Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer Siman 6
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
הג"ה ואפי' לא נתגרשה רק משום קול ע' סי' י"ז סעי' נ"ח והב"ש מביא בשם תשובת רש"ל דוקא במשודכת וע"ש כי מסיק וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה:
יצא קול פלוני כהן כ' ב"ש כהן מיותר ולע"ד י"ל הא על הרמ' אין קושי' דהעתיקו בהל' א' עם דין דסעי' ג' ואם על הטור וש"ע כיון שהם מחלקים אם קורין לכתיבה נתינה ומבואר בר"ן דלהכי אם קורין לנתינה כתיבה אף דלכתיבה נמי קורין כתיבה חוששים משום שקול זה לא לחנם יצא אלא לאסרה על בעלה וכיון שהכתיבה אינה כלום ודאי על שום נתינה יצא הקול וזה ל"ש אלא בכהן ואם אלו דברי הפרישה שאינו בידי א"י מדוע לא נ"נ ואולי סובר אף בישראל שייך דלא לחנם יצא כ"א להתירה לעלמא אבל התוספתא לא משמע כן אלא בשבל היתר. סתמא אין קול יוצא כ"כ. כ"א כפי תמיהות איסור על בעל' ע"ש. אם קורין ע' ב"ש חלוק על הב"ח ולע"ד ודאי הל' כהב"ח מן הטעם ב' שכ' ותו דכל מידי דתלי בבדיקה אנן לא סמכינן דא"א בקיאין לבדוק. וע' י"ד סי' נ"ז:
יצא קול על אשה שנתקדשה ונתגרשה עי' ב"ש ומה שכתב ונראה דכן הוא דע' הטור לכן וכו' אמת שקצת משמע נמי לשונו הכי סי' מ"ו שכתב יצא קול פלונית נתקדשה ונתגרשה משמע ביחד אך ק"ק דבסי' מ"ו ששם עיקר דין זה של איסור והיתר לעלמא הי' לו לבאר מיד אמנם מה שכתב תו לחלק בין יצא בפעם א' מיחשב לגבי בעל זה אם כהן הוא קלא דקמא נשואי' ואסורה לו משא"כ בזא"ז שרי' לי' מטעם קלא דאחר ארוסין ושכ"כ דרישה לפ"ז לא הוכרח לומר דלהכי כ' מיד למידק כהראב"ד אלא דלעולם קאי בשטת הרמ' וכדמשמע סי' מ"ו שלא כ' מיד ואך הכא כיון דעיקר דין איסור כהונה דקדק מיד להורות דאז אסירה נמי לבעלה אם כהן היא אבל לע"ד הטור שכתב חוששין לקול לאוסרה לכהן לא משמע כ"א לכהן אחר מחדש ותו ק"ק לדינא דב"ש מנ"ל להגמ' לתי' המתני' דקתני מגורשת ה"ז מגורשת קאי לקולא שמותרת לעלמא דהא לשטתו הטור מסכים עם הראב"ד דמה דקתני מגורשת היינו דוקא מיד א"נ מה מקשה ואסרינן לה אגברא נימא דמה דקתני מגורשת ה"ז מגורשת לא נאמר כ"א לחומרא וקאי על זה שיצא עליו קול שקדשה וגרשה מיד והוא כהן אסרינן לה עלי' משום דהוא קלא דקמי' נשואין וה"ה דלעלמא נמי אסורה בשלמא לרש"י י"ל דלא משמע לי' לפרש כ"א בזא"ז אבל לדבריו ק' וע' ח"ר הקשה כעין זה ותי' דזה אין חידוש אבל דינו ודאי חידוש כי לע"ד גוף הסבר' ק' לי דאף בפעם אחד י"ל ממ"נ אם קול הקדו' אמת הו' קול הגרושין דאחר ארוסין. ואם שקר פשיטא דשרי' לי' דהא אם קידש בעדים. ודאי אפילו אם מיד יצא קול מ"מ הו' קלא דאחר ארוסין ובפרט לפרישו דעת הטור ס"ק י"א ע"ש:
שהיא אסורה להנשא לו כבר תמה הה"מ עלי' דרמ' למה השמיט דמחזיר גרושתו משנשאת לא נעשה זונה ולא נפסלה מתרומה משום דלא הוי' זר אצלו מעיקר'. ע' ב"ש ביאר הסוגי' אליבא דתו' אין לוקין על הנושא אלמנות ח"ל וע' ספר ע"פ הוכיח דאף דעת התו' דלוקין על כל הנזכר בבריי' זו ואף כ' שלא נגע ולא פגע ההוא גלוי מילתא לדשם אמנם ברמב"ן פי' התורה פרשת קדושים מבוארת דעה זו ממש מה שמזכיר הב"ש בשם תו'. ודברי רבינו הטור תמוה שאחרי שהביא דע' אביו שאינה בכלל זונה הי' לו עכ"פ לבאר איסורן מהיכן נובע ואף יש לתמו' שאינו מזכיר אלמנות חלל כלל לא בפסול זונה ולא בפסול חללה וגם התי"ט פ' הבע"י צ"ע במה שכתב דממשנה ב' פ' הנ"ל יש סייעתא להתו' וא"י במה דהא נמי קתני התם בת ישראל לממזר פסול וע"ש בפי' המשניות להרמ' וגם בפירשו לפ"ד דקדו' משנה ו' ולשטתו יפה תמה איך להכניס בשם זונה או חללה ומ"מ לא נמנע מלכותבו משא"כ להתו' דזה לאו בפ"ע אין כ"כ קו' דע"י ההיקש דזרעו לו ילפינן דחלל נמי זר מקרי הואיל וכל זרעו חללים וכדדחק עצמו הרמ' שם מקודם וע' בהרשב"א ריש פ' הערל:
ויהי' הבועל בן ט' שנים ויום א' איתא יבמות ס"ח ספק בן ט' נמי פוסל וע"ש תו ד"ה רישא וצ"ע מדוע השמיטו הטור וש"ע והרמ' פ"ח מה"ג העתיקו בל' ה"ז אסורה לאכול דקצת שמע רק לתרומה ולא לכהונה וי"ל נמי דנשמע בק"ו. ומהתו' הנ"ל יש למשמע דאם אשת איש נבעלה לס' בן ט' ועדיין בס' דשרי' לבעלה מכח חזקת קטן וחזקת היתר וע' סעי' י"ד ואף שאם כשבא לפניו הוא ודאי בן ט' עדיין צ"ע כי נראה שמדמו לנגע אחד בלילה דאמרינן כל הטומאות כשעת מציאתן ולא מוקמינן הנוגע בחזק' טהרה וה"ה דל"מ האשה בחזקת טהרה ובריש נדה מסקו דזה אינו אלא לגבי קדשים וא"כ י"ל דוקא שם לגבי תרומה אבל להוציא אשה מבעלה לא ודוק וע' תשוב' ר"י מטראני חלק א' סי מ"א:
הרי היא אסורה לכל כהן כ' ב"ש היינו לכתחי' אא"כ מאמן לדברי' משמע שאינה חוזרת ותימ' פשיטא שחייב להוציאה דהא הוי' כחתיכה דאיסורא וע' בר"ן כמה דחק שלא יהא שייך גבי הראשון חד"א אבל להב' פשיטא שחייב להוציא וע"כ לפרש הראב"ד בשחוזרה ובאמתלאי ובזה אפשר דיש לסמוך עליו אם נשאת אבל באינה חוזרת ודאי מחיוב להוציא וע' תשו' מ"פ סי' ל"ד הובא סי' קט"ו סעיף ז' בהג"ה ומ"ש וכ"כ ב"ח לא מצאתי:
שאסרה עצמה כו' כ' ב"ש נראה א"נ לכהן בניה כשרים וכו' ולע"ד צ"ע כי י"ל ע"כ לא צרכינן לנאמנות אלא בולד או אפילו עובר שיש לו חזקת כשרות אבל אלו הבנים שנולדו לה מכהן וה"ה אלו אשה עושה עצמה חד"א ע"י שאומר' נתקדשה לפני עדים ושוב זינתה ולית לה אמתלא ממילא בניה ספיקי חללים וספיקי ממזרי' כיון שמכחה באו וכל הס' שדנין בה להחמיר ממילא הוא על ולדותי' וראי' מיבמות ע"ז דלתי' ר"נ ב"י דהל' כותי' לא שאל ר"י על בני בנים כ"א על הבנים וע"ש בתו' דהנ"מ לענין ממזרי' אם יבא על בת ישראל וק' למה נ"מ אמר לו יש לך בנים הי' לו להשיב בפשוט נאמן אתה לפסול עצמך ואי אתה נאמן לפסול בניך דמשמע בין הי' לו כבר בין אשר יוולדו א"ו דדוקא על הבנים שהם בעולם עם ח"כ הוא דא"נ אפילו מכח יכיר מפני שלדבריו א"י הוא ואין עדות לא"י אבל אם אין לו אז בנים אף הבנים אשר יולדו יהיו בספק ממזר כיון שהוא עכ"פ ס' א"י לחומרא ע"י דשוי' נפשי' חד"א והיינו נמי טעם הברייתא דהתם הנאמרת לענין יכיר דנאמן על בנו קטן דהיינו אם אין לו בנים והוא בש"ע סי' ד' והברור שאז בנו ודאי ממזר ואף הבנים שיולדו להבן אח"כ דהא אין סברה שאח"כ כשיהי' להבן בנים שיוחזר לכשרותו. ואף שאין שום נאמנות להאב על בני בנים ש"מ שממילא נמשך כיון שבשע' אמירתו ליתניהו בעולם הב"ב עם ח"כ נמשכו בבואם אחרי אביהן ממילא וה"ה הכא:
תו כ' ואם האב אומר וכו' כמו שנאמן לומר בן גרושה ואזיל בזה לשטתו סי' ס' ס"ק ט"ו שהוסיף תיבה וכ' לכן נראה וכו' או נשואין שלו נאמן ולא לדבר אחר לכן נאמן כו' וזה אינו דזה אין לו נאמנות דומי' שא"נ על בתו לומר שנשבית כיון שאינו מכח ביאתו וא"י מאין למד להוסיף או ע"י נשואין שלו ומה בכך היכן מצינן שנתנה תורה נאמנת ע"י יכיר במה שבעצמו א"י ומאמן לאשתו וע' תשו' הרא"ש כלל פ"ב גלל כן תמ' על הרמ' שהאמן לומר על בן פנוי' שהוא ממנו לענין ירושה ואף הרמ' לא האמינו לענין יבום לכן לע"ד לשטתו שהכשיר הלד בלא האמנת האב כן נמי עם האמנתו אבל לע"ד בלא נאמנותו עם נאמנתו הכל שוה וצ"ע. אם אינו ס' חלל:
ומדי דברי בענין זה אזכיר בההוא עובדא שאירע פנוי' נתעברה וטרם שהמליטה נשתמדה והא"י לא רצו להמיר הולד והחזירוהו לעדת ישראל לע"ד יש לספוק אם לא יהא שתוקי לעולם ולא יהנה לו עדות אמו שהרי החכמים קראו אותו עדות כדאי' זו עדות שהאשה כשירה לו ובהנ"ל מצינן אף שהתורה האמינ' אב על בנו מ"מ א"י דהיינו מומר לא וה"ה בעדו' שהחכמים האמינו להאם י"ל מ"מ א"י דהיינו מומר לא והוי כמתה שנשאר שתוקי ואין לדמו' לא"א שזנתה אף דנוסף לה פסול עדות מחמת עבירה על מה שהיא אשה ומ"מ כשירה להכשיר העובר די"ל שני פ"ע במקום שהאשה כשירה מן מומרת והרי לענין נאמנת האב מכח יכיר לא שמענין דאם פסול מחמת עבירה דא"נ. ומ"מ אמר אין עדות לא"י ואפשר ה"ה מומר' וי"ל נמי דמ"מ אין לחלק ונאמנת וצ"ע.
שהרי הודית שהיא זונה ע' ח"מ וב"ש כנראה מדהביאו הפלוגתא בין הראב"ד והה"מ שדעתם שהרמ' מודה דע"י אמתלא שרי' ולע"ד סתימות הרמ' מורה כדהבינו הראב"ד והה"מ. ואולם מה שכתב הה"מ ומה שכתב הר"א ז"ל, שאם נתנה אמתלא שאמרה כן כדי שיגרשנה שנאמנת אפשר שאין ליסמוך על דבריה דהא בעלה לא הי' מצווה לגרשה אפילו יאמין לדבריה דהא אשת ישראל היא (וע' במ"ל דמזה נראה שהמ' לו גירס' א"י או כהן) ואפילו באשת כהן כיון שלא הי' מחיוב להאמינה אין דברי' כלום לע"ד אין זה טענה מכרעת דאטו נשי דינא גמירו וידעו דב"ד של אחריהם (וע' לקמן דברי הראב"ד לענין שטר אמנה תפסינן לאמתלא אף דלא הועיל באמירות אמנה) וא"כ צ"ע בהרמ' מה שהקשה הראב"ד אך תחלה צרכינן לעמוד על כונת הראב"ד שכתב אין שמועתו מכוונת שאם אמרה לאחר מיתה בעלה לא אמרתי אלא שיגרשני למה א"נ והלא לא הודת על עצמה הודאה לאסור ולא נתקבלו דבריה כלל (נראה מל' זה למשנה א' דהיו נתקבצו דבריה מודה שלא הי' מועיל שוב אמתלא זו להתירה לכהן אם מת ולא נתגרשה או לתרומה) והרי אשה שאמרה א"א אני וכו' אף בזו אם הי' קטטה ביניהם אמתלא גדולה היא זו ונאמנת עכ"ל וע' מ"ל נראה שמפר' דר"ל כיון שהבעל לא הי' מחויב להאמינה הואיל והותרה הותרה ולהכי כות' הא אשת ישראל שאמרה נאנסתי מודה דאסורה לכהונה כיון דל"ש לא נתקבלו דברי' והגאון נ"כ נרו סי' ח' מביא סייעתא לסברת הב"ש מל' הראב"ד דבא"י שאמרה נטמאתי ברצון כיון שהפסידה כתו' מודה דלא מהני אמלתא וכ' אף שלא נתקבלו דבריה לאוסרה על בעלה מ"מ נתקבלו לענין הכתו' וכ' אלא דק' הא גם בא"כ עכ"פ נתקבלו דברי' לענין שאינה אוכלת בתרומה וכ' תו אלא דבלא"ה צריכינן לתי' הראב"ד כ' הטעם שלא נתקבלו דברי' ושוב מביא ראיה מאמר' א"א אני כו' והרי שם בשעה שאמרה א"א אני נתקבלו דברי' ושויתה חד"א ומ"מ מותרת באמתלא ולהכי חזר ופירש הראב"ד ע"פ דברי הח"מ שבסי' קט"ו הוא דרך רחוק לע"ד (ועסי' קט"ו) ועל פי' המ"ל ק' נמי קושית הגאון שי' דהא באמרה א"א אני נמי ל"ש הואיל והותרה להכי הנלע"ד לפרשו ע"פ מה דאיתא בשמו בהרא"ש פ"ב דכתו' כמעט נמי בסגנון זה והיכא דפרע לב"ח אחר שאמר אמנה הוא ובא לגבות מן הלוה כ' הראב"ד דגבי לי' מיניה כיון דמעיקרא לא המנוהו לגבי אחרים דאמרינן לאשתמועי מנייהו הוא דאמר וכו' הרי דתלה נמי טעם נאמנת האמתלא במה שלא נתקבלו דבריו הראשונים ולא האמינוהו לגבי אחרי' וק' נמי קושית הגאון שי' אבל אומר לע"ד הראב"ד ז"ל למדונו בזה עיקר גדול שהרי בי"ד קפ"ה הניח הטור בתימ' למה לא יועיל אמתל' להוחזקה נדה ומ"ש מאמירתה נדה אני הא החזקה נמי מדידה קאתי' כנראה דלא נסתפיק בתי' הרשב"א בתה"ב לחלק בין דבור למעשה וכבר הביא התה"ב ראיות ברורות דלהוחזקה לא מועיל אמתלא ולע"ד בדברי הראב"ד דמיושב שהרי בעדים שהעידו דקי"ל אין חוזרין ומגידין בלי ספק עם כל האמתלאות לא וכדאי' סנהדרין מ"ד ע"ב ל"צ דאע"ג דיהבו טעמא למילתיי' וכדקיי"ל ח"מ סי' מ"ו דאם כ"י יוצא א"נ לומר אנוסי' היינו מחמת נפשות אף דאין אמתלא יותר הוגנת א"ו כל שנתקבל פעם דבריהם לגבי אחרים בדרך נאמנות דהיינו בודאי ולא אך בס' שוב לא מהני שום אמתלא משא"כ אמרה א"א אני אטו נתקבל בנאמנות ודאי לגבי אחרים אין זה אלא מפני שברשותה הוא והאדם יוכל לשוות נפשו שאין משועבד לאחרים חד"א ולהכי אסורה מפני הס' אבל בנאנמו' ברור ל"נ דברים תדע דאלו נתקדשה לאחר ולא הי' לה אמתלא הרי מבואר סי' מ"ז דמקודשת מס' וכן מבואר בהרמ' סוף פ"א מה' א"ב כ' וכן האשה שאמרה מקוד' אני אינה נהרג על פיה עד שיהיו שם עדים או הוחזק. וה"ה אומרת טמאה בנדה לא מצינו דבעלה לוקה עלי' אלא בהוחזק' וכדדייק ל' התה"ב דף קס"ח אף דכתיב וספרה לה היינו בטהרתה האמינה התורה לודאי אבל לטומאה אין אמירתה אלא מצד שוויתה חד"א ואינו אלא כמו ס' (וכן מחלק הת"ה סי' רך"ב וכ' ומהשתא נראה וכו' דהא כתבו תו' פ' אע"פ דאין להתיר באומרת ט"א דוקא משום דשוויא חד"א אבל משום דנראין הדברים אמת לא הוה אסרינן לה) משא"כ בעדים שנתקבל דבריהם לגבי אחרים דהיינו בודאי להכי לא מהני אמתלא וכן בהוחזקה דבעלה לוקה ונתקבלו מעשיה לגבי הבעל לענין מלקות שהוא נאמנות בודאי חשוב כעדות ול"מ אמתלא (ובזה מיותר דלא צרכינן לחילוק הש"ך מסי' א' בי"ד בין אפשר ללא אפשר בע"א אלא דשם בלי ס' אין אדם נענש ע"פ סי' זה של עד' הטבח ולא נתקבלו דבריו אף לג"א אלא מס' ואיירי בשעשה הסי' לאחר שנשחטה והיא בחזקת היתר ואה"נ אלו נעשה מחמת שנתנבלה בשחיטה דצ"ע אם יועיל האמתלא אף בלא מעשה וכן צ"ע אם הוחזקה ל' יום לא"א אף ע"פ עצמה אם שוב מהני אמתלא וע' בהרמ' הנ"ל ה' ך"א ובמ"ל שהבאתי ריש סי' ג' וע' בש"ע סי' ק"ך סעיף ג' בהג"ה וע' תשו' פ"י סי' א') ודומיא דהכי באשת כהן שאמרה נאנסתי דלפי משנה א' שהיתה נאמנת בתורת וודאי עד שחייבינן הבעל להוציאה משעבודה נקראו דבריה כעדות שנתקבל לג"א והיה מודה הראב"ד אך למשנה ב' טוען הואיל ול"נ דבריה ואך לס' חשבנו אותם למה לא תועיל אמתלא כמו באומר' א"א אני וכן בכתוב' הנ"ל אלו היינו תופסים דבריו לודאי אף לגבי הב"ח שפיר היו דבריו מקובלים כעדות גמור לג"א ולא היה מהני אמתלא אך עתה שלא נחשב אלא לס' והראי' שלגבי הב"ח אמרינן שקורי משקר אך לגבי נפשו שייך להאמינו מדנאמן על עצמו לזה מהני אמתלא זה הנלע"ד בכונת הראב"ד (אח"ז נדפס ס' ס"ט ועסי' הנ"ל מה שמביא בשם ב"ש) ומעתה לע"ד טעם הרמ"א שלא דן הכא באמתלא דסובר כיון דלמשנה א' משום דהא מלתא דטמאה אני לך כסיפא לה תקינו להמנוה משום דאי לא קושטא קאמרה לא הוי מזלזלה בנפשה וכו' כמבואר בהר"ן הרי דאז היו דבריה מקובלים אף לאפוקי משעבוד הבעל תו אף למשנה ב' דחזו דאיכא למיחש וכו' היינו לגבי הבעל אבל לגבי עצמה אוקמוה אדינא קמא. ואין בין הראב"ד להרמ' אלא שהראב"ד ז"ל אזיל לג"ע נמי לפי משנה ב' ובדין תרומה הנאמר לאיסור ומשמע ברור אף בחוזרת ומסתמא באמתלא שאמרה כדי שיגרשנה מוכרח לדחוק דאיירי בשהאמתלא אינה הגון שלא הי' קטט' ביניהם והרמ' סובר כדכ' הרא"ש פ"ב דיבמות הל' ח' דר"ש איירי בחוזרת באמתלא ומ"מ קי"ל כרבא דאסורה ומשום דלג"ע אוקמו אדינא קמא דמשנה א' ולפ"ז נלע"ד להרמ' אין מועיל שום אמתלא דלא כהב"ש שהוציא מתי' הה"מ ז"ל כי במח"כ לע"ד התי' אינו עיקר וגם מה שסובר הב"ש בהראב"ד לחלק באשת ישראל הואיל ומפסד' כתו' ל"מ אמתלא נמי אינו כי טענתו אינו נתלה בהכי וההפסד כתו' נמי אינו נוגע אלא לעצמה ומשום הודאות בע"ד וכבר חזינן דבעיקר הדין דחיישי' שמא עיני' נותנה באחר לא מחלקינן בין א"כ באונס לא"י ברצון כמבואר סי' קט"ו יע"ש סעיף ו' ה"ה לגבי אמתלא לע"ד אין סברא לחלק בהכי והראיה שמביא מדלא משיג הראב"ד מקודם כבר תמה הגאון בעל נ"ב שי' ע"ש וגם מה שהוציא המ"ל מל' הראב"ד דא"י האומרת נאנסתי דמודה להנ"ל נמי ליתא ואדרבה לגרסתינו י"ל דבזה אף הרמ' מודה דמהני אמתלא אם יש בשום אופן מפני שמעולם בזו אף למשנה א' לא הי' שייכות להתקבל דבריה לגבי אחרים אלא שאין מוכרח כי מ"מ י"ל הואיל ולמשנה א' תפסינן אמירתה ודאי ע"י שלולא וכו' אף לגבי דההיא שייך לומר דסובר דלהכי אף לגבי נפשה אינו מועיל אבל להרא"ש פשיטא דמועיל ולשונו לע"ד מבואר בל"ז ואי משום דלא ליקשי ראיות הה"מ ז"ל מהיא אומרת משארסתני נאנסתי דפוסלה נפשה מכהונה בלא דברי המ"ל צ"ע דשם בפשוט מה אמתלא יש לה אם תאמר באמת עד שלא ארסתי נאנסתי ומה שאמרתי משארסתני כדי שלא להפסי' הכתוב' הי' לה לומר מ"ע אני וי"ל דעל הסתם דברו שאין לה אמתלא ואה"נ י"ל דבאמתלא המקובלת נאמנת ומעתה בגוף הנדון שנשאל הגאון שי' הנ"ל דהיינו אלמנה נשאת לכהן ותיכף אחר החתונ' נראה כריסה בין שניה ובזמן שזנתה היתה בכפר ואין שם רק ב' או ג' בתי יהודים ובתוכם אחי' ואחי בעלה ואמרה שנתעברה מאחי בעלה הראשון ומינתה מורשא בעדים לתבוע אחי בעלה והוציאה ממנו ממון אח"כ מת הילד וחוזרת לומר לכשר נבעלתי ומה שאמרה וכו' אך מחמת שנאה ולהוציא ממון כפי חתם פסק הגאון שי' איכא למשמע קצת דאלו לא הוציאה ממון היה מקום להאמין לדבריה האחרונים להראב"ד. להנ"ל לע"ד אף הראב"ד מודה מפני שדבריה ראשונים היו מקובלים ודאי אף לגבי הבעל אף שהאמת שבלעדי דבריה נמי היתה אסורה לו כ"ז שאינה אומרת לכשר נבעלתי כבסעיף ו' מ"מ באופן זה שר"פ אצלה ודברים מסכימים עם הרוב ודאי יאומנו דבריה לודאי ולא גרע ממה דאיתא בירושלמי מביאו הד"מ סי' קט"ו אם אומרת טמאה אני לך ונותנת אמתלא לדבריה נאמנת ואין אמתלא יותר מסיועת רוב הרי דנאמנת לודאי (אך ע' בזה סי' קט"ו) ובאופן זה לע"ד מודה הראב"ד ומכ"ש כדכ' הגאון נרו' שם שעיקר דמהני ברי דידה היינו ע"י צירף חזקה דכשרות זו שכבר ע"פ דבורה הא' היתה נאמנת בודאי ונעשה מוחזק לאיסור לע"ד כ"ע מודים דאין עדותה ב' כלום ומלבד כל הנ"ל מסתביר לע"ד שאין לדון בפשוט אמתלא אלא דומיא דמצינו במעשי דנשים שהי' האמתלא ביושר דומה לזה טענת הראב' הרי מסיים אם היה קטטה ביניהם ואולי ר"ל קטט שהיתה צודק נגדו וראוי לה להפקיעה מת"י משא"כ אמתלא בחמס להוציא שם רע על נקי ולגזול ממון מה"ת והיכן מצינו אמתלא גרועי כזו(א) וע' יש"ש חולין פ"ק הל' ח':
והנה בתשו' ל"ל סי' פ"ב איתא. עובדא אלמנה הנשאה לכהן ח"י אייר תי"ד ובתשרי שאחריו ט"ו ילדה ומתחלה כיחשה מבעלה ולבסוף הודית שזינתה עם בעל אחותה והעלה שלולא חומר איסור כהונה הי' דעתו להתיר אפילו אחר חיית הולד ל' יום שוודאי זנתה מטעם האומרת טמאה אני לך חיישינן שמא עינה נתנה באחר וזה לא חשוב רגלים לדבר שמבואר סי' קט"ו שנאמנת דהכא עכ"פ אין רגלים שזנתה עם הפסול אותה וכ"ד לע"ד תמוהים חדא כדכתבתי דגבי כהן דא"י נמי פסולים אצלה והוו ר"פ אין רגלים ואמתלא יותר להאמן המוסכם עם הרוב וזה לשטתו אבל במח"כ תקפו עליו משנתו בעיקר ד"ז דאפילו בר"פ אצלה אלמת או מכחשת או אינה יודעת אפי' נשאת תצא כמבואר סעיף י"ח ומכ"ש בשאמרה מפסול וכי ס"ד לדידן ע"פ החשש בעיני' וכו' לוודאי כאלו אמרה לכשר נבעלתי:
ודרך אגב אמינא שעיקר הדין שהוצי' להחמיר בכהן יותר מבישראל בענין הרגלים לדבר ויש נ"מ עכ"פ דרך משל הנשאת לכהן ושוב נתברר שהיתה מתיחדת או שנהגה פריצות יתירה עם א"י בעודה פנויה ואומר' נטמאתי ממנו אם יש להחמיר גבה להוציאה ע"י רגלים לדבר יותר מאשת ישראל מצד א"כ לע"ד צ"ע כי יסודו על תי' הגמ' יבמות פ"ח ע"ב א"כ שאני וע"פ חלוק ב' של פסקי מהרא"י סימן רך"ב שכ' על נידן שהיה לכהן חשש באשתו שזנתה תחתיו כ' ומה שכתבתי דמשום א"כ נחמור ואע"ג דאית לן צדדים להתיר כדאמרינן פ' הא"ר א"כ שני דאין כאן בית מיחש וכו' אלא דוקא בהא דנישאת באחד מעדים משום דב' וב' ואפילו חד וחד איכא לזות שפתים ותו נ"ל דדוקא א"כ דבישראל שרי כדפי' התם דאיירי כה"ג דאתו ב' ואמרו לא מת באותה שעה שנשאה זה ואח"כ מת ונמצא אסורה לו משום זונה כה"ג אמרינן א"כ שני דכיון דלישראל שרי ודוקא לכהן קדשתו תורה לאסור לו הקפידה כדי לברר קדושתו ולהחמיר על המצות שנצטוו לו יותר מישראל אבל מה דלישראל נמי הוי איסור ל"ש וקדשתו ולכך קאמר א"כ שני ולא לכהן שני משמע דוקא איסור דליתא אלא בכהונה עכ"ל והוסיף הצ"צ וכ' ויראה כיון דא"כ הוא יש להחמיר וכו' אבל אי לא הוי משום א"כ אע"ג דאיכא רגלים והוכחה דקושטה קאמרה לא הו' אמרינן דדלמא עיני' וכו' אע"ג דמעשה דתשו' מיימון סימן ח' מיירי נמי בא"כ ומ"מ מסיק דאמרי' עיניה וכו' ולא חייש לא"כ הא כבר העלה מהרא"י ולא אמרינן א"כ שני אלא היכא דלא הוי איסורא אלא משום כהונה דבישראל שרי וכו' יעין שם שכ' וכן משמע מרש"י התם קודם לזה בסמוך ד"ה אלא כה"ג דנשאת תחלה וכו' עכ"ל רש"י הרי פי' דמיירי באיסור שאינו אלא לכהן לכך בעובדא דתשו' מיימון אע"ג דכהן היה מ"מ כיון דאיסורא לאו בכהן תלי' שפיר קאמר דלמא עיניה אבל בנ"ד דהאיסור אך בכהן חמור טפי ואית למימר א"כ שני עכ"ל צ"ל והדברים קשאים לי מאוד חדא גוף הסברה וכי בשביל של ישראל נמי אסורה מאיסור לאו דאחרי אשר הטומאה הא מ"מ בכהן יש אסור זונה נוסף וגם הבנים חללים משא"כ בישראל דהבנים כשרים מה"ת לא יהא שייך א"כ שני ותו נהי דר"ל דהוא אך א"כ אף דלדברי העדים האחרונים אסורה נהי על הב' מאיסור עשה דונטמאה אחד לבעל ע"כ כונתם או משום דהסוגיא לרב אזלה ורב פ' דף צ"א כר"ש דאם נשאת ע"פ עדים חשובה אנוסה ומותרת לראשון וממילא במעידים שהיה חי ומת שמותרת לשני א"כ אפי' לדידן כיון דאינה אסורה לזה ולזה אלא מדרבנן י"ל דלא הוי אלא א"כ לחוד דלכהן אסורה ד"ת משום זונה עכ"ז ק' לפי רושם למה נקיט רש"י ז"ל פי' זה על הקושיא ולא על התי' א"כ שני א"ו בהקושיא מוכרח לפי' זה. דאלו שהאחרונים מעידים שעכשיו חי מ"ש דנקיט קרא דוקדשתו הא ודאי יש למידק מניה דוקא כהן הא ישראל כה"ג שרי וא"כ הא אדרבא מייתי סייעתא לרב דאיירי בישראל ומוכרח לפרש באופן זה דל"ש האיסור אלא בכהן ושפיר מיתיב לרב דמתיר בישראל אף אם האחרונים מעידים כי הוא זה בעלה ולא נראה לו לחלק בין זונה לכהן לבין א"א לישראל (וצ"ע מה ס"ד דמקשה הא בל"ז ק' מבריי' מני לא ת"ק ולא ר"מ) ואולי דבבריית' דר"מ בר יוסי היא אפשר לדחוק דאיירי בשעכשיו ודאי מת משא"כ על רב דודאי קשי') אבל כי משני א"כ שני אה"נ דאפילו מעידים עכשיו חי הוא דדוקא לכהן אסורה משום א"כ הנוסף לגבי' משום זונה הא לישראל ל"ת כרב ותדע דאטו נימא לתי' זה בכהן אם מעידים חי הי' ומה הוא דדפנו ותצא ואם מעידי' עכשיו חי כיון דישראל נמי אסור' ל"ת הא זה דבר שאין הדעת סובל א"כ כדכתיבנא אמנם אלו תי' זה הלכה ודאי ק' על הפוסקים והוא בש"ע סי' י"ז סעיף מ"ב דמה בכך שפסקו כת"ק דר"מ מ"מ הי' להם לחלק דבשנים אומרים מת ונשאת לא' מעדיה והוא כהן ובאו ב' ואומרים לא מת אפי' עכשיו מת נמי תצא משום דא"כ שני א"ו שדחו תי' זה מהלכה כי כפי ב' תירוצים האחרים לפי דפנו בעדי' אין חשש בברייתא זו כי לא נאמרה אלא לזהירות לקדשו בע"כ אף שטוען לא איכפת לו בקדושת כהונה וה"ה לאיסורי ישראלים נמי כדנראה מהב"ש ס"ק י"ג ולתי' הא"א בבאו עדים ואח"כ נשאת ור"מ ממילא לדידן אינה הנ' אבל לתי' א"כ שאני ודאי וקשה נהי דכפי' הברייתא דר"מ מוכח במסכ' כתוב' ך"ב מדמקשה עלה הבא עלי' באשם דאיירי אפילו בזמן שהס' אם עדיין חי דמ"מ לא תצא דהיינו כדסובר רב נמי לאוקימתא זו מ"מ הי' להם לפסוק כההוא בריית' לההיא שינוי א"ו שדחאוהו מהל' לכן לע"ד אין בית מיחוש בא"כ לענין הוצאו' אשה מבעלה במקום ס' יותר מבישראל ומה דאיתא כתוב' י"ד אבל מה אעשה וכו' היינו לכתחילה מצינן סלסל בכהנים ולא לענין הוצאות אשה מבעלה והיינו טעמא דתשו' מיימון שהביא הצ"צ ודוק
נאסרת עליו מס' כ' ב"ש אא"כ וכו' דקי"ל פנויה שזנתה אם נשאת לכהן ל"ת כמ"ש בסמוך א"י במה איירי ולאיזה מקום רומז דהא בוודאי דא"א להחזיקה ע"י שמצא פתח פתוח לקדישה המופקרת וא"כ מבואר סעיף ח' דלכ"ע אף לכתחלה שרי' וע' ב"ש ס"ק י"ט ואם רומז לסעי' י"ח הא פשיטא דאי איירי כשיש לחוש שנבעלה לפסול לה דינה חרוץ דבמכחשת דהיא כאלמת דתצא אם לא שיש ב' רובים להכשיר וא"כ אף בקידש ובעל לאלתר הוי דינה ממש כראוה שנבעלה וע' סעיף י"ח.
שמא קודם קדו' ב"ש מביא תו' שכתבו ולא אמרינן אוקמה אחזקה וכו' וכתב הפ"י מה מקשו נהי דמדאוריי' אזלינן בתר ח"ה מ"מ מדרבנן לא כדאי' ביבמות ל"א וכ"כ הפוסקים דמסוגיא זו מוכח דאפילו באו"ה לא אזלינן בתר ח"ה וכמו שהאריך פר"ח י"ד ך"ט ומסיק לכן נע"ד דפשוט להו להוציא מבעלה מוקמי' אדאוריי' כדאשכחן דף י"ג דאין אוסרין על היחוד אפילו לר"י וכו' וע"כ היינו משום ח"ה ומה שהחמירו בשבוי' היינו משום דרוב א"י פרוצי' וא"כ לענין פ"פ דל"ש אלא לאוסרה על בעלה פשיטא להו דאין להחמיר אפילו משום מ"י עכ"ל ויש לתמו' דהרי ממקום שבא שם מבאר הפר"ח דלהכי הוצרכו תו' לידחוק בס' דרוסה שיותר נוטה לאיסור משום דס"ל שבס' שקול אפי' מדרבנן אזלינן בתר ח"ה ומה ק' לו על תו' דאזלו ממש בכל הש"ס לשיטתייהו ואולי קושייתו אזלה מן מסקנת הסוגיא דיבמות דאפילו בס' גרושין צרתה צריכה חליצה ולא מוקמינן על חזקה וא"ל דשם שאני דאפילו בכת אחת וא' אומר קרוב לה גזרינן אטו תרי ותרי כדאיתא שם בתו' ד"ה אי די"ל דאזיל בשטת רשב"א שם שמפרש דע"כ איירי בכת אחת ששניהם מסופקים דאי בעד א' בלא"ה אין חוששין לפ"ז ודאי ק' מסוגי' דלשם על התו' וע"כ לומר אחרי שהוכיחו בד"ה אשה דחזקה דמחיים חשובה חזקה תו סוברים מה שמחמרינן בס' קדו' וגרושין יותר מבכל איסורין אינו מטעם שנולד מחיים כ"א משום חומרא דעריות וכן משמעות הש"ך י"ד סי' נ' לשיטת תשו' מ"ל. ואף בספק גרושה לחליצה עם שאנו אלא איסור לאו מ"מ כדי שלא יהיה אצלה באיסור כל ימיו מחמרינן וכה"ג יש בתו' ריש כתו' ד"ה שאם ובסוף פ' האשה שנתארמלה סוף ד"ה בית הפרס וא"כ שפיר מקשה אף לשטתם דה"ה הכא יש להחמיר אבל אין זה במשמעות דבריו ובפרט מה שהביא מהפר"ח אף גם כל הנ"ל אין מוכרח כי י"ל התו' סברי כמהר"מ המובא סי' ל' בח"מ ס"ק ח' וב"ש שם ועיקרו בתשובה הגה"מ ריש ה"א ואי משום קושי' הרשב"א יבמות הנ"ל עיין בח"מ סימן מ"ב וב"ש ס"ק ז' ולק"מ ובלי ס' התו' שמקילים בס' שקול בשיטת מהר"מ אזלו ומחלקים בין ס' דמציאות לס' דכת אחת זה אומר בכה וכו' כדמחלק המהר"מ להדי' (ולמה דלקמן מפני מ"י מודו י"ל דה"ה מפני מ"י ישראל וזה אף בס' חלוצה דקי"ל בניה ס' ממזרים ע"י נשואין) ובס' כר"ו סי' נ' מאריך בזה והעלה דבנולד הס' מחיים מודו דמדרבנן אסור ומה שק' מקו' תוס' דרוסה דלמא נמי דרבנן תי' בדרך רחוק ועכ"ז לא הועיל דשם נמי אמרינן למה הלכתא דאי כהן הוא אסורה לו והרי נולד הס' בשעת היתר ומ"מ אסורה והעיקר לע"ד כדכתיבנא באופן שאי מש"ה לא ק' על תו' מידי אך עכ"ז ק' נהי דאינם מחמירים בס' שקול היינו בדלא שייך מ"י אבל הכא שהבני' חללים ודאי ק' שהרי יבמות ס"ח ד"ה רישא כתבו ומיהו לכהונה ניחא דלא אזלינן בתר חזקה ומביאים ראיה מאינה טוענת דסעיף י"ח אפילו בר"כ אסורה ולא אזלינן בתר ח"ה וא"כ ודאי צ"ע וע"כ לבא לדברי הפ"י ז"ל דלא מסתביר להו דלאפוקי מבעלה החמירו ומסעיף י"ח ל"ק אף דשם אפילו נ"ת דשם נשאת באיסור והכא בהיתר. וא"כ יוצא לנו קולא גדולה מקושית תו' הלזו להמבואר סי' ס"ח בח"מ ס"ק ח' דבזמן הזה וכו' ואז י"ל דלא נאסרה לבעלה כהן ובלי ס' קיצר ואין דבריו אמורים כ"א בעיר שכולה ישראלים כשרים ואין לאשה זו שום קרוב הפוסלה בביאתו אבל בעיר שא"י או פסול או קרוב א' הא דינה חרוץ באלמת ודומי' דהכי הכא במכחשת דתצא אם לא בב' רובים להכשיר וא"כ נפל פותא בבירא משא"כ להתו' הנ"ל הי' נ"מ בעיר שרובה ישראל אז אפילו מע"מ או לסברת הב"ש שבסי' ד' אפילו ברוב א"י ע"י הס' דילמא אזלה איהי לגבייהו הוי מע"מ דמטעם ח"ה לכהונה ולבעל י"ל דמותרת דלאפוקי מבעל שבהיתר נשאה מוקמינן אדאוריי'. אמנם לע"ד חלילה להקל ואף שמצאתי סברה כזו דלאפוקי העמידו על ד"ת בתה"ב ה' נדה בית ז' שער ד' דף קפ"א ע"ב לענין שלא חשו לוסת ברואה מחמת מכה משום דא"כ אתה אוסרה על בעלה לעולם מ"מ לענין מ"י נלפ"ד דלא מוקמינן אחזקה היכא דאתער ע"י ריעותה ס' הנולד וראי' ממה שהבאתי כהן שגירש ס' קרוב לו או לה שמפקינן ואף אי איירי כנ"ל ע"י עד ועד מ"מ אך מדרבנן ולא אוקמוה אד"ת אך שבהיתר נשאת ואף אם ש"ה שהיא כבר ס' מגורשת ולא מקרי אפוקי מ"מ יש ראיה מתו' קידוש' ס"ו ע"א סוף ד"ה מה חזית דמסקו אבל ביוחסין דאיכא א"ד החמירו ואסור' מדרבנן והרי שם בהיתר נשאת אמו לאביו של ינאי ואלו הדין נותן שלא לאפוקי מפני החזקה איך אפשר ליפסול בנה הא הוי תרתי דסתרן וע' סי' ד' בארוס וארוסתו. גם חזינן בשנים אומרים נתקדשה וב' לא נתקדשה דלתו' הוי ס' דרבנן ומ"מ בלא נשאת לא' מעדי' פשיטא להגמ' דתצא אפילו בנשאת טרם שבאו הכת האומרים נתקדשה ובהיתר ולא מוקמינן אד"ת ש"מ דמשום מ"י ודאי החמירו אף לאפוקי ותו נלע"ד דאף סברת הרשב"א הנ"ל ע"כ לאו כללא הוא ואף באיסורי ערוה דל"ש גבייהו מ"י נמי י"ל דאוקמי דבריהם אפילו לאפוקי דאל"כ מה מקשה הרשב"א בתה"ב דף קט"ו על הר"י דאוסר ס"ס שאינו בס' תערובות מן סוגי' דפ"פ דילמא לא אסר כ"א מדרבנן ועו' הראיות שמביא מכמה סוגיות וקושית הגמ' ואמאי ס"ס היא היינו מה"ט גופא דלאפוקי פשוט להש"ס למוקים אד"ת ובאיסור דונטמאה הא ל"ש מ"י אלא ש"מ כנ"ל ומה שמביא הפ"י ראיה מן אין אוסרין על היחוד י"ל דלא חשבו היחוד לריעותא להתרוע בו החזקה ואי משום דר"י אמר אין אפטרופס לעריות אפשר לא קאמר כ"א למ"י וכדמשני הגמרא ואי איירי במודה שנבעלה וכמסקנת תו' פשיטא אין ראי' די"ל לא השתמש בסבר' זו כ"א לגרוע המיגו. אלא דא"כ קושי' התו' צ"ע. ואולי י"ל דאזל בשטת החולקים על רבינו יונה הובא בב"י סי' זה וס"ל דאפילו טוענת באשת ישראל נאנס' ובא"כ אינה תחתיו מ"מ אסור' ומן הטעם המבואר בהרא"ש דליכא חזקה המסייע דנגד חזקת הגוף יש חזקה דבתול' נולד' וכדמשני התו' ומבוארים הסוגי' בהאמת לדעתם כדי להעמידה כר"ג ואפילו בטוענת ומה דמשמע בסוף דבריהם בד"ה וא"א דאי טוענת מ"ע דשרי' היינו מטעם ס"ס וטוענת דלכ"ע בין לר"ג בין לר"י נאמנת דהא אז נמי י"ל את"ל דמשקרה במ"ע מ"מ יש ס' האחר משא"כ בטוענת בהיתר נבעלה דבמ"ע ליכא לספוק מדלא טענה בזה אפילו לר"ג לא מהני הברי כיון דביארו דל"ל חזקה להיתר וזה דלא כב"ש שכ' ומשמע מתו' וכו' אך א"כ צ"ע דאף בטוענת בהיתר תהא נאמנת במגו דמ"ע והיא קושית המהרש"א והפ"י תי' דבמכחשת ל"ש דהוי כמגו במקום עדים לגבי הבעת ותינח במכחשת אבל בטוענת כנ"ל ק' ויש לדחוק כיון דאף בטוענת מ"ע א"נ מצד עצמות הטענה כ"א בצירף הס"ס ועתה שטוענת אינה תחתיו ליכא לספוקי במ"ע מדלא טענה וליכא ס"ס לא אמרינן מגו דל"א מגו כ"א היכא שבטענה זו היתה נאמנת מצ"ע וקצת דומה לזה תי' הר"ן הביאו הב"ש ס"ק ט"ו. תו הקשה הפ"י על קושיא זו דתו' דהא איכא בכהן ס"ס לאיסור דאת"ל אינה תחתיו שמא מפסול. וע"כ לדחוק שרצו למוקים הדין אף בעיר שכולה ישראלים כשרים ואין לה שם שום קרוב וכה"ג ודאי לא חיישינן ומה שכ' דילמא בשדה נבעלה ע' ב"ש על סעיף י"ח דאין לחוש וכה"ג ההיכרח לדחוק בקושית תו' ב' מטעם ס"ס דמ"ע ואינה תחתיו וכן הקשו הר"ן והה"מ והאמת שבח"ר כ' ולפי דעתי אין זו קושי' לאשת כהן דאפילו אין תחתיו חוששין שמא מפסול וע"כ כל המקשי' אך כדי לבאר אפי' באופן הנ"ל. וא"ל מה הקושי' באשת כהן מס"ס הא קי"ל כר"ג באלמנות עיסה דמשום מ"י לא תנשא דזה אינו דהא קי"ל נמי דאם נשאת ל"ת ואף למה דאיתא בשם התו' בסי' ב' דבהבת אם נשאת תצא הכא לגבי הס' דמ"ע דאית לה נמי הה"י הוי דומי' דאלמנה שם אך א"כ היא בטוענת מ"ע יש להאמינה בלא ס"ס מטעם ברי ושמא בצירף ח"ה דהא לתו' מ"ע שכיח וא"כ אף בטוענת אינה תחתיו תהא נאמנת במגו דמ"ע והדרה הקושי' לדוכתה מה הקשו בא"כ מטעם חזקה. אי במכחשת הא מבואר בדבריהם יבמות הנ"ל. ואי בטוענת הא מוכרח בדעתם דבאמת שרי' במגו דמ"ע. ואולי מ"מ יש לדחוק כיון דאף בטוענת מ"ע א"נ כ"א משני שאז מצורף לטענת הברי ח"ה ובמה שטוענת עתה אינה תחתיו איתרע חזקה זו ע"פ תירוצים ל"ש מגו. א"נ אפשר לדחוק על דרך הפ"י ז"ל דמשמע להו בפשיטו' גבי איסור דהך איהו הוא דשוי' אנפשי' חד"א שהוא קל וראי' שאין עונשין עליו לא מיתה ולא מלקות כדאיתא ברמ' פ"א מהא"ב ומה דאיתא סי' ג' במי שבא ואומר כהן אני שלוקין אותו אם נשא פסולה היינו בהוחזק כמבואר במ"ל שם. באיסור כזה נראה להו דל"ש לאחמורי מדבריהם לאפוקי וא"כ הי' חוזר ההיתר הנ"ל לאיתנו אך צ"ע מאין פשוט להו. ואם הי' אפשר לומר דאזלו בשטת הר"י שס"ס אינו מותר כ"א ע"י ב' תערובות י"ל נמי דק' להו מה מקשה והא ס"ס הוא אלא ש"מ כנ"ל ואזיל שפיר. שוב מצאתי תי' זה בבדק הבית דף קט"ו כ' בל' זה אי נמי כולהו ב' ספיקא בעלמא בכל דוכתא ודאי איסור דרבנן הוא ולאו דאורייתא וכיון שכן הכא גבי אשה אין ראוי להאמינו על פיו לאוסרה עליו כיון דליכא אלא איסור דרבנן וע' תשו' מ"ל סי' פ' העמיד יסוד על קושי' תו' א' וצ"ע. והנה בתשו' כ"י סי' מ"ח רוצה ללמוד היתר לא"א משוגעת עתים חלומה והרתה לזנונים ולא טענה והי' ס' באיזה עת נבעלה מקושית תו' ב' ד"ה וא"א. וא"ת ולוקמה אחזקה וסתר במה שדימה רצון דשוטה דנמי שייך לומר דאם איתא קלא אית לי' כדתירצו תו' לע"ד זה אינו ומה שהוכיח מקושי' דאל"כ מה משני תו' דאכתי תיקשי לוקמי אחזקה ונאמר בעודה קטנה נבעלה כבר תי' הפ"י דיש כנגדה חזקת הגוף. גם מה שהעלה דתלי' בפלוגתת הרמ' בדין פתוי קטנה. וכה"ג ראיתי במ"ל פ' י"א מה"א שרוצה לדמותם ועכ"ז לע"ד אין דבריהם מוכרחים אלא מסתבר לע"ד דהרמ' מודה בשוטה דאנוס גמור ואין דומה לקטנה. ובא"ח סי' שמ"ג איתא קטן שהכה אביו טוב לו שיקבל תשובה כשיגדיל ושוטה מאן דכר שמי' שיקבל תשוב' לכשיבריא ואין אונס גדול מזה וע' סי' קע"ח וקרוב בעיני שאף הר"מ לא מחמיר אלא בקטנה בת חנוך:
אמנם לע"ד מעיקר' דדינא צ"ע לשטת הפר"ח י"ד סי' ך"ט וסי' ק"י בכללי ס"ס סי' ו' דאפילו באו"ה מחמיר אף בה"מ דלא כשטת התו' ודלא כהכרע' הש"ך בסי' נ' בה"מ כשטת תו' ע"ש שכן משמעות דעתו וא"כ דיש להחמיר באו"ה בס' שקול מדרבנן מכ"ש בחשש איסור כל ימיו ומקושית תו' הלזו אין ראי' כ"כ דבאשת ישראל ודאי לשיטתייהו אזלו בפשוט. ואם אמנם שחלילה לי להכניס ראשי במחלוקת זו של הראשונים להכריע מ"מ לע"ד במס' חולין י"ג ע"ב וקל"ד ע"א מורה כשטת הרשב"א ור"ן בשם ר"י שהרי י"ג פירש"י על תי' אין רוב מינן אומות הלכך הוה להו מינן מיעוטא ולמעוטא ל"ח ומדלא פירש בפשוט דכיון דאין רובן מינן יש לילך אחר ח"ה הנאה דבהמה נשמע דסובר בפשוט הקושי' וניחש לא הי' מטעם רוב כי על רוב לא יוצדק וניחש א"ו מן מע"מ פריך וניחש מדרבנן ומוכרע בהתי' לפירושו. ודף קל"ד איתא אמר רבא הכא פרה בחזק' פטורה קיימא וכו' א"ל אביי והרי עיסה נעשית עד שלא נתגייר כו' ספק חייב א"ל ס' איסור לחומרא ופירש"י הלכך לא סמכינן על חזקה הרי להדי' כדעתם דבס' שקול מדרבנן מחמרינן באשתכח ריעותא המעורר הס' דלא ליזל בתר חזקה. שוב מצאתי התשו' פ"מ חלק א' סי' ט"ו קדמני בהראי' ב' אלא שהגאון המחבר פרי מגדים נרו' תוך ההקדמה לה"ט מביאו ומשיג דאדרבא משם ראיה לקולא מדהירושלמי ורש"י ור"מ נקטו הטעם מפני שהוא עון מיתה. והיינו טעמ' בקדו' משום חומר א"א דלא מוקמינן אחזקה הוא מה"ט דאית בי' עון מיתה וכו' אבל היכי דלית עון מיתה ודאי מוקמינן אחזקה. ולע"ד נעלם ממנו יבמות קי"ט אמר רבא הא דאורייתא והא דאוריי' מה לי א"כ מה לי איסור לאו הרי להדי' שכל שחשו מכח ס' אין לחלק אפילו בין א"כ. ומכ"ש לאיסור עון מיתה וע"ש נמי דף פ"ב וע' מ"ל פ"ב מה' י"ט. וע"כ מה' דנקטו טעם ע"מ לא לאפוקי עון לאו כ"א לאפוקי איסור ממון ע' בלשונם תמצא כדברי ומפני ההאמת שיש ע"מ נקטוהו בלשונם. ותדע נמי שהרי אף בס' פדיון פ"ח חייב אף שאין בהנאתו עון מיתה ומה שכתב דה"ט בקידוש' ע' לעיל כבר מבואר דאפי' בס' חליצה דאינו אלא לאו מחמרינן ולא הי' לו שם ד"ה אמנם להכניס במחלוקת זו ואף להכריע להקל. איברא ראיתי בספר כרו"פ סי' נ' בא"ד המתחיל אבל הש"ך ופר"ח כ' ואני בער ולא אדע דבהמה שנעשה גבינות מחלבה וכו' וביותר יקשה על הסמ"ק ואו"ה דהעתיק רמ"א וכו' הרי דיש כאן רק ס' או קודם ג' ימים או לאח"כ. והבהמה ודאי טריפה והחלב מכשירן ואוקמא אחזקתה ח"כ ואם הס' בבהמה או קודם שחיטה או אחר שחיטה נטריף משום הס' דבר זה רחוק מהשכל והר"ן אעפ"י שכ' כנ"ל בשם הר"י גבי נשחטה הותרה כ' להדי' דאם נולד ס' טריפות כל שנוכל לתלות לאחר שחיטה מוקמינן לי' בח"ה עכ"ל וצ"ע (ול' הר"ן לא העתיק על נכון כי ז"ל אעפ"י שנולד ס' טריפות כל שיש לתלותו לאחר שחיטה וכו' וכוונתו שיש דבר לפנינו לתלות בו שנעשה לא"ש דומי' דבא זאב וזה פשוט ואין שום סתירה בדבריו) ולכן ברור דהן לא אמרו אלא בדבר רחוק במציאות שיהי' נעשה לא"ש כגון נשבר הגף קודם שחיטה שכיח דהעוף פורח וכדומה אבל לא"ש מונח במקומו מי ישברנו ולכן לא תלינן עד כאן לשונו. וכל מעי' בל' ר"י שברשב"א ור"ן יראה ברור שהיפך כוונתם שהרי כתבו אלמא אי תרווייהו שכיחין או לא שכיחין לחומרא תלינן ויפה הבינו הש"ך ופר"ח. וקושיותו באמת לפ"ר עצומה ותמו' וסתירה בהרשב"א מני' ובי' וחי ה' שזה כמה שנים טרם שנדפס כתוב בצד ח"ר דדי הצ"ע בסתירה זו אף שמ"ל בתשו' הירגש אין טעם בדחוקו ע"ש. אבל הנלע"ד איפכא מדעתו. אלא שבחזקה זו של בהמה הנמצאת טרי' שלא בסיבה חוץ ממנה אלא בהשתנות מזג הפשוט וסידור הגוף מעצמו. אין הסי' בקידום ואיחור שקול אלא ע"י החזקה מסתביר להמשיך החזקה ולומר שבאריכות הזמן על יד על יד נשתנה מזג ונעשית טריפ' אך התו' רצו לדון מקושיתם דזה לא מקרי חזקה מדלא היתה מבורר' דאל"ה פשיטא יותר י"ל בפרה דלא נטרפה וע"ז השיב ר"י דלהאמת שפיר הוי חזק' דאתי' מכח רוב וממילא אף מדרבנן שרי' מדהס' אינו שקול. משא"כ בס' נשבר שהוא עסק הבא במקרה ע"י סבה והחזקה אינה מכרעת בסבר' לומר מכחה שנעשה לא"ש הן דתרווייהו שכיחן או ל"ש נהי דמ"מ מד"ת יש לילך אחר החזקה עד שיתברר ההיפך מדרבנן מחמרינן. תו אית' בתשו' כ"י הנ"ל עובדא בק"ק בריסק בטענה נאנסה אחרי שהרתה לזנוני' תחת בעלה ואסרוה הפ"י בק"א כתו' צידד להקל ע' עליו וע' תשו' ע"ה סי' ז"ך והפ"מ חלק ג' מורה להיתר בטוענת בעת שהיתה ישינה נבעלה והסכימו ב"ד ק"ק ק' ובחידושי ר"י טראני מחמיר ואולם הפ"י בד"ה השבתנו על המעוברת העלה דאף לשטת תו' ברי ושמא בצירף חזקת היתר לחוד לא מהני דאיכא רוב כנגדו וראי' משבוי' זולת בהצטרף עוד חזקה או בטוענת לכשר נבעלתי דיש להצטרף חזקה דבודקת ומזנה ולרא"ש ור"י אף בטוענת נאנסה מטעם חזקה נוספו' דצדיקות וכן איתא להדי' בתשו' רא"ש כלל פ"ב סי' א' סוג ב' חזקות אלו. ולהכי עלה בדעתו לחלק דר"י לא התיר כ"א באשת ישראל ולא בא"כ ע"י טענה אינה תחתיו אף דלא הי' רובא כנגדה כמו בשבוי' מ"מ חזקת בתולה נולדה מגרע ח"ה ולכן מודה ר"י דלא מהימנא ומביא ראי' מן הרמ"א ז"ל שלא הביא הכא הי"א שבסימן ס"ח ובדבריו מיושב קושי' הפ"מ מדוע תלה הרמ"א סי' קע"ח הדין במגו הא בסי' ס"ח התיר בלא מגו דשאני עובדא דסי' קע"ח דאבדה חזקת צדיקות מדנסתרה וק"ל. ובזה רוצה להשוות דעת הרמ' עם ר"י בק"א שלו והוקשה לו על הה"מ שמביא בשם הר"י ההיתר אף על אשת כהן (ולע"ד אי מש"ה ל"א דאי משום טענת אונס ותחתיו י"ל דליכא למיחש דאונס' קלא אית ליה ושפיר איכא נמי עדיין ח"כ זנות דפנוי נגד זנות דא"א. אך זה גופא ק"ק לי לומר דשייך בה ח"כ וצדיקו' דהא בל"ז חזקה זו אינה מבוררת כ"א מכח רובא. דאל"ה הא י"ל רשעה נולד' וזו כבר מוצאת מן הרוב אף אם בפנוי' זינתה) ובזה העלה בדעת הרמ' דל"ל כלל חזקה דבודקת כ"א שר"ג מכשיר ע"י ברי ושמא בח"ה לחוד אפי' בר"פ ושאני שבוי' דרובא דרובא פרוצי' (וע' בזה סי' ד') ושפיר למדו להאמינה הכא מדר"ג בטוענת אף דרובה רצון. וזה לע"ד ברור שהפוסקי' לא ס"ל סברת בודקת כמבואר סעיף י"ח שלא חילקו בין אונס לרצון גם בגיטין דף פ' כתבו תו' בעצמם דאינה בודקת אף דשם לא איירי בטוענת מ"מ ק' לשונם אך ק"ק עליו מעובדא דארוס דמועט דמועיטא ממש הוא וע"כ לבא לדברי ח"ר קידו' כיון דהארוס היתר לגבי' חשוב כמע"מ וע' סימן ד'. והנה לשיטת החולקים על הר"י הניח בק"א בצ"ע מפני שס"ל בטוענת מ"ע ודאי נאמנת דשכיח וכשיטת התו' וק' לי' אף בטוענת להיתר לבעלה נבעלה נמי תהא נאמנת במגו דמ"ע ובא"א שהרתה ואף דל"ל מגו העלה להתיר מטעם צירף חזקת כשרת לחזקת היתר בהדי ברי ושמא. ואמנם לשטת הרמ' ודאי י"ל בפשוט בטוענת מ"ע דלא מהימנא מטעם דלא שכיח ודמי' לשבוי' וכן בא"י הטוענת נאנסתי נמי והכל מפני הקושיא משבוי' ולמה שהארכתי סי' ד' דאפשר לחלק לשטת הה"מ דלא היתר ר"ג אלא היכ' שבלא דיבורה ד"ת כשירה וגבי ר"פ אצלה דוקא היכי דשייך ס' דילמא אזלה לגבייהו או בשנבעלה בשדה הב' רובים חדא כשרים וחדא פסולים בכגון דא דוקא וכדמשמע ל' הרמ' וש"ע סעיף י"ז משא"כ שבוי' דהר"פ רוב גמור וע"ש א"כ א"א הטוענת מ"ע או נאנסתי להרמ' י"ל דס"ל דחשוב הרצון רוב גמור ולא כתו' ואי משום הקושי' א"כ בס"ס נמי ע' פ"י שדחק לדחותה וא"כ בלא דבורה ד"ת לא היתה כשירה מטעם החזקה ודמי' לשבוי' ואינה נאמנת לכן לע"ד למעשה צ"ע גדול בקיבוץ חכמים להקל בלא מגו:
ואפי' הוציאה וכו' כתב הבאר הגולה ול"מ מאין יצא לו. וז"ל הה"מ ומ"ש רבינו ואפילו הוציאה וכו' הוא מדאמרינן בגמרא דבר ברור וכבר נתבאר שאין כופין לגרש אשתו עד שיבאו ב"ע ויעידו שזנתה. ובאמת אין זה מספיק לראיה שתהא מותרת לכהן וע"ש פי' התו' ד"ה אכלה משמע דאף לר"י ב"נ אם נשאה כהן וידע מהקול תצא. ואולי י"ל שהרמ' ז"ל אינו מפרש הפלוגתא דמייתי הסוגיא כתנאי על רבא כמשמעות פירש"י ותו' דפליגו לענין נשיאיה לכהן ע"י קול שיצא עלי' כי מלבד שפירש תוספת דחוק בדברי ר"י ב"נ דאמר א"כ לא הנחת בת כיון דע"כ איירי בקלא דקמא נשואין. נוסף לזה הל' אכלה בשוק לא משמע אלא שיש עדים על מעשים הללו. להכי אפשר פי' דרבא דאמר יצא עלי' שם מזנה היינו דוקא כמבואר בב"ש קלא דאתחזיק כבסימן מ"ו ע"י פלוני מהיכן שמע מפלוני והלכו למדה"י ומ"מ אין חוששין מטעם פריצותא בעלמא חזו ר"ל דהוי כקול במקום אמתלא שאנן אמרינן אותן שהלכו לא ראו זנות כ"א פריצות ובשביל זה לא נאסרה לכהונה ועל זה מביא כתנאי. אכלה בשוק ר"מ אומר תצא מבעלה דס"ל ע"פ ע"כ תצא ור"ע אומר עד שישאו ויתנו וכו' בצירף ע"כ וריב"נ אומר א"כ לא הנחת והתו' אמרה כי מצא בה ערות דבר ברור דהיינו זנות ממש וכדקי"ל דבע"כ לא מפקינן. וא"כ מוכח מדרבא נסתייע מריב"נ לדיני' אף שעכ"פ נתחזק קלא דדבר מכוער ע"י הפריצות שחזו דשרי' לכהונה ש"מ דס"ל בפשוט דלריב"נ כשם שמבעלה לא מפקינן בע"כ ה"ה דשרי' לכהונה דאל"ה לא נסתייע במידי ועל רבא גופי' א"ל דמנ"ל כי י"ל דדייק מיתור לשונו א"כ לא הנחת וכו' הא כבר מייתי קרא דדבר אלא להורות דא"כ כו' ר"ל דליכא למיחש מדבר פריצות לזנות וממילא דה"ה לכהונה ואף לפי' תו' ע"כ לדחוק ע"ד זה בסייעתא דרבא מריב"נ. ובזה יש ליישב קושי' הפ"י סוף גיטן בתו' ד"ה עם בני אדם ס"ד כו' אבל זו חובה לגרשה כ' וא"י מה פשיטותא דהא לב"ש משמע שאין לגרש אא"כ מצא ערות דבר ממש כו' ומדב"ש נשמע לב"ה וכו' ולהנ"ל י"ל דלר"מ לשיטתי' מקשה דלדידיה פשיטא ליה דרוחצת לא עדיף מאכלה בשוק וכו' והוי רגלים לדבר שזנתה כמו אלו דס"ל תצא דמשמע עכ"פ חוב עליו לגרשה:
פנוי' כ' ב"ש ונראה הא דבעינן ב' רובא איירי בשיש עכ"פ מיעוט פסולים אבל כשליכא כלל פסולים ל"ב וכו' וזה ברור וכבר הביא ראיה סי' ד' ס"ק ל"ח מתשו' רי"ו שבס"ק מ"ג שם. ואולם תוך הפסולים נכלל הקרובי' לה באיסור ערוה. תו כ' וכשיש לישראלים שכונה בפ"ע ואין דרך א"י מפסיק ה"ה כעיר בפ"ע וכאלו לא היו דרים שם א"י כמבואר בי"ד סי' קכ"ט יוצא מזה קולא גדולה פנויה שנתעברה והיא דרה בשכונת ישראל ואין לה קרוב בכל העיר. אם אין דרך א"י מפסיק שריא לכהן ולדידי צ"ע אם לא בראינו נבעלה לפנינו בשכונת ישראל ולא ידענו מי הבועל אז יש ללמוד מי"ד כמו דהתם לא חיישינן לגנב א"י מפני שאין דרכם מפסיק ואין רגלם מצוי בשכונה זו כן ה"נ ל"ח להבועל שהיה משכונה אחרת אבל נתעברה ואין ידוע באיזה מקום נבעלה פשיטא דיש לחוש דאזלה לגבייהו דהא זה המצוי ופשוט שעיר שישראלי' וא"י בגוה אף דאין דרכם מפסיק בשכונת ישראל מ"מ דרך ישראל מצוי בשכונתם וכל יום רגל בתולת ישראל מצוי שם ליקנות כל חפצם. ואדרבה בזה יש ללמוד מהתם להחמיר כמו דשם בדרך א"י מפסיק חיישינן לשמא בא הגנב משכונה אחרת כן הכא חיישינן לדידה וכו' מדויק ל' הבה"ב שהב"ש מביאו לראיה שמסיים וה"ה והוא הטעם לתינוקות שנבעלה שם ונראה דר"ל מפני שהרא"ה כ' עליו וכי מחלקין העיר בדינה למבואות ותנוקת שנבעלה בשכונה אחת ורוב העיר פסולים ורוב שכונה כשרים שבקינן רוב העיר ואזלינן בתר רובא דשכונה הא ודאי ליתא ור"ל מעובדא דתנוקת דנאמר אם רוב אנשי העיר ולא רוב שכונה וע"ז השיב דשם לא הי' לישראל שכונה מיוחדת ומסיים וה"ה לתינוקת הנבעלת שם ויש לדייק מני' הא נבעלת בשכונה מיוחדת אזלינן בתרה. אבל נתעברה ולא ידוע באיזה מקום נבעלה בודאי בכל מקום שרגלה מצוי יש לחוש לאפוקי עיר אחרת שבודאי אין רגלה מצוי שם לזה ל"ח לרובא דעלמא. והאמת מהראוי לדחוק שקיצר ואיירי בפנוי' שידוע נמי שאין רגלה מצוי משכונת הישראלים וחוצה. אלא שנראה אפשר שסומך על מה שכ' ס"ק ל"ד ומשמע מכל הפוסקים כשהיא במקום זה. ונתעברה ואיכא במקום זה ב' רובא ל"ח שמא זנתה במקום אחר ואמרינן כאן נמצא כאן הי' הזנות ומביא ראיה מי"ד ומסיי' אע"ג דכאן הו' דבר דניידי דהיא הולכת תמיד מ"מ ל"ח ואיברא מה שכתב דמשמע מכה"פ א"י אם רומז להטור מני' ל"מ מידי דהא תפס הרוב תמיד תוך העיר ופשיטא דלית למיחש לעיר אחרת שאין רגלה מצוי כי כלל גדול הולכין אחר המצוי בין להקל אך הרמ' שכתב דינו על רוב שבפרשת דרכים או בקרנות ומצריך ב' רובא במקום דניידי ומ"מ כ' ולא עוד אלא אפילו ראוה מעוברת פתאום ושייכו ב' רובים דילי' ופשיטא שמעת שנבעלה עד שהוכר עוברה לא היתה בהפרשת דרכים ואולי מזה משמע לו דכיון שהוכר עוברה ונמצא באותו מקום שהוא ב"ר שם ודאי נעשה המעשה אף דבנתיים היתה נדה והולכת במקומ' אחרי'. אבל לע"ד אין זה דע' הרמ' שהרי מדייק ומסיים בד"א כשהי' המקום שנבעל' בו פרשת דרכים וע"כ מה שכ' ולא עוד וכו' ר"ל ואח"כ נתברר שנבעלה במקום של ב"ר וק"ל (ותדע שהרי הש"ס במס' קדו' תפס הס', בדילמא אזלה איהי לגבייהו) ואף בנבעל' בפנינו בשכונה דשפיר למד מהרשב"א שבי"ד ק' לי דהא ידוע דבית כל אחד בפ"ע יותר חשוב אין דרך שאר אנשי בית מצויים בו משכונה המיוחדת ואיך דרך א"י מפסיק ואדרבא כל בית נעול בלילה ובהשכונה הביא הרשב"א ז"ל ראי' אף שאין דלתותי' ננעלות. ופשיטא נמי שאין דרך אנשי בית זה מצוי בבית אחר והו' ממש כשכונה המיוחדת וכמו שכונת א"י מיוחד ואין דרך ישראל מפסיק ועדיף נמי' וזה הסברה מכרעת וכן הוא בפר"ח י"ד סי' ס"ג ס"ק ג' ד"ה ואכתי וא"כ נתעברה נילך אך בתר הבית שדרה. דהא כמו שאין דרך אחרים מפסיק תוך ביתה ולית למיחש לאחר שבא שם כן לית למיחש דילמא אזלה לבית אחר וזה מן התימ' וכל הסוגי' ריש פ' האומר דף ע"ג הנאמרה בשתוקי מורה להיפך דהא ודאי סתם מעוברת בבית דרה ונבעלה. ואף אם נדחק לפרש הרוב כשרים הנאמר שם קאי על בית דירתה אכתי איך יתפרש הדילמא וכו' והו' לי' קבוע הא כל השוכנים בבית א' הם קבועים ולא חשיבו ניידים לע"ד אף בפורשים מחדר לחדר שבתוך הבית וע' כתו' ט"ו תו' ד"ה דילמא. וא"כ תמיד הוי קיבוע ולא ר"כ ותו עובדא דאריס כתו' י"ג מסתמא בבית אביה נתעברה וכן הועתק בש"ע סי' ד' סעי' ז"ך ונימא לגבי הארו' דודאי מן אנשי הבית ויוחשב הכל פסולים אצלה דומי' דשכונה שדן עליו הב"ש ודוחק לומר ארוס שאני שרגלו מצוי בית חמיו. והאמת שק' לי אף על הרא"ש ז"ל שמצריך לדינא די"ד שיהא מגרשה מיוחד ננעל בלילה ומכ"ש לשטת האחרונים דהא הפר"ח נתן לבית דין שכונה הננעלת ובשלמא להבנת הב"י וד"מ שהרא"ש חולק וס"ל דאין דרך מפסיק לא מהני זולת כשננעל בלילה י"ל דע"כ לא סבר דננעל בלילה מהני כ"א לגנב כדכתיב בלילה יקום גנב אבל לזנות לא. אבל לשטת האחרונים דס"ל דאין דרך מפסיק ל"צ נעול ונעול מהני אפילו לדרך מפסיק כמבואר בפר"ח ק' (וראיות הרשב"א מכתו' אעפ"י שאין דלתות מדינה נעולות בעניותי לא זכיתי להבין דהא הגירס' בפנינו וכן הביאה התה"ד בעצמו בהלכו' תערובו' אעפ"י שנועלת וע' פירש"י לגירס' זו אין שום ראי' דנהי דנשמע דה"ה באינם נעולים זה למעליותא שסיעת מוכרי בשר שחוטה באים נמי התם) ואמת כי לולא פה קדוש הרא"ה ז"ל ואף הבה"ב נראה שהודה לו בזה הי' נלע"ד שאין לדמות בעילה לגניבה מטעם אין אפוטרופוס ואפילו מנעול לגבי נואף כלא חשוב כי המכירה ברמיזותיו היא שלחה ידה מן החור לפתוח לו וכל שכונה המיוחדת אינו מועיל זולת עיר אחרת שאין אחד מכיר בחבירו. אבל מפני שהראשונים דמיהו ע"כ לידחוק בדנתעברה י"ל דסתמא באותן בית לא נבעלה דומי' דאיתא בי"ד רצ"ח בחביות יין הנמצא טמון בכרם של ערלה מותר שאין הגנב גונב מכרם זה. אבל גם זה אין סברה ויותר מסתבר לע"ד שהראשונים לא דומי אלא עובדא דתינוקות שנאנסה דהוה ממש דומי' דגניבה אבל ברצון או נתעברה באמת לא שייך כלל לדמוי הטעם הנ"ל וצ"ע.
תו כ' הב"ש גם נראה כשידוע שזנתה עם כשר אלא דיש חשש שמא זנתה עם אחרים ג"כ כמ"ש סי' ד' ואיכא ר"כ וכו' ע"פ סברת הב"ח לחלק בין א"ד לדרבנן שוב כ' אלא אפילו בלא סברת הב"ח נראה בכה"ג מודה הרמ' דל"ב ב' רובא מדברים אלו מוכח דקאי על טוענת ולא באילמת דבאילמת לכ"ע בעי ב"ר ואין מוכרח כלל בלא סברת הב"ח דהרמ' מודה וכבר ראיתי בתשובת כ"י חלק א"ע סימן כ"ו שכ' סוף דבר בנ"ד אסור לכהן כ"א בב"ר וכל זה אף אם הנואף אומר מנאי עכ"ל. אך עיקר סמיכתו על סברת הב"ח שתופס לעיקר סימן ד' וסימן קנ"ו ובזה החליט דבחד רוב שוב ליכא חשש איסור תורה ולכן ל"ח שמא זינתה עם אחרים. נשמע מיני' הא במע"מ אפילו הודה כשר שממנו הרה וגם היא אמרה שאך ממנו ולא מזולתו מ"מ חיישינן שמא נמי עם אחד מהמחצית פסולים זינתה. ותמהני לשטתו הא אף אם טוענת ברי שלא נבעלה לפסול אפילו בר"פ נמי יצאנו מחשש איסור תורה דהא ק"ל אם נשאת ל"ת ע"פ ברי דידה בצירף טעם יהי' מה שיהי' ומכ"ש כשטוענת לא נבעלתי ליותר מאחד הכשר נמצא כמו לשטתו בחד רוב ל"ח משום דאפי' אי חיישינן מ"ע הא הוי רוב אחד כן נמי אפילו בר"פ אף אי חיישינן מ"מ הא מד"ת נאמנת. ובעיקר ד"ז דהיינו פנוי' שנתעברה והוא והיא מודי' והעיר מע"מ הי' נלע"ד שכשירה ואפילו להרמ' דעד כאן לא א"ל שמואל ל"ר יודא ואת לא תיעבד עובדא אלא במה שהוצרך ליפסוק הל' כר"ג דהיינו בחדא ספיקא אבל במה דהושוו ר"ו ור"י ולא פליגו בו מה"ת שלא ליפסוק כותייהו לכתחילה וא"כ ל"מ לדברי תו' כתו' י"ג ד"ה ואין אוסרין על הייחוד דאף לזעירי לא פליג ר"י אלא במודה שנבעלה אבל בנסתרה מודה מטעם ס"ס א"כ הכא נהי דיש לחוש שזנתה עם זה שהודה מ"מ הא אינו אלא ס' ועוד את"ל נבעלה שמא לכשר. וכ"ת דאינו מתהפך משא"כ ס"ס דתוספות דמתהפיך ס' אם זה שנסתרה עמו היה כשר ואת"ל פסול שמא לא נבעלה כבר הסכימו רוב האחרונים דבאופן זה לא בעינן מתהפיך דתחילה החיוב לדון אם כלל נבעלה תו. אלא אפילו לפי' התו' דלזעירי מחמיר ר"י אפי' בטוענת מטע' דאין אפטר' לא חשוב ס"ס מ"מ נרא' דזה דוק' בנסתר'. אבל לחוש בדלא דיימא כלל שמא נבעלה מאחר מדאפקרה לגבי זה פשיטא דס"ס גמור הוא נמצא דבין לר"ג דאלים ברי ובין לר"י דאלים לי' ס"ס שרי' ומה"ת להצרי' רוב דוקא להכשיר ואך בעיר שרובה א"י דר"פ בזה צ"ע כי אפשר דלא נחשוב אז ס"ס ע"פ דברי תו' כתי' ט' ד"ה וא"א אמנם לשטת הה"מ וב"ש סימן ד' דס"ל דבעיר תמיד הרוב מהורס ע"י דילמא וכו' אפילו בכה"ג הוי ס"ס אבל לשטת הרשב"א שהבאתי שם דמ"מ עדיין הרוב במקומו י"ל דלא הוי ס"ס ע"פ סברת תו' כתו' הנ"ל (אך זה גופא עדיין צ"ע) ושפיר תלוי בפסקא דר"ג ועלי' נמי שייך ל"ת עובדא אך מ"מ יש לדון להקל אפילו בעיר שרובה א"י שהרי הרשב"א בעל סברא זו הוא מן החולקים על הרמ' ואפילו ביבמה מקיל אפילו בדדיימא כמבואר סי' קנ"ו בב"י וא"כ איתתא דא בין למר ובין למר שרי' להרמ' כבר העלתי סי' ד' דמסתביר לדעתו הרוב מהורס תוך העיר משום דלמא וכו' והווי ס"ס וברי ולהרשב"א כשרה מטעם דלא חש כלל לומ' מדאפקרה וצ"ע:
תו כ' וכל זאת איירי כשזנתה אז בודק' ומזנה כו' ש"מ בלא מיגו ונאנסה לא מהני לכתחי' אפי' ב' רובא ותמהני לדברי תו' דר"ג לא איירי אלא בששייך בודקת יותר היה לו לבאר נאנסה בעדים בר"פ לא מהני ברי דידה ואף אם נשאת תצא דומי' דשבוי' שמשם למדו שיטתם ואפשר אפילו בר"כ. אבל לע"ד יפה כ' הפ"י ז"ל דסתימו' הפוסקים משמע דלא נחתו לחילוק של בודק' כי דוחק גדול לפרש ל' הפוסקי' ראוה שנבעלה דוקא ברצון ע' פ"י ד"ה השבתנו תו כ' וכשהולד כשר לקהל כשר ג"כ לכהונה וא"א לחלק ביניהן כגון אפילו ברוב ממזרים והיא אומרת לכשר נבעלתי כשר הולד אף לכהן מיהו אם הוא גרושה אז שייך בולד ג"כ תחילה ודיעב' כי שמא כהן בא עלי' והולד חלל. וקיצר במקום וכו' תחילה כתב וא"א לחלק כו' משמע דוקא בעיר שכולה או רובה ישראלי' רק שהרוב ממזרים דבזה באמת א"א להפריד אבל עיר רובה א"י דאפשר כשר לקהל ופסול לכהונה כגון מא"י כדקי"ל סי' ד' וא"כ נהי דאומרת לישראל כשר נבעלתי הא לגבי עצמה אינה נאמנת לכתחילה וי"ל ה"ה לגבי הבת נהי דלאיסור קהל הוי כדיעבד ושרי מ"מ לכהן אסורה לכתחילה ומדסיי' מיהו וכו' משמע אבל באופן אחר לא אשכחינן בהולד תחילה ודיעבד ואפילו לכהן ול' הרמ"א ז"ל שהגיה סעיף י"ז ובתה מורה שמה שמסיי' נמי אבל אם היו ר"פ כגון וכו' ולא תנשא לכהן לכתחילה על הבת נמי קאי שאף שכשירה לקהל ע"י עדות האם מ"מ לכהן אסורה וכן דייק הרמ"א בתשו' סי' כ"ד מן הטור. וכן החליט הרש"ל ז"ל בתשו' סימן י"ז אך בתשו' הרמ"א סי' כ"ג נסתייע מל' הש"ע שהוא ל' הרמ' שהשמיט דין הבת דפליגו בה ר"א ור' יוחנן ומתמ' עליו ומוציא מזה שסמך על המוזכר בסי' ד' פנוי' שאמרה לכשר נבעלתי שהולד כשר ואפילו בר"פ דה"ה אף לכהונה ואפילו ברוב א"י. ובסימן כ"ד נתווכח אחד בזה הרבה וא"י מי בעל הדברים כי דבריו קצת מעורבבים א' כ' א"כ לענין כהונה אם בא עליה א"י או עבד דהולד פסול מדאורייתא כמ"ש הרמ' פי"ח דא"ב שזו היא זונה האמורה בתורה עכ"ל. ובפ' י"ח לא נזכר מזה דבר אדרבא תוך תשו' זו הובאו דברי הרמ' פ' ט"ו שסתם א"י ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ובאר הכ"מ אפילו לכהונה והאמת שעם זה התמי' קיימת שהי' להרמ' לבאר דין הבת היכי שר"פ מחללים ונשאת דל"ת כמו האם דזה דינו דר"ג אליבא דר' יוחנן דאמר לדברי המכשיר מכשיר אף בבת ואף דל"ל ח"כ. ב' כ' להוכיח מפירש"י קידושי' דאבא שאול לא איירי אלא מפסול קהל ולא מאיסור כהונה ובהדי' פירש"י ד"ה חדא דר"ג לא ס"ל כי אם בה אבל בתה לא תנשא לכהן וא"ש מכשיר אף בבתה ג' כ' ותו דהא רש"י ותו' פירשו הא בר"כ כגון פנוי' ורוב העיר משיאין לכהונה אבל היכי דר"פ כגון ארוסה כו' והשתא ק' למה לא פי' דר"פ מיירי כשאין רוב משיאין לכהונה. ובהדי' פירשו נמי או פנוי' ואין רוב העיר משיאין לכהונה מכ"ז יש ספק אתי אם הוא בר סמכי אך מ"ע לדינא מסכמת דעתו לדע' הרש"ל דשתוקית אסורה לכהן לכתחילה במקום שרוב א"י אף דאמה אומר' לישראל כשר נבעלתי וכן החליט הרמ"א ז"ל סי' ך"ו ואף שהבאתי מפירש"י מבואר דלא"ש הבת מותרת לכהונה עכ"ז אין ראיה כי שפיר פירש דא"ש שבחדא שיטה עם ר"ג והם האמינוה אף לכתחילה משא"כ אנן דפסקינן כר"ג אך בדיעבד וכא"ש בשתוקי לכתחילה משום דפסול קהל ניחשב דיעב' י"ל שתוקי' לכהן מקרי לכתחילה ואסורה זולת להרמ' בב' רוב ולהטור בחד רוב ומה שנסתייע בסי' ך"ג מהרמ' כבר תי' סוף סי' ך"ד דלענין הדיעב' דלא תצא הבת בשטוענת האם ואפילו בר"פ כבר נשמע מדין הכשר קהל אף לכתחילה וזה בק"ו ולענין האיסור לכתחילה זולת בב' רובים לכשרות כבר נלמ' הבת בק"ו מהא' וע"ש ש"כ עוד וגם לא הוצר' לאשמעי' דתינש' לכתחיל' בב' רובי' כר"י דאמ' המכשי' בה וכו' דזה פשו' דהא אף ר"י דפוסל בה מתי' בב' רוב' וה"ה לר"א בבתה עכ"ל ובזה מיושב כהוגן והטור נמי לא הוסיף דין הבת לאשמעינן התירה בר"פ א"נ דל"ת דזה כבר נשמע כנ"ל מהיתר שתוקי בקהל רק מפני דלשטתו הוסיף אבל לכתחילה אין מתירין לו עד שיהיה ר"כ והיינו בחד רובא כר"ג בזה יש חידוש דהבת נמי שרי כר"ג וכר' יוחנן. וכן מצאתי בפי' המשניו' להרמ' מתני' דהיתה מעוברת דאינו מכשיר הבת לכהונה אלא בב' רובא וכן העתיקו הברטנור' ודלא כהתו"ט שם ובקידושי' שהסמיך דעתם לדע' יש מי שכתב שמביא הה"מ פ' ט"ו מה' א"ב. וזה אינו הרי הרמ' פו' בהדי' דלקהל לכתחילה כשר כא"ש והימ"ש אף לקהל מחמיר אלא שהעיקר לענין פסול קהל נחשב דיעבד ולכהונה הוא לכתחילה. ואולם למה שהעלתי ריש סי' ד' דבת א"י מישראל אף לדידן שפסקינן שהוא פגום לכהונה ודאי אינו כ"א פגום דרבנן אם לא בא עלי' אלא דרך זנות וע"ש אפשר לצדד להקל ולומר דע"כ לא אמר שמואל ואת ל"ת עובדא אלא בחשש איסור תורה וצ"ע:
ויש מי שאומר ע' ב"ש כ' אלא הרמ' וטור גורסי' דילמא אזלו אלא לפי התירוץ מעלה עשו בעינן ע"פ הדין ב' רובא בלא גזירה א"י לפ"ר מה דחקו לזה מה שמבואר בהר"ן וכל המפרשים להיפך אלא דבכ"מ דבעינן ב"ר הטעם דגזרינן אטו רוב העיר וברוב העיר לפעמים יש למיחש לדילמא וכו' לכן לא סמכינן על רוב העיר גרידא ואפי' ידעינן דאזלו אינהו דומי' דפירש א' מציפורי ואולם מה שהרמ' והטו' מחולקי' כבר כתבתי סי' ד' שלע"ד דהר"מ סובר דע"י הס' מי אזיל למי כל הרוב מהורס והטור בשטת הרשב"א דהרוב מ"מ במקומו אלא שמצרכינן ב"ר משום הגזירה אטו רוב העיר וידעינן דאזלה היא לגבייהו תו כ' ונראה בפלוגתת אלו יש לחוש דעת הרמ' דאפילו בטוענת צריכה ב"ר והרש"ל ז"ל בתשובת ס' י"ז כ' והכרעתי בחיבורי כדעת הטור להכשירה לכהונה אפילו בחד רובא ודוקא בבדקוה ואמרה לכשר נבעלתי. ולע"ד אף המחמיר כהרמ' מ"מ ב' רובא דהטו' דהיינו רוב העיר ורוב הבתים ממקומות אחרים ישראלים כשרי' די ושרי' לכתחילה עכ"פ בטוענת כי רש"י ז"ל מסייע להטור בפירושי וכפי הנרא' הרמ' ז"ל בפי' ב' רובא יחיד הוא: