הג"ה וה"ה מה שקיבל בנדוניא כלומר ולאפיקי מהעיטו' שבב"י וע' תשו' רמ"א סי' צ"ג ולפ"ר יש ראיה דלא כהעיטור מכתו' דף ק"א ואי דליתניהו אידי ואידי לא שקלה ופירש"י ז"ל על צ"ב שיכול לומר שלי הוצאתי שהרי ברשות ב"ד נשאתיה וכשאוציאנה אחזור ומפני זה פריך באיילונית אי דליתניהו איפכא מיבעי ואי לדע' העיטור דנדוני' צ"ב יכולה לגבות מחיי' לעשותן נ"מ מה נשתנה צ"ב מנ"מ דאיפכא מיבעי ודוחק לחלק בין נדוני' כספי' לבין דברי' ידועי' ונפרטי' בצ"ב שמזה איירי שם ונקראים בלאו' שאינם קיימי' אך ק' דהרי איתא בכתו' דף מ"ז קבורתה תחת כתובתה ופירשו רש"י ותו' דהיינו רק נדוני' הרי דנדוני' לבד לפעמים נמי נקראת כתו' וא"כ מה מקשה בגיטין דף מ"ט ע"ב ות"ל דערב דכתובה לא משתעבד הא מבואר סי' ק"ב דערב בנדוני' לכ"ע משתעבד ואם דנמי לא ניתן לגבות מחיים דילמא מה דקתני כתו' אשה בזבורית היינו ערב דנדוני' ומ"מ שייך כתי' אשה דלאחר מיתה גבי' איהו נמי וכו' ול' דלא מסתבר להש"ס למוקי' סתם כתו' בענין דלא שייך בגוף הכתובה ואך בנדוני' ומה דנאמר תיקנו קבורה תחת כתו' י"ל אף דעיקר תקנה תחת נדוני' ונ"מ ולאפוקי ארוסה מ"מ נקיט ל' כתו' לכלול בנשואה דלא פליגו ואפילו כנסה ערומה תחת עיקר כתו' כדאיתא סי' פ"ח בשם מהרי"ל (שוב מצאתי ת"ל הרשב"א בגיטן הנ"ל תוך ד"ה אמר רבינא הקשה ותי' כבר כנ"ל) ובל"ז הכרח לידחוק הכי לכללות ל' הרמ' ריש פי"ו מה"א ע"ש בהה"מ ויראה לע"ד נהי דלא קי"ל כהעיטור ואפי' נשטתה הבעל אתא בתשו' רמב"ן סי' צ"ט דאין לה תקנה ואינה יכולה לקחת נדוניתה ויתפרנסו מצדקה אלא ב"ד יורדין לנכסיו ומפרנסין לו ולאשתו ובניו ע"ש מ"מ אם מבזבז נכסיו בשחוק וזנות ודומה לו דפסקינן לגבי לוה ומלוה דיכול לתבוע תוך הזמן בחה"מ סי' ע"ג אף דאפשר אשה גרוע דאולי לא תבא כלל לידי גוביינא מ"מ בכי הא ודאי יש לסמוך על העיטור ופשטות משמעות הרמ' וע' תשובת רמ"א הנ"ל ואפילו אינה כלל מורדות ויושבת תחתיו יכולה לתבוע להוציא הממון ולעשות מהן נ"מ ע"י ענין בטוח והוא יאכל הפירות דהא להרבה עניני' נדוני' לחוב לזמן דמי:

האשה כו' כ' הר"ם פ"ו מה' גרושין הלכה ל' ממ"ש רבינו כאן (ר"ל הבעל ששלח גט לאשתו הרי חייב במזונות ובכל תנאי כתו' עד שיגיע הגט לידה והוא בש"ע קמ"א) נראה שאין חייב (ר"ל בספק מגורשת אין חייב רק במזונות ולא בשאר תנאי כתו') שאם לא כן הי' לו להשמיענו אפילו בספק מגורשת וכן עיקר שאין לחייב אלא בראי' ברורה וכ"ש לדע' רבינו שכ' פ"א מה"נ שס"מ שמתה אינו יורש' (וע' סי' צ' סעיף ה') וא"כ יראה לע"ד מדפטור מפדיונה אף ראוי שיפסיד פירות נ"מ וע' סימן קכ"ז סעיף ה' ספק גרושין כתב ב"ש ולכ"ע אם מת קודם שסילק הכתו' אין לה מזונות מן היורשין והוא מריב"ש שבב"י ובזה מיושב דלא ק' עלי' דהרא"ש מערוכין דף כ"ב דמקשה ואפי' ר' יוחנן לא אמר אלא באלמנה דקמפסדה מזוני אבל גרושה לא וע' ב"י שמסקו הראשונים וכן הריב"ש שלא להוציא ממון נגד הרי"ף וכ"כ הח"מ:

הג"ה ויכולין ב"ד וכו' כ' הריב"ש ותקנה הגונה וראוי' היא וזו אחת מן התקנות שהתקינו במקומו ואני בעניותי ראיתי כמה פעמים בבתי דינן במקום יתומים קטנים מגבו להאלמנה הכתובה ופטרוה ואיני יודע אם מנהג קבוע הכי הוא מקדמונינו או שאירע להם כדכתב המרדכי הביאו הד"מ כתב וגם אין ראיה ממה שכמה פעמים סלקו היתומים האלמנה דשמא מרצונם נעשה ועוד אטו כולהו נשי דינא גמירי דידעי דלא מצי לסלוקינהו שוב מצאתי בשבות יעקב חלק ב' סימן קכ"ד כתב דכן נתפשט המנהג במדינות אלו משמע שמנהג קבוע הוא כדמעיד שכן עשו הלכה למעשה בק"ק פראג אמנם מה שכתב תו שכן המנהג להוציא מהמדור ע' מה שכתבתי ריש סימן צ"ד וברוך השם שכוונתי לדעת הגדולים ישישי דייני ק"ק פ"פ דמיין ואין לגרש נשי עמינו מבית תענוגיהם כל זמן מיגר אלמנותה בעל כרחה כל כמה שהיא לא תבעה כתוב' בב"ד כי פסק דייני ק"ק הנ"ל יש לו עיקר ויסוד ואין לזוז מדבריהם:

ואפי' אם תנשא הבת כ' הב"ש וכבר כתבתי בשם מהרי"ק וכו' וא"י למה לא פירשו כל האחרונים דמיירי בנ"מ ות"ל כבר כתבתי גם אני דלשטתו הי' לו להרגיש נמי דמחיים לא יגבה מן פירות נ"מ והכרחתי מזה כדעת בעל נתיבות דאין חילוק בין צ"ב לנ"מ וע"ש סימן ל"א סעיף ד' ובחידושי הרא"ה לכתובות דף מ"ט ע"ב באד"ה אמר ר' עלאה כתב ומיהו הנ"מ בשעבוד כו' אבל שיעבוד ששעבדה קודם שנשאת ודאי לאלתר גבי' תדע דהא קי"ל גבי' אלמנותו דנזונ' מנכסי הבת בין אחר מיתתה בין בחייה וסתמא קאמרינן בין מגופה של קרקע בין מפירות עכ"ל:

אלמנה שתבעה כתב הרא"ש ז"ל טעמייהו דלא מחלקו בין מדוחק כהי"א מדלא מפליג בתלמודן ולע"ד י"ל ראייתם מפרק השולח דף ל"ח דההיא ארמלתא דתחילה תבעה כתו' והשיב לה רב דנמנעו מלהשביע' אמרה הב לי מזונא א"ל אף מזונה ל"ל כיון שתבעה כתו' ומדאמרה הב לי מזונא ש"מ דהיורשים לא נתנו לה והרי היא תובעת מדוחק ומשמע דאין חילוק ומזה נמי ק' לי על מה שמביא הב"ש בשם רש"ך ואינו בידי דאם אין רוצים לשלם אית לה מזונות דלפ"ר לא משמע הכי בהנ"ל שהרי לא רצה לשלם לה בלא שבועה ומ"מ אבדה ואולי היינו דהתרעמה כבי תרי עבדת לי שר"ל אף שמואל לא אמר אלא בנפרעת שאבדה למפרע משע' תביעה ולא כרב ס"ל דלא מגבה כלל ואעפ"כ תאמר אבדתי מזונות ואף בענין דוחק השני דבירושלמי במה שרימוה דכהן בעיא לאנסובה נמי משמע בתלמודן דפליג דהא מכל מקום לא עדיפא מתבעוה לינשא ונתפייסה ואף דלהרי"ף ורמ' אף זה אינו הלכה מ"מ במה דנפיק מניה דלא כהירושלמי לענין מדוחק דאבדה הלכה כותי' ואפשר נמי כדי להשוות שני התלמודן במה דאפשר דהיינו בתבעוה ונתפייסה דלא הפסידה להכי פירשו אף תלמודן דלית הלכתא אכולהו קאי ומה שהקשו התו' ז"ל דא"כ קשיא דשמואל אדשמואל תי' בש"ג דסביר לן כותי' בחדא ולא באידך:

ע' ח"מ פירש"י דהשולח והב"ח דחק להסכימו עם המבואר סעיף ז' והפשוט שאין פי' זה עולה כ"א לשטת החולקים ולהכי הר"ן ז"ל נשמר בפרק נערה בפי' בקיצור תבעה כו' דלא קרינן ביה מיגר אלמנותך בביתי ור"ל דמפקעת כל שעבודה שיש לה בביתו לא קרינן תו מיגר וכו' ואפשר דייק בביתי שתהא צנועה בביתו לאפוקי במחציפה לתבוע בב"ד כדפי' נמי ריש אע"פ בהרי"ף דלהכי אפילו תובעת מקצת אבדה:

וי"א שאפי' וכו' המ"ל מביא תשו' רש"ך דכיון דנכסי' בחזקתה יכולה לומר קי"ל כי"א ותמה דדוקא ביתומים אמרו נתננו הוא דאמרינן נכסי' בחזקתה לא בספק מעיקר' אם יש לה מזונות אם לאו והניח בצ"ע ולפ"ר רציתי לומר דאין חילוק בין ספק פרעון לסד"ד אם אבדה דהא מ"מ חיובה ברור שכבר אלמנ' ברורה היא ואין דומה לסעיף ב' דהספק אם היא אלמנה וע' סעיף י"ד אמנם ע' לקמן כי לע"ד יפה כיון:

ש"מ שצוה וכו' הוא מהריב"ש ע"ש כי ק' לי במה קנתה מתנה זו הא קי"ל מילתא דליתא בבריא בקנין ליתא בש"מ ול"מ להרמ' שבח"מ סי' ס' דס"ל דאפי' מחייב עצמו בקנין לזון ה' שני' דלא קנה ה"ה בש"מ דל"ק ואף שחלקו עליו רוב המורים מ"מ מצינו בתשובת ספרדים שצדדו שהמוחזק יוכל לומר ק"ל כותי' אלא אפילו להחולקי' היינו במחייב עצמו אבל הא ברור בריא האומר יזון פלוני מנכסי ואני מקנה לו דלא אמר כלום מפני דאכילה אין בה ממש כדאיתא בח"מ סי' רי"ב ורנ"ג סעיף כ"א איתא ש"מ שאמר יאכל פלוני פירות דקל זה ל"א כלום שהאכילה הרי היא כדבר שאין בה ממש שאינה נקנית ואין בידי להפריד בין יאכל ליזון ולא מיבעי' דק' לי על הריב"ש ז"ל שבו לא נאמר כ"א ל' אני מניח שתהיה אשתי נזונית אלא אפי' הב"י ז"ל שהוסיף מנכסי מ"מ ק' ואינו דמי לתנו ר' זוז מדמי ייני שבסי' רנ"ג סעיף י"ג שביאורו עליו תוס' גיטן דף ס"ו דא"ד למקנה דשלב"ל אלא כמי שאמר קני דקל לפירותיו ע"ש וגם סי' ר"ט בהג"ה דלע"ד כל זה לא שייך אלא במקנה דבר שיש בו ממש כמו ר' זוז והריעותא אך מצד שלב"ל משא"כ היכא דהריעותא מצד אין בו ממש לא עדיף מלת מנכסי מיאכל פירות דקל זה דל"א שהקנה דהדקל לאכילה ואין ראיה מעיקר ל' התנאי כתו' שהוא בל' זה דש"ה דבתנאי ב"ד אכלה ואפי' לא נכתוב אבל בדאתינן עליה מתורת מתנה צ"ע וע' מס' ב"ב דף קל"ב ע"א פירוש הרשב"ם על הכותב פירות נכסיו לאשתו שעכשיו בעין א"נ דאקנו לה קרקע לפירותיה דקני' מבואר ת"ל כדעתי (וע' ח"מ וב"ש וע"ש בתו' ד"ה למחצה מבואר כהריב"ש בזה דהתביעות כתו' אינה מזיקה באכיל' פירות ואפילו ל"א יתר על כתו') ואולי דאזיל בשטת הרשב"ם וטור שבסמ"ע סי' רי"ב דריעותא של יאכל פירות דקל זה אינו כ"א מצד דשלב"ל אבל יש בו ממש חשיב ואפשר ה"ה יזון ואיירי מנכסים שהן בעולם וע' תשובת הרא"ש כלל פ"ג סימן א' ב' ובסימן א' על הדירה לא השיב וצ"ע:

ומיהו כ' הב"ש גם נראה דוקא אם כו' אבל אם גבתה הנדוני' א"י לסלק לה הכתו' וע' בתשו' הנ"ל סס"ק י"ג ואפשר לדחוק וליישב בזה רש"י ז"ל שלא יהיה נגד כה"פ במה שכ' לתובעת כו' תובעת תוספות נמי א"ל מזונות ר"ל ע"ד זה שמסלקים אזלה אף העיקר בע"כ והפסידה מזונות משא"כ אלו היה דין תו' כנדוני':

תבעה נדוני' כו' לא הפסידה וה"ה מכרה נדוני' ובזה אפשר לתי' בריווח קושית תו' במסכת ב"ק דף פ"ח ע"ב ד"ה אמר רב אידי בדרכם שמתיר' דאלו מתני' דמכות אפשר דאיירי במנה מאתיים משא"כ הבריי' יש לו להעמיד ברבוי תשלומין לגבי עדי זוממין בדבר שיכולה למכור לגמרי דהיינו צ"ב וע"ז ק"ק דא"כ מה דחה אביי אם אמרו בנ"מ כו' אכתי ק' א"כ דנ"מ יכולה למכור יעמוד ר"ת ע"י נ"מ מטלטלים שהעידו שכבר נתן לה והוזמו דחייבים בכל ולהנ"ל י"ל דהמתני' שביארו תו' במכות שגם היא טענה גרשתני ומחלה שאר וכסות ופשיטא נמי דאבדה מזונות מיורשים שפיר תוכל איירי במנה ומאתיים ומ"מ ל"ק איך שמין זכות ספיקה שתוכל למכור בט"ה אפילו למ"ד שמין באשה דהא אם מכרה כתו' אפי' לבעלה הפסידה מזונות מיורשים דהא בל"ז הפסידה משא"כ הבריי' ע"כ דלא איירי במנה ור' דא"כ איך נישום מה שרצו להפסידה מה שתוכל למכור בט"ה שסתמ' יריאה לאבד מזונותי' מיורשים כל ימיה ואין דומה לאבידת מקצת כתו' שיודעת מה הפסידה ומשמע דאיירי או בצ"ב או בנ"מ:

ואם היה בידה משכון כ' הב"ש אבל אח"כ לא מהני תפיסה דאמרינן כבר מחלה אפילו ליכא עדים למד הכי מהסמ"ע סי' פ"ח ס"ק כ"ו ואפשר א"ד כי הכא י"ל שאינו כ"א חזקה שמחלה וכבר פסקינן במגו במקום חזקה כיון דתפס תפס משא"כ בסי' פ"ח הנ"ל דתבע בפני ב"ד ולא תבע שעורים ודנינן כהודא' או מחילה שפיר חשוב הסמ"ע לאנן סהדי אך לפ"ר יש להוכיח כדעתו מיניה וביה שהרי הדעת נוטה דאלו מודו יורשים דתבעתינהו בינה לבינם דלא מחלה מדאיחרא בתביעה בב"ד וא"כ אף כי יש הכחשה בזה כיון דנכסי' בחזקתה נאמנת ודוחק לומר דמכח חזקה דשתקה ולא תבעה בב"ד דאינה נאמנת דמה"ת ובפרט עשירה ופרוצה מי לא אפשר דהאמינה מה שהבטיחוה ודחו אותה מיום ליום וא"כ לא משכחת לההיא דינא אלא במודה שלא תבע' אף בינה לבינם וק' דליהמני דמ"מ לא מחלה במגו ומגו להוציא לא הוי דהנכסי' בחזקתה אלא ש"מ כהב"ש (אך מן הירושלמי יש קצת לדייק דתביעה שלא בב"ד ל"מ וחשוב מחילה מדפרט לותה או שיש בידה משכון דלא וויתרה משמע הא לאו הכי וויתרה אף דמשכון לא סגי דתבעוה היורשים ולא רצתה להחזיר והרי תבעה אותם בכלל ויש לדחו') וא"כ צ"ע דברי ספר פלפולא חריפתא על דברי הסמ"ע סי' רכ"ז ס"ק י"ד דאיתא שם אלא שבטל דעתו אצל כל אדם כ' והכא דוקא בפחות משתות הוא דאמרינן הכי אבל בשתות ושהה כדי שיראה כ' כי הוי מוחזק במעות מצי למימר לא מחלתי במגו וכה"ג כ' שם הש"ך ס"ק ד' בשם א"א ומשמע מדבריהם שמדין מגו נגעו בו וה"ה אם קנה במזומנים ואח"כ תפס שלא בעדים דנמי נאמן ולא נראה הכי מהסמ"ע סי' פ"ח הנ"ל וב"ש הכא אמנם בנדון דידהו לא היו צריכים למגו דדומה לסי' פ"ח הנ"ל היכי שהיה תפוס בשעת התביעה דאמרינן דלא תבע שעורין מפני שהי' מוחזק וכן דימהו המ"ל פט"ו מה' מכירה:

אלמנה נזונית אע"פ שלא נשבעה וי"ח טעם החולקין דהבא ליפרע מנכסי יתומים ל"י אלא בשבועה והיא דעת הרמ' ודעה ראשונה היא הסכמת כה"פ שהקשו עליו דלשמואל דס"ל אין פוסקים מזונות לאשת איש המתני' איירי בששמעו בו שמת ומוכח מחנן דתשבע בסוף כשתבא ליגבו' כתו' ולא בתחילה בתביעות מזונות והרא"ש מוסיף בל' זה דהא שמואל מוקי מילתא דחנן כששמעו שמת והיא נזוני' בלא שבועה ובהלך בעלה אפילו בשבועה א"נ ואע"ג דליתא דלשמואל מ"מ בזו לא מצינן חולק עליו דסברא מרווחת להצריכה יותר שבועה בחייו מבמותו דבמותו סתמא עומדת לגבות כתובה ותשבע בסוף אבל בחייו לא ניתן כתו' לגבות ושמא תמות בחייו ולא תבא לידי שבועה תו הקשה מפ' השולח כמבואר בהר"ן ולע"ד י"ל דודאי לשמואל שמוקים בששמעו בו שמת היינו פלוגתא עצמה דחנן עם בני כהנים אם אלמנה צריכה שבועה כדאי' בתו' ד"ה כששמעו ובחיי הבעל לא שייך כלל פלוגתתם דהא ל"ל מזונות כלל והרמ' ז"ל הא חזינן פירושו למשניות העתיקו הב"י סי' ע' פי' המתני' דתשבע בסוף שאמר חנן היינו כשיבא הבעל ויטען ומה דקתני שאם בא ואמר פסקתי לה מזונו' נאמן מפרש אם לא מכרה אלא שלותה ותובעת אותו לפרוע נראה דס"ל דאף שמואל מודה לרב דבחייו לא שייך כלל דסומכין להגבו' מזונות על השבועה של גביות כתו' כדטען הרא"ש עצמו אלא כיון שהוא חי ועומד לבא תשבע כשיבא ויטען ומה לנו לטעון בשבילו אלא לשמואל דא"א לפרש הכי מוכרח לפרש דבסוף קאי על גביו' כתו' משא"כ לרב סובר ודאי הפי' כפירושו ואף שמואל אלו היה מודה לדינא דרב היה מודה לפירושו וא"כ למה דקי"ל כרב לא מצינן סברא זו לסמוך בגביי' מזונות על סמך גביו' כתו' ומה"ת לממציאה ולחיי הבעל אין דומה דשם סמכינן על שיבא ויטען משא"כ אלמנה אולי תפסה הרבה יותר מכתו' ולא תבע הכתו' לעולם ונשאר הדין הפשוט הבא ליפרע מנ"י לא יפרע אלא בשבועה וא"כ דהרמ' מודה דלשמואל אין אלמנה צריכה שבועה שוב אין מן התימ' בפ' השולח די"ל רבה בר ר"ה לא רצה להכניס עצמו בפלוגתא דשמואל ואפשר דכותיה ס"ל (שוב ראיתי שקדמני בזה הפ"י ז"ל ודחה אותו ומסיק לחלק בין אלמנה שמת בעל' כאן דאף לשמואל צ"ש לבין למדה"י שאז אף בשמעה שמת נזונית לרב בלא שבועה ולע"ד ל"מ הכי מלשונו וע' מס' כתובת פ"ח תו' ד"ה ב"ד משם לע"ד ראיה להרמ' ע"ש במהרש"א ופ"י ודוק) אמנם החולקים תופסים פירש"י אף לרב דאף בחייו סמכינן על שתשבע כשתבא ליגבו' כתו' וע' ב"ש ס"ק ך"ט כ' ונ"ל הרמב"ן ורשב"א ורא"ש ס"ל כל היכי דא"י לישבע מ"מ יש לה מזונות דהנכסים בחזקתה והיינו הטעם בש"ס תשבע בסוף כי באמת אין עליה שבועה כי לא באה להוציא כו' ולע"ד תימ' חדא הל' תשבע בסוף מה לו לתלות בהכי דמשמט הא במיחד לה קרקע בכתו' דלא תשבע בסוף תשבע בתחילה וע' ס"ס צ"ז והא אין עליה חיוב שבועה מעיקרא וגם לבסוף למה מגלגלין עליה יותר משאר השבעת כתו' הנעשית לאשה שאינה חפיצה במזונות ותו תינח לאחר מיתה בחיי הבעל מה איכא למימר אטו אז הנכסי' בחזקתה הא כ' הר"ן ריש שני דייני גזירות ועוד דכי מת נכסי בחזק' אלמנה אבל בחייו נכסים בחזקתו ופי' הב"ש לא מוכח כלל מיישובו לקושי' הט"ז ואדרבא פשוט הי' לו לומר ע"פ המצאת הט"ז להכריע להלכה דאלמנה א"צ שבועה משום דהנכסים בחזקתה ואינה בכלל הבא ליפרע ממילא אין קושיא על הרמב"ן דיוכל לומר דה"ט דרבה ב"ה ודרמב"ן באלמנה שא"צ שבועה אבל בחייו דל"ש לומר נכסים בחזקתה מוכרח חנן לטענת דתשבע בסוף והתמי' על הט"ז שכ' וזה תשו' נצחת על הרמב"ן ולא נחית ליישבו בדברי עצמו ואולם לפ"ר צודק הט"ז אחרי שביתומים האומרי' פרענו אינו מצריכה הרמ' כ"א היסת מההוא טעמא שהיא מוחזקת ולא נוטלת וזה טענת ברי ולשמא תפסי צררו מצריכה שבועת המשנה זה ודאי צ"ע אך בל"ז קשה לפ"ז דיהא נשמע מלוי דתנא נכסים בחזקתה דאינה נקראת נפרעת ונוטלת א"כ ע"כ דלוי פליג עלי' דשמואל דאליבי' המתני' איירי בשמעו שמת ובני כ"ג ודאי הצריכוה שבועה ואף חנן לא פליג אלא משום דתשבע בסוף הרי מוכח דל"ל ההיא דנכסים בחזקתה ובזה לא שמענו דפליג רב וכבר דחקו תו' ד"ה נכסים בחזק' אלמנה להעמיד אף לשמואל ואפשר להכי הסיב הב"ש כונת חנן כפירושו אבל אינו עיקר לע"ד אמנם אחקור בטעם דנכסים בחזקתה הר"ן כ' מפני שהוא תנאי ב"ד ולהכי שפיר פשוט לו דבחייו דלא בתנאי ב"ד אכלה אלא מפני התקנ' נגד מ"י אינם בחזקתה והתו' כנראה מיאנו בטעם זה משום דא"כ ר' יוחנן שהמציא הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום נמי לא אמר כלום דהיינו דתנא לוי ואפילו לשטתם דר"י פליג אפילו במקום שכותבין כתו' ואין לה מ"מ לא מסתבר להו טעם זה מדאביי דאמר במס' ב"מ דילמא במקום שאין כותבין כתו' דגט היינו כתו' וק' ת"ל במקום שאין כותבין לא גרע ממזונות מדלוי להכי נותני' טעם אחר וטוען אחר מעשה ב"ד סוברים דלא שייך במזונו' מפני הריעותא דאין דרכה להמתין כדפי' הר"ן בהאיבעי' ופירשו דהיא מוחזק' משום דמוכרה שלא בב"ד וטעם זה לחוד תופס הרא"ש וכ' או דילמא בחזק' אלמנה כיון דאלים כחה למכור שלא בב"ד וק' לפ"ז ע"כ דבחייו אינה מוכרת שלא בב"ד דאל"כ אף היא תהא מוחזקת נגדו והא בפרק ב' דייני גזירות פירש מה דקתני אם בא בעלה ואמר פסקתי לה מזונות נאמן כפירש"י דאף להוציא מידה נאמן ומ"ש מיורשים דאפי' היא מוציאה מידם א"ו כנ"ל והטור ז"ל סי' ע' כ' דין הרמ' דאשה שהלך בעלה שוה לאלמנה למכור שלא בב"ד באין חולק וצ"ע והנה מפסק זה דהרמ' שאין חולק עליו מוכח דהטעם דנכסים בחזקת' אינו מדאלים כחה כנ"ל שהרי כה"פ הסכימו עכ"פ דלא כפי' התוספת בברייתא הנ"ל דנאמן הבעל להשביע אלא לכל הפחות כדפ' הרמ' סימן ע' דאם תובעת ליפרע מה שלותה נאמן ואם מכרה קרקע מצריכה שבועה אפילו בנק"ח וא"כ ע"כ עיקר הטעם כדכתבו התו' א"נ מזונות שאני דכתו' מיד שנפרע' נסתלקה אבל מזונות לעולם יש לה עד שתתבע כו' הילכך הוו נכסים טפי בחזקתן ממזונות ור"ל דבמזונות אף אם יהיו היתומים נאמנים לעבר מ"מ לעתיד כל נכסים משועבדים ולע"ד היינו בצירוף טעם ראשון כיון דלעולם בחזקתה למכור שלא בב"ד (משא"כ כתו') אף בהעבור בחזקתה והא תינח באלמנה אבל בהלך בעלה ובא וטוען נהי דלהבא אינו נאמן מ"מ הא כשהוא בביתו פשיטא דאינה רשאה למכור לעצמה להכי אף בעבור נאמן וא"כ ממילא אין קושיא על הרמ' בפסקו דאלמנה צריכה שבועה כדין הבא ליפרע ולא אמרינן נכסי' בחזקתה דע"כ ל"א הכי אלא באלמנה שכבר נשבעת שבועה צררי דאף לטענת היתומים הכל משועבד לה על העתיד אבל כל כמה דלא נשבעת והספק אולי תפסה עד דמספיק כל ימיה והיתומי' פטורי' מכל שעבודם לא שייך כלל לומר דקודם השבועה נכסים בחזקתה ובזה אזלה לי' הכרעת הב"ש סס"ק ך"ו שכ' במקום פלוגתא היא נאמנת וע' בסמוך ר"ל ס"ק כ"ב ואף אני הלכתי במחשבה זו סעיף ה' לתמוה על המ"ל אבל ליתא דהרא"ש שפיר הכריע אף לטעם העיקר של תו' הנ"ל דשם נמי אף אם מחלה לעבור מגיע לה להבא אבל כי דנינן אם אבדה כל מזונותיה פשיט' דלטע' תו' א"נ דלא שייך נכסים בחזקתה ויפה התמי' המ"ל ובזה אזלה נמי הכרעת ב"ש סס"ק כ"ט באם אין שטר כתו' בידה דנזוני' מטע' נכסי' בחזקתה שתופס הרא"ש ומשמע אפילו למה שבעצמו פו' דאם אין כתו' בידה במקום שכותבין כתו' דאינה גובה מ"מ מזונות עדיף ומה שכ' וקיימא לן וכו' והוא תמוה וע' ספר מ"פ מטעם נכסי' בחזקתה היינו למה שתופס טעם א' דתו' כנ"ל (ואף לטעם זה צ"ע למה שפוסק בב"מ דבמקום שכותבין כתו' א"ג מטעם דאיתרע טענתה וטענינן שנפרעת איך יהי' לה מזונות דהא אם נפרעת ממילא לית לה מזונות דאפילו לאנשי גליל כשתבעה כתו' אבדה מזונות ומכ"ש כשנפרעה ומה זה ענין לנכסי' בחזקתה דשם היורשים חייבים במזונו' וכן מדויק ל' הראב"ד פי"ט מה"א שכ' וכי מזון הבנות תלוים בפרעון כתו' משמע הא במזונותי דתלוי בפרעון כתו' מודה להרמ' בדינו ובע"כ דהרא"ש עצמו אף במס' כתו' קים לי' כשטת תו' ובב"מ לא כ' כ"א שטת ר"א ז"ל ולי' לא ס"ל וכן משמע קצת שמסיי' זה סברת רב אלפס אך בטור סי' ק' ל"מ הכי וצ"ע) אבל להאי נמי אין ענין בזה כלל להכריע והש"ע יפה הכריע למה דפסק נמי דאף כתו' א"ג ולשט' התו' שם פשיט' דה"ה מזונות דגבי דמ"ש ההוא תנאי ב"ד מההוא לחשש נפרעת או צררי להכי לא הוצרך הרמ"א להגיה בזה והוא פשוט ובעיקר קושי' הט"ז על הרמב"ן נלע"ד דבלא זה צ"ע סברת חכמים בזה שסמכו על שתשבע בסוף וכ' הרא"ש דמסתמא במותו עומדת לגבות כתו' ומה סתמא הוא זה הא בתביעות כתובה מפסדת מזונות ומה"ת תפסיד מזונות כל ימיה בעבור ר' זוז ותו אם תפסה צררי כמה יותר מכתו' מא"ל ותו לשטת המפרשי' דאף בחייו סומכים על שתשבע בגביות כתו' וכבר הרחיק הרא"ש עצמו זה ותו מה שחקר ר"מ מביאו הרא"ש פ' א"נ הלכה ג' מ"ש למזוני דלא משבעינן מדעתידה לישבע על כתו' אעפ"י דשמא לא תבא לעולם לידי גיבוי ובשאר דוכת' לא אמרינן הכי שהרי אפוטרופות ושותפין משבעינן ולא אמרינן ימתין עד לבסוף וישבע על הכל לכן נלע"ד דסובר הרמב"ן ז"ל דלא חשו חז"ל בעיקר שבועת האשה כ"א שלא תבריח ממון בעלה או היורשים לרשות אחר וסברתי סברא זו מל' הש"ע סעיף כ"ג שהוא ל' הרמ' אלמנה שתפסה אפי' ככר זהו' אין מוציאין מידה אלא שכותבין לה ב"ד מה שתפסה ופוסקין לה מזונו' והיא נזונית ממה שבידה עד שלא יהי' לה מזונו' יותר או עד שתמות ויקחו היורשים את השאר ור"ל לע"ד דמדלא גבתה לכתו' ולא נשבעת והיא נזונית הנותר יקחו יורשי הבעל דכל כמה דלא נשבעה על הכתו' ונזונית אין יורשיה יורשי' ולהכי לית לן למיחש כולה האי במה שתפסה ואפילו לר"א דס"ל אדם מוריש שבועה מ"מ כל כמה שנזונית ולא גבתה לכתו' הכל בחזקת הבעל חוץ מהכתו' שיורשיה נשבעו' ונוטלות והמותר בחזקת הבעל והיא סברתם העמוק' שאמרו תשבע בסוף ר"ל ע"ד ממ"נ אם תבא לידי גביה הרי תשבע ואם לאו הרי כל הנשאר אחריה ליורשי בעלה או הבעל ומה איכפת לן כולי האי במה שתפסה ולא חשו שתכריח בחייה לאחרים כי אדם קרוב אצל עצמו ואינו נותן בחייו ובזה מיושב כל הנ"ל וא"כ אין התחלה לקושי' הט"ז ויפה הכריח הרמב"ן שאף אלמנה א"צ שבועה מה"ט ול"ק דמ"מ הי' לרבא ב"ה לומר לה דמ"מ צריכה שבועה למזונות משום דלא שייך גבה תשבע בסוף דאדרבא מה"ט גופי' דודאי לא תבא לידי גיבוי ושבועה לא יהיו יורשיה כ"א יורשי בעלה מהראוי לה מזונות בלא שבועה דכל מה שאמר חנן תשבע בסוף לא אמר כ"א ע"ד ממ"נ כנ"ל משא"כ להרמ' ודאי ק':

הג"ה הקדיש נכסיו הוי כמתנת ברי כ' ב"ש אע"ג בקונם א"י לאסור מ"מ אם הקדיש הוי כמוכר ומשמע אפילו קדושת דמי' אינה גובה הכתו' אבל אם הקדישה היא ק"ד אין מפקיע ודבריו מהר"ן ריש המדיר דדוקא בקונם שאף שהוא קדושת הגוף שמפקיע שעבוד מ"מ מוכח מקושי' הגמרא שכמו שאלמו לשעבודי' דבעל כן אלמו לשעבודה מפני שלא אסר אלא להאשה משא"כ הקדש דלכ"ע הוכיח מאיצטל' דלא אלמו וחל (ועיין סי' פ"ח סעיף ה' דלהנ"י שבב"ש שם אף באיסור דלכל עול' נמי אלמו זולת באיצטל' משום כבוד המת ול"ש) ומה שכתב ומשמע אפי' ק"ד ודאי הכי משמע דאלו קדושת הגוף אין לנו ולמה נ"מ כתבו אבל מה אינו גובה הכתו' זה אינו למה דקי"ל בח"מ סימן קי"ד דק"ד אינו מפקיע פשיטא דכתו' דנגבית ממשעבדי אף מק"ד גבי' אם הוא קרקע ואולי כונתו להקדש מטלטלים או ט"ס וצ"ל א"ג מזונות וזה שפיר כמו שא"ג ממה שמכר כן א"ג אפילו מהקדש דמי' כדאיתא שם בטור במ"א בשהקדישה קדושת הגוף כגון ששעבד לו מטלטלי' אגב קרקע והי' בהן שור והקדישו למזבח ופירשו הב"י כלומר שאם לא שעבדן אגב הא קי"ל עשה שורו אפותיקי ומכרו אין ב"ח גובה וה"ה להקדישו ק"ד עכ"ל וא"כ כמו דהקדש דמי' מפקיע שעבוד מטלטלי' כמו דמכר מפקיעו ה"ה מזונות אפי' בקרקע כמו דמכר מפקיע שעבודה ה"ה ק"ד זה כונת הרמ"א לע"ד אך על הפרישה שם תימ' לי פי' נמי הכי ומסיים וכן כתבו התו' סוף פ' שום היתומים ושם ז"ל התו' וספק ביד מורי אם הלוה אין לו כ"א מטלטלים דהיינו ק"ד והקדישו הלוה אם יחול הקדש אם לאו דודאי אם מכרו המכר מכר ולא יתפס המלוה מיד הלוקח לפי שאין שעבוד המלוה על המטלטלים אבל הקדש ספק הוא אם יחול ואין להוכיח וכו' ומסקו ואומר דמתני' מיירי בכל נכסי בין מקרקע בין מטלטלים וקאמר דלא יחול הקדש וא"צ פדיון אלא משום דר' אבוהו הרי דמסקו דאפילו על מטלטלים אין חל הריף דאף דמטלטלים דיתמי אפילו דקי"ל לא משתעבד מ"מ ס"ל דהקדש דמים גרוע ולא חל כלל ולא מיקרי טירפא כלל מרשות אחר אלא דמכח השעבוד הק"ל דמיני' דאיכא עלייהו לא חל ההקדש ומכ"ש דמע"פ הידוע באופן שגובה מן היורשים שגובה מקדושת דמי' ואין להקשות משבועת הדיינים דמקשה הקדש פשיטא מה לי משתעבד להדיוט וכו' דש"ה דאיירי לענין שבועה ופשיטא דיש לשקוד על תקנת ק"ד כמשועבדים להדיוט דדילמא החוב שקר אבל כשהוא אמת ס"ל דגרוע אף מיורשה ומכ"ש ממתנה ומכר ומסתבר נמי הכי דעד כאן לא פשטינן בהניזקין דמתנה כמכר אלא משום דאי לא הוה ליה הנאה מני' כו' ועיין ש"ך סי' ק"ז ס"ק ב' אבל הקדש מה"ת יהא דומה למכר וכיון שק"ד הוא ואינו חל שפיר טורף אף מע"פ ומן מטלטלים ולפ"ר מוכח הכי מסוגיא דריש המדיר דלהטור ק' מה מקשה היכי מצי מדיר לה והתנן כו' אלמא כיון דמשתעבדא ליה כו' ה"נ בשלמא איהו לא מצי מדירו שכן כל זכותה לגבי הבעל הוא מוציא מלקוחות ואפי' פירות נכסי מלוג בתקנה דמתני' בלא תקנות אושא כמבואר ריש האשה שנפלו משא"כ מזונותיה כמו דמכר מפקיע כן הקדש וחל וא"ל דהקושיא למסקנ' דפ' אע"פ דקונמות קדושת הגוף ומפקיע מדינא אף שעבודו אלא דאלמוהו ומסתבר להסוגיא דאלמו לשעבודה כדפירשו תו' באע"פ ד"ה קונמת תינח אלו היו ברור לן טעמים דת"ק דנמי ס"ל קונמות הם ק"ה ומה דס"ל א"צ להפיר מטעם הר"ן נדרים ע"ש אבל מנ"ל להקשות מן הת"ק דילמא באמת זה טעמו דלא ס"ל קונמות הם ק"ה ולכן מעיקר' לא חל ואף לא לכי תתגרש ול"ל כלל סברת אלמוהו כדפירש הר"ן באמת לשטת הרמ' ריש המדיר וא"כ אין שום קושיא דהיא דבמכר לא מציא מפקיע זכותו אף בקונם דאינו כקדושת הגוף נמי לא מצי דבשעבודו טורף משא"כ איהו לא יהא קונם דידיה אלא כמכר נמי שפיר מפקיע ואם הקושיא מדר"י ב"ה היה לו להביאו משא"כ להתו' הנ"ל דק"ד אינו דומה למשועבדים מקשה שפיר במ"נ אם הת"ק נמי סובר קונמות ק"ה וע"כ דסובר אלמוהו זה באש' נמי ואם טעמו דקונמות אינם כהקדש ולא חל אף דין משועבדים אין לו ואפילו על שעבדי' דידיה דאינו טורף ממשועבדים מ"מ לא חל וכן מוכח דעת הר"ן בפשיטות שפירש באמת להרמ' דהקושי' אינה כ"א להת"ק לדעה זו דס"ל קונמות אין מפקיע מידי שעבוד ע"ש ודוק ומוכח כנ"ל ואולם בח"מ סי' רנ"ה ממש כה"פ תופסים שטת הטור דהקדש בדק הבית אינו גרוע ממשעובדי' והקשו על הרי"ף למה אמר תנו נותנים הא מע"פ אינו טורף ממשועבדים ואף הש"ך שהאריך לקיים כל דבריו תי' קושי' זו בדוחק (וגם ק' על תירצו מי לא איירי ר"ה נמי בשהקדיש כל נכסיו ולא היה בתוכם מנה בעין ואם כן לו יהא שכיון למנה פקדון איך יגבה ממשועבדים ואדרבא גרע פקדון דאפי' בשטר א"ג מן משועבדים כמבואר בש"ך סי' ס"ט ס"ק ח') ולע"ד למסקנת התו' הנ"ל אף ריח קושי' אין עליו דהקדש בה"ב אך דין יורש לו ונפרעין ממנו מע"פ הידוע כמו שנפרע מיורשים וכן מצאתי בב"י ח"מ סימן רע"ה בשם הה"מ פ"ב מה"ז בשם הרשב"א ז"ל דאע"ג דכשמת הגר נעשו כל נכסיו הפקר אין שעבודו של זה נפקע דלא עדיף דהפקר מהקדש ובק"ד ק"ל בערוכין דמוסיף עוד דינר ופודה וכן נ"ל אפילו אין לו אלא מטלטלים עכ"ל הרי להדי' כדעת התוס' וא"י מה הרעישו על הרי"ף ואולי הפוסקים דסי' רנ"ה הנ"ל סמיכתם מסוגיא דשבועות דמוכח התם דק"ל מימר' דר"ה דאין אדם עושה קנוניא על ההקדש אך בש"מ ולא בברי' וכבר מבואר בתו' יבמות דף צ"ט ד"ה כתבו ובראש פ' האומר דעיקר סמיכתנו לפסוק מתנה עדיפה מיורשה לענין מע"פ ומטלטלים מסוגיא דב"מ מדאמרינן שאין בו אחריות יחזור וק' אכתי ליחוד דלמא במתנה נתן אלא ש"מ דאין בו אחריות א"ג ממתנה ולשטת תו' הנ"ל אכתי ק' דילמא עושה קנוניא על ק"ד אלא ש"מ דדין משועבדים להם כמו מתנה ואפשר לדחוק מדלא שכיח לא חשו לזה אבל אין לומר דיש לו מגו דשאלה דדילמא הקדיש ומסר לגזבר דל"ל שאלה ואם כן פסק הרמ"א דהכא לע"ד במחלוקת שנוי (וע' סי' ע"ב כתבתי הנלע"ד בישוב הרמ' שעולה אף למסקנת הפוסקים דסי' רנ"ה הנ"ל) ועכ"ז להרשב"א שבהג"ה סעי' כ"א דעכשיו שהורגלו ליקנות בקנין על הכתו' מזונות דמחיים גבי' ממשעבדי אין דין דהכא מתקיים אלא באלמנ' או בחייו לגבי מטלטלי' מיהו אם נתן המטלטלי' כו' לע"ד פלוגתא זו נמי תליא בשני הטעמים שהבאתי לקמן סעיף כ"א בשם הריב"ש לתקנות הגאונים דאם הטעם שסמכו על דבל"ז מצוה על היתומי' לפרוע חובת אבוהון ובשאר יורשים משום לא פליג י"ל על מתנות ש"מ דלא ברירא לן כולי האי מן הש"ס דדינה כירושה וע' ב"י ח"מ סי' רנ"ב מסתמא לאחרים לא הכניסוה בתקנתם מכח ל"פ כדכתבתי סי' צ"א להרשב"א משא"כ אם העיקר מטעם דהאידנא קרוב דמטלטלים בני שעבודא פשיטא שבזה עדיין הק"ו שייך השתא ירושה דאורייתא דכתבו תו' וא"כ אין החלטת הב"ש ס"ק ל"ה מתו' ורא"ש כ"כ ראיה ברורה ונ"מ לענין תפיסה (וע' במ"ל פ' כ"א מה"מ ולוה שהאריך בדין ספיקא דתקנה) ודע דדעה זו נזכרה בהריב"ש סי' ק"ז בל"ז אמנם מצאתי בחידושי הרי"ט שכ' בשם הר"י ז"ל דמטלטלי דמתנת ש"מ לא משתעבדי לב"ח דלא תיקנו הגאונים ז"ל אלא ביורשים לבד ולא מצאתי לשאר מחברים שעשו זה החילוק (וכבר איתא נמי בשם הר"י ובשם הריטב"א בנ"י פ' י"נ ואיתא שוב שם דאם מקבל זה מכר או נתן מתנה זו אינה ניזונית מהדמים כמו שהדין גבי יורשים בסעיף ך"א והוא פשוט לכ"ע) ואפילו לדבריו אפשר דכיון שתפסה א"מ מידה) וקאי על האשה שתפסה למזונותיה מטלטלים שנתן האב לבניו מאשתו הראשונה במתנת ש"מ) שהרי דין אלמנה שתפסה למזונו' לדין התלמוד נאמר אף דמטלטלי דיתמי לא משתעבדו ה"נ במטלט' דמתנות ש"מ אפילו נאמר שהניחום הגאונים לדין התלמוד אם תפסה א"מ עכ"ל נראה מדלא קאמר פשוט דאפילו לדעה זו היינו במתנות ש"מ שנתן לאחרי' ולא לבניו ש"מ דאינו מחל' אבל לע"ד כ"ע מודי' בזה דהא בש"מ קי"ח סי' רמ"ח בח"מ דכל ל' מתנ' ליורש אינו אלא משו' ירוש' (וע' סי' ק' סעי' ג' וע' חידושי רמב"ן מס' ב"ב דף קמ"ט ד"ה הא דאמרינן אלא שדבריו אינם כל כך הלכה כל' הרמ' סי' הנ"ל) וכבר סבר רב אדא מס' הנ"ל דף קנ"ג דהנפקות' בראוי ליורשו דנוטלו משום לבין אחר דמשום מתנה לענין אלמנתו אלא דמקשה לו דמן מתנות ש"מ דלדין גמרא ע"כ בקרקע איירי דאלו במטלטלים אם משום ירושה נוטלין אינה ניזונית מהן א"כ אין נ"מ ואפילו באחר דמשום מתנות ש"מ נוטלין נמי נזונית מ"מ ודאי לדידן דלגבי יורשים מטלטלים משתעבדה מתקנות הגאונים ולדעה זו דמתנות ש"מ ל"מ פשיטא דהנפקותא למטלטלים דלגבי יורש משום ירושה נוטלין ומשתעבדו והיינו טעמא דרבינו שמואל שבמרד' דדייק לאינש אחרינא כבהג"ה ואין הכרח דאזיל בשיטת מוהר"מ שבמרדכי הנ"ל דאפילו מתנות ברי ליורש נמי אינו מפקיע והיא הדעה שברמ"א סי' ק' הג"ה א' אלא די"ל דווקא במתנות ש"מ מחלק מטעם הנ"ל דכל ל' מתנה וכו' (ועי' בתה"ד סי' פ"ו מסופק בזה בדעת ר"ש ב"ה ברוך ולע"ד אין ספק) ואולם צ"ע דהרמ"א ז"ל העתיק בשם ר"ש סתם מיהו כו' ומשמע אפי' במתנות ש"מ פשיטא שהיא עדיין בבית הנותן אחרי מותו והמדקדק בלשונו יראה דוקא שהוציאה מתחת ידו אבל אם עדיין לא נתפשה והיא ברשות הנותן שפיר גבי' מיני' כי זה לשונו דמה שתקנו כתובת אשה נגבת ממטלטלי' דוקא כשהן בעין בשעת מותו אבל אם נתנה לאדם אחר או זיכה לו ע"י אחר אפילו מתנת ש"מ מפקיע משמע דמה שכ' אבל אם נתנה לאדם אחר היינו נתינה ממש לרשותו דומי' דזיכה ע"י אחר וכן מוכח מדכ' ועוד ראיה מל' האלפסי פי"נ דמסיק דמזון האשה והבנות מתנות ש"מ תרוייהו תקנתא דרבנן ובהדי הדדי קאתו ולא מצי חדא דחי' לחברתה א"כ מה דתפס תפס ור"ל כיון דעיקר הטעם דפסקינן מזונות גבי' ממתנ' ש"מ היינו דלא מצי דחי זה שפיר בקרקע או במטלטלים שעדיין ברשות הנותן אבל מה דתפס המקבל תפס ואולי הרמ"א ז"ל מדחזי דלטעם הריב"ש והנ"י סתם דלא תקנו אלא ביורשים לבד נראה אפי' במתנת ש"מ שהוא עדיין ברשות הנותן נמי לא גבי' נ"ל להעתיק דין זה נמי סתם ואך מה דמסתבר לו מר"ש שאין לחלק בליורשים אלא בלאחרים הרכיב והעתיק טעם ר"ש הנ"ל נלע"ד דס"ל דאפשר תקנות הגאונים אף על מתנת ש"מ אלא דמסתבר לו דלא אלמוה בתקנתם יותר מאלו היה לדין גמרא נמי מטלטלים דיתמי משתעבדו כמו קרקע הא לא הוה לה לגבו' ממתנ' ש"מ אלא כל זמן שמונחת בעין דומי' דקרקע ולא אחרי שתפסו כדדאיק מטע' הרי"ף ודוק אחרי כותבי הנ"ל איזה ימים האיר ה' עיני ומצאתי שכוונתי ת"ל האמת בדעת הר"ש הנ"ל דדוקא הקפיד בשהמקבל כבר זכה בהמתנ' ש"מ כי ז"ל הרשב"ם בפ' י"נ דף קל"ח ע"א על דת"ר ש"מ שאמר תנו מאתיי' וכו' לפיכך יצא עליו שט"ח כתב אם יצא עליו שט"ח קודם שקבלו המעות א"נ כגון דהנהו ר' זוז שדות ששוות כך וכך דמים הילכך אפילו אחר שגבו גובה ב"ח מהן דמקבל מתנות ש"מ כיורש שויה רבנן לקמן במי שמת ומקרקע דיתמי משתעבדי לב"ח ודבריו צריכי' פירוש דמדכ' על שדות הילכך אפילו אחר שגבו נראה דלהכי דקדק במעות קודם שיקבלו משום דאלו אחר שקבלו הוי מטלטלים דיורש ולא משתעבדו לדין גמרא וא"כ ק' מאוד מה בכך שלא קיבלו הא מתנו' ש"מ נקנה בדבור ותו דיהיה המעות של המקבל באיזה מתנה שיהיה או של היורשים הא בין כך ובין כך מעו' לא משתעבד אחרי מותו יהיה של מי שיהי' ולהנ"ל ניחא (וקרוב שהרבינו שמואל שבמרד' הוא הרשב"ם) ואזיל לשטתו וידוע דהרשב"ם כ' דבריו לא לבד לפירוש כ"א לדינא אף לדידן להכי אחרי שכבר ביאר פרק הנ"ל דהאידנא יש תקנה לגבות ממטלטלי דיתמי אלא שבמתנ' ש"מ פסק בהמרד' הנ"ל לחלק שאם בא לידו מה דתפס תפס הקפו' במעות קודם שיקבלו שבזה דעתו אחרי התקנה שפיר להגבות להב"ח מהן כמו מהיורש וכן ההכרח דמה שמסיים א"נ וכו' וק' מה צריך בקרקע לטעמו הא תניא יצא עליו שט"ח וקי"ל דאחריות ט"ס ולו יהא מתנת ש"מ מתנת ברי' מה בכך אבל העיקר כנ"ל שלא כ' לפירש כ"א להורות ור"ל אפי' שט"ח המפורש בלא אחריו' ואפילו מע"פ בעדי' תוך זמנו טורף מקרקע אף אחרי שגבו דלא מהני בה תפיסה מן הטעם דכיורש הוא וזה ברור (ומן התימא על הפרישה בסימן רנ"ג פלפל עם דברי רשב"ם ולא נתן לב ליישבו) ולע"ד הברור שזה נמי דעת הטור דזה לשונו בסי' הנ"ל סעיף י"ו ומיירי שנתן להם קרקע או שגבה קרקע במעות שחלק להם שאלו גבו מטלטלים לא משתעבדו לב"ח וע' ב"י ז"ל כ' שכ' לדין גמרא והשמיט בש"ע וע' פרישה הקשה עליו קושית עצומות ופירש בדרך רחוק מאוד והכל מפני שבמח"כ היה בהעלם מהן פסק ר"ש הנ"ל וגם כל הסברות דפה וסברו בפשוט דדין מתנות ש"מ האידנא למטלטלי' אחד עם יורשים והיא שטת התוס' שבב"ש והברור שדברי הטור הן הן דברי הרשב"ם עצמם שאף בתר התקנה מ"מ מה דתפס תפס ואין ב"ח גובה ממנו ואך לענין זה יפה כחו מיורש נמצא ג' שטות בדין זה שטות התוס' ושטת הר"י והרשב"א והריטב"א שהביאו הנ"י והריב"ש ושטת רבינו שמואל והטור ואולם לע"ד הכל במתנו' ש"מ לאחרי' ולא ליורשים ומחלוקת זו בעינה היא נמי במלוה בין בשט"ח ובין בע"פ הידוע לגבי מטלטלי דמתנות ש"מ וכן בצד סמ"ע שלי בסי' רכ"ב כתבתי זה כמה על הכתו' שם סעיף א' לפיכך מוציאין אפי' לכתו' וה"ה למע"פ כמבואר בב"י ואם הם מטלטלים ע' בא"ע סי' צ"ג ס"ך בהג"ה ובזה מה שמצאתי בספר או"ת על ספר ת"ך סי' קכ"ג וקכ"ד עדות שלא חשו לדעת הראב"ד לטענת קים לי שלא לגבות מע"פ ממתנות ש"מ מפני שאין לו זכרון בש"ע (וכל דבריו בדבור זה ברורים בטעמים ואף הפי' בהתו' שכ' וכבר ת"ל זכיתי בו אף ע"ד וכתבתי ככל דבריו זה כמה שני' טרם שנדפס אל הרב המופלא החריף מו' ליב פ"ב דיין דק"ק ברלין) על כורחך שהי' קרקע דאלו במטל' בוודאי יש זכר בהרמ"א הכא ומועיל וי"ל:

אבל אם הניח קרק' כו' סתימות הל' משמע דאפילו קרקעות מרובים שאף הנשאר יספיק בדרך הטבע למזונות כל ימי' מ"מ יכולה לעכב מחשש שמא ישתדפו וע' בתשו' המיוחסת להרמב"ן (אבל אינו חתום על כולם) סי' ל"ז השיב בל' זה זו א"צ לפנים שא"י לעכב ואין שומעין לה אלא מוכרים והולכין ואינם נמנעין מחמת' וכשתרצה להתפרנס גובה ממה שתמצא לפניה מבני חורין ואם נדחק שלא הי' בהעלם המשיב פסק הרמ' דהכא וכונתו דוקא בנידן השאלה הבאה בל' זה אפטר' הרוצה למכור קרקע אחרים התוכל אלמנה לעכב מחמת מזונותיה או לא כיון שיש לפניה קרק' אחרים ע"ז השיב כנ"ל א"כ יש חילוק בדין זה וצ"ע כמה נקרא קרק' המספיקים לאומד הב"ד אמנם ל' התשו' ל"מ כלל לחלק ואם יש מחלוקת הברור דקים לן כהרמ' שדבריו מן הגאונים כמבואר בב"י וצ"ע:

והיא נזונית מדמי הקרק' כו' ויש מי שחולק מקור פלוגתא זו בהרא"ש פ' מי שמת על דאיתא ת"ש דאמר רב אחי אמר ר"י יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים מה שמכרו מכרו כ' ואין חייבים לזון את הבנו' מן הדמים ואין לתמוה מה לי דמים מה לי נכסי' משום דמזון האשה והבנו' דוקא מקרק' ולא מטלטל' וכשמכר הקר' נעשו הדמים מטל' מידי דהוה איתומי' שמכרו נכסי אביהן דאין מחויבין לפרוע מן הדמים וכן משמע מתוך דברי ר"ה גאון שכ' דבתר דתקנו רבנן מזוזי ממטל' חייבין ליתן מן הדמים (והרמב"ן מביא ל' רה"ג הכי האידנא כיון דתיקנו לבנות מטלט' מה לי קרקע כדהוה מה לי שקלי דמים דיליה אי שקולי יהבינן מזונות לבנות ע"כ וכ' עליו ונראה שאינו סובר כרבינו הגדול ז"ל במטל' דשבק אבוהון דנזונים מהן אלו ואלו כמו שכתוב בהלכות ודבריו עיקר) משמע הא קודם לכן לא וגם דברי ר"ה תמוהים דהני זוזא לא משתעבדו לבנו' אלא שעבודייהו אנכסי אביה' וכיון שמכרו ואין יכולין לטרוף הפסידו למה הדבר דומה למע"פ שיצתה על היתומי' ומכרו נכסי' שאין ב"ח גובה מן הדמים שבידם דלאו הנהו זוזא שבק אבוהן ותדע שאין הבנות נזוני' מדמי נכסים מעוטים שקדמו ומכרו דאת"ל דנזונית היכי מוכיח מהכא וכו' והא צריכים לפרנס מן הדמים ועוד דאמר בסוטה איזה רשע ערום ומה אהנו מעשיו א"ו הדמים שלהם עכ"ל וע"ז כ' הטור בח"מ סי' ק"ז ונ"ל שאם מכרו קרקע שחייבים ולא מטעם חוב אביהן אלא מטעם מזיק וכו' ואבאר הנלע"ד טעם מחלוקת ר"ה והרא"ש למשמעות הרא"ש דהר"ה מודה דלדין גמרא לא אמרינן שיחשבו דמים הללו הבאים מכח קרקע כאלו הן קרקע דאבוהן אלא דסובר דמ"מ אמרינן הדמים הבאים בעד מה שהניח אבוהן כאלו זה הממון ממש אבוהן הוריש ולהכי בשלמא לד"ג דאפילו הניח דמים אין נזונית אף מדמי מכירת קרקע א"נ משא"כ לדידן נזונית ומדמשמע מר"ה לנוסח המרב"ן דבנכסי' מעוטים שמכרו לא הועילו כלום והדמים כולם להבנו' הוכיח הרמב"ן ז"ל מיני' דסובר לדידן אף במטלט' שהניח שייך דין נכסי' מעוטים ומשיגו מפסק ר"א ז"ל והרא"ש תחילה ביאר הדין לד"ג דאין הבנות נזוני' מן הדמי' ולא אמרינן מה לי הן מה לי דמיהן וכ' מידי דהוה כו' ושוב כ' שכן משמע מר"ה כו' הא קודם לא ומדי דברו בדברי ר"ה השיב על דס"ל דעכ"פ חשוב הבא בעד הירושה כאלו זה הוריש אבוהן מסברא דדמי' אלו לא נשתעבדו לבנות אלא וכו' למה הדבר דומה וכו' ור"ל שמדמה מסברא כמו שגבי מע"פ וכו' מוכח דע' ר"ה עצמו שלא חשבינן הדמים בגוף הקרקע לד"ג ה"נ לא אמרינן שיחשבו מפני שבאו מכח מה שהניח כאלו הניח דמים הללו אלא אמרינן לאו הנהו זוזא שביק ושוב אחרי גמרו להשיב על ר"ה חוזר לדבריו הראשונים להוכיח דאין לחלק בין מע"פ למזונות וכ' ותדע וכו' ומיושב בזה קצת מה שכ' הש"ך ח"מ סי' ק"ז ס"ק ח' ושתי הקושית ודאי ל"ק על ר"ה דאיהו מיירי בתר התקנה ומעולם לא שגג הרא"ש בזה כמבוא' והנה לפ"ז להמתבאר מר"ה שחשבינן התמורה כאלו זה הניח המוריש עכ"פ יש למשמע מניה דאף לד"ג אלו הניח קרק' והיורשי' החליפוה בקרקע אחרת דמשתעבדו אף למע"פ דמידי טעמא אליבי' דנעשו מטלט' הרי אלו לא נעשו מטלט' מעולם והי' התמור' כאלו קרקע זו הניח וא"כ ודאי צ"ע מבכורות דף מ"ח ע"ב דמסיק דפליגי בדרב אסי דר"מ סובר כר"א דעל המחצה הן לקוחות ומע"פ אינו גובה ואינו יכול הכהן לגבו' אלא המחצה ירושה וחמש ולא חצי חמש וקשה ות"ל דאף החצי של לקוחות יכול לגבות דהא החצי שמכר דהיינו דינר ורביע חלק ירושתו קיבל תמורתו בקרקע חלק כזה ירושת אחיו ונחשוב זה שבידו כאלו ירש הואיל ובא תמורת ירושתו וכן מה שביד אחיו יוכל לטרוף כולו מההיא טעמא ונמצא טורף הכל א"ו מוכח סברת הרא"ש דאמרינן הנהו זוזא דידהו וה"ה גבי קרקע ולכן לולא דברי קדשם במח"כ תורתם הי' נלע"ד דמעולם לא כיון ר"ה לסברא זו ומודה דכל שבאנו עליו מכח שעבוד מיד שאזלו מה שהניח התמורה ודאי לא נשתעבד כסברת הרא"ש אלא טעמו פשוט ע"פ המבואר בהריב"ש סי' שצ"ב הבאתי לשונו סימן צ"א סעיף ה' דטעם אחד להתקנה מפני שבלא תקנה מצוה על היתומים לפרוע וסמכו הגאונים בזה הזמן שאין לנו קרקע וחשו לנ"ד ועשו המצוה לחיוב בכפי' והרי לא יכחיש אדם שאם ימכרו מה שירשו דיפטרו בהא מהמצוה והברור דעדיין מצוי' ועומדים ובכח התקנה נעשה מהמצוה חיוב בכפי' להכי האידנא גובי' מהדמי' והרא"ש ז"ל נמי הבאתי שם טעמו שראו בזמנינו סמך מן הגמרא שמטלט' בני שעבודא ומכח שעבוד אתינן עלייהו ושפיר מתמיה לדרכו דהנהו זוזא לא אשתעבדו ואף הרמב"ן ז"ל לשיטתו שהרי בריב"ש הנ"ל מביא בשמו דס"ל שהתקנה דוקא במטל' שהיו לו בשעה שלוה אבל מה שקנה אחר שלוה לא דלא עדיף מקרקע שאין ב"ח גובה מיתומים בלא דאקני (ואזיל בשטת החולקים שבח"מ סי' קי"א סעיף ך') וכבר מביא המ"ל פ' ך"א מה"מ תוך תשובה ארוכה בשם בעה"ת שער מ"ג בשם גאון ל' זה דשטר' דלא כתיב בי' דאקני ולוה וקנה והוריש דמשתעביד דומי' דמטלטל' דיתמי דלית בהו שעבוד והאידנא תקנו דמשתעבד והוכיח מזה המ"ל דסובר כהטור ח"מ סי' ק"ז דגובין מטלט' דיתמי אפילו ממה שקנה בתר שלוה ואפילו למ"ד מדין גמרא קנה והוריש לא משתעבד מ"מ בכח התקנה משתעבד ונראה נמי דבהא פליגו דהרמב"ן תופס טעם התקנה כהרא"ש שהאידנא מטל' נשתעבדו כקרקע לד"ג ולהכי כתב דלא אפשר לאלומי מקרקע לד"ג משא"כ הגאון דהתם בשטת ר"ה גאון דהכא קאי ואפשר דהוא הוא דטעם התקנה מצד המצוה ובודאי המצוה שוה במה שקנה אחר ההלוא' כמו במה שקנה קודם להכי מכח התקנה שמן המצוה נעשה חיוב אין שוב חלוק ולהכי לשטתו שפיר התמי' ולרה"ג אין שום תימה ולפ"ר משמעות דברי הרי"ף נמי מההוא טעמא שהרי פוסק דבמטלטלי מועטים יזונו כאחד ואלו למשמעות הרא"ש ולדברי הש"ך בסי' ק"ז הנ"ל שממש דין גמרא הוא האידנא אין טעם נכון למה ישתנה האידנא מטל' מקרקע לד"ג משא"כ לטע' ר"ה אפשר דנהי דהמצוה עליהם לפרוע מה שנשתעבד אבוהון למזון הבנות מ"מ ראו שאין המצוה עליהם והם יחזרו על הפתחים בעודם קטנים ובפרט דקטני' לא בני מיעבד מצוה כולי האי אלא שלכל היותר שיזונו יחד (ולולא נוסח הרמב"ן הי' אפשר לומר דר"ה מודה להרי"ף בדינו אלא שהורה לנו שהאידנ' אף שמכרו נזונית מן הדמי' בכח התקנה במרובי' עד שיגדלו ובמועטים שניהם יחד אלא שראיתי אף הרא"ש הביא מקודם לזה ל' הרמב"ן בשם ר"ה ומ"מ פירשו שמודה להרי"ף ומסיק אבל אם הניח מקרקע נכסים מועטים ומכרום לפי התקנה חזרו דמיהן לדין קרקע אעפ"י שנעשו מטל' וזה תימ' לי למה שהבנתי מהרא"ש סברת ר"ה דמ"ש עתה שהדמי' חשובים קרקע מוריש ומ"ש לד"ג דמוד' ר"ה והברור לע"ד לנוסח זה דפליג על הרי"ף ולית לי' סברא הנ"ל) ומעתה אחרי שכל יום ויום נהגינן כדהעיד רבינו הטור לגבו' ממטל' דיתמי אף ממה שקנה בתר שלוה וכבר הוכיח המ"ל דע' הטור דמד"ג לגבי דאקני הוריש ומכ' שוה אלא שבכח התקנ' המנהג וע"כ מטע' המצוה ה"ה לע"ד ראוי להורו' כהגאוני' דבקיאי טפי בטע' התקנה מהבאי' אחריהם בין במע"פ בין במזונות דאפי' מכרו מה שהניח בין קרקע בין מטל' דגובין מהן ונזונין מהן כדכ' הש"ך בלא זה שכן עיקר והנה הראב"ד שבב"י ח"מ ס"ס ק"ד כ' ונכתוב שטר על חנוך כו' מפני שהזיק שעבוד של שמעון דקי"ל דדיינין דינא דגרמי וכ"ש זה דמשתרשי לי' וכן כ' שם ב"י בשם תשו' הרשב"א מחודש י' אא"כ מכרו לגברא אלמא ומשום מזיק וכן הכריע הטור במכר קרק' והרמב"ן בתשו' שבב"י סימן זה ובחדושיו ריש מי שמת מוכח דעתו שלא שייך בזה דין מזיק והרא"ש בתשו' הנ"ל ביאר הכי להדי' מטעם כי לא קלקל גוף הקרק' כלום אלא ילכו ב"ח ויגבו אם יוכלו וכן מוכח ממשמעות שהוצי' הרא"ש מר"ה דלד"ג מודה וא"ל ממה דקי"ל בי"ד סי' רס"ז סעיף ח' המשחרר עבד שעשאו רבו אפותיקי חייב מטעם מזיק די"ל ש"ה שנשתנה הגוף מעבדות לחירות חשוב שפיר קלקלו גוף כדאי' במס' קדושין דף ס"ב הכי השתא התם מעיקר' בהמה השתא דעת אחרת ועל הראב"ד וטור אין להקשות מה שכתב הרא"ש הנ"ל ותדע וכו' די"ל דמ"מ ממה שמכירתן קיימת לגבי הלקוחו' דאין עליהם כלום ואפי' נאבדו המעות וא"א לגבות מן היורשי' מוכח דבחזק' יורשי' קיימו ותו דאין זה הוכחה אלא דלא נימא מה לי כו' אבל לטעם מזיק אין כלום ואף ההוכחה שניי' יש לדחות דרשע ערום הוא אם משיאו למכור ולכלות הדמי' אמנם לע"ד ראי' מבוארת לשיטת הרא"ש דלא שייך מזיק היכ' דלא קלקל הגוף ממה דאי' במתני' ב' דמס' ב"ק נכסים המיוחדי' למזיק והגמ' למעוטי מאי במתניתא תני פרט לנכסי הפקר אמר רבינא למעוטי נגח ואח"כ הפקיר וכותי' פסקינן בח"מ סי' ת"ו וק' תינח למ"ד מזיק שעבוד פטור הא פסקינן חייב כדלעיל גבי עבד וכן פ' הטור שם סי' ת"ז בשחטו מזיק וע"ש בב"י והיכי תנן נכסים המיוחדים למעט המזיק מתשלומין נימא שלא מיעט הכתוב כ"א בשור שהמית לפטרו מסקילה א"ו דלא מקרי מזיק וצ"ע על החולקים וכבר קי"ל נמי היזק שאינו ניכר ל"ש היזק בחה"מ סי' שפ"ה וקנס' מקנס' לא ילפינן כדמוכח מקו' הגמרא בגיטין דף נ"ג ע"א מפרת חטאת ע"ש וע"ש נמי בח"ר ע"ב תוך ד"ה ואי אמרת דחק מדוע חשיב שחרור ניכר ולהנ"ל לק"מ וכ' נמי וכן מוחל שט"ח הזיקו ניכר כנוטל ממונו של זה ונותנו לזה וזה צ"ע קצת ואול' היכי דמשתרשי לי' ודאי מסתבר כהראב"ד כדהכריע נמי הש"ך כדקי"ל דאפי' בגרמא היכי דנהנה משלם מה שנהנה וחד מנייהו בח"מ סי' שס"ג סעיף ו' הג"ה ג' ואם דר בו חייב והכי משמע נמי מרש"י ז"ל מס' ב"ק דף י"ד ע"ב ד"ה פרט למוכר נכסיו פי' וכילה המעות ש"מ הא לא כילה היו חייבים ולכל הפחות היינו כדמשתרשי להו אך א"כ עדיין ק' סוגיא דבכורות הנ"ל שהרי הכהן כל החמשה גובה חצי מכל אחד חלקו בירושה וחצי השני מתורת תשלומי הזיקו וכן מהשני ולהפוסקי' דינא דגרמי קנסא דרבנן כדאי' בש"ך סי' שפ"ח י"ל בכהן בעינן דין דאורייתא וא"כ לפ"ר יש להוכיח משם שעבודא דאוריי' דאל"כ אף חלק היורשים לאו דין תורה דא"ל משום דהוה מלוה הכתוב בתורה דהא הסוגי' דכ"ע לא ככתוב בשטר דמיא אבל להראב"ד שבש"ך הנ"ל בשמו דדיני דגרמי דין גמור ק' ואולי י"ל דאף דגובה כל החמשה מ"מ כיון שהחצי א"ג מתורת שעבודו אלא בתורת פרעון הזיקא לא מקרי כל חמשה אבל אין פשטות הסוגיא מורה וצ"ע ודע דמשמעות הש"ע ובח"מ שכ' דעה שנזונית מן הדמי' דלא חש לדין מזיק דהא משמע דוקא מן הדמי' אם הם בעולם ולא אם אינם בעין ליגבות מדידהו ומכ"ש אם במתנה נתנו ומה שכ' הב"ש שנ"ל בדעת הרמ"א שהכריע בסי' קי"ב מטעם דמזונות דרבנן והוא דומי' דמטלט' להטור ומביא ראי' מן הטור הכא לע"ד לא כוון הרמ"א לזה כאשר בסי' קי"ב בעצמו חוזר וטוען ממה שלא הכריע הכא כהרא"ש ותו מה שכ' דמזונות דרבנן אפשר מחיים דבעל יש שייכו' לדברי' הללו (אף בזה ע' ב"י סי' צ"ו כ' ומ"מ ק' לי כוון שכתו' בכתו' ומזונייכי הרי בזה נשתעבד לה בשטר ושעבודא דאורייתא כמו שעבוד דמלוה) אבל לאחר מיתה בתנאי ב"ד אכלה ואין שעבוד גדול מזה ואלומי אלמו לשעבודה לענין תפיסת מטל' יותר מכל ב"ח וע' בכתו' דף צ"ו תו' ד"ה אלמנה והפשוט שלא הכריע להלכה אלא שבסי' קי"ב מדלא זכר הש"ע כלל ממחלו' זו הזכיר קצת הדברים ואפשר נמי לדחוק שלא כוון שם כ"א לומר שנדחו הבנו' מן הדמי' שלא יתנהג בהן דין נכסי' מעוטי' כמו שהי' טרם שמכרו אלא שיזונו יחד שבזה אפשר אף ר"ה מודה כנ"ל הג"ה הקנה לה זה ל' הרשב"א שבב"י ואלא מיהו להתלמד אומ' אני לך שאם קנו לאשה מיד הבעל למזונות ה"ה נמי אפי' ממשועבדים כשקנו מידו ולפי שהורגלו עכשיו לקנות מידו למזונות האשה כתבתי כן ומ"מ אפשר שאין בכלל קנינו סתם אלא מזונו' שבחייו אבל לא למזונות שיש לה מחמת תנאי כתו' דהיינו את תהא יתבא כו' שת"כ לא נכתבה בכתובה ועד שיקנו ממנו לזון מנכסיו אחריו כ"י אלמנותה אינה ניזונית ממשועבדין עכ"ל וז"ל הה"מ ומ"מ העלה הרשב"א שאם קני מיד' על מזונו' האשה שנזונית ממשועבדים ובמזונות הבנות (אפילו צ"ל אם) היו ממנו א"כ מבשועבדי' והוכיח שם כן ודע שאין הקנין הנזכר בשטרי כתו' שלנו מועיל לכך לפי שאין מזכירן בכתו' מזונות לאחר מיתת הבעל והמזונות הכתובין בכתובה שלנו הוא דמחיי' עכ"ל ודברי הרשב"א ז"ל מיוסדי' על שכ' בגיטין דף נ"א סוף ד"ה ת"ש אמ' ר' נתן דזה לשונו אבל מזון האש' אע"ג דאינן כתובין אצל משועבדי' אם קנו מידו גובי' ממשועבדי' ואע"ג דאף היא בתנאי ב"ד אכל' ל"ח לצררי דכיון דלא אכל' אלא עד שירצו היורשים ליתן לה כתובה כאנשי יהוד' אי נמי עד שתתבע כאנשי גליל ואי נמי דמ"י ליתומים ושמא ספקה ואין לה עליהן מזונות משא"כ בבתו דמ"י לעצמה אף הוא אינו מתפיסה צררי שא"י אם תזון אם לאו והפ"י ז"ל בד"ה אימר צררי כ' מדברי תו' אלו וגם מדבריהם ד"ה כתובין מוכח דחולקים והניח בצ"ע על הרמ"א שאינו מביא חולק ולע"ד אחרי שהתו' גופייהו בכתו' דף ק"ב כתבו בתי' אחד מדק' להו ההיא קושיא גופה שהקשו בגיטין ד"ה אימר דמ"ש לכתו' שגבי' ממשועבדים ול"ח לצררי לחלק דל"ח אלא היכי דאיכא ב' טעמא דאכלה בתנאי ב"ד וניחא לי' בהרווחא ובההיא שינויא מיתרצה נמי ההיא פירכא דלקמן משמע דצררי לקטנה לא מתפיס וההוא תי' א' מביא הר"ן בשם הרשב"א בכתו' על הקושי' דצררי לקטנה לא מתפיס ונראה דהיינו מה שהרשב"א כ' ריש הסוגי' דגיטין ד"ה אמר עולא וא"ת א"כ מה פריך ר"א לעולא והא מזון האשה וכו' וי"ל דלא פריך ממזון הבנות אלא ממזון האשה והיינו דלא מתר' הכא כיון דבתנאי ב"ד אכלה אימר צררי אתפסה משום דהכא ל"פ אלא ממזון האשה ובאשה כיון דאי בעי כתו' גבי' ל"ל מזוני אע"ג דבתנאי ב"ד אכלה לא מתפיס לה צררי והכי מוכח בפ' ב' ד"ג ולע"ד ר"ל דמכח הקושיא של צררי לקטנה מוכח לחלק בין אשתו לבתו הרי דמתו' גיטין אין ראיה דשם ד"ה א"צ באמת הניחו בצ"ע הסתירה מכתו' למזונות למה דלא תפסו פירש"י שם דדוקא בתנאי ב"ד בהדי קנין הוא דחיישינן לצררי משא"כ בכתו' בתי' א' חלקו בין אשתו לבתו (ולע"ד להכי נמי לא חשו שוב לתי' מה שהניח בגיטין בצ"ע דלכתו' בעי שבועה ומזוני בלא שבועה גבי היורשים כי בזה הטעם מבואר לשטת תו' מדתשבע בסוף וע' סעיף י"ט להרמ' באמת צריכה שבועה) ואם אמנם לפירש"י גיטן כנ"ל שהוא תי ב' דכתו' אין היכרח לחלק בין אשתו לבתו כדמסיימו בכתו' ובההוא שינויא מתרצינן לגמרי כל הנך פירכי ההיא דגיטן ר"ל מה שצריך לטעמא גבי מזון הבנות שאינן כתובים וההיא דקטנה ר"ל דלהכי שם מדהוא ללא קנין אמרינן לקטנה לא מתפיס וההוא דכתו' ר"ל דלהכי גבי' בשבועה משום דלא הוי כ"א תנאי ב"ד בלא קנין וכן מבואר בב"ש סי' קי"ב הא חזינן דרש"י בעצמו בכתו' סתם מלפרש הכי והיינו משו' דל' הגמרא אלא בתו כיון דבתנאי ב"ד משמע דזה לבד הגורם חשש צררי בבתו עכ"פ ותו הרי חזינן מסתימות כה"פ ואפי' הרמ' המעיד על נוסח כתו' בפ"ד מה' יבום שהיא בקנין ומ"מ לא נשמע שיאמר שהאשה לא תטול הכתו' ממשועבדים בשבועה מפני שהיא תנאי ב"ד עם קנין א"ו מוכרח לחלק בתי' א' דתו' בין אשה לבתה ונלע"ד מה שמיאן נמי הרשב"א בתי' תו' על הקושי' דצררי לקטנה שיש חילוק בין משועבדים לבני חורין עד שכ' והכי מוכח פי' ב' ד"ג משום דמשמע לי' כל שלא בפניו למשועבדים דמי ואף שבפ"י כתו' כ' על תי' תו' לחלק בין משועבדים לב"ח בל' זה ודאי בלאו מגופ' דשמעתין מוכח דדוקא לענין משעבדי שייך חשש צררי ולא לענין ב"ח דהא מזון הבנות גופה גובה מיתומים ול"ח לצררי וכו' אי משום הא ל"ש דיתומי' שאני דליכא למימר בהו לחוש לצררי דמעיקר' הכי אתקין דהא כ"ע תנאי כתו' זה אך על יתומים ואם נחוש לצררי מה הועילו בתקנתם ומעתה אחרי שהרשב"א ז"ל הכריח להלכה כתי' א' מי יבא אחר המלך ומה צ"ע תו על הרמ"א מתו' בגיטן אך ע' בסי' קי"ב אמנם בעניותי צ"ע למשמעות הרשב"א עכ"פ במזונות דמחיים למה שאנו מורגלים בקנין גביה ממשועבדים וזה היפך המפורסם בחה"מ סי' צ"ז סעיף כ"ד הושוו כה"פ שאין להאשה בקרקע בעלה מזונות נגד בעלי חוביו ואם תגבה ממשועבדים מה הועילו בגבייתם והיא תטרף מהם וגם מראשית למה לא יהי' לה קדימו' שעבוד לגבו' מקרקע בחוב מזונות שעברו ואף שהבאתי סי' ק"ב סעיף א' בשם הרשב"א דקל הוא שהקילו במזונות ועשאום כאלו לא חל שעבודן אלא כאלו בכל יום וכו' ע"ש היינו מדינא דמתני' דאין מוציאן לפי שאינן כתובין ותדע דמזון בנות אשתו וקני מיני' לא אמרינן הכי ואדרבא שם הבאתי נמי תשו' הרשב"א שבב"י ח"מ סי' ק"ד למד דין רבו' מפוסק לזון בת אשתו וא"כ הכא שמדמה אשתו לב"א בקנו מיני' ק' לי מאוד איך מצאנו ידינו ורגלינו וכבר הרגשתי בזה בסי' ע' סעיף ז' מדידי' אדידי' ע"ש ואף נמי למה שהבאתי סי' ק"ב בשם הפרישה ולח"מ שבח"מ סי' צ"ז הטעם דילפינן מיכה מיכה דלו ולא לאשתו מ"מ קשה דמזה ליכא למילף למנהגינו לשעבד בקנין ומן התימ' לשט' הרשב"א מהראוי הי' באמת לבטל הקנין מפני תקון העולם ובעניותי א"י התועלת בקנין זה כי בהכל מחויב ועומד או מן התורה או בכח תנאי ב"ד ואם שיש מקום אתי לנוסח שלנו שהוא קצת שלא כנוסח הרמ' כי בהרמ' כתוב וכן אמר לנו כו' אחריות' כתו' וכו' ושאר תנאי כתו' קבלתי עלי ועל כל שפר ארג נכסין ואלו בנוסחתינו וכך כו' אחריות שט"כ דא ותוספתא דן קבלית עלי ומשמטינן ושאר תנאי כתו' וא"כ י"ל דאף הקנין אינו מועיל דהוי כעין קנין דברים על המזונות כיון שלא נזכר שמשעבד גופו כ"א ואנא אפלח ואוזין ועיין בהרמ' סוף פ' ה' מה' מ' שכ' וקנינא מפלוני שילך בסחורה וכו' הרי זה ק"ד וע' בח"מ סי' קנ"ז בטור סעיף ך' דכל שאינו דרך שעבוד דשעבד נפשו הוא בכלל ק"ד והגמרא איירי בשקנו דרך שעבוד ומה דנהגינן בקנין זה אולי אך כדכ' שם הרמ' הל' י"א יש דברים וכו' משא"כ לנוסח הרמ' משמע ל' שזה ודאי שעבוד גופו מקרי מדכ' וכל תנאי כתו' קבלתי עלי וק' מאוד לומר דהרמ' פליג על הרשב"א ותו ליישב בזה הרשב"א אין מפסיק כי עיין בח"מ סי' קצ"ה בב"י מחודש י' ומחודש ך' וסי' רנ"ג מחודש ו' ואולי יש לדחוק דעד כאן לא מקשה הסוגי' על הקנין אטו מגרע גרע אלא בימיהם שלא הורגלו כולם בקנין ומי שעשה קנין חדש הי' מועיל ויצא לו שם פלוני שעבד בקנין ולא היה שייך גבי' התקון עולם משא"כ אנן שמורגלים כולנו בקנין זה באמת אין בו תועלת ושייך גבי' תקון עולם כדמעיקר' ולא משגחינן בו ורשב"א לא כ' כ"א להתלמד אלו קנו מני' בפרטות יתר על כל עם דהיינו על מזונות דלאחר מיתה ועדיין צ"ע כי ל' הרשב"א ורמ"א דחוק לכונה זו:

הניח נשים רבות כו' זה מהרמ' ע"פ הירושלמי וכ' הראב' הטעם לפי שאין חיוב מזונות אלא לאחר מותו וכבר הגיע שעת חיוב שתיהן בבת אחת והו' ליה כלוה ולוה ואח"כ קנה שכולן שוים בו וכ' הה"מ שאין נכון ואינו דומה ללוה ולוה דהתם הדבר המשועבד עתה לא היה שלו בשעת הלואה ולא היה יכול לשעבד עד שיקנה ולפיכך חל השעבוד בשוה ועל מה שכתב הראב"ד שחיוב כולן חל בשעה חדא כ' תחילה שאין מספיק דהוה כלו' ולוה והגביל זמן הפרעון לאחר מיתה שאין אנו הולכין בתר זמן הפרעון אלא בתר תחילת השעבוד ולכן כ' שעיקר הטעם כמשמעות הרמ' שלענין מזונות שאינם טורפים ממשועבדים להכי כשם שאין קדומה במטל' לפי שיש ללוה להבריחם ולהפקיע השעבוד כן במזונות לפי שאם רצה בעל למכור נכסיו מפקי' מידי שעבוד מזונות. ותימא הא בפ"ב מה"מ מסיק הה"מ דלהרמ' מע"פ מוקדמת קודמת אפילו למלוה בשטר מאוחר ומכ"ש שניהם מע"פ ומ"ש מזונות נהי דמפני שאין קצובי' או כתובין עשאוה כמע"פ פשיטא דלא גרע ואיך אפשר טעם זה להרמ' אם לא שנאמר דשם טעמייהו כמבואר משום שפי' שעבודא דאורייתא משא"כ מזונות דבתנאי ב"ד לא הוי ש"ד ואף דבסעיף הקדום לא ניחא לי בסברת ב"ש היינו לענין הכרעתו מזיק שעבוד אינו דומה להכרעת הטור במטל' דיתמי דשעבודו אינו אלא מתקנו' הגאונים משא"כ שעבוד דתנאי ב"ד דאלומי אלמוהו מהיכי תיתי דלא יוחשב מזיק מה לי דאורייתא או דרבנן אבל דין קדימה דתלי' במע"פ אך במה דש"ד או דרבנן אפשר דתנאי ב"ד א"ד למע"פ והיה ניחא בזה מה שנא' דין זה במת ולא במי שהלך למדה"י בחייו משום דלרמ' שמזונות בחיים דאורייתא באמת יש קדימה כמו דלשיטתו במע"פ אבל באמת כ"ז דוחק דטעם הה"מ שמדמה למטל' אינו מורה לכונה זו כי זה שייך אף בחייו דהא אף מחיים אין מוציאן למזון האשה ממשועבדים א"ו אין חילוק ומה שהועמד באלמנות הוא לאו דוקא גם באמת תנאי ב"ד הוי כהלואה ממש ואם זה ש"ד אף זה לא גרע ודברי הה"מ צ"ע והנה טעם הראב"ד לפ"ד נכון אלא דלשונו שמדמה ללוה ולוה כו' אינו כ"א ע"ד חליצה ועיקר טעמו דהכא חל שעבודם ברגע אחת וא"ד ללוה ולוה וקבע ז"פ לאחר מיתה דשם אם מת בחיי מלוה נשתעבד למפרע משעה שלוה אבל הכא עיקר השעבו' אינו כ"א בשעת מותו אך למה שהבאתי סימן ס"ו סעיף א' בשם הרא"ש דכתו' נמי אינו משעבד עד שעת מותו א"כ ממש דין אחד עם מזונות ויפה הקשה הה"מ מ"ש מכתו' ובזה אין סייעתא מה שהבאתי בסי' ס"ו דין דח"מ סי' ס"ו סעיף ל"ה כי לסברת הראב"ד אף שם אם מכר שט"ח עם אחריות אם ימחול ושוב מכר תו שט"ח עם אחריות בזה ומחל שניה' בבת אחת מהראוי שלא יהי' לאחד קדימה על חבירו כיון שבשעה אחד נשתעב' ומדין כתובה שיש לשתי נשים קדימה לאחת על חבירתה מוכח דכמו דטורף באחריות זה מן הלוקחי' בתרי מפני שנכנסו בשעבודו אם ימחול כן יש לאחד קדימ' על חבירו מפני ששעבודו קדו' אם ימחול וה"נ בכתו' וא"כ מ"ש מזונות ולשטת הטור בח"מ סימן ק"ד יותר ק' שפו' לכ"ע ואפילו להרי"ף שסובר מע"פ ומלוה בשטר מאוחר השטר מאוחר קודם מ"מ בשניהם ע"פ הקדום קודם א"כ אין טעם הה"מ עולה כלל בהרמ' אפילו נימא דלא כהה"מ בה"מ כ"א כהש"ך שם ויהיה ראיה מהכא להר"ן שם שחולקין אך פסקו אינו כ"א להרי"ף אבל לר"ה דמע"פ קודם לשטר מאוחר ודאי אינו כמבואר שם. וא"כ לשטת ר"ה וש"ע שם צ"ע. אמנם הה"מ מביא בשם הרשב"א טעם דבמזונות הקילו ולפ"ר אין מובן על מה ולמה אבל לע"ד אלו ואלו דברי אלהים חיים והרשב"א והראב"ד שניהם לדבר אחד נתכוונו כי ריש מי שהיה נשוי אחרי שהביא הר"ן ראיה להרי"ף כ' והרשב"א דוחה ואומר דבמזונות הקילו ועשאום כאלו לא חל שעבודן מעיקרא אלא כאלו בכל יום חל שעבוד מזונות אותו יום כו' ע"ש ואפשר להסביר אף הראב"ד ע"ד זה ומטעם דמזונות הקילו ויהיה איך שיהיה לר"ה גאון דלשם ע"כ טעם דין זה כהרשב"א וכן להטור שם וכן כ' בהדיא הטור לקמן סי' ק"ג שאין חיוב מזונות עד לאחר מיתה ולמשמעות הה"מ בהרמ' הכא ע"כ שם עיקר עם הש"ך סי' ק"ד ס"ק י"ז דלא כהה"מ וכהר"ן דלא כטור שוב ראיתי במ"ל פ"ב מה"מ דין ו' כ' למי שהקשה קושיא זו בקיצור דמזונות שאני ודוק:

הג"ה י"א ע' ח"ה ומה שכ' הב"ש על הראיה בחה"מ סי' ק"ו שאינה ראיה דשם תופס מה שראוי לו וכו' לא היא כי ראייתו מדברי הר"ן שנפסק שם דמהני תפיסה בכל מקום אפילו לגבי ב"ח מוקדם דזה ודאי תפיסה יותר מהראוי לו אלו לא תפס כי זה לשון הר"ן והשתא לדידן לא נ"מ מידי דהא תקינו וכו' הלכך אפילו תפיסה דלאחר מיתה בכ"מ מהניא וב"ח מאוחר שקדם ותפס זכה בהן ואין ב"ח אחר מוציא ממנו אפילו לחלוק עמו וכו' והטעם נלע"ד דדוקא לד"ג גבי יורשים לר"ט מודה דאם מונחים במקום הראוי לקנין נעשו של יתומים ואין נפרעין מהן אבל לענין מוקדם ומאוחר אף שמונחים במקום הראוי לקנין א"א שיקנה אותן המוקדם דהא מחוסר גוביינא ושעבוד הוא דאית לי' עלייהו מתקנות הגאונים ולהכי מהני תפיסת השני שקונה אותן בתפיסה לגמרי ולמד הח"מ דה"ה לדידן דמטל' משתעבדו וליכא למימר דאם מונחים במקום הראוי לקנין דנעשו של יתומים ומטל' דיתמי וכו' דהא עדיין משועבדים כמקדם מכח התקנה ותפיסה לא מהני לה כ"א לגבו' בפעם אחד יותר מהראוי לשעה לזה מהני תפיסה בכ"מ אך מ"מ אין מוכרח כל כך ואפשר לחלק וע' מהר"י ב"ן לב חלק ב' כלל נ"ה כי דבריו צ"ע ולהח"מ מיושב תו כ' הב"ש ונראה אפילו כו' אם תפסה מעות מהני ולע"ד צ"ע כי אינו דומה שם סברת הר"ן במעות שכבר נפרעה וזה שייך בכתו' דזמנה לפרוע אבל הכא דתפסה הרבה מה מגיע לה עתה והרי כלא הגיע זמנה זולת מכח התפיס' ואם התפיסה במקום דלא מהני מה לי מעות מה לי דבר אחר: