Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer Siman 61
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
אלא לכל הדברי' היא כארוסה והקשה הר"ן ממה דקי"ל יש חופה לפסולו' ולשון הרמ' עצמו הכי כיון שנכנסה הארוסה לחופה ה"ז מותרת לבא עלי' בכל עת שירצה והרי היא אשתו גמורה לכ"ד ומשתכנוס לחופה נקראת נשואה אעפ"י שלא בא עליה והוא שתהא ראוי' לביאה אבל אם היתה נדה אעפ"י שנכנסה לחופה ונתייחד עמה לא גמרו הנשואין והרי הוא כארוס' עדיין וכ' הה"מ וכתוב בהלכות הלכך אינה קונה ודעת הרבינו שה"ה לכל דבר שאין ח"נ קונה לא ליורשה ולא לטמא לה עכ"ל ויראה לע"ד דל' הש"ע ל"ד ואך ר"ל לעניני קנינים היא כארוס' אבל מודה שבח"נ יצאה מאיסור כלה ושרי' לו לכשתטהר אף לבעול בלא כוונת נשואין שהרי קורא לה שנכנס' לחופה וכן בגמ' נקראת נכנסה לחופ' והרי אשתרי בחופ' וקדו' ולהכי דקדק הרמ' אחר שכ' דאחר החופ' מותרת מתחיל וכ' ומשתכנס לחופה נקראת נשואה דהיינו מה דתנן נשאת יתר עליו הבעל וכו' וע"ז מסיי' שאם לא היתה ראוי' לביאה לא נגמרו הנשואין שתקרא נשואה וה"ה כארוסה לעניני קנינים הנתלים בשם נשואין משא"כ היתר ביא' שאינו נתלה כ"א בחופ' וקדו' ומיושב בזה מה דכ' הרא"ש והמקדק יבין דפשיטא לי' דח"נ הוי חופ' והיינו ממה דקורא לה עכ"פ חופ' ולהנ"ל ניחא וכן מוכח מדכ' הרמ' ולא תנש' עד שתטהר ופי' הה"מ טעמו וכן הב"י בי"ד סי' קצ"ב יהיב טעם והרא"ש כ' עליו ונראה דראייתו מההיא דריש מכילתין וק' ות"ל כיון דפו' דח"נ עדיין היא ארוסה פשיטא דא"א שתנשא דהא נשואין אלו לאו מידי הם ולכשתטהר תצטרך חופ' אחרינא והפוכי מטרתא ל"ל ואפי' בדיעבד אינם כלום ומה זה דלא תנשא לכתחילה וכ' ואם עבר כו' א"ו דלענין היתר ביא' חופ' גמור' היא אלא שלעניני קנינים הוא דמיבעי לי' ומזהיר לכתחילה מטעמים הנ"ל וכן מוכח מפי' הה"מ שכ' על הרמ' פ' י"א מהא"ב שפוסק על דין ז' נקיים של תבעוה להנשא ואם נשאת לת"ח מותרת להנשא מיד וכ' הראב"ד ועוד חופ' דאיסורה היכי הוו עבדא וכלה שפירסה נדה אסור להתייחד וכ' הה"מ אינה קושי' דאש' זו מותרת גמורה היא ד"ת אלא שהחכמי' החמירו ובזה אינה חופ' דאיסורא ואינ' דומה לכל' שפירס' נדה והיא נדה ודאית וע"ש בכ"מ והב"ש בסופו כ' ואם הי' לה חופ' תוך ז' נקיים ס"ל להה"מ הוי חופ' אפי' להרמ' כיון דאינו אלא חשש משמעותו דחופ' זו מהני לכל הקנינים ולע"ד אינו במשמע הה"מ כלל דאטו משום דהאיסור דרבנן יהא חופ' דחזי' לביא' אלא דר"ל על קושית הראב"ד חופ' דאיסור היכי הוו עבדו כיון דאסרו' ביחוד והם יחודי הוו מייחד' ע"ז משני דמותרת ביחוד לת"ח אבל מודה מ"מ דחופ' דלא חזי' לביא' מקרי' לעניני קנין אלא שפעלו בנשואין אלו שנקראת אשתו בחופ' וקדו' וביחוד הוי שרי' להו והוי פת בסלו אבל אי נימא דחופ' דל"ח לביא' אינו חופ' אפי' להיתר ביא' פשיט' דק' לשטתו מה פעלו בנשואין אלו וא"כ שוב אין קושית הר"ן כ"כ קושי' אחרי שחופ' היא להיתר ביא' מהראוי שתיפסל נמי לתרומ' על ידה וכה"ג כ' הלח"מ בדרך ב' ולע"ד יותר הי' לו להר"ן להשיב ממה שפ' הרמ' עצמו ע"פ התוספתא דהנושא חייבי לאוין יורשה אף דחופת' נמי ל"ח לביא' והוא בש"ע סי' צ' סעיף ג' והמעיין ברמ' פ' ך"ב מה"א יראה להדיא שדינה ככל הנשים שבחופ' לבד בלא ביא' יורשה וכן מורה ל' התוספתא אלמנ' לכ"ג ה"ה כאשתו לכ"ד יורש' וכו' והב"ש הרגיש וכ' דכיון דדעתו לבא עליה באיסור מקרי דחזי' לביא' וכן דוחה הלח"מ בדרך א' קושית הר"ן ולע"ד הדין בזה עם הר"ן מה דלא ניחא לו בסבר' זו דמה בכך שדעתו לבא עליה הא קי"ל קידש ולא בעל אינו לוקה עד שיבעל כמבואר ה' א"ב וא"כ אף שנשאה דילמא כשיתרו בו למלקות יפרש נמצא דמעולם לא חזי' לביא' ולמה ירשנה וכן הי' לו להקשות ממה דקי"ל בסי' קי"ו חייבי לאוין שהפיר בה יש לה כתוב' ומשמע ככל הנשים בחופה בלבד אף שאינה ראוי לביא' ולהרמ' ארוס' ל"ל כתו' ואולם לע"ד יותר ק' מזה על הרא"ש ור"ן שפירשו האיבעיא אך לענין תו' מה דקי"ל סי' קט"ז ת"ל שלא הכיר בה יש לה תו' ומשמע ברור מסתימות כה"פ דאפי' אם מיד דלאחר החופ' הכיר בה ומגרש מ"מ יש לה וא"כ אפילו להמפרשים דוקא בדלא ידע שהיא נדה מ"מ ק' דהא הרא"ש כ' אלא דמיבעי לי' את"ל דלראב"ע זכתה בחיבת חופ' בלא ביא' חופת נדה מהו חופ' דחזי' לביא' אין דמסתמא על חופ' דחזי' כ' ולא על דלא חזי' דאע"ג דחופתה חופ' לא כ' אדעתא שאינה ראויה לביאה דמסתברא דעיקר האומד על קירב דעת של חבת ביאה ולא מיבעי' להנ"ל המשמעו' דאפי' לא הכיר בה ומיד אחר החופה הכיר ומגרשה דודאי ק' ומ"ש מחופת נדה אלא אפי' לא הכיר עד שבא עליה נמי לע"ד שייך אומד שלא על הנאות ביאת איסור שוגג כ' דלא מקרי הנאה וא"ל שם הטעם דקנסו אותו כדפירש"י ז"ל פ' א"נ במתניתין דזה אינו חדא דקנס ל"ש בלא הכיר ותו דאף ל' זה דרש"י ל"ד כדאי' בתשו' ח"צ סי' קך"ד כ' בל' זה ע"כ לאו קנסא ממש קאמר אלא כלפי דתנן בשני' דאין לה כתו' משום דקנסו אותה קמ"ל דבאלמנה לא רצו חכמים לקונס' אלא שבקוה כשאר נשים וכן כ' רש"י ז"ל בפי' בפ' יש מותר' דף פ"ה עכ"ל ומתפלא אני על הח"צ ז"ל סי' הנ"ל שמביא ראיה להר"י דאם החתן יודע שהיא נדה קנתה תו' מאלמנה לכ"ג דיש לה כתו' להכיר בה וכבר כ' לפני זה ועוד דע"כ ר"י נמי ס"ל כהרא"ש דדוקא לענין תו' הוא דקמיבעי' ליה ולא השגיח דלהרא"ש אף מלא הכיר בה שהיא נדה ק' מלא הכיר דח"ל לענין תו' ולע"ד אומד דח"ל דלא חזי' עולמית לביאה אלים מדנדה דחזי' כשתטהר ונלע"ד דמשום קושיא זו נדו הגאונים והרמ' מפי' הרא"ש כי לפירושם לע"ד ל"ק מחופת פסולות דקי"ל דגם בעלה יורשה אחרי שדקדקתי בהבדל הל' דחופת נדה קורא הש"ס דלא חזיה לביאה ואילו קדו' דח"ל או קדש אחת מב' אחיות קורא קדו' שאינם מסורים לביאה ש"מ דיש חלוק והיינו דחופה ח"ל מצד עצמה היא חופה דחזיה זולת להנושא הלזה אסורה משא"כ נדה דלכ"ע לא חזיה ותו דדוקא בנדה דהריעותא בזמן החופה לכ"ע שאלו המתינו עד שתטהר היה ראויה זאת נקראת לא חזיא ואינה קונה עד שתטהר אבל חופת פסולות אין הריעותא מצד חופת זו דלעולמים אם בעל זה לא תחזי לחופה דחזי' לביאה ואין לה חופה היותר הוגנת עם איש זה לא נקראת דלא חזיא אלא שאינה מסורה לביאה כמו שקדו' שאין מסורים לביאה קונים כן החופה קונה אבל לסברת הרא"ש ור"ן דמטעם אומד וודאי ק' ומה שהר"ן שם יהיב טעמא דלא עלה דידה רמי' לגלוי והח"מ סי' קי"ו ס"ק י' הוסיף דגם האיש פשע וכו' כ"ז לע"ד אינו מספיק אם פי' האיבעי' דמטע' אומד אתינן עלי' ודוק ועדיין יש לבאר מה דק' לפ"ר על שמואל דאמר ביבמות אין חופה לפסולות ומבארים התו' דאף לפירש"י אפי' חופה שאחר קדו' אין להם וק' עלי' מדידיה ומבריי' דתנא כותי' כתו' ק"א דאמר שמואל ל"ש אלא מנה מאתיים אבל תו' יש להם ומשמע דהוא בתוס' ככל הנשים בחופה זוכה בהתו' הא לדידיה אין חופה לפסולות ואולי להכי דקדק רש"י ז"ל לפרש דמתנה בעלמא יהיב לה בחבת ביאה אף דפסקינן חבת חופה קונה ובודאי הנאמר בהברייתא כגון הממאנת וחברותיה כו' אבל תו' יש להם היינו בחופה לבד מ"מ פי' הכי לשמואל דס"ל א"ח לפסולות על כן שחלוקה מכל הנשים ואינה זוכה כ"א אחרי הביאה בחבת ביאה ובאמת ע"כ הבריי' לצדדי' קתני ממאנת בחופה וח"ל בביאה וסמכה עצמה על הידוע אליבא דשמואל כל אחת יש לה תו' ע"י מה שנקרא' נשואה אבל הפוסקים אינם מחלקים מדפסקינן כרב דיש חופה לפסולו' מפני דמחזי' לביאה מקרי' כנ"ל ואליביה מסתמא הבריי' בגוונא חדא איירי דכולהו בחופה לבד זוכה ובאמת האיבעיא דחופת נדה לדרמ' אינה לשמואל דאליביה דח"פ לא חזי' לביאה מיקרי' ולית לה חופה מכ"ש ח"נ דלא אך לרב נשאר בתיקו ע"פ סברה הנ"ל:
ע' ב"ש מקשה להרמ' דחופה היינו יחוד מה האיבעי' בפריס' נדה ות"ל שהיתה חופת איסור דלא קני כקושית הר"ן וע' סי' נ"ה דלע"ד ראיו' הר"ן מן מאמר דאיסור אינה מוכרעת ואף לדרך זה יש ליישב דהא למה דס"ל חופה היינו יחוד אין מבואר ראיה זולת הר"ן ריש כתו' הביא ראיה ודחאה וכן דברי הרא"ש וגם ק"ק על הראי' תינח בקידש בכספ' קידש בביאה מה א"ל כדאי' בב"ש בסופו א"ו כדדחה הר"ן וי"ל דה"ט מדחזינן דהגמ' מסופקת בחופה דלא חזי' לביאה מחמת נדה שמעינן דחופה היינו יחוד דאל"ה בל"ז אינה ראוי' לביאה ובאמת י"ל דזה בזה תליא אי ח"נ הוו חופה הבאה לביתו לחוד בלא יחוד נמי הוי חופה כדסובר הר"ן באמת אבל האמת יורה דרכו דלע"ד בל"ז י"ל שהוציא דסתם חופה היינו יחוד מתי' הגמ' דף נ"ו חופה נמי ל"ק כיון דסתם חופה לביאה קיימא אורח ארעא קמ"ל דבלילה מזה ודאי משמע דסתם חופה היינו יחוד דאל"כ איך אפשר דסתמא לביאה קיימא עוד דלהכי ליהוי האורח ארעא בלילה ומיושב בזה קושית הרא"ש דמה ענין לקבוע איבעי' זו פה די"ל בל"ז היה סובר דסתם חופה בלא יחוד ולא היה לו למיבעי אי חזי' לביאה בענין משא"כ אחרי דנלמד מדתני רב יוסף דסתם חופה היינו יחוד שפיר איכא למבעי' אי חזי' לביאה בעינן ואף קושי' הח"מ ז"ל אפשר ליישב בזה שהקשה מדהוכיח דהאיבעי א' ע"כ לא קאי לענין ליורשה מה"ת דאיבעי' ב' קאי אכל מילי והב"ש ז"ל כ' ולמ"ש סי' נ"ו לק"מ וכל האיבעי' וכו' ולע"ד זה וודאי אינו דא"כ ק' חדא דאיך אפשר שלא הוי' חופה עד דתבעל א"כ חופה זו מה טיבה בבעילה לחוד נמי הרי היא כאשתו לכ"ד כבסי' נ"ה ואף דזה אפשר לדמות דפעולת חופה היינו היתר ביאה בלא כוונת נשואין וכל ענינ' איבעי' אינם כ"א לעניני קנינים וכמו שכתבתי לענין ח"נ מ"מ ק' דא"כ ליפשיט מדר"ה דיליף במס' קדו' דחופה קונה מק"ו שגורמת ואלו שאינת גומרת כ"א בהדיביאה איך אפשר ללמוד דתקנה בלא ביאה וא"ל דלומר חופה בהדיה ביאה דתקנה דהא ביאה לחודא פשיטא דקונה א"ו הדין עם הח"מ ויפה הקשה אלא שהמ"א סי' של"ט כ' ואין דבריו נראים דאף דאיבעי' אי קאי לענין ת"כ מ"מ איבעי' ב' ג"כ לענין ירושה ובמ"כ לא דק דכבר רמז הח"מ דזה נשמע מדקאמר קודם איבעי' ב' את"ל חבת חופה וקנה נשמע הא אי אמרינן חבת ביאה קונה אין מקום לבעי' ולהרמ' אכתי אם ח"ב קונה הא אך לענין כתו' אבל לקניות ירושה ודאי דחבת חופה קונה ושפיר איכא למיבעי אי חופה דחזיא ביאה בעינן לירושתו ולהנ"ל י"ל דלעולם איבעי' א' אך לענין כתו' ומ"מ קאמר את"ל ע"ד זה דודאי אלו ח"ב קונה דאז לא נשמע כלל מדתני ר"י שלא כ' לה אלא על חבת לילה ראשונה דקאי אחופה ולא נשמע דסתם חופת היינו יחוד פשיטא דליכא למיבעי אי חופה דחזיה לביאה בעינן משא"כ את"ל ח"ח קונה אז נשמע מדר"י דסתם חופה היינו יחוד שפיר איכא למיבעי וק"ל:
כ' הב"ש סס"ק ב' אם היתה נדה עליתה בתיקו ונ"מ לענין תפיסה וכו' והנה ידוע שהרמ' הוא הראשון שפוסק דמהני תפיסה ואפילו ת"ך שלא ברשות ומ"מ לשונו הכא לא משמע דיועיל תפיסה וכבר עמד בזה תשו' פר"ח מטה אהרן חלק א' סי' קי"ד וכ' דהכא מפני שיש לאשה חזקת ארוסה מודה דלא יועיל תפיסה אבל הש"ג בשם הריא"ז כ' כהב"ש ודברי הפמ"א צ"ע (ובפרט למה שכתבתי שאף להרמ' יצאה בח"נ מכלל ארוסה לענין היתר ביאה) ויתר דבריו שם נמי צ"ע ודע דלהסכמת הש"ך ז"ל בת"ך סי' ע"ח דלספק דתיקו לא מהני תפיסה בברור אלא בצירוף דעת הדיינים לפי הטענות זולת בתפס ברשות יש לעיין במ' קדושין מ"ה ע"ב בתוס' ד"ה אוקי כתבו דתפיסתו שלא כדין היתה ויראה דטעמייהו משום דמה שבאו הנ"מ חלידו ע"י נשואין אלו היו שלא כהוגן שלא מדעת אביה (וזה נמי אפשר טעם הרא"ש ז"ל פ' החולץ ה"ח שכ' ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי מיתנא חולקין ואפילו אחד מהן מוחזק אינה חזקה ויראה שהוצרך לפרש הכי משום דסתמא נכסי המיתנא בחזקת היבם ע"י שייבם אשתו. ואף שמסיק בסי' ת"ך דאף הרא"ש מודה בתפס ע"כ נמי טעמו משום דתפיסתו היתה שלא כדין ע"י נשואין דתוך ג' אך ע' סימן קס"ג) וא"כ הכא בשהיה לו חופת נדה וע"י כניסה זו באו נכסי אשתו לרשותו אפשר למנהגינו בהיתר ח"נ מקרי ברשות ומהני תפיסתו במקום שאין נוהגין בתנאי חזרה שנה א' או בנכסי עצמה ובפרט שיש לו ב' ספיקות ס' הלכה כהרא"ש ואת"ל כהרמ' עדיין תיקו אבל שלא ברשות אחר מיתת אשתו אז אינו מועיל אם לא ע"י קי"ל כהרא"ש אמנם לדברי פמ"א דלהר"מ אינו מועיל תפיסה מפני שהיא בחזקת ארוסה אפשר דאף קים לי כהרא"ש לא מצי טען וגם התפיסה ברשות לא מהני וזה צ"ע כי באמת ל' הרמ' משמע כותי' ומדמייתא ראיה לסברתו מן מס' קדו' דף ע"ה מה שתוקי שמשתקין אותו מנכסי אביו ולא צריכה דתפס וק' לשטת הרמ' מ"ש מת"ך וע"כ משום דהרוב נגדו וה"ה לחזק' וי"ל נמי שם הטעם דשאר יורשיו ודאים ואיהו ספק וע' סי' קס"ג והיינו נמי כסברתו שנייה דליורש ספק במקום ודאי אינו מועיל תפיסה ולשטת הסוברים דכל תפיסה שלא ברשות לא מהני צריכנא לומר דהתם החידוש אף דאיכא למתלי בארוס כדמשמ' במס' כתו' י"ג ע"ב בתוספי' א"נ דמהכ' שמעינן דתפיס' שלא ברשות ל"מ וע' סי' ק"ז סעי' א':
הג"ה אשה חולנית עי' ח"מ כ' דברי הרא"ש סותרים והב"ש כ' דסובר דגריעה מנדה וכן הסכים בתשו' פמ"א חלק א' סי' קי"ד ולע"ד לא מסתבר שימצא דין מסברא דנפשי' בלי ראיה מן הש"ס לפירושו והח"צ בתשוב' הנ"ל כ' ונלע"ד דוקא אהאי עובדא כ' דאין באותה חופה כלום כיון שלא היתה ראוי' לביאה וטעמא משום דהאב צוה שאם תמות קודם הנשואין שנשאר הקרקע להקדש ויליף לה הרא"ש ממשנתינו דתנן מן הנשואין גובה את הכל וקמיבעי לר"א אי נכנסה לחופה ופירסה נדה ריש נשואין ש"מ דחופה שאינה ראוי לביאה בודאי אינה בכלל משמעות נשואין ה"נ בנ"ד יאמר האב נשואין י"ל דראוין לביאה קאמר אבל אם אין החופה ראוי לביאה הוי לא נתקיים התנאי שאמר לשם נשואין אבל אה"נ שאם לא היה שם תנאי חולנות אעפ"י שלא היתה ראוי לביאה חופה קונה להרא"ש ז"ל ושלא כדברי הרב הרמ"א ז"ל עכ"ל ודבריו אינם מובנים כ' וקמבעיא לר"א אי נכנסה לחופה וכו' מקרי נשואין ולהרא"ש הא ע"כ זה לא מיבעי לי' דלכל הענינים נשואה מקרי כדתנן במתני' אלא לענין תו' מטעם אומד ומהיכן יליף דבל' האב לא מקרי נשואה ולע"ד הדין עם הח"מ שלא כ' טעם זה כ"א לסניף ועיקר פסקו מן הטעם שני ואפשר מפני שהשואל החליט דח"נ אינה חופה הניחו בדעתו כי אולי היה אז נתפרס' פסק הרמ' ובפרט במקומות ידועים שהולכים בנתיבי משפטי הרמ' ז"ל לא רצה ליסתור דעתו וסמך על הועוד איברא דתו יש למידק בטע' האי למה שכתבתי דמשמע אף להר"מ ח"נ מועל' להתי' ביא' שלא בכונ' נשואין ונתרת בחופה וקדו' אלא דלקנינים לא מקרי' חופה וא"כ שוב אינה ארוסה ונתקיי' תנאי האב וי"ל נהי דארוסה שוב לא מיקרי מ"מ נשואה נמי לא וכדמוכח להרמ' דאם ח"נ אינה קונה ע"כ שלא נכללה בל' נשאת דבמתניתן אך עדיין יש לדייק למה דפרשתי סי' נ"ג סוף סעיף ד' דעת הש"ע שהם דברי הגאון דמפני שנתן בידה קודם הקדו' אלא שאמר שתנשא בו דהוי כתנאי אם תנשא ומ"מ חשוב הקדו' לקיים התנאי וע"כ משום דבלישנא דעלמא מיד בהקדו' חשו' קיים לשון שתנשא בו א"כ ה"נ נימא נהי דלהרמ' החופה אינה מ"מ הא נתקדשה וליהוי מקרי נתקיים תנאי שלא מתה קודם שתנשא וי"ל עובדא דא היה בתר הארוסין צוה האב לתת לה שאז ודאי התנאי היה על החופה. ומטעם זה פקפקתי על העובדא שאירע בק"ק מעזריטש זקן אחד היה לו בן חורג מאשתו שנייה וגם היה לו בנים מאשתו ראשונה ולבן הגדול דידיה הי' בת הראויה להנשא ורצה בתקנת בת בנו ואף שקד על תקנות אשתו שלא תהא כזרה בתוך ביתו אחרי העדרו ובא הזקן לפני בהיותי שם למורה ועשה קגא"ס מעכשיו ונתן במתנה להזוג דהיינו הבת בנו הנ"ל והבן חורג את החצי ביתו ויהיה זה נדוני' בת בנו והתנה שלא יגמר הקנין עד שיבאו הזוג הנ"ל לידי נשואין ודוקא עם זה הבחור ועפ"ז נעשה השדוך אחרי זה הזקן שבק חיי' לנו ולכ"י:
ואחרי עקורתי מק"ק הנ"ל בהגיע תור הנשואין חלה החתן את חוליו ונפל למשכב ואבי הכלה שם פחדו פחד פן ימות החתן ותתבטל המתנה והנחלה תפול לפני כל אחיו הוחזק לדבר על לב החתן שיתחזיק ביתר עוז אך לילך למקום החופה בחצר בה"כ כדי ליגמר הנשואין וכן נעשה ויום או יומים אחר החופה נפטר החתן מחולי זה ונשאלתי מהתו' המופלא מו' יוסף דיין דק"ק הנ"ל נר"ו האם בדומה להמבואר הכא והנה בלא דברי הגאון הנ"ל בודאי דומה ואפי' להח"מ שהרא"ש סותר עצמו בטעם הראשון מ"מ מידי סד"ד לא נפיק ובפרט שהש"ע סותם כהרמ' והיורשים נקראים מוחזקים נגד מקבל מתנה ועליהם הראי' אבל לשטת הגאון לפירושו אין טעם זה מספיק בנ"ד שהתנאי הי' קודם הקדו' וי"ל דאף בהקדו' לבד נתקיים כנ"ל ואף אם החתן מת זכת' היא אבל לע"ד טעם השני של הרא"ש נמי שייך בנדון זה דאין אומד גדול מזה דהא ירושת יורשי דאוריי' עדיף מהמקדי' כמבואר בח"מ סי' רפ"ב בהג"ה. ומסתמא כשהעביר נחלה דאוריי' לא על נשואין כאלו שאינם ראוים לביאה ועומד למות כיון לכן אם החתן לא היו ראוי לביאה פשיטא לי דלא מהני ההיא חופה מידי ואף אם אין הדבר אלא ספק אם הי' ראוי לביאה ודאי אלו הי' תלה בפלוגתא הרא"ש ורמ' אז שייך למימ' ס"ס חדא דפלוגת' וחד' בגוף המעש' נגד חזקת יורשים והי שייך לפלוגת' האחרוני' שבספ' ת"כ ע"פ שט' התו' אם מוציאין ע"פ ס"ס והי' בארו' בתשו' ש"י אמנ' למה שכתבתי שטע' שני של הרא"ש שיי' בנ"ז ואף הרא"ש מודה נמצ' דלא הו' אלא חד ספק אף דלפ"ר על בעל השטר הראי' שהי' ראוי לביא' וכדמשמע קצת מן הסוגי' דלפיכך חלה הוא דסתם חולה א"ר לביא' מ"מ י"ל כיון דיש לו וחזקת בריאים שהם ראוים לביא' וגם בזמן החולי אפשר דרוב חולים עכ"פ ראוים לביאת הערא' ואף דאין הולכין בממון אחר הרוב הכי דהוי כמו רובא חזק' כתבו הבעל המאור ובעל מלחמות פ"ק דכתו' דהולכין אחריו אפשר דהמתנ' קיימת ומהכא אין ראיה שכבר דקדקו שהיתה חולנית חולת מות משא"כ זה שהיה לו כח לילך ולחזור ממקום החופה לביתו להכי צ"ע למעשה וטוב לפשר והנה הב"ש כ' וא"ל לפ"ז דאם היתה מכנסת הנדוני' וכו' מחמת מחילה שלה דהי' לה חופה עמו וכן הקש' בט"ז וכבר כתבתי סי' נ"ז דל' מחילה אין לו מזבן איברא ל' הט"ז הכי משא"כ באשה שיש לה נכסים כבר והיא מכונת שאותו הבעל שיקדשנה יהי' יורש לה למה לא יהנו מעשיה דהא אפילו ציותה מחמת מיתה דבריה קיימים בממון שלה דדברי ש"מ ככתובי' ומסורים כ"ש בזו שעשתה מעשה ונתקדשה עבור זה ודאי שפיר הוו קדו' גמורים ועל דברי' אלו נמי יש לתמוה דמה בכך שעשתה מעשה ונחשב לדעתו כאמירה להדי' שיורשנה הא קי"ל בח"מ סי' רפ"א אין אדם יכול להוריש מי שאינו ראוי ליורשו בין שיצאה והיא ברי בין שהי' ש"מ וכי נימא דמעשה זה יחשב כאמירה בלשון מתנה דמועיל בש"מ הא לא עבדה המעשה אלא כדי שיורישנה בתורת יורש אמנם מה שמסיים הט"ז וע' מה שכתבתי סימן צ' בס"ד ראיה ברורה אף דבסימן צ' לא מזכיר מאומה ע"כ כיון הכא למה שהבאתי סי' נ"ז דהיינו סי' צ' סעיף ג' ולמד משם דה"ה ששייך לומר דזיכתה לו ממונה אך א"כ ליקשי נמי על גוף הדין דח"נ להרמ' נמי נימא הכי בממון עצמה ירשנה בעלה הואיל וזכתה לו ואי משום דהכא נזכר שנעשה החופה כדי שירשנה הוא דק' לו הרי בסימן צ' נמי לא נזכר כדי שירשנה אלא ע"כ כמו שכתבתי סי' נ"ז דלא אמרינן הכי כ"א במסר האב מטע' רש"י משום קירב נשואין ובאמת לשטת הרמ' דוקא כשהיא טהורה כדאי' הכא בח"מ או למה שהוצאתי משמעו' הרמ' דמפני שנעשית ברשותו לשמרה משא"כ בח"נ שכיון שאינה חופה על חנם לא אמרינן שזכתה עצמה לו שיהא כבעלה אבל בפקחת לחרש דבחופתה עכ"פ יש חבת חופה דחזי' לביאה לדעתה שפיר אמרינן דזכתה לו וא"כ אף על הרמ"א ז"ל לק"מ ותו למה שחלקתי בסמוך מעיקר' לק"מ מסי' צ' דדוקא בנדה וחולה דיש ריעותא בהחופה עצמה ועומדים ומצפים לחופה הוגנת מזו היא נקראת חופה דלא חזי' לביא' ולא גמרו ומקנו משא"כ בנשואי פקחת לחרש שאין לה עוד לקות לחופ' מעולה עם איש זה המקובל לה והיא מקבלת נשואי דרבנן אלו לגבי נפשה כנשואין גמורים שפיר קונה לירושתה ודע שמה שכ' הב"ש ומחמת קושי' זו כו' ובתשו' הרא"ש איירי שאביה פסק לה מ"ה לא מהני מחילה אבל לא תי' וכו' אינם אלא דברי תימ' דהא המעשה מבואר שאביה צוה לתת לה וכו' ומה רוצה מהט"ז וקושייתו מעיקרא לק"מ על הרא"ש חדא דמי יודע אם הי' במקום השואל נתפשט תקנת חזרה והראי' שלא זכרה והשיב לו נמי מעיקר הדין ותו דהא האב צוה שאם תמות קודם שתנשא יהי' להקדש ואף אם נפשך לומר שהי' ע"ד זה שאם תמות קודם שתנשא יהי' להקדש ואם תמות אחר שתנשא יהיה שנה ראשונה להיורשים ושנה השני להבעל א"כ הי' המשפט בין ההקדש להיורשים והוכרח ליפסוק דהוא להקדש מטעם דהוה כמתה קודם שתנשא ועל הרמ"א ז"ל נמי לק"מ דאטו כ' ספרו אך למדינות הנוהגים בתקנת חזרה ומשמיענו הד"ת וע' ס"ס נ"ו בח"מ ועכשיו המנהג כו' ונהוגין אחר שתטהר עושין סעודה לשמחת ביאה של מצוה ומסיק בתשובת פ"מ חלק ב' סימן קך"ד שאם היא אחר ז' ימי משתה אין לברך שום ברכה מברכות נשואין אך שהשמחה במעונו כ' די"ל ואף שלפ"ר לא משמע הכי מהר"ן שמביא הח"מ סי' ס"ב ס"ק ח' דלדבריו ק"ו הוא מאשר ברא שאין לאומרו אבל זה אינו שהר"ן לא כ' הכי כ"א תוך ז' אבל מז' ואילך מצינן בגמרא שהיו אומרים שהש"ב ולא אשר ברא אך שהגאונים בטלוה ומאחר שכ' קצת סמך לאמירת שהש"ב אין זה הפסד כי אין בו חשש ברכה לבטלה וא"כ אפשר נמי נודה לשמך י"ל אמנם אם היא תוך ז' יראה לע"ד דיש לברך כל ז' ברכות דאין לך פנים חדשות יותר וק"ו משבת שנקרא פ"ח במדרש שהוא דוגמא לכלה מכ"ש כלה בטהרתה וגם כל הסעוד' שמרבים בשביל הקרואי' אף שסעדו נמי בחתונה ראשונה מ"מ כבר הופסק איזהו ימים שלו נראו בבית הנשואין ועכשיו נתעורר שמחה חדשה עם סעודה לשמחת חתן וכלה וכל הקרואים לע"ד אין פ"ח יותר מזה ומה שכ' הפ"מ דמל' הרמ' שכתב ואם עבר ונשא ובריך אינו חוזר ומברך משמע דאפילו הגיע תוך ז' וכו' מזה אין ראיה כלל דלא איירי אלא שא"צ לברך תו ב"נ בלא סעודה אבל מדין סעודה עם פ"ח מה דלדידי' מקרי פ"ח כגון קרואי' שלא היו בשעת ברכות נשואין ראשונים פשיטא דמברך וכן לדידן דפ"ח היינו אפילו מי שהיה בשעת חופה כל שמרבים בשבילו אף סעודה זו לע"ד מקרי פ"ח כנ"ל ואולם אשר ברא לחוד פשיטא דלא גרע מהמבואר סימן ס"ב סעיף ז' בהג"ה:
ומ"מ טוב להודיע עיין ח"מ מלשונו משמע דזה פעולה אף להרמ' שהיא קנוי לו לכ"ד וכן כתוב הב"ש וגם סמן ס"ד ס"ק ה' כ' דזה תקנה אף להרמ' וא"י א"כ איך דומה הרא"ש חולנות הא ידעי והב"ש סותר בזה במה שכתב סימן נ"ה ס"ק א' מיהו מה שס"ל להמרד' כלה בל"ב אסורה לו כנדה נראה דהרמ' לא ס"ל כן וכו' וכשהיא נדה ס"ל דלא מהני ולדבריו דהכא אין ראיה דהא שם יודע שאסור לו וע"ד כן נושאה אמנם בתשובת פ"מ הנ"ל כ' להדי' חדא דל' הרמ' לא משמע דתלוי בידיעו' הבעל אלא דכניסה נדה לחופה אינה עושה נשואין כו' עוד יש טעם לשבח דפירש ר"י אינו אלא לפי' דלענין תו' מיבעי משום שתלוי בדעת הבעל ואזלינן בתר אומד דעתו אבל המפרש לענין ירושת הבעל מה מעלה ומוריד ידיעת הבעל וכיוצא בזה ראיתי למהרש"ך עכ"ל וכן בתשו' ח"צ סי' קך"א כ' ועוד דע"כ ר"י ס"ל כהרא"ש דדוקא לענין תו' וכו' וכן עיקר: