כתב הרמב"ם חמשה שישבו על ספסל אחד ולא נשבר ובא אחד וישב עליו ונשבר וכו' בפ"ו מהלכות חובל וטעמו מדגרסינן בפרק קמא דבבא קמא (דף י:) אמתני' דהכשרתי במקצת נזקו וכו' מתקיף לה רב פפא הא דתניא ה' שישבו על ספסל אחד ולא שברוהו ובא אחר וישב עליו ושברו האחרון חייב ואמר רב פפא כגון פפא בר אבא ה"ד אילימא דבלאו איהו לא איתבר פשיטא אלא דבלאו איהו נמי איתבר מאי קא עביד סוף סוף מתניתא היכי מיתרצה לא צריכא דבלאו איהו הוה מיתבר בתרי שעי והשתא איתבר בחדא שעה דא"ל אי לאו את הוי יתבינן טפי פורתא וקיימינן ולימא להו אי לאו אתון בדידי לא הוה מיתבר לא צריכא דברי דסמך בה תבר וקמ"ל דכחו כגופו דמי. ופרש"י כגון פפא בר אבא. שהיה בעל בשר: לא צריכא דבהדי דסמך עלייהו. לעולם דבלאו איהו לא הוה מיתבר כלל ודקאמר פשיטא לא צריכא דלא ישב עליו אלא עמד על רגליו ונסמך עליה ואתא לאשמועינן דכוחו כגופו דמי: סמך בהו. נסמך עלייהו ולא יכלו לעמוד. והרב המגיד כתב על דברי הרמב"ם ברייתא שם ופירש"י דוקא בשנסמך עליהם ולא הניחם לעמוד עכ"ל נראה מדבריו שהרמב"ם מפרש כפרש"י ואף על פי שאינו במשמעות דבריו כך נ"ל עכ"פ אם לא נאמר שגירסא אחרת היתה לו:

ומ"ש רבינו וא"א ז"ל כתב שסתם בני אדם היושבים על הספסל ונשבר תחתיהם פטורים וכו' שם כתב הרא"ש וז"ל פי' הרשב"ם דוקא אדם עב ושמן וכבד כגון פפא בר אבא חייב אם נשבר הספסל תחתיו אבל שאר כל אדם פטורים דסתם ספסל עשוי לכך לשבת עליו כל הנכנס לחצר ואין אדם מקפיד על כך כשואל שמתה מחמת מלאכה וכן עשה מעשה ונחלק עליו ה"ר עזריאל והחולק צריך לפרש כמו שפי' ר"ת דנקט כגון פפא בר אבא משום מסקנא דסמך בהו דוקא פפא בר אבא שהיה אדם חזק ויכול לעכב את כולם ואין משמעות הסוגיא סובלת פירוש זה הילכך נראה כפירוש רשב"ם עכ"ל: