Beit Yosef, Choshen Mishpat
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
שכיב מרע שאמר יש לי מנה ביד פלוני כותבין העדים וכו' בסוף פרק יש נוחלין (בבא בתרא קלח:) פלוגתא דר' מאיר וחכמים בברייתא ואיפסקא הילכתא כמאן דאמר הכי: וכתב הרמ"ה דוקא במחלק נכסיו לאחרים ואומר תנתן שדה שלי לפלוני וכו':
שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי ואותו לא תבעו כלומר לא תבעו קודם שהודה: או שהקדיש נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי וכו' בסוף בתרא (דף קעד:) אמר רב הונא שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על הקדש מתקיף לה רב נחמן וכי אדם עושה קנוניא על בניו דרב ושמואל דאמרי תרוייהו שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין אלמא אדם עשוי שלא להשביע את בניו הכי נמי אדם עשוי שלא להשביע את עצמו כי קאמר רב הונא התם דנקיט שטרא מכלל דרב ושמואל דלא נקיט שטרא אמר תנו נותנין מלוה על פה היא ורב ושמואל דאמרי תרווייהו דאינו גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות אלא אמר רב נחמן אידי ואידי דנקיט שטרא ולא קשיא הא דמקויים הא דלא מקויים אמר תנו קיימיה לשטריה לא אמר תנו לא קיימיה לשטריה. וכתב הרא"ש ומסקינן דהא דרב הונא בדנקיט שטר מקויים והא דרב ושמואל בדנקיט שטר שאינו מקויים אמר תנו קיימיה לשטריה לא אמר תנו לא קיימיה לשטריה וה"ה בלא שטר נמי אי אמר תנו נותנין דקיימא לן מלוה על פה גובה מן היורשין וכיון דאמר תנו לא אמרינן אדם עשוי שלא להשביע את עצמו עכ"ל. וכתבו התוספות אדם עשוי שלא להשביע את בניו והיינו כשלא תבעוהו ואמר מעצמו אבל תבעוהו והודה חייב כדאמרינן לקמן בשמעתין דטעמא דלהשביע את בניו לא שייך התם ומשטה אני בך נמי לא טענינן ליה אף על גב דבריא אי לא טעין טענינן ליה דאין אדם משטה בשעת מיתה כדאמרינן בסמוך והא דאדם עשוי שלא להשביע אומר ר' דמשמע אפילו לא טעין טענינן ליה דאמרינן בפרק זה בורר (סנהדרין כט:) ההוא דהוי קרו ליה קב רשו אמר מאן מסיק בי אלא פלניא ופלניא תבעוהו לדינא קמיה דרב נחמן אמר אדם עשוי וכו' משמע דרב נחמן הוה טעין ליה הכי עכ"ל וכן כתב הרא"ש בפרק זה בורר. וז"ל הרמב"ם בפרק י' מהלכות זכייה שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי אם אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין שמא לא אמר מנה יש לפלוני בידי אלא כדי שלא יאמרו על יורשיו שיש להם ממון לפיכך אם אמר זה דרך הודאה ולא היה שם חשש הערמה נותנין אע"פ שלא אמר תנו: וכתוב בספר התרומות שער מ"ב והיכא שהקדיש שכ"מ כל נכסיו ואח"כ הודה שיש לפלוני אצלו מנה על זה גרסינן בפרק גט פשוט שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואח"כ הודה ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש ואיכא דקשיא ליה למה להו למימר טעמא משום חזקה תיפוק ליה דנאמן משום שיכול לחזור בו ומתוך זה פסקו הראשונים שאין יכול לחזור ובעלי התוספות אוקמוה בשהקדישן בבריאתו והודה לזה בחליו וכתב הרב אלפסי ה"מ דאיכא ביד בעל חוב שטר מקויים כראוי אבל אי איכא בידיה שטר ואינו מקויים כראוי אי אמר תנו ואשתכח דקיימיה לשטריה נותנין לא אמר תנו אין נותנין מאי טעמא אדם עשוי שלא להשביע את בניו והוא הדין היכא דליכא בידיה שטרא כלל ואמר תנו נותנין וכתוב על זה בספר המאור תמה על עצמך אף בשאמר תנו היאך נותנין לגבות מן המשועבד בלא שטר מקויים אם אמרו רב ושמואל ביורשים שרשות ביד אביהם לצוות ולתת ולומר תנו משלי יאמרו כן בהקדש ובמשועבדים וכתב עליו א"א זה הדבר קרוב אל הסברא אם יש להעמיד דברי הרב כי הוא מצווה את בניו תנו מנה לפלוני שיש לו בידי ואין שטרו מקויים אף על פי כן יתנהו לו שאמת דבריו ואם לא ימצאו שם בני חורין גובה מן ההקדש כי כמו שהוא מקויים אצל בניו ואין עליו תורת מלוה על פה כך הוא מקויים דרך ההקדש דזיוף לא שכיח וקיום שטרות דרבנן הוא וכל היכא דליכא למיחש לשלא להשביע כשאמר תנו מהני בין להיורשים בין ללקוחות בין להקדש תדע הרי שאפילו במקום אם בא ליפרע מן ההקדש צריך שבועה וכיון שהודה במנה לפלוני בידי קיימיה לשטריה ולא צריך שבועה משום דאהני ליה שטריה הילכך כי לא מקויים נמי אי אמר תנו קיימיה לשטריה אבל לגבי הקדש אי איכא שטר מקויים אפי' למנה לפלוני בידי גובה מן ההקדש ואין צריך לומר תנו וגובה בלא שבועה אבל לגבי לקוחות דעלמא איפשר שיעשה קנוניא ובלשון הודאה אינו גובה אלא בשבועה אפילו במקויים כל זה אנו יכולים לומר אם אמר הרב כן אבל בלשון ההלכות אני רואה אי איכא בידיה שטרא דלא מקויים אמר תנו קיימיה לשטריה ונותנין וכו' מדקאמר נותנין ואין נותנין ולא קאמר גובה ואינו גובה משמע דליורשים קאמר אבל להקדש וללקוחות איפשר כי ליכא שטר מקויים אפי' אמר תנו לא מהימני למיגביה מינייהו עד כאן ויש מתרצים דהא דאמר וחזר ואמר שיש בידי מפלוני מנה ואוקמה דבשעה שהקדיש תוך כדי דיבור הודה מה שהודה אבל אחר שהקדיש לא דלא גרע הקדש מהדיוט דאין יכול לחזור לחוב להם בהודאתו וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ז' מהלכות ערכין אין אדם נאמן אחר שהקדיש לומר חוב עלי לפלוני שמא יעשה קנוניא על ההקדש ואפילו היה שטר ביד בעל חוב אינו גובה על פי הודאתו אלא כדרך שגובה כל בעל חוב בד"א בבריא אבל חולה שהקדיש כל נכסיו ואמר בשעה שהקדיש מנה לפלוני בידי נאמן שאין אדם עושה הערמה על ההקדש בשעת מיתתו וחוטא לאחרים שהרי הוא הולך למות לפיכך אמר תנו אותה לו נוטל בלא שבועה ואם לא אמר תנו אין נותנין אא"כ היה בידו שטר מקויים הרי זה נוטל מן ההקדש מפני הצוואה ואם אחר שהקדיש אמר תנו אין נותנין ואין שומעין לו אלא הרי הוא כשאר בעל חוב עכ"ל:
ומה שאמר רבינו וכן אם תבעו והודה נותנין לו אף על פי שלא אמר אתם עדי שאין אדם משטה בשעת מיתה בעיא דאיפשיטא בסוף בתרא (קעה.):
ומה שאמר בשם הרא"ש בתשובה שאם הודה בכתב ידו שכל הנכסים שהיו לו שהן של פלוני הויא הודאה וכו' בכלל ס"ה סי' א':
תבעוהו מנה והודה ואין שטר ביד התובע וחזרו היתומים ואמרו פרענו כתב הרמב"ם שאין נאמנין וכו':
אמר תנו ואמרו היתומים פרענו נאמנים וכו' בפרק מהלכות זכייה וכתב הרב המגיד שטעמו מדגרסינן בסוף בתרא (שם) אמר רבה שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי ואמרו יתומים פרענו נאמנים תנו מנה לפלוני ואמר יתומים פרענו אין נאמנים כלפי לייא איפכא מסתברא אמר תנו מנה כיון דפסקה אבוהון למילתא איכא למימר דפרעיה מנה לפלוני בידי כיון דלא פסק אבוהון למילתא איכא למימר דלא פרעיה אלא אי איתמר הכי איתמר שכ"מ שאמר מנה לפלוני בידי ואמרו יתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתי נאמנין מאי טעמא אידכורי מידכר תנו מנה לפלוני ואמרו יתומים חזר ואמר פרעתי אין נאמנים דאי איתא דפרעיה לא הוה אמר תנו והוא מפרש כלפי לייא זה האמור בגמרא כר"י ן' מיגא"ש דכי אמר תנו ודאי נאמני' דמידע ידעי דמחייבי ליה בההיא מנה וכי לא אמר תנו כיון דאיכא למימר דשלא להשביע לבניו איכוין אע"ג דמייתי ההוא פלוני ראיה דקושטא קאמר ודרך הודאה קאמר אמאי מהימני לומר פרענו אטו מי הוי ידעי דמייתי ההוא פלוני ראיה דקושטא קאמר ולאו שלא להשביע את בניו איכוין כי היכי לדיפרעו ניהליה עוד כתב ודמיא לההוא דאמרי' (ב"מ יז.) צא ותן לו ואמר פרעתי נאמן חייב אתה ליתן לו ואמר פרעתי אינו נאמן וכו' והראב"ד ז"ל בהשגות האריך ואמר שטעות גדולה היא והאריך בזה ואמר דבכל גווני נאמנים שאם הודה כמערים הרי שאין חייבים ליתן ואם כמודה איך נאמר מנין היו יודעים שהם חייבים ליתן הרי יודעים ומצווים וכשאמרו עשינו מצות אבינו נאמנים ותו לא מידי עד כאן גם הרשב"א הלך בשיטה זו ומה שכתב רבינו תבעוהו והודה משום דאם הודה מעצמו אין בהודאתו כלום דאמרינן שלא להשביע את בניו אמר כן וכמו שנתבאר בסמוך וכן כתב הרא"ש ז"ל גבי אלא אי איתמר הכי איתמר ואפילו בלא תבעוהו נמי משכחת לה כגון שאמר דבריו בדרך הודאה ולא בדרך הערמה וכמו שכתב ה"ה בפ"י מהל' זכייה לדעת רמב"ם ועיין בתשובה לרמב"ן שכתבתי בסוף סי' רנ"ג: כתב הרשב"א בתשובה סי' אלף ומ"ו שכ"מ שאמר תנו מנה לפלוני קטן נאמן היורש לומר פרעתי ואפי' היה קטן המוטל בעריסה אם יש לו אב או אפוטרופא או סמוך על אחרים נאמן לומר פרעתי להם עכ"ל וכ"כ רבינו ירוחם בנכ"ד בשם ספר המצות בקי"ח ועיין בתשו' להרמב"ן שכתבתי בסוף סי' רנ"ג :
(ח) תבעוהו והודה ואמרו היתומים אח"כ אמר לנו שפרע נאמנים אבל אם תבעוהו ואמר תנו לו ואמרו היתומים אחר כך אמר לנו אבינו שפרע אין נאמנים זהו מה שכתבתי בסמוך שאמרו בגמרא באלא אי איתמר הכי איתמר וכתב הרמב"ם בפ"י מהלכות זכייה דהא דאמרינן דנאמנים היינו על ידי שבועת היסת ופשוט הוא:ומ"ש רבינו תבעוהו והודה כבר כתבתי טעמו בסמוך:ומ"ש רבינו ופירש ואמר לנו פרעתי שפרעו קודם שהודה לו וכו' פשט הלשון כך הוא דקאמר מאי טעמא אידכורי מידכר ואם איתא דפרעיה לא הוה אמר תנו והני לישני לא שייכי אלא באומר שפרעו קודם לכן וכן פירשו התוספות וכתבו שיש מפרשים דדוקא בשכ"מ שייך למימר אידכורי מידכר שאין דעתו מיושבת עליו אבל בריא לא:
שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן צוה מחמת מיתה ליתן מנה לשמעון וכו' כלל פ"ו סי' ה':
ומ"ש שאין היורשים נאמנים לומר שנתנו לו וכו' נ"י כתב בסוף בתרא כל שצוה תנו אפילו יש שטר צוואה אינה אלא מלוה ע"פ ואם אמרו יתומים נתננו נאמנים בשבועת היסת וכן הסכימו רבותי וכן כתב הראב"ד והריטב"א ז"ל עכ"ל וסיים בה הריטב"א בתשובות וכן אנו דנים בכל יום וכן כתבתי בסוף סי' רנ"ג בשם תשובה להרמב"ן. וכתב עוד נ"י שם וז"ל אסיקנא דבהודאת שכיב מרע אין צריך לומר כתובו מיהו אין כותבין אלא בחייו דהא הודאתו כהודאת בריא היא ואם עמד אינו חוזר כדפירשנו בעובדא דאיסור (ב"ב קמט.) ואם מת בטל שליחותו על הכתיבה ואין כתיבתה אלא מזכרת בעלמא ומה שכותבין שטר צוואה לאחר מיתה ההיא כיון דלמזכרת דברים הוא וצריך שיכתוב לאחר מיתה כדי שיאמרו ומגו מרעיה אתפטר לבי עלמא נתנו חכמים רשות לכתוב ועשאוהו כמעשה ב"ד שכותבין שלא בשליחות בעל דבר מפי מורי ה' הלוי הריטב"א ז"ל עכ"ל:
ראובן שהטמין אביו מעות ואמר של פלוני הן או של הקדש הן וכו' עד סוף הסימן ברייתא בפרק זה בורר (סנהדרין ד' ל.) וכתב הרא"ש בתשובה כלל ס"ח נראה דאפוטרופוס הממונה על נכסי ב"ה וכן האשה הנושאת והנותנת בתוך הבית מודים ויודעים שהיה לו לב"ה נכסים אחרים תחת ידו ומת ונשאר הממון ברשות ב"ה והאפוטרופוס או האשה מושלים על הנכסים ויודעים של מי הם ובידם להחזיר חייבים להחזיר לכל אחד שלו ולא אמרינן כיון שמת בעל הבית זכו היורשים בכל הנמצא ברשות אביהם ואין כח לא באפוטרופוס ולא באשה ליתן לשום אדם כלום וגם אם יאמרו של פלוני הם לא מהימני אלא אדרבא חייבים להחזיר לכל אחד מהם שלו ואם לא החזירו ובאו לב"ד מהימני במגו שאם היו רוצים היו מחזירים וראיה מפ' זה בורר אמר להם ראיתי את אביכם שהטמין מעות ואמר של פלוני הם בשדה דבריו קיימין ואם לא נתנו הממון לבעלים אלא אמר כל הדבר ליורשים דבריו קיימים ונאמר מגו אע"פ שיצא כבר מתחת ידו וחייבים היורשים להחזיר מה שאמר ואם הוא ירא שאם יאמר הדבר ליורשים לא יחזירו הממון לבעליו חייב הוא להחזירו כדי לקיים מצות השבה ובנדון זה שהאשה היתה שולטת בכל אשר לו והממון היה הכל תחת ידה אחר מותו ויודעת ומכרת בכל עסק ועסק של מי הוא והיתום הוא קטן יונק וגם רגלים לדבר ומקצת בני הבית מכירים של מי העסק חייבת האלמנה להחזיר לכל אחד שלו לקיים מצות השבה ולמנוע היתום מאיסור גדול ואם יצא הממון מידם ובא ליד האפוטרופוס או ליד בית דין יעשו ב"ד ככל אשר תאמר האלמנה במגו דמיד אחרי מות אישה היתה מחזרת לכל אחד שלו דבית דהכא כמו בשדה דהתם דיכולה ליטלם עד כאן לשונו :