שמת אפילו לא מת יהא יכול לחזור עכ"פ ק' איך מחלק בינו לבין תנאי מפורש ובהב"י כ' דל' הר"ן מבואר יותר וצ"ע:
לפיכך הפו' כו' ונפלה לפני אחיו וכו' מקשה הירושלמי ולא דברי' הניקנים באמירה ומשני פוס' ע"מ לכנוס הוא ודקדקו התו' פ' נ"ש דף מ"ז הא אם כנס ומת גובה אחיו מן האב וכתבו דאף לשט' ר"ת שבהג"ה לקמן ניחא הואיל והבת קיימת ור"ל דאם תתייבמה תיהני מהמעות גבי היבם וי"ל לשיטת הריב"ש שבש"ע סי' קס"ג דאין היבם יורש מלוה אחיו מפני שהוא ראוי א"כ אף אי נקנה בדבור מה בכך ס"ס לא יירש היבם דהא מלוה היא אלא מי יירש אבי המת ולגבי' שייך טעמא דר"ת שלא כ' אלא ע"מ שתהנה בתו ופטור מכל צד זולת שיטען היבם מ"מ תן לי כמו שפסקת לאחי דהא נשאתי בתך כאחי וקאמר התנא דיוכל לומר וכו' ומה קושי' הירושלמי ואפילו בתר שנשאת מצי איירי לפי זה ולפ"ר לר"ת יהא מוכרח כמהרי"ו דיבם יורש מלוה אבל י"ל דמשמע להירושלמי דאיירי אף בפוסק שק מעות בעין כדלקמן דשייך נמי בפסיקה דרך קדו' ומוכרח לאוקים באירוסין אבל במלוה באמת לר"ת אפי' מת אחר שכנס כנ"ל להריב"ש א"נ דמשמע לי' אפי' בשהיבם הוא היורש ואין אחר עמו שאז בלי ספק יורש אף בראוי והנה כהריב"ש פסק הרמ"א וא"כ נ"מ הפוסק מעות שאינם בעין וכנס ומת עד שלא גבה ואביה יבם חי תלי' בפלוגתא דר"ת ואליבי' פטור אך צ"ע לקמן גבי בעל אי מקרי ראוי וי"ל דדין ביבם כמותו:
הפוסק מעות לחתנו בשעת קדו' ונתנם לו קודם החופה כו' מה דתפס בענין זה דוקא שנתנם לו ולא בפשוט הפו' לחתנו ומתה הבת אינו מחויב לתת לבנה היינו דאם יש לה בן הרי היא או אלמנה או גרושה ולא הוו נשואים ראשונים ואפילו לא מתה לא קנתה להכי נקיט ונתן שבודאי שוב אינו יוכל לחזור אלו היתה חי דהמשיך וה"א אף שמתה יחזיר ליורושה קמ"ל שמ"מ מה שנתן לא היו אלא לקיים מה שפס' וכל הפוסק וכו' והב"ח כ' פירש אע"ג שהחתן מוחזק אין חזקה זו כלום משמעותי' דלחדושו שלא יחזיק בהן החתן נקיט הכי וזה אין חידוש ומבואר בכתובו' דף מ"ח אעפ"י שכתובתה בבית בעלה מתה אביה יורשה אלא עיקר החידוש דלא נימא דוקא שם שהאב הוא היורש אבל יש לה בן יחזיר להבן וחידש זה אינו אלא באופן שכבר נתן כנ"ל וק"ל אבל הנותן לבתו סתם שתנשא בו כאן דאיירי שלא בשע' קדו' דקדק לכתו' הנותן דאלו בפסיקה לא קנתה והב"ש ס"ק ח' שכתב אבל כאן שפסק לאו דוקא או בנודר לעניים וכיון שנתקדש' אין האב יוכל לחזור בו מבואר הא קודם שנתקדשה אף שהוא חי ורצונה להנשא בממון זה יוכל לחזור וזה תימא כיון שנתן לה על תנאי איך יוכל לחזור והב"ח בפירושו לדברי הגאון נראה דמש"ה כ' במקום וכיון דאע"ג אמנם בקיצ' פסקי רא"ש מבוא' דדוק' נתקדש' תו הסכימו כל האחרוני' דאף דנתקדש' מ"מ לענין זה לא זכתה שאם מתה אין בנה יורשה אלא בשם הדרישה מביא הב"ש שאף בנה יורשה ובספר ע"פ מסייע להדרישה וגם מקשה מחה"מ סי' רנ"ג שאם אמר תנו ר' לבתי לנדוני' שאם מתה יורשיה יורשים (והיא בעצמה קושי' הב"ש בקיצור) והוכיח מזה כהדרישה וא"י מה פעל בזה דמ"מ אף לשטתי' חולקים שם על הגאון דפה דאלו שם לשטת הרשב"א וריטב"א אפילו לא נתקדשה הממון שלה ואלו הגאון תלה הדין בנתקדשה דוקא לכן הנלע"ד דיש הבדל בין ל' הגאון דפה שאמר שתנשא בו לאומר לנדוני' או לנשואיה דשם שייך טעם הרשב"א שאינו אלא מראה מקום וע"ש בהסמ"ע משא"כ שתנשא בו דמשמע לי' ל' המורה הקפידה גמורה שאינו נותן כ"א שתנשא בו ועדיף מתנאי מפורש מפני שתולה מתנתו במעשה ולא חלה כלל עד שתנשא וע' סי' ק"ך בחלקת מחוקק ס"ק ך"ב כ' דכל ל' דלתנאי מפורש הוי כתנאי דאם שאינו חל עד שיתקיים ולא מעכשיו ואולם על כרחך חידש הגאון דדוקא בפוס' לחתנו בשע' קדו' דעיקר הקנין שמתוך שמחתו גמר ומקני אמדינן שלא פס' אלא ע"מ ליכנוס בחופה שזה תכלית השמחה משא"כ בנתינה דקו' קדו' דאלו לא אמר שתנשא בו הא קנתה מיד ואך מכח תנאו הוא דאינה חל עד קיום מעשה התנאי לא אזלינן בתר אומדנא אלא בתר משמעות לשונו (כי במה שמוציא מתחת ידו אף בנדוניא כע"מ דלא אזלינן ב"א) וסובר נהי דבלישנא דמתני' חופה הוא דמקרי' נשואין כדתנן נשאת יתר עליו הבעל מ"מ בל' עולם אף עם הקדו' מקרי קיום התנאי וזכתה ואין האב יוכל לחזור (וראי' לדע' הגאון בזה מהתוספתא שבהרא"ש פ' ב' דייני גזירות דאיתא אבל בן יהודא שאירש אשה בגליל כופין אותה לצאת שע"מ כן נשאה הרי שאף ארוסין קורא התנאי נשואין יע"ש ובריב"ש סי' קע"ז ומ"מ הפשוט ראי' להגאון) אבל קודם הקדו' יוכל לחזור מפני שלא קנתה כלל עד שעת קיום התנאי וא"כ ממילא ודאי משמע כדע' הדרישה ודע' האחרוני' צ"ע דממ"נ אם בנה אינו יורשה ש"מ דבהקדוש' עדיין לא נתקיים התנאי ולמה לא יוכל לחזור בו ואם נדמיהו לתנאי דמעכשיו מה אירי' נתקדשה אפי' לא נתקדשה ומוכנס ועומדת להתקדש נמי ודברי הגאון לדעתם הם כהלכתא בלא טעמא וצ"ע:
הגה"ה הפוסק כו' וכנס' ואח"כ כו' ע' בהסוגי' ובפ"י שם ונהי דברי' הסוגיא י"ל דלא איירי אלא בפוסק דברים בעינם שהם בידו כפקדון ולהכי אין לו שייכות לדין ראוי מ"מ בתו' ד"ה בא"ד והא דאמר בפרק מ"ה כו' והא דאמר בת"כ וכו' נייד מזה ומחלק בין נדונית צ"ב לבין שאר מלוה וכן הסכמת שבות יעקב חלק ב' סי' קל"א דלא כתשו' חות יאיר סי' קך"ב ואם שהש"י מדחה להשואל שמן סוגיא זו אין ראיה וכדדחה הפ"י וכן הוכחות הפ"י מן להתו' לע"ד אפשר לדחות דלרש"י ל"ק להו משום דאפשר דמוקים הת"כ בפוס' שק מעות בעין כמבואר סימן נ"א דבשעת קדו' אף מטבעה בעינה נקנית בדיבור דבאופן זה אף במעות ל"ש ראוי משא"כ לר"ת ע"כ לאוקים או כר' נתן או בשהחתן מוחזק מ"מ סתימות לשון הרמ"א ז"ל הפוסק מעות ודאי משמע שאפי' בחוב שייך פלוגתא זו ולא לדין ראוי גם בהמרד' ראיתי שפירש דלהכי נקט כ' לה משום דאיירי בתר קדו' דלא נקנה באמירה ומה מהני כתיבה למטלטלי' אם לא בדרך חיוב וא"כ ודאי מלוה היא והנ"מ דאלו מדין ראוי לא מועיל תפיסה להחלטת הב"ש סי' צ' ואילו להפ"י וש"י מועיל תפיס' ולפ"ר יש אתי קצת סברה לדעתם דצ"ב שני ממה דקי"ל אף שאשה אינה גובה כתו' מראוי מ"מ ממלוה גובה וע' סימ' ק' והטעם מבואר שם בח"מ משום שעבודא דר"נ לא מקרי ראוי וה"ה י"ל גבי בעל על מלוה זו של צ"ב מפני ששעבודו עליה אף בחיי אשתו לגבותה אף הגוף מבלי הרשאה ממנה לא נחשב ראוי משא"כ בנ"מ מה שא"צ להרשאתה אך מכח הפירו' כמבואר סי' פ"ה ודע שהראי' שמביא הש"י מן תשוב דרכי נועם אינ' ראי' כי הד"נ כ' הכי אף לגבי נ"מ וזה ודאי ליתא ולדינא עדיין צ"ע וע' השב"ץ חלק רביעי חוט המשולש סי' ל' כ"ז שלא באו פעם ליד החתן ע' ב"ש סי' ע"ז ס"ח כ' וע' בהג"מ מדמה דין זה לדיינים המבוארים סי' גן כו' לפ"ז אם עדיין מונח בידה או ביד אביה וכו' נשמע מיניה דברור לו דאם באו המעות ליד הבת הרי הוא כיד אביה ובמרדכי פ' נ"ש יש תי' אחד לפ"ר ר"ת בל' זה א"נ כשזכתה האשה בנכסים והחזיקה וקנתה אשה קנה בעלה ול' ירושה מוכח כן הרי להדי' לתי' זה באו ליד האשה כאלו באו ליד החתן ולדינא צ"ע:
וי"א דאם באו ליד שליש ע' ח"ס מפרש דיחלוקו משום דלא ברירא וכו' נשמע מיני' דס"ל דבר המסופק ומונח ביד שליש מכח שניהם לא אמרינן נוקים בחזק' מרא קמא אלא השליש חשוב כתופס בעד שניהם ויחלוקו מפני תפיסת בהמחצי' בעד החתן שמבטלית חזקת מ"ק ועיין סי' ע"ז סעי' ג' וא"כ צ"ע הכרעת הח"מ דיטול האב ג' חלקים דהא לדידן דפסקינן דהתופס יוכל לומר ק"ל כרש"י א"כ איפכא י"ל החתן נוטל החצי ודאי מטעם רש"י והשליש הוא התופס בעדו ועל מחצית השני יש לדון לשטת ר"ת מטעם הספק ותלי' בפלוגת' אי מוציאין ע"י ס"ס עוד תקן ר"ת כו' או האיש כ' הב"ש בס"ה וכ"ז לא איירי לענין הנדוני' כי הנדוני' חוב גמר וכן תו' שליש כו' ובנ"ש החליט דאף שליש לא תגבה ואף שבתיקן שטרו לא נזכר כ"א ואם יעדר הוא בשנה א' אז תקחי כל מה שהכניסה ולא כתובה ותוספות ויש לפרש כתובה דאורייתא ותוספת שהוסיף מדעתו אבל הוספו' שליש נדוני' בכלל מה שהכניסה יחשב מ"מ בסי' ט"ז ס"ק ב' פירש דבריו דאך מה שהכניסה תקחי ולא תוספית שליש ויהיב טעם נכון והאמת שנוסח התקנה שבד"מ בל' זה והמנהג קהילות שו"ם דאין לחלק בין בן לבת אלא בשתיהם שנה א' חוזר הכל ובשנה ב' חצי הנדוני' משמע ברור כדעתו דאל"ה על הרוב לא יתקיים התקנה שבשנה א' סתמא לא הרוויח שעור ההוספת שליש ואם תגבה מה ישאר להחזיר א"ו כדעתו ואולם מה שסבר שבנוסחו תקן הכל מ"מ לע"ד לא שקד על תקנות בנות ישראל שכ' בנוסחו שהמציא דהיינו המורכב משניהם כנ"ל שאם ח"ו יעדר בשנה א' תקחו מה שהכניסה ולא כתוב' ותוספו' ותינח בדלא נשאר כ"א נדוני' האב אבל אם השביח והרוויח מדוע לא תגבה מממון עצמו כל מה שכ' לה וכן אלמן או בחור סוחר הנושאים בממון עצמה מה"ת דלא תגבה הכל דהא אפי' בדידה מבואר סי' קי"ח דבממון עצמה אין תנאי וכן פסק בש"י שבב"ש שם ואף שהח"מ שם כ' דאף ביתומה נהגו ליכתוב וע"ש היינו היכי שיש לה מכח עישור דחשיב כאלו האחים נתנו הנדוני' דב"ח דאחים היא א"כ אפי' בת יורשת מ"מ מכח אחרים המורישים בא ויש משום לתא דותם לריק ותו דבשלמא ביתומה אפשר זה נמי לכלל בל' התקנה שיחזיר דהיינו שיחזיר מה שקבל ממנה אבל הוא לא נזכר בהתקנה שתחזיר אלא כאשר העתקתי בל' חוזר הכל ומה שהרוויח או הנושא בממון עצמו היכן רמוז בל' זה שלא תגבה מה שכ' לה ממונו הא אין בזה מה שיוצדק עליו ל' חזרה כיון שלא קיבל מאדם ולא נאמרה אלא על נדוני' אב שאליו חוזר משום ותם מה שלא שייך באופני' אלו. ולע"ד כך ראוי ליכתוב אם יעדר בשנה א' תקחי מה שהכניס' ולא תגבה כתוב' ותוס' מנדוני' האב שניתן לו וזה בבחור המשיאו אביו ובאלמן או הנושא בממון עצמו או לכתוב תנאי זה כלל כנלע"ד שנה א' איתא בתשו' פ"מ ח"ב סי' קע"ד שאלה מי שנשא ב' אלול והאשה מתה א' אלול בלילה השייכה לב' אלול וע"ש מה שפלפל בסוגי' דזבחים הפשוט כדמסיק לבסוף לדוחק ותמיהתו על הרמ' קדמו הכ"מ ומה שמסיק לדינא דיש ללמוד ל' שטר מנדרים דבעינן מעל"ע בשעות אלא דבנדרים גופי' ממציא שהוא מספק וזה צ"ע ולכן פסק דהוה ספיקא ד"ד ולא זוכה להבעל אלא מצד מוחזק. ולע"ד נהי דאזלינן במקומות בשטרות כבנדרים מ"מ לשון תקנה דומה לל' חכמים וכיון דמסקנת הפוסקים כתו' דלא בעינן מעל"ע דשעות זולת בקרבנו' ובתי' ערי חומה מה"ת דל' תקנה יתפרש בענין אחר ותדע דאטו בירושלים יתבינן דכותבין שעות ואלו נתנלה בשעות מהראוי לכתוב בשטרי חזרה שעת הנשואין אשר על כן אלו מתה ב' אלול קודם חצות היום אף שהיו אחר חצות לע"ד אין ספק שזוכה הבעל אלא מפני שמתה בלילה אפשר דאף דלא בעינן מעל"ע דשעות מ"מ בענין שיאיר היום במקצת כדמשמע קצת מפי' רש"י נדה דף מ"ד ע"ב ד"ה ערב ר"ה פי' ולרבנן עד למחר ולא פי' ולרבנן עד הלילה משמע מדעכ"פ נקטו ויום אחר צריך מקצת היום ממש אמנם המע' שם בתו' שראה דכמו שהוכיחו דקים להש"ס דאף רבנן לא בעו מעל"ע דשעות מזה גופא מוכרח ולרבנן אפי' בלילה דאל"ה עדיין ק' דלימא דזה איכא בין ר"מ לרבנן ולהכי לא מזכיר ר"מ ויום אחד. וכן פסק הב"ח בא"ח ס"ס נ"ג דבלילה מיד נעשה בר מצוה וכן פוסק הש"ך ח"מ סי' ל"ה וכן משמעות הי"ד סי' שצ"ה סעיף ב' וע"ש בב"י ואולם כל זה הי' מקום לספוק אלו הי' ל' התקנה ואם תמות לאחר ב' שנים ויום אחד משא"כ עתה א"י במה מסופק ולא למד ממה שמביא בעצמו מתקנות חכמים של מחילת כתובה בך"ה שנים בכתו' דף ק"ד דמוכח מדקאמר אביי לר"י אתי קודם שקיע' החמה וכו' דבלילה תלי' מילתא ולא בעינן מקצת היום ומיד בתחילת לילה של שנת ך"ו נמחל וה"ה הכא מה"ת לפרש תקנה זו באופן אחר וזה ודאי א"ל דשם קאי על תחילת הלילה של תשלום השנה במעל"ע דימים וכדס"ד שם דאף לאחר מעל"ע דשעות כל יום זה שעמדו בו נחשוב לשנים שעברו ומפני שאין מונין שעות לימים ושנים כי זה לא ס"ד ואף בקרבנות ובתי ע"ח ליתא לכן לע"ד הבעל זכה מדינא ולא מספק וצ"ע ודוקא מה שהוא בעין וכו' ובלבד שלא בזבז לאחר מיתה רק לצרכי קבורה משמע אבל בחייה אפילו בזבז כמה פטור מלשלם מה שחסור וכן הורה הב"ח בתשו' סי' ב' מכח זה דאפי' מה ששילם בחייה חובו שהי' חייב מקודם הנשואין פטור אמנם בנ"ש מעתיק ובסוף הספר כ' עוד ועוד הוסיפו וכו' שיחזיר וכו' מה שנשאר בידו שלא הוציאו מה שלא כלה ושלא יערים לכלות אם האשה חולה אך יתעסקו בקבורתה לפ"כ משמע הא הערים לכלות בהוצאו' חוליתה כדי להפסיד היורשים אפשר אם מיחו בו היורשים חייב לשלם והנה מל' הרמ"א שהוא ל' המרד' אינו מבואר לע"ד שהבעל פטור מקבורה אם יש לו עודף מהנדן כי י"ל שמחויב ליהדר הכל והקבורה תהא מדילי' ומה שכ' ובלבד וכו' היינו אם אין לו ממון עצמו ואשמעינן ובלבד וכו' הא אם בזבז לאחר מותה אפי' בצרכי קבורה חייב לשלם משא"כ בחייה אפי' בזבז הכל פטור כנ"ל אלא שבהגהות מיימון סי' ל"ה מבואר בשם מהר"מ דאף דיש לו פטור כיון דאינו יורש כי ז"ל כ' בעל העיטור היכי שנשאת ומתה בלא בנים שהאב זוכה בכל מה שנתן לחתן אלא מה שהוציא הוציא ומה שהוא בעין גובה ומסתמא דמנהגא הוה לי' למיכתב בכתו' ומשום דלא מקדמא פורענותא אמר אע"ג דלא כ' כמאן דכתוב דמי וזה המנהג פשט בינינו עכ"ל וזו תשו' רבי בשנה א' לית דין ולית דיין מורה ומורין שיחלוק בזה אפי' בא הממון ליד הבעל שיש לו להחזי' הכל להאב מתקנת ר"ת ומשמע ברור מדהביא תשו' רבי בתר דברי בה"ע להורו' דתקנות ר"ת היא בטכסיס מנהג בה"ע אלא דשם מכח מנהג ואף לעולם ולדידן אך בשנה א' מתקון ר"ת הוא באופן הנ"ל דמה שהוציא הוציא ומה שהוא בעין מחזיר ושוב כ' ומה שהוציא האב על קבורתה וכו' מ"מ נ"ל דהכא לא מחייב בעל בקבורה דהא תקנו וכו' וע"כ מה דפטור מקבורה היינו ביש לו ממון עצמו דאל"ה מה"ת יהא גרע הוצאות קבורה ממה שהוציא בחייה בהוצאותיו על עצמו שאינו מחויב להשלים מה שחסור ודוחק דמשמיענו אף דהקבורה הוצאה דלאחר מיתה כדאי' בתשוב' כ"י א"ו משמע אפי' בשלו פטו' ומטעמו דיהיב הואיל ואינו יורשה וצ"ע מה שסותם הרמ"א ז"ל בזה ובסי' נ"ה בד"מ כ' אחרי דין מהר"מ שהבעל פטור מקבורה וכן משמע מלשון המרד' דלקמ' כנראה שסמך שנשמע מל' זה שבש"ע שהוא ל' המרד' עכ"פ מל' כל המעתיקים נשמע שאינו מחזיר אלא מה שבעין ומה שהוציא ואסור פטור וכנרא' הטעם דמסתבר להו דל"ש עגמת נפש אלא במה שבעין ובמה שאסור אוקמוהו אד"ת ובזה לע"ד אין ספק ואם הכניסו שניהם הוא למשל ה' מאות והיא אלף ועתה חסור מכל הסך ג' מאות הן שלא הרוויחו מה שהוציאו והן ע"י הפסד במו"מ או ע"י גניבה מבואר במהרי"ל סי' פ"ד בל' זה בגדים ותכישיט' וסבלונו' ודמי טבעת הכל יחזיר וכו' ומה שנגנב מן הנדוני' בחיי האשה בזה רואה אני את דברי שמעון שינכו לשניהם כי אינו חייב להחזיר אלא מה שהוא בעין כמו שכתבו רז"ל והא דצ"ב הוו באחריותו היינו אם תתאלמן או תתגרש אבל חזרה זו מפני תקנה נסתחפה שדה היורש בהדי דבעל נשמע מיני' דחשבינן החיסרון לפ"ע הממון שהכניסו יחד וכן פסק הב"ח תשו' הנ"ל למה דפס' בעישור הוא הכנסת מעות עצמה דאינה בכלל תקנת החזרה (וע' סי' קי"ח) והמותר שהוסיפו האחים מחויב ליהדר ואם חסור נחסר לפ"ע ממילא ה"ה באופן הנ"ל אך ע' בתשו' ר"י סי' ע"ט דף ק"ב מן ד"ה ומה שהחותן וכו' בא"ד זה מן וכונת הוצאו' כ' פי' הוצאות רפואות אף מזונות העדפה לחולה יותר מן בריאה וכן מה שנתן להגיד תהלים אמנם מזונות אשתו והוצאו' כשהיתה בריאה תקנו תחת מעשה ידיה ולכן מזונות והוצאו' על הבעל ואם אמנם רפואה ג"כ בכלל מזונותי' י"ל ב' טעמים וכו' ע"ש טעם א' לע"ד אין בו טעם טעם ב' אם ישלם רפואו' והוצאות העודפים בחוליה פן יקמץ ידיו גלל כן לא רצוי שיהי' משלו אמנם במרד' וכל בו נאמר רק הוצאות קבורה קמ"ל אף אחר מיתתה מ"מ ינכה וטעמא כו' מדאינו יורשה אך הוצאות רפואה וכן מזונות החולי וצדקה ודאי על היורש ומ"ש הנ"ש וכן הרמ"א מה שהוא בעין מחזיר קאי על בגדים ותכשיטי' דשייך בהם שאין הם בעין משא"כ מעות ל"ש זה דהבעל חייב במזונו' והוצאות אשתו ומ"ש הב"ח בתשו' אפי' בזבז איירי בבגדים ותכשיטים או שלא הי' להבעל מעות מדילי' אז לא אמרינן שיהי' חוב עליו דומי' דפרע הב"ח דילי' דאיירי בכה"ג דאלו הי' לו למה לא פרע חוב מדילי' א"ו מיירי שנתן מבגדי אשתו או תכשיט לב"ח אבל אם הי' להבעל מעו' שלו כל מה שבזבז והוציא מדילי' הוא ולא ינכה כלל עכ"ל וכמעט א"א לעמוד על דבריו פירש הרמ"א על בגדים ותכשיטים מה שאין הל' סובל ובפרט שנעתק מהמרד' כמבואר בד"מ סי' נ"ה דז"ל שיחזיר כל הנדוניה ותכשיטים לנותנים לה או ליירשה מה שנשאר בידו מן הנדוני' שלא בלתה ובלבד שלא יערים לכלות הממון רק לצ"ק לפ"כ הרי דעל הנדוני' וממון קאי ופירושו בנ"ש יותר תמוה שהרי הנ"ש כ' לע' במהרי"ל סי' פ"ד ולשונו מועתק לעיל להדי' דלא כפירושו והוא ממש פסק הב"ח ומ"ש הב"ח וכו' אבל אם הי' לו וכו' הא בהדי' מבואר בב"ח דאפילו ביש לו מעו' עצמו דהיינו העישור ההפסד לפ"ע ואל תטעה בל' הב"ח מדכ' דכל הנדוני' ביד נאמן ומשמע שם דפס' לטובת היורשים (וזה צ"ע בח"מ וב"ש לעיל) וא"כ לפ"ר יש להבין מה שכ' בתר הכי ואם מקצת הנדוני' אבד וכלה דקאי דוק' על בגדי' שהיו בידו כי זה אינו אלא מה שכ' ואם מקצת הנדוני' כו' לא על עובדא דא כ' כ"א לבאר הדין כדמוכח לשונו לכל מעיי' בצדק ומה שנקט הכ"י בהלכותיו מלת' בטעמא משום דהבעל חייב במזונות אשתו זה לע"ד לאו מידי אחרי שמודה שאם חסר מן הנדן שפטר אף דג"כ שייך טעמו ונימוקו וגם אחריו' הנדן עליו ש"מ כדכ' המהרי"ל וכדבארתי הטעם של"ש ע"כ בזה ואף כי יש לו מעות עצמו וחסור מן הכולל שייך נמי ההוא טעמא כדי להיות ההפסד לפ"ע ואולם לפ"ז א"י לפר' ל' התקנה שבב"ש בשם האגודה דמ"מ אם לא הי' לו מעות עצמו וחסור מהנדן מה אירי' מה שלא הוציא על חולי' וקבורתה הא מכל מה שחסור פטור ואי ביש לו מ"ע חדא דבאופן זה הל' אינו מתוקן ותו דבאמת ק' למה ישתנה צורכי חולי' מכל הוצאות שהוציא עליה בחייה שינכה הוצאה זו מן הנדן ונראה מזה הוציא הכ"י ז"ל דעתו לחלק בין הוצאו' חולי' לבין שאר הוצאו' והפסידו' וזה אפשר מטעמו השני וגם לפ"ז ל' הב"ש יותר ק' שבתר הכי מתחיל ואם היה לו ממון שלו משמע דעד כאן איירי בלא היה לו ובזה א"י לפרש ל' האגודה וגם לשונו שכ' ואם היה לו הפסד נראה דמנכה ג"כ דמה אירי' ההפסד אפי' מה שבזבז בחייה פטור וכדפ' הב"ח ומשמעות כל הפוסקים (וע' כ"י מה שפירש דברי הב"ש אלו לשטתו בדברי' רחוקים מן הדעת וצ"ע אבל הדין לע"ד כדהוצאתי מן מהרי"ל וב"ח וכה"פ דבלא היה לו מ"ע אין שום נ"מ באיזה אופן חסור ופטור במה שמחזיר הנשאר זולת בהערים להוציא בחוליתה כדי לחסור היורשין והתרו בו שאפשר מחויב לשלם ונשאר עליו חוב ובהי' לו מ"ע כל מה שחסור מן סך הכל נחשב לפ"ע ומהמותר נוטל חלקו ומהדר חלק היורשים (אך אם פרע חיב שהיה לו עליו בזה היה נלע"ד דנחשב משלו ולא לפ"ע מפני דקא משתרשי' לי' אלא דלא משמע הכי מהב"ח וצ"ע) ומנכה מן חלק היורשים הוצאות הקבורה כנ"ל והוצאות החולי לע"ד צ"ע אחרי שלא נמצא חילוק זה בשום מעתיק התקנ' ודוק ובנ"ש ראיתי בנוסחי הוסיף בנכוי הוצאות כסדרן וא"י מי בקש זאת מידו דהא אפי' בזבז בחייה פטור וביש לו מ"ע מה"ת שינכה כל הוצאות ומשמע אפי' הוצאות מזונו' מן הנדן הכל ולע"ד מתוקן בזה יותר נוסח הקודמים ע"ש ובאם יש עסק שבועה בניהם הנה זה ל' הג"מ הנ"ל וגם הה' ליטרן שנתן לו כבר יחזיר מכח התקנה אם מודה שקבלם ואם כופר ישבע ואע"ג דלא מחייב אלא מכח תקנה נראה דלא פליג בשבוע' היסת (מביאו הש"ך סי' פ"ז ס"ק נ"ד) ובמהרי"ל הנ"ל איתא ר' בענדט אמר ששמע מבני אדם שהיו אצל נתינות הטבע' שנתנו לכלה והגידו ל' שניתן לה יותר ממה שאמר כנגדו ואותן בני אדם אין כשרים לעדות על כן יקבל שמעון בחרם שאין בידו יותר טבעת ודמי טבעת ממה שטען עוד אמר בענדיט שאינו מאמין לשמעון שלא הרוויח יותר ממה שטעו וגם אינו מאמין לו שנגנב על אלו טענו' אין כאן לא שבועו' שומרי' ולא שבועו' אפטרו' וגם אין לגלגל על טענת אלו בחרם דלעיל אך ר"ב יכול להחרי' סתם בפני שמעון על מי שאינו טוען אמת עכ"ל וצ"ע להבין החלטה שא"כ ש"ש (ואולי מדפסקינן בעל בנכסי אשתו לא שואל ולא שומר אלא לוקח נמצא לא נכנס בגדר שומר ואף דהתו' במס' וב"מ צ"ז מסקו דמ"מ ש"ח הוי מ"מ הי' שמירה בבעלים וע' סי' פ"ה) וביותר צ"ע מה שחילק בהקבלת חרם בין סתם לנוכח ושבדין השני אפילו לגלגל לא הכל לא זכיתי להבין טעמו ונימוקו ובתשו' כ"י הנ"ל ראיתי כתוב ומה שהחותן רצה להשביע להחתן מכח הוצאות כדין שותף כו' אך מאחר דיש טענו' ברי ביניהם בענין המעשר וכו' ומאחר שנשבע על המעשר יכול החותן לגלגל עליו מכח הוצאות ותחולה כ' משא"כ הוצאות לא גרע ממוציא ברשות דיכול לומר שומו לי וגם איך יתקנו משום והם להביאו לידי חומר שבועה ולדבריו דיכול לומר שומו לי הי' נלע"ד דאף מגלגול שבוע' פטור וגם מה שכתב וגם איך יתקנו כו' כמעט סותר דברי עצמו דע"י טענת ברי מחייבי שבועה וכמבואר בהג"מ הנ"ל וע' סימן ק"ח סעיף חי"ת על דברי ב"ש ס"ק ך' בסופם ע' ש"ך ח"מ ס"ס מ"ב: