Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer, Tzal'ot HaBayit
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
מכתב מן חבירי ידידי הרב המה"ג מו' משה מניס זצ"ל אב"ד ק"ק קעמפנא וז"ל אשה אלמנה היה לה חזקה כתוב וחתום על בית של אינו נימול ונשאת לבעל ואחר הנשואין הוכרח הא"נ למכור הבית לבעלה מחמת שלא היה שום אדם רשאי לקנות והבעל הוציא הוצאות ובנה וסתר ומת ושבק לן חיי' ועכשיו טוענת האשה שהחזקה כנ"ל היה לה בתורת נ"מ ויהא הדין מה שהוציא כו' ותובעת כתובתה מלבד הבית והיורשים טוענים אף אם הכניסה בתורת נ"מ. מ"מ בחזקת בית לא שייך הדין מה שהוציא כו' כי הוא רק כמו מטלטלי' כדעות כמה פוסקים הובאו בכנה"ג ולא עוד שטוענים שהכניסה את החזקה בתורת נדוני' ואם שאומרת שרוצה לקחת בשומא כדין כלי אני נוטל אומרים היורשים שאביהם נתן הבית במתנת ש"מ לנכדיו והוי הדין כמו שמכר נכסי צ"ב ולא שייך כלי אני נוטל וגם טוענים שהשבועה מגיע להם ולא לה שלא נקראת מוחזקת בקרקע שהוא כדבר אין בו ממש רק תוקף שלא להסיג גבלה. והנה שהדין הוא מה שהוציא כו' וגם השבוע' מגיע לה הסכימו עמי דייני צדק דק"ק ליסא ובתוכם חברינו החכם השלם כבוד מו' טעבלי נר"ו מאחר שידוע שבמדינתינו ואקלים שלנו חזקת בית א"נ דינו כמו כל הקרקעות בלי מגרעת כנהוג בק"ק ליסא. ומעולם לא שמעתי שום שינוי בין חזקה ובין שאר קרקע מאחר שאין לבעל חזקה בנכסי אשתו היא נקרא' מוחזקת ותשבע שכדבריה כן הוא. אך אני כתבתי לרווחא דמלתא אף אם אמת שהכניסה בתורת צ"ב היא יכולה לומר כלי אני נוטל בשומא והיא קודמת למתנת ש"מ שאין קונה אלא לאחר מיתה ובשעת מיתה מגיע לה הנדוני' ויכולה לומר כלי אני נוטל. וזה הלשון השיב לי מו' טעבלי הנ"ל. אך מה שרוצה מעלתו לזכותה שהיא קודמת למתנת ש"מ. יש לפקפק קצת דלמה יהיה כחה יפה מהא דקי"ל אין נפרעת מנכסי' משועבד' במקום שיש ב"ח אף דמדינא ב"ח בבינונית אפ"ה ממכרו ממכר וגובה רק זיבורית ולפי מנהגים שכוללים הכל בסך מעות שחייב לה צריכה שומא ושבועה כו' לדעת הב"ש סי' צ"ו מה"ת לומר שאם נתן במתנת ש"מ שיכולה לטרוף משום שבח ב"א אף שיש שאר נכסים לגבות מהם ויש קצת הוכחה לדבר מהא דמקשה הסמ"ע סי' רנ"ב למה לא נקיט הש"ע עיקר כתובה ותי' דבעיקר כתובה א"צ לההוא טעמא ולפ"ד מכ"ת הקושי' במ"ע למה לא נקיט עיקר כתובה ונ"מ בנ"ד היכי שאומרת כלי אני נוטל והוא נתן הכלי במתנת ש"מ דאין במתנתו כלום ולא דמי לכתוב' בנין דכרין שהוא מתקון חכמים אבל צ"ב הוא חוב אמרינן מכאן ולהבא הוא גובה עכ"ל ולפע"ד לא דמי' לב"ח דגובה מזבור' ולא ממתנו' ש"מ דמדאורייתא דינו בזבורית רק משום תיקון העולם גובה מבינוני' ולא אסיק אדעתי' שיתן הבינונ' במתנ' ש"מ לאחרים ולית לי' פסידא משא"כ בכלי אני נוטל דהדין כך הוא משום שבח ב"א ומתנת ש"מ דינו רק כיורש ובזה שאינה נוטלת כלים הוי כמו אית לה פסיד' כמו מלוה ע"פ שגובה ממתנות ש"מ (ויעויי' בלח"מ פ"ח מה' זכיי' מה שהקשה יוכיח על הק"ו שלא הבנותי דבריו בזה דכ' דיורשים שיש לא' בינונ' כו' דגובה מבינונ' כו') גם מה שהוכיח מדברי הסמ"ע חברינו הנ"ל לא נראה דבלא"ה איכא כמה נ"מ בכתובה לענין מטלטלים רק דנקט כתוב' ב"ד דהוא פשוט בכל גוונא ולא כתובה סתם דיהא נ"מ בחד גוונא. והנה אליו נשאתי עיני ולבי כל הימים לרוות צמאוני ולחוות דעתו ואענדם עטרה לראשי ויעיי' בדברי הסמ"ע שם במה דתי' דא"כ אף כתובת ב"ד אינו גובה ממתנת ש"מ כיון שקדם וגבה צלע"ג ובש"ע מפורש אף במטלטלים עכ"ל:
ואלה דברי תשובתי:
טרם אחלה לדבר אשיב תחלה למה שנדרשתי דהיינו על אודו' הויכוח תלמידי החכמים חברינו. האמת שאלו ואלו דברי אלקים חיים ואפשר לומר שמקרי הפסד שבח ב"א ואפשר נמי לומר שלא מקרי נמי הפסד גמור. ובהוכחה שביאר חבירנו מקושי' הסמ"ע כבר הרגיש בעצמו בחולשתה וכ' קצת ופשיטא דאין לבנו' עלי' יסוד ומה שנתקשה רמכ"ת בדברי הסמ"ע וכ' שצ"ע הדין עמו וכה יתן ה' וכה יוסיף לנו שנות חיים שכבר כתוב אצלי בפנקסי ב' דרכים שדחקתי עצמי להגי' בלשונו ובכולם לא עלתה ארוכה והדבר ברור שקושיתו מעיקרא ליתא מפני שהה"מ מפורש דברי הרמב"ם לא רצה לפרשו באופן שלא יהי' נ"מ כי אם דוקא אחר התקנה כיון שלהר"מ התקנה רופפת בידים אם לא נכתב בהכתובה מטלטלי ומקרקעי וגם לשון כתובה דוחקו דאלו לענין מטלטלים בתר התקנה נ"מ זאת בכל השט"ח כמבואר סי' קי"ג ולכך מפרש לשונו לענין כתוב' ב"ד והש"ע נמשך תמיד אחר הרמב"ם כידוע וק"ל. והנה לפום ריהטא יש מקום אתי להוכיח כסברת רמכ"ת מקושי' התוס' כתוב' ד' נ"ט ע"ב ד"ה קונמות וא"ת בפ' אלמנה כו' וקשה מאי קשי' להו דלמא לא חשו חז"ל ואלמו' לשעבודי' דב"ח או האשה אלא במקום הפסד המלוה אבל משום הפסד שבח בית אבי' לחוד לא חשו ולכך לא אלמו' לשעבודי' ובאופן זה מחלק הרא"ש ר"פ המדיר וכן הוא מוכח מהרמב"ם שפוסק להדי' דכל קדושת הגוף ואפילו לכל עולם מפקיע מידי שיעבוד כמבואר בי"ד סי' רל"ד בשמו זולת אם לתפוס תי' הר"ן ריש המדיר דסובר לא אלמו' לשעבוד האשה כלל אלא עכ"ל התוס' חשיב זה כמו הפסד לגמרי אבל יש לדחות דסבר' התוספות כיון דלפעמים נמשך מזה הפסד לגמרי כגון היכי דליכא לשלוחי ממקום אחר היה להם להחכמים לאלמו' לשעבוד' שלא יחול עליו קונמ' וממילא אף לענין שבח ב"א תהא נשכרת שלא יוגרע כחה ולכך הוכרחו לבוא לתרוצם ובפרט כאשר אבאר לקמן בע"ה הוכחה זו ממילא אזלה ובכן לדינא דעתי העני' נוטה לדעת חבירנו מו' טעבלי באשר הוא לשון הרשב"א שהעתיק הב"י מסייעו שכתב דווקא במקום פסידא לגמרי בטלו למתנות ש"מ ובזה עכ"פ אינה נפסדת לגמרי ובלא זה גופא דההוא דינא דביטל מתנת ש"מ אף שקבלנו' להלכה כמבואר בהרשב"א פירוש גדול הוא וכבר היה מחלוקת גאונים עליו כמבואר בהרשב"א לכך אין לנו בו אלא חידושו דוקא במקום פסידא לגמרי ולא בזולת שמחידוש לא ילפינן אלא מה דדמי לי' ודאי בכל צד (ודברי חברינו מ' טעבלי שכתוב ומחלק בין כב"ד לצאן ברזל לא הבנתי דבריו וגם לא ידעתי מי דוחקו לזה דהא החילוק פשוט מפני ההפסד) והנה כעת אדבר אם מהפלפול זה נ"מ לדינא ותחלה חיוב עלינו לברר אם פסק הש"ע דין דמכר מטלטלי צ"ב מכרו קיים הוא הלכה ברורה וגם אם הפשט בלשון הרמב"ם שכותי' פסק הש"ע היינו שמכרו קיים אפילו הגיע שעת טירפא גביות כתובה אזי נ"מ לדינא עכ"פ במטלטלי' שנתן הבעל במתנות ש"מ אף דבנ"ד אין נ"מ משא"כ אם נאמר הואיל ורבו החולקים ממש כל האחרונים כמבואר בב"ש והוי הלכתא כבתראי ולא מבעי' באופן זה שאנו דני' עליו שעדיין הלוקח לא הוחזק אלא אפילו אם היה הנדון בבעל שמכר מכירה גמורה מטלטלי צ"ב ולו יהא אך ספיקא דדינא מ"מ להאשה חזקת מרא קמא ודאי ולהלוקח אין לו אפי' חזקה דהשתא כיון דלהרא"ש והאחרונים דהקנין בטל מיד ועל חזקתו אנו דני' נמצא חזקת מרא קמא עדיף וראוי לפסוק המקח בטל (ודברים אלו יש לע' בס' תקפו כהן שדין זה תלוי בפלוגתת הרמב"ם ור"י אי תפיסה מהני בסד"ד) וא"כ אין נפקותא כלל לדינא בפלפול שלנו אלא דאפשר לומר הואיל והבעל ידו עדיפא מידה והלוקח מכח בעל קאתי יוכל להיות דספיקא דדינא הבעל נקרא מוחזק נגד האשה וה"ה הלוקח דאתי מחמתי': אמנם מכח שרבו האחרונים החולקים ראוי לפסוק כבתראי דהמקח בטל ובפרט שלשיט' הרא"ש יש ראיי' מכרע' מתלמוד ירושלמי ולשיטת הרמב"ן ורבינו האי לא מצינו ראיי' מפורשת בתלמוד ומכ"ש אם נאמר הפי' בדברי הרמב"ם שמכירתו קיימת ר"ל עד שעת טירפא לאפוקי מדין קרקע שהמכירה בטילה מיד וכן לשונו בה' מכירה אפשר להתפרש עד"ז ומ"ש ואם תבוא לטרוף טורפ' קאי נמי אבבא דרישא וזה נוח לי למעט המחלוקת בינו לבין הרא"ש שלא תהיה מהיפוך להיפוך והכי מוכח שלמד הה"מ הפי' בהרמב"ם שכתב פ' כ"ב מה' אישות על האי דינא שחידש הרמב"ם שבמטלטלי צ"ב מכירתו קיימת כו' שהראב"ד ודאי מורה לו הואיל שאפילו בקרקע סובר שמכירה קיימת דהיינו כרבנן דפליגי ארשב"ג וסברי שמכירה קיימת עד שעת טורפא דוקא כמבואר בב"י ואם איתא דסובר הפי' בהרמב"ם דלעולם קיימת קשה נהי דלא אסיק אדעתי' הה"מ סבר הרא"ש דכח מטלטלי עדיפא מקרקע' מ"מ מנ"ל שלהראב"ד גרוע מכח קרקע' שהקרקעות עכ"פ בשעת טירפא המכירה בטלה ומוציאה היא גוף הקרקע אפילו במקום ב"ח משום שבח ב"א דלמא ה"ה במטלטלי אף דמטלטלי המשועבד' לא משתעבדי לכתובה מ"מ אין ענין זה נוגע כלל לשיעבוד אלא שהמכירה לא היתה אלא עד שעת טירפא כמו שמצינו מטלטלי לכתובה לא משתעבדי אם לא מכח תקנה ומה שהכניסה נוטלת אפילו מן היתומה מדינא דגמרא וגם לענין הבא לפרע מן היתומה לא יפרע אלא בשבועה אין נכלל זה כמבואר סימן צ' וגם הרשב"א ז' שיט' הביא כן הפשט כדברי פ' האשה בעובדא דר"נ דאין האשה יכולה להוציא מטלטלי צ"ב שמכר בעלה בחייו עד שימות או יגרשנה והנ"י הביאו א"ו שהה"מ סובר באמת הפי' הכי אף בדעת הרמב"ם שאין מכירתו קיימת כ"א עד שעת טירפא וא"כ שוב אין נ"מ במתנ' ש"מ כין שהגיע עת טירפא במותו ותקנ' השוק לא שייך גבי' דהאי מלתא ר"ל או בעל מכר מטלטלי צ"ב הואיל והדבר לא שכיח שימכור בלא רצון האשה הוי דומי' דמכיר' שט"ח והדבר מוכרח משיט' הרא"ש שהוא מרא דשמעת' דתקנ' השוק בח"מ ס"ס מקומו ואיהו גופי' פסק במטלטלי צ"ב דמכירה בטילה ולא חש לת"ה. והנה אם כך היה הפי' בדברי הרמב"ם כאשר הוכחתי מהבנ' הה"מ היה מקו' אתי לפרש דעת הרמב"ם במה דמחלק בין מטלטלי לקרקע' בפי' מרווח ולא היינו נצרכ' לדוחק הה"מ בהל' מכירה דהיינו שבשיט' הרי"ף רבו אמרה שכ' ביבמות על עובדא דר"ג שפסק שניהם מציאה שלא אתפריש יפה ולכך לא עבדינן בה עובדא וביאר הרמב"ן כוונתו משום דחייש ר"ג אזיל לשיטתי' ואפשר הלכה כרבנן והיש"ש גיטין פ' השולח ביאר דבריו ע"פ הרא"ש שכתב שם משמעות הרי"ף לפסוק ודאי כרבנן אלא שמסופק בצ"ב אם נימא דרשב"ג לטעמי' אזיל ורבנן כמו דפליגי עלי' באפותקי ה"ה דפליג עלי' בצ"ב וסברי נמי מכירתו קיימת עד שעת טירחא ונמצא אין הלכה כמותו או דבצ"ב מודים לי' רבנן משום דעדיפא בחיי' מאפותקי משום שבח ב"א כמו שמחלק באמת הרשב"א והר"ן ולכך כתב לא עבדינן בה עובדא ונמצא לפ"ז שפיר הכריע הרמב"ם בקרקע דבחזק' בעלי' עומדת מכירתו בטילה מיד מספק ובמטלטלי אזיל לשיטתי' דבספיקא דדינא מהני תפיסה ולכן מכירתו קיימת עד שעת טירפא ואין להקשות מאשר כתבתי לעיל דבעל נגד האשה נקרא מוחזק הואיל וידו עדיפא דז"א דהא אנו דני' עכשיו אם הבעל עצמו יוכל לבטל המקח מיד אם לאו נמצא דהמשפט בין הבעל והלוקח ושפיר איכא לחלק בזה ומדויק בזה לשונו בהל' מכירה ואין האשה יכולה להוציא מיד הלוקח ר"ל דמשום דהלוקח תפס ותפיסתו מהני מספק וכל זה אם יפרש דבריו אך עד שעת טירפא אבל אם נדרש כפשוטו מכירתו קיימת לעולם א"א להעמידו בזה ובאשר לא ראיתי שום א' מהאחרונים שרצונו לפרש הכי דברי הרמב"ם וגם בעיני קצת דוחק לפרש לשון הרמב"ם מכרו קיים כו' עד שעת טיפרא חפרתי לדעת מאין מצא הרמב"ם לחלק בין מטלטלין לקרקע' שאין זה דרכו בקודש להמציא דינ' שאינם מפורשי' בתלמוד ובפרט דעובדא דר"ג במטלטל' משתעי כדפירש"י ז"ל על מכרו לפרנסה אורחא דמלתא כו' ומצאתי וראיתי שאפשר לומר שהתוס' בשיטתי' קאי ומשם למד דינו דהיינו במס' גיטין דף מ"א בתוס' ד"ה הקדש יעיי' מר היטב כוונת התוס' זה ובסה"ד כתבו והכריחו מכח קושי' שאף אם מכרו היורשים המכירה קיימת ומסלקי' אותה בזוזי דאל"ה לא היה יוכל רבא לומר מכאן ולהבא גובה ואז לא היה הקדש מוציא מידי שעבוד ואם שהיורשים יש להם כח למכור אפילו אחר שהגיע עת טירפא מכ"ש שהבעל יש לו כח זה דהא לא עדיף כח יורש מכח מורש ונהי דלשיטת הרא"ש מוכרחים אנו לומר שסובר שבסברא הראשונה שכתב התו' ד"ה הואל שמשתמש בה או כמו שפירש"י והנ"י ביבמות הואיל וקמו ברשותי' לאונסין ע"ש מ"מ הרי מצינן שהתוס' לא סיפקו עצמן בזה הואיל דבגמ' פסחים מבואר הטעם לרבא כיון דאילו הו"ל זוזי ואף הסבר' מצד עצמותה היא דחוק מאוד דאטו שואל או שומר שקיבל עליו אונסי' יוכל להקד' מה דחברי' הואיל ומחויב באונסין שוב אין מן התימא לומר שמזה למד הרמב"ם נמי דינו א"כ מבואר הפי' בדברי הרמב"ם דלא כהבנתם עפ"י הרב המגיד אלא שהמכירה לעולם קיימת ודברי הה"מ לפ"ז צ"ע וכבר מצאתי מבואר בחח"מ שם אבל תרוצו אינו מובן ודו"ק. ובקצור פסקי התוס' עיינתי וראתי שבטעו' נדפסו והמדפיס כתב עליהם אינו בתו' שלנו ולדעתי צ"ל אינו טורפי' מלקוחות והוא בתוס' הנ"ל והנה מבואר ובאשר הב"ש כתב שכל האחרונים חולקים על הרמב"ם חפרתי לדעת איך דעת הטור נוטה להלכה ומצאתי לפע"ד אף דעת הטור מסכמת עם הרמב"ם ולכך הביא דעת הרמב"ם באחרונה ולא הביא מקודם דעת אביו ז"ל כ"א לכבדו והראיי' שבסי' פ"ח כתב דינא דאצטלא דפרסוה אמיתנא והוסיף לכתוב דין הקדש והח"מ ביאר דבריו בהקדש קדושת הגוף וזה תימא גדולה לע"ד שהטור יכתוב דין שאינו נוהג בזמנינו כמבואר בטור ח"מ סי' קי"ז וללא צורך והיש"ש הרגיש בזה ע"כ לע"ד לומר הואיל שהטור פוסק להלכה כדעת הרמב"ם ותוס' שהבאתי שאפילו היורשים אם מכרו הוי מכירתם קימת ואינה יכולה לומר עוד כלי אני נוטל ממילא ה"ה הקדש דמים דהא מבואר בח"מ קי"ז בטור דהיכי דלא שיעבד מטלטלי אג"ק באופן דאינו גובה ממשועבדי' ה"ה מכח הקדש דמי' אינו טורף ולא יהא כח הקדש דמים גרע מכח הדיוט הקונה וה"ה הכא אך א"כ צריך ביאור ודברי הגמרא רבא לטעמי' למה נאמר לכך נראה לע"ד דודאי המק' היה סבור כיון שבדין יכולה לומר כלי אני נוטל שוב לא חל עלי' שום מכר מן היורשים ולא שום הקדש כדין המקדיש דבר שאינו שלו אבל ודאי לישנא דרבא דאמר קני' מיתנא משמעו נמי בכל צד דאפילו אין לאשה שוב ממה לגבות אותן הדמים ואפילו יש לה שעבוד מטלטלי אג"ק בכל אופן פסיק ותני קני' מיתנא ולכך בתר דמשני מי לא מודה רבא דברשותו קיימא ור"ל למכירה כמ"ש התוס' שאם מכרו ממכרו קיים והיא צריכה ליטול דמים מייתי רבא לטעמי' דמשום זה קני' מיתנא לגמרי ואפי' לית להו זוזי לסלק אינה יכולה לטרוף מן קדושת המת הואיל ואיסור הנאה חייל שוב לא פקע ואפילו היה לו שעבוד מטלטלי אג"ק בכל ענין אבל ודאי היכי דרוצה לתת לה הדמי' בזה א"צ ביאר רבא לטעמי' דאפי' קדושת דמים נמי מפקיע ולפ"ז היינו זה שרמזתי לעיל שמקושי' התוס' אין ראי' לסברתו דמר כיון שבאמת כאן ע"י איסור הנאה זה נפקע כל כתובתה ושפיר הוי הפסד לגמרי והטור שלא ירד הכא לבאר כ"א היכי שרוצים ליתן להדמים פסק ותני אפי' בהקדש בזה ונמצא עכשיו שלהרמב"ם מסייע דעת התו' והטור נראה שאפשר יש לפסוק כוותי' ובפרט היכי דתפס הקונה ונמצא פועל יוצא מפלפול שלנו אליבא דדינא באם נתן מטלטלי צ"ב במתנו' ש"מ וכבר תפס המקבל אחרי מותו ודוק. עד כה פלפלתי באהבי' למען לא תהיה שיחתינו שיחת דברים בטלים. וכעת אבוא לדון לפני רמכ"ת על גופא דההוא פיסקא אף שלא נדרשתי עליו ואינו ח"ו כחולק כ"א תורה היא והמשא ומתן יפה לה אולי יקובל דברי תחלה נאמר דדין מה שהוציא הוציא נאמר ל"ש בקרקעות ול"ש במטלטלים כמבואר בגמרא ופוסקים בעובדא דד' מאה זוזי ודין שאין לאיש חזקה בנכסי אשתו נמי ל"ש בקרקע ול"ש במטלטלים שאף מטלטלים הידועים לה בעדים מקודם מתנותה אין הבעל יכול לומר מכרם לי או נתנם במתנה. שידוע שאין חילוק בין קרקע למטלטלים אלא שקרקע צריך חזקה ג' שנים ומטלטלי' חזקה ברשותו לאלתר אבל נכסי אשה שהבעל אוכל פירות פשיטא שאין חזקת רשותו ראיה וכמו כן מבואר בש"ע ח"מ ס' ס"ה בהגה"ה סעי' א' ואין חילוק בין קרקע למטלטלין אלא לענין תפיסה דמהני במטלטלין משא"כ קרקע דבחזקת בעלי' עומדת ונמצא לא ידעתי לפרש דבריו במה שחותם פסק דינו ע"פ עדות ב"ד דק"ק ליסא דכל החזקת דינה כקרקע ועדות זה לא מפיהם אנו חיין כי דבר שכל התשובות מלאים מהם כמבואר בב"ש סי' צ' סעיף קטן נ"א והש"ך העיד ופוסק בס' קע"ה שאין בהם דין מצרנו' וזולת זה ממש בכל המקומות הראה מקום לעיין בהתשובת איך שייך לומר אנו נוהגים כך או כך ובחיי הכותב כי אדרבה אני מעיד בעדות גמור מפי החסיד והטהור הגאון מר' מרדכי ז"ל ששאלתי אותו בנידון שטר ח"ז של בני ר' ליפמן שי' שהניח זקנו ר"ג חזקות חנות בפוזנא והי' לי מזה נ"מ אם שייך לו מזה חלק כמטלטלין אם לאו והשיב לי בקיצור לשונו כדרכו דבר זה מחלוק' גדולה וישינה והדייני' מחוייבים לפשר עתה הבט נא וראה עדו' זה ממי נמסר להם ע"כ אהו' אל ישגיח מעתה בעדות זה וכל ענין וענין הדבר צריך הכרע מפי הפוסקים ותשוב' המלאי' או לפשר הדברים ופסק דינו הי' יכול לחתוך בלתי עדות זה מאחר שהדבר ידוע בעדי' שהי' שלה ואין לאיש חזקה והיא נאמנת בשבוע' שהי' נ"מ ובאשר הי' נ"מ שוב אין חילוק בין קרקע למטלטלין בכל ענין מכרה בטל ומה שהוציא הוציא יהי' מטלטלין או קרקעות. אך גופה דהאי דינא מלתא דפשיטא לי' מבעי' לי טובא. דודאי למשל אם הי' המשפט בין האיש והאשה על החזקה שהי' טוען לקחתי ממך נ"מ שלך והיא כופרה ועל גוף שטר הכתובה לא הי' יכול להכחישה כגון שהי' בעדים או מפי התנאים למה הכניסה לו שפיר הדין עמה כיון שאין לאיש חזקה בנכסי אשתו ל"ש מטלטלים ל"ש קרקעות אבל כעת שההכחשה הי' בגוף שטר הכתובה שהיורשים טוענים שבמה שחזירו לה החזקה תהא מסולקת משטרה מפני שנכללי' תוך הכתובה שהי' צ"ב והיא טוענת שאף לאחר שיחזירו לה החזקה עדיין השטר אינו פרוע וכבר ידוע לנו מעדות הב"י וממנהג בכל יום שזה דרך העולם שכל מה שמכנס' האשה בצ"ב לא נפרט בשטר וכוללים הכל בסך מעות נמצא במה תוציא היא מעות מן היתומים בהאי שטרא האי שטרא לסך כזה חספא בעלמא הוא הואיל ואינו מבואר בהאי שטרא היפוך טענתו ולא שייך למימר שטרך בידי מאי בעי' ואף שהדבר בעצמו סברא היא וא"נ לראיי' אעפ"כ אביא קצת ראיי' מנידון הדומה מטור ח"מ סי' קצ"א בב"י שם יעיי' מר היטב שכתב שם שבמקום שכותבים שטר ואח"כ נותנים אף שכתב בשטר שכבר קבל המוכר הדמי' אין השטר ראיי' ומה טוב אם יש אתו תשובת הר"י מטראני יעיין בה הביאו הש"ך נשמע משם דבאופן שיוכל לתרץ דברי הטוען שלא יהא דבריו סותרים משמעות השטר שוב השטר כמאן דליתא וה"כ דכוותי' ואדרבה טענתה אתרעי שהיו לה להיות כתב כתוב על נ"מ שלה כן דרכם של נשים שיש להם נ"מ. עוד ראיתי משמעות לשונו אחרי שפסק היא נאמנת יהא דינא ליטול הבית לבד כתובתה מדין מה שהוציא הוציא כל הבית כמו שהוא לחלוטין וחושב כל מה שנתן הבעל בעד הבית להוצאה וגם מה שבנה ומה שדר בה לאכילה ולדידי צע"ג אחרי שראינו שבמרדכי נסתפק השואל בשבח הניכר כמו בנין הבית ולדעתי הי' ספיקא האם יחשוב זה הוצאה על השבח והבית כולו יהא נחשב ש"ח ודומה לזה מסופק שם לגבי ב"ח דקים לן גובה את השבח אם לא נאמר דכיון שהיא הוצאה הניכרת אינו חשיב שבח הקרקע כי אם קנין בפני עצמו שהוצאה מקרי על דבר שאינו ניכר בפני עצמו כמו שדה וזיבלו או שור ופיטמו שהשבח אינו דבר הניכר בפני עצמו משא"כ בנין הבית עלה בדעתי לומר הואיל וניכר בפני עצמו יהא כקונה עוד שדה בפני עצמו ואכל פירותיו ודלא כפי' שלטי הגבורים שפי' בפי' זר ואינו מבין דבריו וע"ז פשיט לו הואיל ולא חילקו חכמים אין חילוק ובאמת קצת קשה לי שלפע"ד השאלה מבוארת דמ"ש מנוטע אילנות על שדה דנמי ההוצאה ניכרת היא ומבואר בגמרא דדינא מה שהוציא כו' עכ"פ חזינן שצ"ל בהאי דינא קרן שהוא שלה ששייך ליפול עליו שם השביח קרן שלה או קרקע או מטלטלין משא"כ בנ"ד לא ידענו על מה יפול שם שהושבח קרן שלה אטו קני' הבית עם הקרקע שהבית עומד עליו השביח חזקתה ומה שבנה אח"כ בשלו בנה ולא בחזקתה ועוד דאיך שייך לומר בנ"ד דמה שאכל אכל דאטו בדידה אכל אין זה אלא היכי שנטע אילנות על קרקעה או בנה בית ודר בו שאי אפשר לו לאכול פירות ביתו או אילנו זולת קרקעה שפיר אמרו חכמים דבההו' הנאה שנהנה משבחו ע"י קרן שלה הקנה לה שבחו משא"כ בנדון זה מזמן שקנה הבית נהנה בהוצאתו זולת קרנה כי קרנה דהיינו החזקה מאי אהני לי' כי מה יתן ומה יוסיף לו חזקתה אחרי קנותו גוף הבית ואי תימא הואיל שע"י חזקה שלה קנה הבית בזול נמצא נהנה בשלה זה אינו אלא כמו שהקרן שלה גרם לו הוצאה קטנה ואין זה אלא כקונה שדה אצל מצר נ"מ של אשתו שאין מן הספק שמכח המצרנו' קונה בזול אטו משום הא יהא נחשב אחרי כן השדה שקנה להוצאה ואכילה. ועוד יראה לע"ד לדון ולחלק דבשלמא היכי שנטע אילנות או בנה בית או מטלטל שהשביח גוף המטלט' כמו שור ופיטמו או כלי ויפה אותה אמדו חכמים דעתו שלא ירד מתחלה כ"א על דעת להשתלם בממון ושלא יהא יוכל לומר עצי ואבני ונטיעתי אני נוטל אף אם יגרשנה בעל כורחה כגון שתמרוד עליו ונמצא שאינה חייבת לו כ"א ממון. ובמה שנהנה ואכל מן השבח אף הממון מחל בההוא הנאה משא"כ בנ"ד שקנה איהו גוף הקרקע מה"ת לומר שקנה מתחלה לאשתו ולא לו וא"כ במה שנהנה ואכל אח"כ במה קנתה גוף הקרקע והבית. ואם אמנם ידעתי שבכל דברי אין די סיפוק לברר הלכה ברורה מ"מ לדידי ספיקא הוי ולא מצינא למיפשט לי מלשון המרדכי הואיל שלא מצינו שחילקו חכמים כי לא נכלל ענין זה תחת סוג זה הואיל והוא משונה בשאלתו בכמה אופנים ואלו לזולתי מהלומדים כמו כן נסתפק להו שוב אי אפשר לזכות האשה בספיקא דתק"ח ויורשי הבעל נקראי' מוחזקי' והיא המוציא ועליו לברר וכעת אדבר אילו שורת הדין נותן שלא יחשב זה לדין הוציא ואכל אלא שהחזקה שלה והבית שלו נמצא הבעל בענין זה כמו אחר שקנה הבית מן העכו"ם והדבר צריך חקירה איך תוקף התקנה במי שעבר וקנה חזקות חבירו מן העכו"ם דהא ודאי אי אפשר לומר שיהא מעותיו מתנה לבעל המחזיק ושיהא הבית להמחזיק בלא ממון אף דעביד אסורא ויוכל להיות בב' אופנים או שישומו שמאי' כמה שוה החזקה וכזאת ישום להמחזיק וזה מנהג ק"ק שאלונקי הובא בתשובת מהריב"ן לב ספר ב' סי' מ"א ואפשר שהתקנה שדין המחזיק כמו מצרן ואם רוצה המחזיק לתת מעותיו להקונה הבית שלו ואיפשר נמי הברירה בידו וחקירה זו א"א להתברר לדעתי כ"א בק"ק פוזנן וכדומה לו קהלות ישינות נגד זה אין מן הספק אצלי שאם קנה א' חזקה של אחר ובנה וסתר לפניו שאיבד זכות זה ליתן המעות להקונה ושיהא הבית שלו כדין מצרן שנמי הכי דינו כמבואר סי' קע"ה סעיף ל' אבל תביעתו דמי שוי' של החזקה נראה ודאי שלא איבד בשתיקותו עד שמחל בפירוש. והנה בנ"ד נראה אם הי' החזקה נ"מ דינה בזה כמו עם אחר שראיתה בונה וסותר ולא מיחתה הוי נמי מחילה משום דבנ"מ אינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי משא"כ אם הי' צ"ב שאף מכירתה לבעלה לא מהני כמ"ש שתיקתה והיה הדין נותן שעדיין הברירה בידה לומר כלי אני נוטל ר"ל שכל הדמים שנתן בעלה בעד הבית היא תתן ויהיה שלה ואם כתובתה פחות מזה היא תשלם המותר כדין כלי של ב' אלפים אך כעת מוכרחים אנו לבוא לדין הטוען מחמת שנתן למתנות ש"מ והוי כמי שמכר מטלטלין שמכירתו קיימת אמנם נראה בזה דין חזקה כדין קרקע דזיל בתר טעמא שנתן הה"מ פ"ל מהל' מכירה שכתב וז"ל ואינן דומין לקרקע לפי שאינו יכול לכלותו ולהפסיד לגמרי כו' אבל מטלטלין שהרי הוא יכול לכלותו לגמרי ודאי ממכרו ממכר משא"כ בנדון החזקה אף שיש לומר שאין דעתה סומכת עליהן משום שהעכו' יכול להפסידן מ"מ בעלה אינו יכול להפסידן לגמרי ומה גם הלא נוכל לצרף דעת כל האחרונים המסכי' עם הרא"ש שאף במטלטלין מכרו בטל נמצא עכשיו פסקן של דברים כך הוא היורשים מחוייבי' לישבע שכדבריהם כן הוא שהי' נישום תוך הכתובה דלא"ה עכ"פ מחוייבין ליתן לה לבד הכתובה עפ"י השמאים מה שהיה שוה חזקתה ואזי היא יכולה לבא עליהם בבממ"נ אם כדבריכם הוא אני רוצה בכלי דהיינו שאקח הבית בדמים כיון שבצ"ב אין שתיקתי מחילה ואם כדברי מחוייבי' אתם ליתן לי דמי שוי' של החזקה לבד מכתובתי ובודאי מודינא אילו היה טענתה בהיפך שהיא היתה טוענת על גוף הקרקע ע"י שצ"ב הוא ואין שתיקתי ראיה משום נ"ר והיורשים הי' טועני' שנ"מ הם ושתיקתך ראיי' הי' הדין נותן קרקע בחזקת בעלי' עומדת והיא נאמנת משא"כ עתה לפי טענתה אינה זוכה אלא בדמים דמי שיוו המקח על זה היורשים נאמנים בשבועה אלא שממ"נ יכולה לבוא עליהם וכנ"ל אלא שבזה גופא נמי נסתפקתי אף אם בנ"מ תהא שתיקתה ראיה כמו במצרנו' משום דיש ליתן אמתלא טובא לשתיקתה מלבד זה שלא שייך נ"ר בנ"מ מ"מ י"ל ששתקה משום דלא הוי לה אז ממון לשלם מה שהוציא בקניות הבית ונטרה עד דהוי לה זוזי דהיינו או שימות או יגרשנה וגם איכא למטען בעדה ששתקה אז כי סברה למאי תוציא ממון לקנות הבית דמ"מ הוא משתמש בו ואוכל פירותיו נמצא לפ"ז בין בנ"מ בין בצ"ב הדין נותן שיהא הבית שלה בעד הממון שתתן אם אופן התקנה כך היא וליכא בנייהו אלא שאם היה נ"מ היא פוחתת בהדמים מה שיהיה שוה חזקתה עפ"י שמאים ואם היה צ"ב וממון זה כבר נכלל תוך הכתובה נמצא צריכה לשלם כל הדמים וע"ז מחוייבי' היורשים לישבע עוד ספק א' לגבאי אם כלל שייך לומר כלי אני נוטל אף אם התקנה כך היא כיון דמ"מ החזקה שוב אינה בעולם והבית פנים חדשות בא לכאן והוי כמו כלה ואבד מה שהכניסה ואין כאן שוב לומר שבח ב"א ולפ"ז אין לה כלל שייכ' בהבית יהיה איך שיהיה אם נ"מ או צ"ב ואין לה עליהם כ"א שבועה על דמי שיוו החזקה שלא היה נ"מ וגם י"ל נהי דהתקנה הוא באופן זה שאם קנה אדם א' הבית מחוייב לתתו לבעל החזקה אפ"ל דבעל לגבי אשתו הואיל וידוע עכ"פ כידה יש לו רשות לקנות כמו היא ואפשר יותר ממנה הואיל וידו עדיפא ותו אין לה תביעה יותר כ"א דמי שיוו של החזקה אילו הי' נ"מ וע"ז ישבעו היורשים כך היה עולה על רוחי לישא וליתן בדין זה ובאשר לא נעלם מאתי כי לית דחכים בדין האידנה בעונ' ובפרט בענין כזה שממש לא אפשר לברר שורשו בגמרא מה טוב ומה נעים כי ישבו אחים יחדיו הדין והפשר הכ"ד הכותב וחותם היום יום א' ה' אלול תק"ל לפ"ק:
הק' מאיר פוזנר החונה ק"ק קינשבורג בנייא מארק: