מצוה לדון בחייבי מיתות ב"ד ושיגלה הרוצח לערי מקלט מפורש בתורה: ומ"ש ועתה אין אנו דנין דיני נפשות פשוט הוא: ומה שאמר בשם הרב נטרונאי ומה שאמר ואפשר שלא כתב כן אלא מצד הדין וכו' פשוט הוא:

(ג) ומ"ש וכן יש תשובה לגאון על אחד שקם על חבירו בפורים וכו' ומ"ש כמו שפירשו רבותינו דמשום דמיגדר מילתא דיחידאה לא קנסינן וכו': הריב"ש בסימן רנ"א כתב והאריך לבאר היאך דנין דיני נפשות בזמן הזה והאיך דנין לרוצח בזמן הזה ועיי"ש. והרא"ש בכלל י"ח (סי' יג) כתב על בת ישראל שנתעברה מגוי היאך ידינו אותה ובכלל י"ז (סי' ח) כתב על מי שבירך את ה' היאך ידינו אותו:

(ג) במה דברים אמורים דיני נפשות שצריכים בית דין ועדים אבל הנהרגים בלא בית דין נדונים גם עתה ואלו הם הרודף אחר חבירו להרגו שמצוה על כל הרואה אותו שרודף שיהרגהו כדי להציל הנרדף. משנה וגמרא בסוף פרק בן סורר (סנהדרין עג.):

(ד) ומ"ש אפילו הוא קטן כיצד התרו בו שאם יהרגו יהרגוהו והוא רודף אחריו ואפילו שאינו מקבל התראה כיון שעדיין הוא רודף נהרג. שם (עב:) אמר רב הונא קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו קסבר רודף אינו צריך התראה לא שנא גדול לא שנא קטן ופירש רש"י קטן הרודף - את קטן אחר להרגו: ניתן להצילו בנפשו. כדילפינן לקמן רוצח ניתן להצילו בנפשו והאי אף על גב דקטן הוא ולאו בר קבול התראה לגבי רדיפה דינו כגדול: דקסבר. רב הונא רוצח אין צריך התראה לענין להצילו בנפשו. וקאמר עלה בגמרא (שם) נימא מסייע ליה רודף שהיה רודף אחר חבירו להרגו אומר לו ראה ישראל הוא ובן ברית הוא והתורה אמרה (בראשית ט ו) שופך דם האדם באדם דמו ישפך אמרה תורה הציל דמו של זה בדמו של זה ההיא רבי יוסי בר יהודה וכו' ומשמע דהלכה כרב הונא וכפשטה דברייתא דמסייעא ליה וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות רוצח (ה"ו - ז) וז"ל הרודף אחר חבירו להרגו אפילו היה הרודף קטן הרי כל ישראל מצווין להציל הנרדף מיד הרודף ואפילו בנפשו של רודף כיצד אם הזהירוהו והרי הוא רודף אחריו אף על פי שלא קבל עליו התראה כיון שעדיין הוא רודף הרי זה נהרג ואם יכולים להצילו באבר מאיברי הרודף עושין:

ומ"ש ונראה שאין צריך להתרות וכו'. הם דברי רבינו וכתב כן משום דמשמע ליה שמ"ש הרמב"ם שאם הזהירוהו היינו שהתרו בו שאם יהרגו יהרגוהו ולפיכך כתב דנראה שאין צריך להתרות רק שיודיעוהו שהנרדף הוא ישראל וכפשטה דברייתא דמסייעא לרב הונא ואני אומר שגם זו היא כוונת הרמב"ם ז"ל ולפיכך דקדק לכתוב שאם הזהירוהו ולא כתב שאם התרו בו:

ומ"ש ואם יכולים להציל הנרדף באחד מאיברי הרודף אסור להרגו. שם (עד.) תניא רבי יונתן בן שאול אומר רודף שהיה רודף אחר חבירו להרגו ויכול להצילו באחד מאיבריו ולא הציל נהרג עליו וכתב הרא"ש (סי' ב) דהלכתא כוותיה דסוגיא דשמעתין כוותיה בסוף פרק נגמר הדין (סנהדרין מט.) גבי אבנר ויואב:

וכתב הרמב"ם היה יכול להצילו באחד מאיבריו וכו' אבל אין בית דין ממיתין אותו. בפ"א מהלכות רוצח (הי"ג):

ומ"ש רבינו ואיני יודע כיון שחייב מיתה למה אין בית דין ממיתין אותו. איפשר לומר דהיינו טעמא דהרמב"ם דכיון שנכנס ברשות אינו בדין שיהרגוהו בית דין: [בדק הבית] ועוד י"ל דפירכא מעיקרא ליתא דלית ביה התראה ושיקבל עליו מאחר שאינו מתכוין אלא להציל [עד כאן]:

(ה) וכן הרודף אחר כל אחת מהעריות לאנסה בין חייבי מיתות בית דין בין חייבי כריתות או הרודף אחר הזכור יכול להצילו בנפשו ומצוה להרגו כדי להצילו. משנה וברייתא בסוף פרק בן סורר ומורה (עג.):

ומ"ש אבל הרודף אחר בהמה לרבעה או לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה אפילו לחלל שבת או לעבוד עבודה זרה אינו נהרג אלא בבית דין ובהתראה ועדים. שם במשנה ופירש רש"י משום דלא ניתן להצילו בנפשו אלא מדבר שהוא ערוה ויש בה קלון ופגם לנרדף כגון זכור ונערה מאורסה ומיהו רוצח בהדיא כתיב ביה:

וכל הנהרגים דוקא קודם שיעשו העבירה אבל אם כבר עשו אותה אין רשאין להרגו. ברייתא שם ופירש רש"י משום דהא אפגימה לה וקרא אפגימה קפיד:

ומ"ש אפילו לא גמרה רק שהערה בה. כ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות רוצח (הי"ב). ונראה שהטעם משום דהא אפגימה לה:

(א) ומ"ש ואם אמרה היא הניחוהו אל תהרגוהו אין שומעין לה. שם בברייתא רבי יהודה אומר אף האומרת הניחו לו שלא יהרגנה אין מצילין אותה בנפשו. ובגמרא (שם:) במאי קמפלגי אמר רבא במקפדת על פגמה ומניחתו שלא יהרגנה רבנן סברי אפיגמא קפיד רחמנא והרי מקפדת על פיגמה ורבי יהודה האי דאמר רחמנא קטליה משום דמסרה נפשה הא לא מסרה נפשה לקטלא. וידוע דהלכה כתנא קמא. ומשמע דטעמא דאמרה הניחו לו שלא יהרגנה דמקפדת על פגמה אלא דלא מסרה נפשה לקטלא אבל אם אומרת הניחוהו ואל תהרגוהו אין מצילין אותה בנפשו שהרי אינה מקפדת על פגמה. ולפי זה מה שכתוב בספרי רבינו ואם אמרה הניחוהו ואל תהרגוהו אין שומעין לה טעות סופר הוא ומיהו איפשר לקיים גירסא זו דה"נ מקפדת על פגמה היא אלא שאינה רוצה שיהרג על ידה:

(ב) (ו) הבא במחתרת גם כן מותר להרגו והטעם שחשוב כרודף שעל עסקי נפשות הוא בא שאין אדם עומד על ממונו וכו'. משנה וגמרא בפרק בן סורר (עב.):

ומ"ש לפיכך אין להרגו אלא כשיודע בודאי שאם יעמוד בעל הממון להציל ממונו שזה יקום ויהרגהו ומיהו כל אדם בחזקה זו הוא ויכול להרגו אלא אם כן יודע שהחותר אוהב לבעל הממון ולא יהרגנו אף אם יעמוד נגדו להציל ממונו. שם (עב:) אמר רב כל דאתי עלאי במחתרתא קטילנא ליה לבר מרב חנינא בר שילא משום דקים ליה בגויה דמרחם עלי כרחם אב על הבן:

ומ"ש וכן אם האב חותר על הבן מסתמא אין להרגו וכו'. שם (עב.) תנו רבנן (שמות כב א - ב) אין לו דמים אם זרחה השמש עליו אם ברור לך הדבר כשמש שאין לך שלום עמו הרגהו ואם לאו אל תהרגהו תניא אידך אם זרחה השמש עליו אם ברור לך כשמש שיש לו שלום עמך אל תהרגהו ואם לאו הרגהו קשיא סתמא אסתמא לא קשיא כאן באב על הבן כאן בבן על האב. ופירש רש"י אב על הבן. במחתרת מספק אל יהרגהו בנו דודאי רחמני האב על בנו ואפילו הוא מציל ממונו לא יהרגהו הילכך דמים לו עד שיודע לך כשמש שהוא אכזרי עליך ושונאך: בן על האב. וכל שכן איניש דעלמא הרגהו מספק דודאי אדעתא דהכי אתא דאי קיימת לאפיה קטיל לך עד שיודע לך כשמש שהוא רחמני עליך כאב על הבן:

(ז) כתב הרמב"ם אחד הבא במחתרת או שנמצא בתוך גגו של אדם וכו' עד שאינו נהרג. בסוף הלכות גניבה (פ"ט ה"ח - יא). וכתב הרב המגיד (ה"ז) מה שחייב ביום נראה לי שיצא לו מן הברייתא ששנינו בפרק בן סורר (עב.) תנו רבנן אם זרחה השמש עליו וכי השמש עליו בלבד זרחה אלא אם הדבר ברור לך כשמש וזה פירוש השמש בלבד כלומר אם פירוש הכתוב כשתזרח השמש ביום יהיה לו דמים שאינו בא להרוג ביום יאמר הכתוב אם זרחה השמש סתם ולא יאמר עליו שהשמש לכל העולם זורח אלא הכוונה היא שבין ביום בין בלילה אין לו דמים אלא אם כן הדבר ברור כשמש. והר"א כתב דביום אינו רשאי להרגו דאין מקרא יוצא מידי פשוטו והאריך בזה. ומה יעשה הרב בפסוק (דברים כה יב) וקצותה את כפה ובפסוק (שמות כא כד) עין תחת עין ובפסוק (שם כט) וגם בעליו יומת שכל אלו נדרשין (ב"ק כח., פג:, סנהדרין טו:) בממון שלא כפשטן. ואפשר שהוא סובר שהברייתא לא באה למעט שאין לו דמים דודאי יש לו אלא שממלת עליו יצא לנו דין האב על הבן ודברי רבינו ז"ל עיקר שזו היא פשטה של ברייתא באמת. ומדברי רבינו חננאל שכתב בפירוש התורה נראה שהוא סובר כדברי הר"א ז"ל וצ"ע. ועל מה שאמר הרמב"ם (ה"ח) אחד הבא במחתרת או שנמצא בתוך גגו וכו' כתב ברייתא שם (עב:) וזה נוסחה תנו רבנן מחתרת (שמות כב א) אין לי אלא מחתרת גגו וקרפפו מנין תלמוד לומר (שם) ימצא הגנב מכל מקום אם כן מה תלמוד לומר מחתרת מפני שרוב גנבים מצויים במחתרת תניא אידך מחתרת אין לי אלא מחתרת גגו וקרפפו מנין תלמוד לומר ימצא אם כן מה תלמוד לומר מחתרת מחתרתו הרי זו התראתו ופירש רש"י זו היא התראתו שאין צריך התראה אחרת אלא הורגו מיד כיון דטרח ומסר נפשו לחתור דלהכי אתא דאי קאי לאפיה בעל הבית קטיל ליה ואמרה תורה כיון דרודף הוא אין צריך התראה אלא מצילין אותו בנפשו אבל נכנס לגגו וחצרו וקרפפו דרך פתח אינו הורגו עד שהתרו בו עדים חזי דקאימנא לאפך וקטילנא לך וזה יקבל עליו התראה עד כאןג ולפי זה לדעת ברייתא זו כשבא בגג או בחצר או בקרפף דרך הפתח צריך התראה ורבינו לא חילק ואיפשר שהוא סובר שהברייתות חולקות שהברייתא הראשונה אין לה חילוק בין בא במחתרת לדרך פתח דבכל גוונא לא בעי התראה ולא אמרה תורה מחתרת אלא מפני שרוב גנבים מצויים במחתרת ואיפשר גם כן שהוא מפרש ברייתא דאמרה מחתרתו זו היא התראתו בפנים אחרים דלאו למעוטי דרך הפתח ליבעי התראה אלא כל גנב הרי הוא כבא במחתרת מה בא במחתרת בא להרוג וזו היא התראתו כך כל גנב כך וכן נראה מדברי רבינו מאיר ז"ל עכ"ל: (ח) ועל מ"ש הרמב"ם (הי"ב) אבל הבא במחתרת וכו' יש לו דמים וכו' כתב זה מתברר מהברייתא (עב:) שלא ריבתה תורה אלא גגו חצרו וקרפפו שבעל הבית מצוי בהן: ועל מ"ש הרמב"ם (הי"א) וכן הגנב שגנב ויצא מן המחתרת וכו' כתב זה פשוט שיש לו דמים כל זמן שיצא מן המחתרת ומבואר שם (עב.) שנטל כלום ויצא: ועל מ"ש הרמב"ם (שם) וכן אם הקיפוהו עדים או בני אדם וכו' כתב וז"ל מה שכתב עדים הוא כדרך התרגום (שמות כב ב) שאמר אם עינא דסהדייא נפלת עלוהי. והענין שאם יש עדים שראו הגנב שנכנס וגונב והוא רואה אותן ודאי יש לו דמים שלא יגנוב שהרי הוא יודע שהעדים יחייבוהו תשלומין בבית דין. זה כתב הרמב"ן ז"ל בפירושיו בתורה (שם) לדעת התרגום. וגם רש"י ז"ל נראה שהיה מודה לדין התרגום. והר"א אף על פי שכתב שהוא על דרך התרגום כתב לא ידעתי מהו: ומה שאמר או בני אדם מבואר במכילתא דרבי ישמעאל שאם יש לו מושיעים שאינו ניתן ליהרג עד כאן:

ומ"ש רבינו בשם הראב"ד אף על פי שדרשו חכמים אם זרחה עליו דרך משל מכל מקום אין מקרא יוצא מידי פשוטו וכו' גם מ"ש ומטעם זה גם כן יש לומר דאפילו בלילה דוקא בא במחתרת וכו'. נתבאר בדברי הרב המגיד שכתבתי בסמוך:

(ב) (ט) הבא על הגויה מי שמקנא לשם יכול להרגו. משנה בסוף פרק הנשרפים (סנהדרין פא:) הבועל ארמית קנאין פוגעים בו. וזה לשון הרמב"ם בפרק י"ב מהלכות איסורי ביאה (ה"ד) כל הבועל גויה בין דרך חתנות בין דרך זנות אם בעלה בפרהסיא והוא שיבעול לעיני עשרה מישראל או יתר אם פגעו קנאין והרגוהו הרי אלו משובחין וזריזין ודבר זה הלכה למשה מסיני הוא ראיה לדבר זה מעשה פנחס בזמרי (במדבר כה ו - ח) וכתב הרב המגיד בפרק אין מעמידין (ע"ז לו:) אמרו הלכה למשה מסיני היא הבועל ארמית קנאין פוגעין בו אלא דאורייתא בפרהסיא וכמעשה שהיה וכו' ובפרק בן סורר (סנהדרין עד:) גבי קידוש השם אמרו אין פרהסיא בפחות מעשרה בני אדם ישראלים: וכתוב בהשגות במה דברים אמורים שהתרו בו ולא פירש אבל אם לא התרו בו לא אמרינן הרי אלו משובחין ע"כ וכתב הרב המגיד וי"ל שכל שהוא מזיד אינו צריך התראה שלא מצינו התראה אלא לחייבי מיתות בית דין אבל זו הלכה היא ואינן רשאין אלא בשעת מעשה ולא מצינו בפנחס שהתרה בזמרי ומכל מקום יראה לי שמה שאמרו (שם פב:) גבי זמרי שהיה לו לפרוש ולא פירש הוא כשהתרה בו פנחס עכ"ל:

ומ"ש אבל אם בא לבית דין לישאל אין מורין לו להרגו. מימרא דרבי יוחנן בסוף פרק הנשרפין (פב.):

ומ"ש ודוקא בשעת מעשה. במימרא הנזכרת:

ומ"ש ובפרהסיא. נתבאר בסמוך:

ומ"ש פירש הבועל אין המקנא רשאי להרגו ואפילו אם לא פירש והרג הוא למקנא אינו נהרג עליו. במימרא הנזכרת:

ומ"ש הרג אדם אחר למקנא נהרג עליו. זה פשוט ולא ניתן ליכתב לרוב פשיטותו:

(י) (יא) (יב) מיני ישראל והם שעובדים לעבודה זרה וכו' עד סוף הסימן. הם דברי הרמב"ם בפרק ד' מהלכות רוצח (ה"י - יב) וזה לשונו המינים והם עובדי עבודה זרה או העושה עבירות להכעיס אפילו אכל נבלה או לבש שעטנז להכעיס הרי זה מין והאפיקורוסין והן שכופרין בתורה ובנבואה מישראל מצוה להרגן אם יש בידו כח להרגן בסייף בפרהסיא הורג ואם לא יבוא עליהן בעלילות עד שיסבב הריגתן כיצד ראה אחד מהם שנפל לבאר והסולם בבאר קודם ומסלקו ואומר הריני טרוד להוריד בני מן הגג ואחזירנו לך וכיוצא בדברים אלו. אבל הגוים שאין בינינו ובינם מלחמה ורועי בהמה דקה מישראל וכיוצא בהם אין מסבבין להם המיתה ואסור להצילם אם נטו למות כגון שראה אחד מהם שנפל לים אינו מעלהו שנאמר (ויקרא יט טז) לא תעמוד על דם רעך. במה דברים אמורים בישראל בעל עבירה והעומד ברשעו ושונה בו תמיד כגון רועי בהמה דקה שפקרו בגזל והם הולכים באולתם אבל ישראל בעל עבירות שאינו עומד ברשעו תמיד אלא עושה עבירות להנאת עצמו כגון אוכל נבלות לתיאבון מצוה להצילו ואסור לעמוד על דמו עכ"ל. וטעמו מדגרסינן בפרק אין מעמידין (ע"ז כו.) תני רבי אבהו קמי דרבי יוחנן הגוים ורועי בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין אבל המינים והמסורות והמומרים מורידין ולא מעלין א"ל אני שונה לכל אבידת אחיך (דברים כב ג) לרבות את המומר ואת אמרת מורידים סמי מכאן מומר ולישני ליה כאן במומר אוכל נבלות לתיאבון כאן במומר אוכל נבילות להכעיס קסבר אוכל נבילות להכעיס מין הוא ופירש רש"י מינים. כומרים לעבודה זרה בין גוים בין ישראלים: לתיאבון. כשאין להם בשר אבל אינו מופקר להיות איסור והיתר לפניו להניח היתר ולאכול איסור ואם עושין כן זה להכעיס עכ"ל ונ"ל שהיה הרמב"ם גורס בברייתא זו אפיקורוסים במקום מסורות ובפסקי הרא"ש גריס מסורות ואפיקורוסים: וגרסינן תו בגמרא (שם) סבר רב יוסף למימר הא דתניא הגוים ורועי בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין אסוקי בשכר שרי משום איבה אמר ליה אביי יכול למימר ליה קאי ברי אאיגרא אי נמי נקיטא לי זימנא לבי דואר. ודקדק הרמב"ם לכתוב הגוים שאין בינינו ובינם מלחמה כלומר דהא דתניא (בירושלמי) בסוף קידושין ובמסכת סופרים (ספט"ו) טוב שבהם הרוג בשעת מלחמה וכמו שכתבו התוספות (ע"ז כו: ד"ה ולא) בשם הירושלמי: ויש לדקדק דרועי בהמה דקה הרי הן מומרים אוכלים נבלות לתיאבון שחמדת הממון גורם להם לרעות בהמותיהם בשדות אחרים ויש לומר דשאני רועים שכל היום תמיד עוברים עבירה מה שאין כן באוכל נבלות לתיאבון שאינו עובר אלא בשעה אחת ביום ואף זה איפשר שאינו בכל יום והכי דייק לישניה שכתב גבי רועי בהמה דקה שפקרו בגזל והם הולכים באולתם וגבי אוכל נבילות לתיאבון כתב שאינו עומד ברשעו תמיד: