Beit Yosef, Choshen Mishpat
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
האומר לשלוחו צא ושכור לי פועלים בד' ושכרם לו בג' אינו נותן אלא ג' ל"ש אמר שכרכם עלי וכו' ואפילו עשו מלאכ' ששוה ד' וה' ואם א"ל ב"ה בג' והוא שכרם בד' וה' עד ותרעומתם על השליח בר"פ האומני' (עה:) השוכר את האומנים והטעו זה את זה אין להם זה על זה אלא תרעומת ובגמרא (עג.) חזרו זה בזה לא קתני אלא הטעו זה את זה דאטעו פועלים אהדדי ה"ד אי דא"ל ב"ה זיל אוגר פועלים ואזל איהו ואטענהו ה"ד אי דאמר ליה ב"ה בד' ואזיל איהו אמר ליה בתלתא תרעומות מאי עבידתיה סבור וקביל אי דא"ל ב"ה בתלתא ואזיל איהו א"ל בד' אי דאמר להו שכרכם עלי נתיב להו בדידיה דתניא השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו נותן לו שכרו משלם וחוזר ונוטל מב"ה מה שההנהו לא צריכא דא"ל שכרכם על ב"ה ולחזי פועלים היכי מתגרי לא צריכא דאיכא דמתגר בד' ואיכא דמתגר בג' דא"ל אי לאו דאמרת לן בד' טרחינן ומתגרי' בד' אי בעית אימא הכא בב"ה עסקינן דאמרו ליה אי לאו דאמרת לן בד' היה זילא בן מילתא לאתגורי אב"א לעולם בפועלים עסקינן דא"ל כיון דאמרת לן בד' טרחינן ועבדי' לך עבידתא שפירתא ולחזי עבידתייהו ברפקא דמלי מיא ולא ידיע אב"א לעולם דא"ל ב"ה בד' ואזיל איהו א"ל בג' ודקאמרת סבור וקביל דא"ל לית לך אל תמנע טוב מבעליו וכתבו הרי"ף והרא"ש ז"ל כללא דנקיטינן מהא שמעתא דהיכא דא"ל ב"ה לשלוחו צא ושכור לי פועלים בד' ד' זוזי ואזיל שליח וא"ל בג' ג' זוזי ואמרי ליה אין סבור וקביל ואע"ג דשויא עבידתייהו דלא שקלו אלא ג' דאוזולי קא מוזלי גביה אבל אית לה עליה תרעומת דא"ל הואיל וא"ל ב"ה בד' אמאי בצרת לן והא לית לך אל תמנע טוב מבעליו והיכא דא"ל ב"ה בג' וא"ל איהו בד' אי א"ל שכרכם עלי שקלו פועלים מיניה ד' והדר איהו ושקול ג' מב"ה כדתניא השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חברו וכו' ואי א"ל שכרכם על ב"ה חזינן היכי מתגרי פועלים בההוא דוכתא אי בד' יהיב להו ב"ה ד' ואי בג' יהיב להו ג' כיון דשני שליח בשליחותיה בטלה לה שליחותיה והו"ל כמאן דעבדי ליה סתמא דדינא דשקלי כמנהג המדינה ואי אפילו איכא מאן דמתגר בתלתא ואיכא מאן דמתגר בד' לא שקלי אלא ג' דדעתא דאיניש אתרעא זילא ועלייהו רמי לגלויי לב"ה דלא מתגרינן לך אלא בד' וה"מ היכא דלא שויא עבידתייהו ד' אבל היכא דשויא עבידתייהו ד' כגון דטרחי אנפשייהו ועבדי ליה עבידתא דשויא ד' שקלי ד' מבעה"ב דא"ל אי לאו דא"ל שלוחך ד' לא הוה טרחינן ועבדינן לך מאי דשוי ד' ואי לא ידיע עבידתייהו מאי דשויא כגון ריפקא דמליא מיא ואינון אמרין דשויא עבידתייהו ארבע לא שקל אלא תלתא כמנהג אבל אית להו תרעומת עליה דשליחא דא"ל אי לאו דאמרת לן ד' לא הוה טרחינן כולי האי ומבואר בדבריהם דהיכא דא"ל ב"ה אוגר לי בג' ואזל ואגר בד' וא"ל שכרכם עלי משלם להן ד' ואינו נוטל מב"ה אלא ג' וכן מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות שכירות ומשמע דאפילו לא מתגרי פועלים בבציר מד' אינו נוטל מב"ה אלא ג' דכיון דלא א"ל ב"ה אלא בג' לא הו"ל למיגר בטפי ולומר שכרכם עלי וכיון דשני בשליחותיה ונקט שכירות עליו איהו דאפסיד אנפשיה ולפי זה הא דמייתי מהשוכר את הפועל וכולי וחוזר ונוטל מב"ה מה שההנהו מאי דא"ל ב"ה למיגר ביה קרי הכא מה שההנהו. ובנוסחת ספר שלפני בדברי רבינו כתוב וחוזר ונוטל מב"ה מה שהתנה הוא ע"כ כלומר מה שהתנה עם השליח דהיינו ג' וממ"ש רבינו בשם הרמ"ה דוקא עד ד' אבל יותר אינו נוטל מב"ה וכו' משמע דנוטל מב"ה מה שההנהו היינו דאי לא מתגרי פועלים בבציר מג' וחצי שקיל ג' וחצי מב"ה ומפסיד חצי מביתו ואי לא מתגרי בבציר מד' שקיל כולהו ד' מב"ה דכל דלא הוה משכח לאוגורי בבציר מהכי מה שההנהו מיקרי וכ"מ מפרש"י אי נמי אע"ג דאית דמתגרי בג' אם עשו אלו מלאכה שוה ד' נוטל מב"ה ד' דכיון דמלאכת' שוה ד' מה שההנהו מיקרי וקאמר הרמ"ה דדוקא בשלא הוסיף על דברי ב"ה אלא רביע הוא שנוטל מב"ה מה שההנהו אבל אם הוסיף טפי אינו נוטל מב"ה ומ"ש שלא יהא עושה סחורה בפרתו של זה אינו מתיישב יפה לפי זה דבפרק המפקיד (בבא מציעא לה:) דאתמר האי לישנא במתני' דהשוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה ישבע השוכר שמתה כדרכה והשואל ישלם לשוכר ושייך שפיר למימר הכי שהשוכר זוכה בדמי פרתו של חברו אבל הכא שליח זה אינו זוכה בשום דבר שאינו נוטל מב"ה יותר ממה שנותן לפועלים וצ"ל דמסתמא הפועלים מחזיקין לו טובה שאע"פ שב"ה לא א"ל לשכרם אלא בג' ושכרם הוא בד' או בה' ולההיא טובת הנאה קרי סחורה וסבר כיון דתלמודא נקט מלתיה בא"ל אוגר בג' ואזיל איהו א"ל ד' אית לן למימר דדוק' עד ההוא שיעור הוא דנוטל מב"ה אבל טפי לא מההיא טעמא שלא יהא עושה סחורה בפרתו של זה ומ"מ יש לתמוה על רבינו שאם הגירסא בדבריו נוטל מב"ה מה שהתנה הוא דהיינו ג' כמו שפירשתי לעיל איך יפול על זה וכתב הרמ"ה דוקא עד ד' אבל יותר אינו נוטל מב"ה וכו' דמשמע דד' מיהא נוטל מב"ה ולפי מה שקדם אינו נוטל אלא ג' ואם נאמר שהגי' הנכונה בדבריו נוטל מה שההנהו ומשמע ליה דהיינו כדפרש"י והרמ"ה וכ"נ ממ"ש לקמן גבי אם הב"ה א"ל בג' והוא א"ל בד' וכו' ואם א"ל שכרכם עלי נותן להם וחוזר ונוטל מב"ה יש לתמוה למה השמיט פי' הרי"ף והרא"ש והרמב"ם ז"ל שהם עמודי ההוראה ומ"ש בשם הרמ"ה אפילו שאומר ב"ה איני יודע אם שוה ד' וכו' פשוט הוא: כתבו תלמידי הרשב"א שאם שכרם בג' א"נ בסתמא יעביד עבידתא שפירא דשויא ד' אינו נותן אלא ג' דאוזולי אזולי גביה לעיבודתא שפירתא וכ"מ מדברי הרי"ף עכ"ל:
ואם בע"ה אמר לו בג' והוא א"ל בד' ואמרו כמו שאמר בע"ה ודאי לא היה דעתם לפחות ממה שאמר להם וכו' ואם בע"ה אומר בד' והוא אומר להם בג' והם אומרים כמו שאמר ב"ה אין להם אלא ג' וכו' שם פשיטא אי א"ל ב"ה בג' ואזל איהו א"ל בד' וא"ל כמו שאמר ב"ה דעתייהו אעילויא אלא אי א"ל ב"ה בד' ואזל איהו א"ל בתלתא ואמרו כמ"ש ב"ה מאי אדיבורא דידיה סמכי דא"ל מהימנת לן דהכי אמר ב"ה או דילמא אדיבורא דב"ה קא סמכי ולא איפשיטא ופסקו הפוסקים לקולא דלית להו אלא תלתא ומ"ש ואם א"ל שכרכם עלי נותא להם ד' וכו' ואם א"ל שכרכם על ב"ה נותן להם ד' אם יש שנשתכר בג' ויש שנשתכר בד' או אם מלאכתם שוה ד' וכו' שם כתב הרי"ף בלשון הזה פשיטא א"ל ב"ה בג' ואזיל איהי א"ל בד' וא"ל כמו שאמר ב"ה דעתיה אעילויא ואי שויא עבידתייהו ד' שקלי ד' מבעל הבית אלא א"ל ב"ה בד' ואזיל איהו א"ל בג' וא"ל כמו שאמר ב"ה מאי וכו' וכתב ע"ז הרא"ש מ"ש רב אלפס דעתיה אעילויא ואי שויא עבידתייהו ד' שקלי ד' לא מחוור לי דאפילו אי לא עבדי עבידתא אלא כשאר פועלים שקילי ד' כמו שא"ל השליח דדעתייהו אעילויא אי א"ל ב"ה טפי מד' ואין לפחות ממ"ש השליח אף אם אמר לו ב"ה פחות הילכך אפי' אי לא עבדי אלא כשאר פועלים שקלי ד' דלא בעינן דלעבדו עבידתא שפירתא אלא היכא דאיכא דמתגרי בג' ואיכא דמתגרי בד' ואמר ליה ב"ה בג' וא"ל בד' ואמר להם שכרכם על ב"ה ומיהו נראה דיפה כתב דע"כ מיירי דאמר להו שכרכם על בע"ה ואיכא דמתגרי בארבעה ובטלה שליחותו כיון דשינה וס"ד כיון שאמר כמו שאמר בע"ה הוי כאילו שכרן ב"ה בג' ואפילו אי עבדי עבידתא שפירתא לא יהיב להו אלא תלתא קמ"ל דדעתייהו אעילויא והוי כאילו לא אמר כמו שאמר ב"ה עכ"ל: (ב"ה) ומ"ש רבינו ואם אמר להם שכרכם על ב"ה נותן להם ד' אם יש שנשכרו בג' ויש שנשכרו בד' יש לתמוה דאמרינן לעיל היכא דאמר ב"ה בג' ואמר להו בד' דאפילו איכא דמתגרי בד' ואיכא דמתגרי בג' אי אמר להו שכרכם על ב"ה לא יהיב להו אלא ג' וכ"כ דבינו והיך כתב כאן שנותן להו ד' לכן נראה שיש להגיה ולכתוב ונותן להם ג' אפילו יש שנשכרים בג' ויש שנשכרים בד' אבל אם כולם נשכרים בד' או אם מלאכתם שוה ד' נותן להם ד' אפי' כולם נשכרים בג' ועדיין יש לדקדק על מ"ש אבל אם מלאכתם שוה ד' נותן להם ד' אפי' כולם נשכרים בג' שהרי לא כתב הרא"ש דבעבידתא שפירתא נותן ד' אלא היכא דאיכא דמתגדי בד' משמע מדבדיו דכולהו מתגרי בג' אע"ג דעבדי עבידתא שפירתא אינו נותן אלא ג' וי"ל דמשמע לרבינו דכי אמרינן ואב"א כו' ועבדינן עבירתא שפירתא בכל גוונא היא אפי' כולהו מתגרי בג' וכ"מ מפשטא דגמ' ואף דברי הרא"ש יש לדחוק ולפרש כן: וזה לשון הרמב"ם בפ"ט מה' שכירות א"ל ב"ה בג' והלך השליח וא"ל בארבע ואמרו הריני כמו שאמר ב"ה אין דעתם אלא שיתן ב"ה יתר על ד' לפיכך שמין מה שעשו אם שוה ד' נוטלין ד' מב"ה ואם אינו יודע או אינו שוה אין להם אלא ג' אמר לו בע"ה בד' והלך השליח וא"ל בג' ואמרו לו כמו שאמר בע"ה אע"פ שמלאכתן שוה ד' אין להם אלא ג' שהרי שמעו ג' וקבלו עליהם וכתב ה"ה לפיכך שמין מה שעשו אם שוה ארבע נוטלים ד' מבעל הבית וכו' זה בהלכות ומוכרח הוא שהרי כדין שנתבאר למעלה באומר לשלוחו שכור לי בג' ושכר בד' וא"ל שכרכם על ב"ה שכל זמן שיש במדינה מי שנשכר בג' שרואין המלאכה כמה הוא שוה כמו שנתבאר ובודאי שאפילו כאן אם לא היה במדינה מי שנשכר פחות מד' נוטלין ד' ואם א"ל שכרכם עלי יתן משלו וכן פרש"י עכ"ל:ומ"ש רבינו ואם אמר להם שכרכם עלי נותן להם ד' וחוזר ונוטל מבעל הבית נתבאר לעיל בסי' זה: כתבו תלמידי הרשב"א היכי דאמר להם ב"ה בואו עמי בה' כדרך שבאו חבירכם ואמרו לו כמו שבאו הם ואשתכח דבי' יהיב להו י' דדעתייהו אעלוייא וזה ברור עכ"ל ועיין בנ"י ור"י בנתיב כ"ט ח"א כתב בשם הרשב"א שאם הטעה ב"ה להם כגון שאמר תבאו עמי כמו שנשכרים ואמרו מכמה אמר להם בה' והיו בי' וכן אם הטעו פועלים לב"ה ואמרו לו שרובם נשכרים בי' ונמצאו רובן בה' וכתב בירושלמי שאין להם זה על זה אלא תרעומת וליתא כי כשהבעל הבית הטעה אותם נתבטל תנאם והוה ליה פועלים בלא קציצה ונוטלים כפחות שבפועלים וכשהפועלים הטעו לב"ה שכירות בטעות היתה ואין להם אלא ה' עכ"ל וכתב עוד שם בח"ב מי שהתנה עם פועל שיתן לו חפץ פלוני בשכרו אחר שעשה המלאכה נותן לו החפץ או הדמים מה שירצה ב"ה מאחר שלא משכו הפועל לא קנאו עכ"ל :
שכרם בעל הבית בעצמו בסלע ונתזלזלה המלאכה והראה להן בעל הבית פנים זועפות ופייסוהו בדברים אינו יכול לומר לא נתפייסתי אלא ע"ד שתפחתו משכרכם כפי הזול וכו':
וכן אם הוקרה המלאכה והם הראו לו פנים זועפות ופייסם בדברים אינם יכולין לומר לא נתפייסנו אלא על דעת שתוסיף על שכרנו כפי היוקר וכו' שם בגמרא פירוש על ברייתא ועיין במה שכתב נ"י בשם האחרונים:
ומ"ש ואם המלאכה שוה ה' דינרים ושכרם בד' והוזלה ועמדה על ד' אינו יכול לומר כמו ששכרתי אתכם בפחות דינר מהראוי גם עתה שהוזלה אפחות לכם פחות דינר ממה ששוה עתה וכן אם שכרם ביותר דינר מהראוי לפי היוקר של עכשיו גז"ש בגמ' פי' על הברייתא: כ' הריב"ש בסימן תע"ה על חזן שרוצה לפטור עצמו מהמס שאם מנהג העיר לפטור החזנים גם זה פטור דבעניני שכירות הפועלים ודאי הולכים אחר מנהג המדינה ומ"מ נראה דבכגון זה צריך שיהיה המנהג ברור לפטור דהא לא דמי למנהג פועלים שכמה פועלים נשכרים בכל יום ויכול אדם לראות איך נוהגים אבל בפטור החזן שאין בעיר כ"א חזן אחד איך יקרא מנהג מה שלא שאלו מס לחזן אחד או שנים אא"כ הוא ידוע ומפורסם בעיר שמחמת מנהג העיר לפטור החזן פטרום ולמנהג מקומות שבא משם החזן אין להביט כלל דמאי דאמרינן בריש פרק הפועלים וליחזי מהיכא אתו דמשמע דמעיר חדשה שאין בה מנהג הולכים אחר מנהג המקום שבאו משם היינו לומר שאם כל בני העיר החדשה באו ממקום אחד כולם הולכים אחר מנהג המקום שבאו משם כיון שזאת העיר חדשה ואין בה מנהג ידוע עדיין לפי שדעתם להנהיג העיר כפי מקומם הראשון ולהכי מתרצינן בגמ' בליקוטאי רצה לומר שהעיר מקובצת אלה מצפון ואלה מים ולזה אין כאן מנהג שנוכל לילך אחריו אבל שנלך אחר המקום שבא הפועל משם כיון שהוא בא להשכיר עצמו בכאן ומה שאמרו בירושלמי בני טבריה לא משכימין ולא מעריבין בני מעון משכימין ומעריבין בני מעון שבאו לשכור מטבריה נשכרין כבני טבריה אבל אדם מטבריה וכו' זהו כשהשוכר הולך למקום הפועל לשכרו שיכול הפועל לומר ע"ד מקומי השכרתי עצמי אבל הפועל ההולך להשכיר עצמו במקום אחר ע"ד מנהג פועלי המקום שנשכר שם הוא עושה עכ"ל: מי ששכר מלמד לבנו ולבן חבירו לזמן ותוך הזמן עמד חבירו ושכר מלמד אחר לבנו אם חייב לפרוע לראשון בתשובת הרשב"א סימן תרמ"ג. מי ששכר מלמד לבנו לשנה ונתעברה השנה למי נתעברה בתשובות הנזכר סימן תרמ"ה. שלשה שוכרים שהקדימו שכר לגבאי ושוב חכרו כלל החכירה לאחד מהם כתב הרא"ש בסוף כלל ס"ו שלא יחזיר להחוכרים ראשונים מה שהקדימו לו וגם החוכר מהם לא ישלם להם דמים הללו ונכתבה תשובה זו ג"כ בסוף כלל כ"ב: שכיר שמצא מציאה למי הוא עיין בפרק שנים אוחזין (בבא מציעא יב:) ובתוספות פרק אלמנה ניזונת עלה צ"ח. מי ששכר את חבירו לזמן ידוע לישא וליתן בנכסיו והתנה שכל מציאה וריוח שיהיה בהם שיהא של שוכר זה והיו בהם שטרות פרועים ונתפשר עם בעלי השטרות בתשובות הרשב"א סימן אל"ף וי"ד. כתב הר"ן בפרק בתרא דע"ז שהשוכר את הפועל ופסק עמו לתת לו כור חטין זה או בגד זה אם רצה לחזור חוזר ויהיב ליה מידי אחרינא דהא מחוסר משיכה ופשוט הוא. הקונה מלבושים למשרתו אם נוטלן כשיצא ממנו בפסקי הרא"ש סוף פרק נערה שנתפתתה. בפרק מי שאחזו (עג.) אסיקנא דשוכר פועל לעשות שם דבר בקבלנות וקיבל עליו כל אונסא דאתיליד ואתא אונסא דלא שכיח פטור כי ע"ד כן לא התנה בפרק הניזקין (גיטין נד:) אמרינן שמי שכתב ס"ת לחבירו ואח"כ אמר אזכרות שבו לא כתבתים לשמן או גוילין שלו לא עיבדתים לשמן נאמן להפסיד שכרו וכ' רבינו ירוחם ודוקא כה"ג שפסלו הפועל בעצמו אבל פועל שנפסלה המלאכה שלא מדעתו כגון שבא עכו"ם וניסך היין ולא היה יכול למנעו לא איבד שכירותו: