נשאלתי ראובן השיא בתו לאיש ממקום אחר וכמשלש חדשים בא ראובן למקום חתנו ובתו לראות שלום בתו ולא נח דעתו בדיר' בתו בבית חמיה ודיבר על לב חתנו שיעקור דירתו וידור בבית לעצמו וכדי שישמע לו נתן לו ששה ר"ט במתנה שיקנה ששה כסאות לתשמישי ביתו למען יקיל עליו העקירה מבית אביו ששם השתמש בתשמישי אביו ואחרי שהבטיחו החתן למלאות רצונו נסע החותן למקומו והחתן קיים הבטחתו ועקר דירתו ואעפ"כ היצר לו ליקנות כסאות חדשים ודחק עצמו להשתמש על ספסלים עד כי המליטה אשתו בן זכר אז באתה אם אשתו אצל בתה לבקרה ומיד בבואה לבית חתנה ולא ראתה הכסאות כמשפט הקפידה מאוד ואמרה הלא בעלי נתן לך ששה ר"ט כדי לעשות נחת רוח לבתי שתשמש כאנשים חשובים היושבים כסאות והיכן הם והחתן דחה אותה לאמור עוד חזון אח"כ מתה בתה תוך ימי הילדה והניחה ת"ל בן קיימא ותבעה האשה שיחזור הששה ר"ט בטענה שלא נתנם בעלה אלא כדי שתיהנה בתה ואחר שלא נתקיימה מחשבתו בטילה המתנה והחתן טען מה שנתן נתן ולא רצה למיהדר ועם שהרבתי לדבר על לבו שיעשה עכ"פ הטוב והישר ויחזיר ולא אבה שמוע לי אם לא שאומר לו שמדין גמור מחויב ואף שהאשה אזלה מהכא ולא תבעה אותו לדינא קדמאי מ"מ דקדקתי בהנדון ומצאתי ד"ז צריך דקדוק ועיון. והנה ודאי מצינן דיש למיזל בתר אומד אף להוציא מיד המקבל כדאיתא מס' ב"ק דף ק"י ע"ב דאדעתא דהכי לא אפרשה ושם למדו התו' ובפ' נערה שנתפתתה דף מ"ז ע"ב דבמתנה שתלי' בדעת הנותן אמדינן דעתי' דודאי אינו רוצה ליכנס בשום ספק ואל תשיבני מדעת ר"ת בנדונית חתנים שמודה באם הוציא פעם אחד מתחת ידו שהבעל יורש כי כבר כתבו האחרונים הטעם משום דלא אמרינן אומד ע"מ שתהנה בתה לעולם ומיד שבאו ליד החתן ונהנתה הבת שעה אחת נתבטל האומד ומקרי נתקיים מחשבתו והכי מבואר בהפ"י במקומו וכן מצינן במתנת ש"מ שאם עמד חוזר אפילו הוציא המתנה מת"י ומסרה להמקבל כמבואר בחה"מ ס"ס קכ"ה ובסי' ר"ן סעיף ד' בסמ"ע סקט"ו. ואין להשיב מפסק מהרי"ו הביאו הרמ"א סי' צ' בא"ע שפסק שאין לילך בתר אומד במה שכתב דרך הודאה והביא ראיה מח"מ סי' ר"ן סעיף ג' דש"מ שהודה אם עמד אינו חוזר שזה גרע ממי שהוציא ונתן ליד המקבל מפני שהודאה לפני עדים שמעיקר' דידי' הי' ובאשר עיינתי בנדון זה מצאתי בתשו' שב יעקב חלק א"ע סי' ק"ו האריכו לסתור פסק מהרי"ו ותמצית המחבר בעצמו בדף ע"ח ע"ב שבעל תה"ד חולק באמת על המהרי"ו. ולכן פסק הרמ"א כדעתו בסימן נ"ג מטעם קים לי ומה שפסק בסי' צ' כמהרי"ו לא מטעמי' אלא משום דלא הוי אומדנא דמוכח הואיל ובל"ז בטל האומד ע"י שהתחייב עצמו אף נגד היורשים ע"ש ובמח"כ לע"ד כל דבריו בזה אינם דבתשו' רמ"א סי' פ"ט לא הזכיר מי שחולק על התה"ד זולת הגהות אלפסי ואילו אף המהרי"ו חולק היה מזכירו ואף היה ראוי ליפסוק כתרתי במקום חדא דלבל"ז שלא ברצון פסק נגד הג"מ ולהציל הרמ"א מקושי' הב"ש בסי' צ' נלע"ד דאין דומה כלל דהא המהרי"ו יליף דינו מדחזינן בש"מ שהאומד מוכח טובא דאפילו בנתן לידו מפקינן מיני' מ"מ אם אמר דבריו בל' הודאה כאלו אינו נותן לו מאומה לא אזלינן בתרה מכ"ש באומד זה שדן עליה דאפילו לר"ת אם הוציא מת"י פעם אחד אמרינן אסוחי אסחי' לדעתי' מני' (כן מבואר הטעם בתה"ד סימן שכ"א דלא כדלעיל בשם הפ"י) מכ"ש שנאמר אם כ' בל' הודאה כנוסח שח"ז דלא אזלינן שוב בתר אומד משא"כ בדינא של הרמ"א בסי' נ"ג הנובע מתה"ד הנ"ל א"י היכן נזכר שהשטר חוב היה בל' הודאה סתמא אמרינן שהיה שטר בעדים שהיה כתוב בל' זה בפנינו עדים קיבל פלוני על עצמו בחוב ושעבד כל נכסיו על סך נדן שנ"ח לחתנו שמעולם לא הודה זה שקיבל מידו מאומה אלא שחייב עצמו וזקפן עליו במלוה ואפילו לא נזכר שהחוב נובע מסך הנדן אלא שכתבו סתם בפנינו קיבל על עצמו ושעבד עצמו בק"ס שהוא חייב לפרוע לחתנו סך פלוני נמי יוכל להתחייב כמבואר בח"מ סי' מ' ואף ע"ז דן הג"א שהואיל וזקפן עליו במלוה יצאו מתורת נדן וע"ז חולק התה"ד אבל בנוסח שח"ז הניכתב שהודה שקיבל ממון מידה לידו דן המהרי"ו שחד דינא אית לי' עם ש"מ שהודה ומה"ת לעשות פלוגתא בכדי אף שבאמת יש לפקפק על ראיות המהרי"ו ולומר דוקא באופן המוזכר בגמרא שהודה איסור על הנהו זוזא דשל בנו הם וקנינהו בנו לגוף הממון בעין בזה לא אזלינן בתר אומד דבאופן זה ע"כ איירי שם דאלו בהודאה שקיבל ושחייב לשלם לא היה פועל דמטלטלי דיתמי לא משתעבדו לב"ח ע"ש וע' נמי תשו' להרמב"ן סי' ס"ט אבל בהודאות קבלת מעות דרך חיוב תשלומין י"ל דאזלינן בתר אומד מ"מ מי יבא אחר המלך מהרי"ו והרמ"א תפס נמי לטעמי' וסברו כל שהודה בל' שאלו היה הדבר באמת הכי לא היה מקום לאומד שוב אף שמודה המקבל שהיה מתנה לא אזלינן בתר אומד וכדבריהם נמי משמע בב"י א"ע סי' נ' דז"ל וכ"כ רבינו ירוחם וכו' וכ' עוד שם ונדוני' שנהגו ליכתוב באלו הארצות שמחייב עצמו החתן כשמשדכין ומודה שקיבל כך וכך ומחייב עצמו חוב גמור נראה שנגבית בכל ענין אפילו חזרו בהן או הוא או היא שכבר הודה וק"ע ושעבד עכ"ל. לכן לע"ד דה"ה בחותן שנתן לחתנו שטר חוב כזה העשוי בל' הודאה שקיבל באמת נמי דנתבטל האומד אף דלא נזכר בו שחייב ליוצאי חלצי הבת ולא שייך סברת הש"י דבאמת סברה זו לא נהירא כלל ואין לה מציאות ראי' בש"ס והטעם פשוט כנ"ל ומה שהזכיר הד"מ בח"מ סי' רפ"א דברי הת"ה עם דברי המהרי"ו יפה כיון השואל שכוונתו על דברי המהרי"ו כמבואר בד"מ א"ע סימן צ' שאחר שהביא דברי המהרי"ו רימז למה שהביא בח"מ סי' רפ"א ולא הביאם יחד אלא למה שהוציא בשם שניהם דביש בן אחרי העדר האשה ולא שייך שוב אין הבעל נוטל בראוי אפילו מת הבן אחרי אמו ג"כ הכי ובדין האומד סמך על מה שהביא בשם מהרי"ו בא"ע ובזה א"צ להדחוקים הנאמרים שם כנלע"ד ונחזור לנ"ד כבר הוכחתי דשייך אומד אפילו בהוציא מת"י מן הש"ס ואף למה שהבאתי בשם תה"ד טעמא דר"ת בנדוני' שהוציא מת"י מטעם דאסוחי אסח דעתי' מני' ע"כ לחלק דדוקא באומד זה שתלוי בזמן רב דאלו אמרינן ע"מ שתהנה בתו לעולם אין לדבר סוף להכי אמרינן מיד שהוציא מת"י אסח דעתי' משא"כ באומד המתברר לשעתה כמו ש"מ שבזמן קרוב יתברר אם יחי' לא אמרינן אסחי' לדעתי' הגם שיש להשיב ע"ז נמי ממה שהבאתי סוגי' דב"ק דמשמע אפילו בריא שמת שייך אומד אלו ידע שימות לא הוציא מת"י מ"מ הר"ת בע"כ הוצרך לתי' התורת כהנים ולחלק בהכי לומר דהאומד אינו שוה והאמת דלהכי מסתביר יותר דברי הפ"י ז"ל הנ"ל: ויהיה איך שיהיה עכ"פ נשמע מדברי ר"ת בחותן הנותן מתנה סתם לחתנו ומתה בתו שאין יכול להוציא ע"י אומד אך בנדון זה שנתן ליקנות כסאות באנו לדין של תה"ד סי' ש"ן באחד שציוה מחמת מיתה לתת לבת בנו כ' ליטרות ותיקנו בהן חגורה ומת אח"כ מתה הבת בנו והניחה בן ומת אף הבן ובא בעלה ליגבות הכ' ליטרות והיורש לא רצה ליתן הובא בח"מ סימן רנ"ג סעיף י"ב: והנה מדבריו שם משמע שלא זיכה הבעל אלא משום דעתו של אדם קרובה אצל בת בנו כמו אצל בנו וי"ל דגמר להקנות לה בלא תנאי ומה שצוה שתקנה בהן חגורה כדי להראות לה חבה שזוכר על קישוטיה וא"כ זה שייך דוקא במתנה שנותן לבת בנו שנשאר הקרן במתנה לה בתורת נ"מ משא"כ בנותן לחתנו דודאי כאחר דמי ולמה שמסיק משמע דהעלה דחד צוואה הוא ע"ש א"כ האומד מוכח טובא אלו ידע שלא תתקיימה מחשבתו שלא תיהני בתו מהכסאות לא היה נותן והאמת מה שדן שדעתו של אדם קרובה אצל בת בנו כאצל בנו ע' מ"ח סי' ר"י סעיף ג' מבואר דהרא"ש פליג וע' ש"ך סי' רנ"ז ס"ק ג'. תו יש להקשות מה בכך שהאומד של קניית חגורה בטל לו יהא שצוה סתם ליתן לבת בנו סך מה ומתה קודם הגוביינא וכי מה בין זה לדינא דר"ת שפוסק התה"ד סי' שכ"א כותי' ע"פ האומד שלא כ' זה אלא ע"מ שתהנה בתו וכ"ת דוקא בנדוני' שנותן להחתן יש לדון שאינו נותן אלא ע"מ שתהנה בתו דוקא ולא אפילו יורשיה דהיינו זרעה משא"כ במתנה לבתו בלב שלם נותן הא מבואר סי' צ' דאפילו בנ"מ שייך דין דר"ת: אמנם משמע שם שלא דן הלכה למעשה להוציא מיד היורש ולא כתב כ"א דרך מו"מ דמשום זה יש לזכות הבעל ולומר דכע"מ דלא הוי אומדנא דמוכח. וכן נראה משמעות הש"ע דלא העתיק ההוא דינא כלל בהש"ע זולת בסימן רנ"ג העתיקו ולא לגבי בעל ואף לא בבת בנו אלא בבתו ממש לגבי יורשים שפשטותם בנים או בנות וי"ל דוקא בבתו ולא בבת בנה משום דאין דעתו קרובה אליה ויש לומר אומד דוקא אם אפשר להתקיים מחשבתו. ולגבי בעל בלא כל הנ"ל יש לומר דלא זכה מטעם דינא דר"ת דאפי' ביש לו בן דן הכי ומכ"ש כשמת הבן הגם לפי המבואר בהש"ע דהוי כמו ב' צוואות ליכא לחלק בין בתו לבת הבן דעד כאן לא הוצרך לבא דבת בנו כבנו אלא למה דמסיק וכ' ולפ"ז נ"ד ע"כ חדא צוואה היא מ"מ י"ל דבכוון לא העתיק הרמ"א אלא מה שיוצא מבואר לדינא לאפוקי בבת הבן דאם חדא צואה יש לדין ולהרהר אחריה כנ"ל ואם נפשך לומר דתה"ד דן הלכה למעשה ע"כ לחלק בין פסק ר"ת והשב יעקב הנ"ל כ' בפשוטת שדן הכי משום דלא הי' אומדנא דמוכח כמו בפסק ר"ת ולא כ' שום טעם וע"כ לדחוק דדוקא במה שפוסק ע"י פסיקה לחתנו בהכרח הן צ"ב והן נ"מ בזה האומד ברור שאינו גומר ונותן אלא ע"מ שתהנה בתו דוקא משא"כ מה שמדעתו נותן לבתו י"ל דגמר ונותן ולא דוקא ע"מ שתהנה בתו ה"ה זרעה האף שמתו' פר' נ"ש הנ"ל משמע דאיפכא מסתברא דבמה שנותן בהכרח הוי דומי' דמכר וכו' ע"ש מ"מ י"ל הואיל דאפשר נמי לומר איפכ' שוב לא ברירה לי' האומד אלו הי' נותן מעות סתם והוכרח לדון שלא נתקיימה מחשבתו בקניית חגורה וכיון שסתר אומד זה שוב ממילא זכה בעל מכח הבן עכ"פ בנדון דידן שנתן לחתנו ממש כדי ליקנות כסאות בודאי הדעת נוטה שיש לדון אומד זה שלא נתן אלא ע"מ שתהנה בתו מהכיסאו' ומכוון שלא נתקיימה מחשבתו המתנה בטילה ואפילו לשטת רש"י דפליג על ר"ת י"ל ע"כ לא קאמר דבעלה יורשה אלא משום דהאומד הי' שנתן עבור חבת חיתון משא"כ מה שצותן אחר חתונה באופן זה כדי ליקנו' חפץ מודה רש"י דאמרינן ודאי לא הי' דעתו שיקנה לנפשו אחרי מות בתו וסתם מתנה הא לא יהיב דנימא דיהיב ע"מ שתהנה בתו ברווח ביתה וכבר נהנית כדמוכח סברה זו לשטת ר"ת אלא דיהיב כדי ליקנות כסאו' סתמא דעתו הי' כנ"ל. אך כיון דחזינן דהראב"י שמביא תה"ד הנ"ל לא רצה לדון אומד שאינו מפורש בש"ס מטע' דלא כל האומדנות שוים וכתבו נמי האחרונים בשם הר"א מזרחי שא"א בקיאים להוציא באומדנא אף די"ל דפוסקים אלו ס"ל דאף במתנה בעינן אומדנא דמוכח וכדמשמע נמי בתה"ד הנ"ל משא"כ לדע' הגהו' אלפסי שבח"מ סי' ר"ז סעיף ד' בהג"ה י"ל דאף אנן בקיאי' באומד פשוט מ"מ הא התו' ורא"ש מצריכו אומד מוכח אף במתנה ותו בנ"ז אפשר האומד נתקיי' במה שמילא רצון חמיו לעקור דירתו שזה הי' עיקר כונת החותן ואפשר אף אלו ידע שלא יקנה כסאות לעולם שחודי היה משחדו בהנהו ששה ר"ט על כן מי יכניס עצמו להוציא ממון וזה שקשה בד"מ והונח לי מאוד שלא באתי לידי מדה זו לתקוע עצמי בדבר הלכה זו: