אבידת כותים היתה מותרת לא מבעיא כל זמן שלא הגיע לידו וכו' אלא אפי' אם באה לידו מותרת בפרק הגוזל ומאכיל (בבא קמא קיג:) אמר רב חמא בר גוריא א"ר מנין לאבידת כותים שהיא מותרת שנאמר לכל אבידת אחיך לאחיך אתה מחזיר וכו' ואימא ה"מ היכא דלא אתי לידי' דלא מיחייב לאהדורי בתרה אבל היכא דאתי לידיה ליהדריה אמר קרא ומצאתה דאתאי לידיה משמע: ומ"ש ולא עוד אלא שהיה איסור בדבר אם מחזירין לו בפרק הנשרפין (סנהדרין עו:) אמר רב יהודה אמר רב המחזיר אבידה לעכו"ם עליו הכתוב אומר למען ספות הרוה את הצמאה. ופירש רש"י מחזיר אבידה לעכו"ם. השוה וחבר עכו"ם לישראל ומראה בעצמו שהשבת אבידה אינה חשובה לו מצות בוראו שאף לעכו"ם הוא עושה כן שלא נצטווה עליהם: רוה. כותיים ששבעים ואינם צמאים ליוצרם: צמאה. זו כנסת ישראל שצמאה ותאבה ליראת יוצרה ולקיים מצותיו: ומה שכתב ואם יש חילול השם אם לא יחזירנה לו חייב להחזירה לו בפרק הגוזל ומאכיל (בבא קמא קיג:) תניא רבי פנחס בן יאיר אומר במקום שיש קידוש השם אפילו אבידתו אסור: ומ"ש בשם הרמב"ם ואם מחזירה לו כדי לקדש את השם וכו' ז"ל בפרק י"א מהלכות אבידה אבידת העכו"ם מותרת שנאמר אבידת אחיך והמחזירה ה"ז עובר עבירה מפני שהוא מחזיק ידי עוברי עבירה ואם החזירה כדי נקדש את השם שיפארו את ישראל וידעו שהם בעלי אמונה הרי זה משובח ובמקום שיש חילול השם אבידתו אסורה וחייב להחזיר עכ"ל: ומ"ש ואם החזירה לקדש את השם וכו' ה"ז משובח הוא מדאיתא בירושלמי:ומ"ש ובמקום שיש חילול השם אבידתו אסורה היינו דרבי פנחס בן יאיר דבסמוך אלא שר' פנחס נקט קידוש השם במקום חילול השם:ומ"ש וחייב להחזירה נראה דהיינו לומר דאע"ג דלא אתאי לידיה חייב להשיבה כיון שיש בדבר חילול השם אם לא ישיבנה כגון שמצאה במקום רוב ישראל שיחשוב העכו"ם שישראל גנבו:

ומ"ש ובכל מקום מנכיסים כליהם מפני הגנבים וכו'ירושלמי בפ' הנזקין:

(ד) ומ"ש אבל אבידה של כל ישראל חייב להחזיר לו ואפילו הוא אוכל נבלות לתיאבון בפ"ב דעכו"ם (כו:) לכל אבידת אחיך לרבות מומר ומוקי לה באוכל נבילות לתיאבון. אבל להכעיס והמינים והכותיים משמע התם דלא היו מחזירים להם אבידה והרמב"ם בפרק י"א מהלכות גזילה כתב כלשון הזה אפילו היה בעל האבידה רשע ואוכל נבלה לתיאבון וכיוצא בו מצוה להשיב לו אבידתו אבל להכעיס הרי הוא מין והמינים והאפיקורסים והכותים לא היו מחזירין להם אבידה עכ"ל: (ב"ה) ומ"ש שאוכל נבילה הוא מין פסק כר"י דאמר הכי בפ"ב דעכו"ם: ומ"ש והכותים מבואר בפ"ק דחולין (ה.) שדינם כעכו"ם ופי' מה הם מינים ומה הם אפיקורסים כתב בפ"ג מהלכות תשובה. ומ"ש רבינו לא שנא אבידת מטלטלין לא שנא אבידת קרקע וכו' בפ"ב דמציעא (לא.) אמר רבא לכל אבידת אחיך לרבות אבידת קרקע ודין זה אין כאן מקומו אלא בסי' רנ"ט ולא כתבו רבינו כאן אלא משום דדין זה ודין מומר לתיאבון תרווייהו נפקי מלכל אבידת אחיך:ומ"ש ומינין ואפיקורסים וכותים לא היו מחזירין להם אבידתם הם דברי הרמב"ם ז"ל שכתבתי בסמוך וכבר כתבתי עליהם:

מי שמודר הנאה מחבירו מחזיר אבידתו לא שנא אם נכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה לא שנא אם נכסי בעל אבידה אסורים על המחזיר או אפילו אם נכסי שניהם אסורים זה על זה בפרק אין בין המודר (נדרים לג:) וכבר נתבאר בטור יורה דעה סימן רכ"א:ומ"ש ובמקום שנוטלין עליה שכר אם נכסי בעל אבידה אסורים על המחזיר או איפכא יפול השכר להקדש אין דבריו מכוונים כאן אלא כמו שכתוב בטור וסימן הנזכר עיקר וז"ל שם ובמקום שנוטלים שכר על החזרת אבידה אם נכסי בעל האבידה אסורים למחזיר אסור לו לקבלו אלא מחזיר לו בחנם ואם נכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה צריך לקבלו ואינו רשאי להחזיר לו בחנם ואם נכסי שניהם אסורים זה על זה אינו יכול לקבל השכר שאם כן הוא נהנה ולא להניחו שאם כן הוא מהנה אלא יפול השכר להקדש ושם כתבתי טעמן של דברים:

חתול רע ההורג לקטנים א"צ להשיבו לבעליו וכו' בסוף פרק מרובה (בבא קמא פ:) אתא שונרא קטעיה לידא דינוקא נפק רב ודרש חתול מותר להרגו ואסור לקיימו ואין בו משום גזל ואין בו משום השב אבידה לבעלים וכיון דאמרת מותר להרגו מאי ניהו תו אסור לקיימו מ"ד מותר להרגו איסורא ליכא קמ"ל אמרינן וכיון דאמרת אין בו משום גזל מאי ניהו תו אין בו משום השב אבידה לבעלים אמר רבינא לעורו ולא כתב רבי דאסור לקיימו מפני שאין כאן מקומו:

אמר לו אביו אל תחזיר את האבידה לא ישמע לו משנה בסוף פרק אלו מציאות (בבא מציעא לב.):