תנאי כתובה שיהיו בנותיה ניזונות מנכסיו אחרי מותו עד שינשאו או עד שיבגרו אפילו לא נכתב או אפילו אין לה כתובה ובמקום שאין כותבין משנה בס"פ נערה שנתפתתה (כתובות דף נב:) לא כתב לה בנן נוקבן דיהויין ליכי מינאי יהויין יתבן בביתי ומתזנן מנכסי עד זמן דתנסבן לגוברין חייב מפני שהוא תנאי ב"ד בגמרא (דף נג:) רב תני עד דתלקחן ולוי תני עד דתבגרן בגרה ולא אינסיבא אינסיבא ולא בגרה כ"ע ל"פ דלית לה כי פליגי בארוסה ולא בגרה דרב סבר לית לה ולוי סבר אית לה כתנאי עד מתי הבת ניזונת עד שתתארס משום ר"א אמרו עד שתבגר רב כת"ק ולוי כר"א וכתבו הרי"ף והרא"ש והלכתא כרב דקאי כת"ק וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפי"ט מה"א:

ומ"ש ניזונות מנכסיו אחרי מותו כלומר אבל בחייו אינו חייב במזונותיהן מבואר שם במשנה ומיהו דוקא כשהן יותר על שש אבל פחות משש חייב לזונן מתקנת אושא כדאיתא בגמרא וכבר כתב כן רבינו לקמן בסימן זה:

ומ"ש ואע"פ שניזונת מן האחים מעשה ידיה ומציאתה לעצמה פלוגתא דאמוראי ר"פ נערה שנתפתתה (כתובות דף מג.) ופסק רב אשי הלכה כרב דאמר הכי:

ומ"ש בגרה הבת או נתארסה אפילו בקטנותה אין לה מזונות כן מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל בפי"ט וכתב ה"ה אבל ר"ח פירש דדוקא ארוסה נערה הוא שאבדה מזונות משעת אירוסין לפי שאירוסיה אירוסין גמורים מדאורייתא אבל קטנה לא הפסידה באירוסין בלבד וזהו דעת בעל העיטור והרשב"א ז"ל והר"ן ג"כ כתב בשם ר"ח ובעל העיטור דדוקא כשאירסוה בנערותה אבל כשאירסוה בקטנותה לא דלאו כל כמינייהו לארסה כשהיא קטנה להפקיע מזונותיה והרשב"א הוסיף דמסתברא דאפילו אירסוה לדעתה לא הפסידה מזונותיה משום דאין מעשה קטנה כלום וכדתנן בפרק מציאת האשה (כתובות סח.) יתומה שהשיאוה אמה או אחיה לדעתה וכתבו לה במאה או בחמשים זוז וכו' ולפי טעמו ז"ל אפילו מחילה בפירוש לא מהניא וצ"ע בדין זה וכו' ומ"מ בתר תקנתא דתקון בתראי ז"ל שיהיו הבנות ניזונות מן המטלטלין מחלה בפירוש פשיטא דמהני עכ"ל: ומ"ש רבינו בשם הרמ"ה:

קטנה שהשיאוה האחים ומיאנה יש לה מזונות אירסה אביה ונתגרשה מן האירוסין ומת יש לה מזונות וכן נתאלמנה מן האירוסין אפילו היא שומרת יבם יש לה מזונות כך הוא הגירסא בספרי רבינו המדוייקים ודינים אלו בס"פ נערה שנתפתתה (צג:) בעו מרב ששת ממאנת יש לה מזונות או אין לה מזונות א"ל תניתוה אלמנה בבית אביה וגרושה בבית אביה ושומרת יבם בבית אביה יש לה מזונות ר"י אומר עודה בבית אביה יש לה מזונות אינה בבית אביה אין לה מזונות ר"י היינו ת"ק אלא לאו ממאנת א"ב דת"ק סבר אית לה ורבי יהודה סבר לית לה וידוע דהלכה כת"ק וכן פסקו הפוסקים ופירש"י ממאנת. יתומה שהשיאה אחיה ומיאנה בבעלה וחזרה אצלם יש לה מזונות עד שתבגר דאמרינן עקרתינהו לנשואי קמאי מעיקרן וה"ל כמי שלא נשאת: אלמנה בבית אביה. כלומר מן האירוסין דאי מן הנישואין לא אמרינן יש לה מזונות:

ומ"ש רבינו ופירש א"א הרא"ש ז"ל דוקא נתאלמנה או נתגרשה בחיי אבוה וכו' כך פירש הר"ן ז"ל והרמב"ם בפי"ט סתם דבריו כלשון הברייתא וז"ל נשאת הבת ומיאנה או נתגרשה או נתאלמנה אפילו היא שומרת יבם הואיל וחזרה לבית אביה ועדיין לא בגרה ה"ז ניזונת מנכסי אביה עד שתבגר או עד שתתארס ב"ה ומ"מ בירר דבריו שאפילו בנשאה היא שנויה ברייתא זו ולהרא"ש דוקא בנתארסה הוא אבל לא בנשאת שמשנשאת שוב אין לה עסק עם אביה ולישנא דברייתא הכי דייקא דקתני לה בבית אביה והרמב"ם מפרש דהיינו לומר שחזרה לבית אביה כלומר שעדיין לא בגרה. וקודם לכן כתב בת הממאנת הרי היא כשאר הבנות ויש לה מזונות והשיגו עליו הראב"ד והר"ן ז"ל דכל זמן שהיא יכולה למאן א"א לה שתלד כדמוכח פ"ק דיבמות (יב:) וה"ה כתב ליישב זה אבל תמה עליו שמאחר שהממאנת אין לה עיקר כתובה מנין לו לרב ז"ל שיהיה לבתה מזונות שהם מתנאי כתובה וגם הר"ן תמה עליו מנין לו דין זה ועוד יש לתמוה עליו שכתב דאלמנה וגרושה מן הנישואין נמי ניזונת מנכסי אביה וא"כ היכי שייך למימר ממאנת א"ב דהשתא נשואה גמורה שנתאלמנה או נתגרשה ניזונת מנכסי אביה לדברי הכל ממאנת דעקרתינה לנשואי מעיקרן מיבעיא וי"ל דאלמנות וגירושין דע"כ באין מש"ה לדברי הכל ניזונת מנכסי אביה אבל ממאנת דמדעתה היא סבר ר"י דאינה ניזונת מנכסי אביה ופליגי רבנן עליה:

בת יבמה וכו' בכל הני מיבעיא ולא איפשיטא בס"פ נערה שנתפתתה שם עלו כל הני בעיי בתיקו וכתבו הפוסקים דכיון דספיקא דממונא הוא הוי קולא לנתבע ואין להם מזונות וכתב במישרים נכ"ג חי"ב שאם תפסה לא מפקינן מינה ומ"ש גבי בת יבמה שאם אין לאחיו נכסים וכו' פשיטא שהבת ניזונת מנכסיו אחרי מותו כ"כ שם הרא"ש והר"ן ז"ל:

ומ"ש אבל אם יש לאחיו נכסים שלא חל חיוב כתובה על היבם היינו מאי דתנן כתובתה על נכסי בעלה הראשון ומיבעיא לן אי תנאי כתובה דילה נמי לאו על נכסיו הוא וכתבו הרא"ש והר"ן אבל יבמה עצמה ודאי יש לה מזונות אע"ג דאיכא נכסי מראשון דאפילו תימא דכתובתה על נכסי בעלה הראשון שפיר קרינן בה כל יומי מיגר אלמנותיך בביתי שהרי מחמתו היא אלמנה עכשיו וטעמא דאיבעיא לן בבת שנייה מפרש בגמרא (נד.) מי אמרינן כיון דלית לה כתובה לית לה מזוני או דילמא אמה דעבדא איסורא קנסוה רבנן איהי דלא עבדה איסורא לא קנסוה רבנן וטעמא דאיבעיא לן בבת אנוסה מפרש בגמרא דהיינו משום דקי"ל דיצא כסף קנסה בכתובתה כיון דלית לה כתובה לית לה מזוני או דילמא כתובה טעמא מאי משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה והא לא מצי מפיק לה כלום אבל שאר תנאי כתובה אית לה ואם כן אפילו בבת שנולדה לו מאנוסתו לאחר שנשאת איבעיא לן וכך הם דברי רבינו וה"ה וכן פירש"י אבל בבת ארוסה הא ודאי לא איבעיא לן אלא כשנולדה לו בעודה ארוסה דאילו בנולדה לו אחר שנשאת פשיטא דאית לה ומ"ש בד"א אחרי מותו אבל בחייו חייב לזונם מתקנת אושא עד שש שנים כ"כ הפוסקים ופשוט הוא ותקנה זו איתא בס"פ הנזכר:

כתב הרמב"ם פוסקין לבת מזונות כסות ומדור מנכסי אביה וכו' בפי"ט מהלכות אישות וכתב ה"ה דין הכסות מפורש בירושלמי ונזכר בהלכות יתבן בביתי ומתזנן מנכסי:

ומ"ש ומוכרין למזון הבנות וכו' זהו מ"ש (כתובות פז:) למזוני מזבנינן בלא אכרזתא:

ומ"ש אלא שהאשה פוסקין לה לפי כבודה וכו' מפורש בירושלמי הבת לא עולה ולא יורדת ומ"ש ואין הבנות נשבעות פשוט הוא ומבואר בגמרא פרק מציאת האשה (כתובות סט:) וכ"כ ז"ל עכ"ל תניא בפרק מציאת האשה (כתובות דף סח) הבנות ניזונות ומתפרנסות מנכסי אביהן כיצד אין אומרין אילו אביהן היה קיים כך וכך היה נותן להם אלא שמין את הנכסים ונותנין להם ונראה דמכאן ג"כ למדה הרמב"ם מ"ש אלא שהאשה פוסקין לה לפי כבודה ולבת פוסקין לה דבר המספיק לה בלבד: כתב הרמב"ם בפי"ט מה"א המארס בת הניזונית מן האחין חייב במזונותיה משעת האירוסין שהרי אין לה מאחיה אלא עד שתתארס או עד שתבגר וזו אינה בוגרת כדי שתזון עצמה אלא קטנה או נערה ואין אדם רוצה שתתבזה ארוסתו ותלך ותשאל על הפתחים וטעמו משום דאיבעיא לן בס"פ נערה שנתפתתה (כתובות דף נג:) ארוסה יש לה מזונות או לא ואיכא תרי לישני בגמרא וללישנא בתרא אית לה מזוני וכתבו הר"ן וה"ה שדברי הרמב"ם בהא כפירוש הנגיד ז"ל וכתב הר"ן ולפי זה איפשר דלית לה מזונות אלא עד שעת בגרות דלא מפסדה טפי אמטולתיה והר"ן כתב שהרי"ף מפרשה בארוסה שנתאלמנה וכגון שכתב להכתובה והגיע זמן בחיי הבעל ואע"ג דתנן דאלמנה מן האירוסין אין לה מזונות ההיא בשלא הגיע זמן אבל הגיע זמן בהדיא אשכחן בירושלמי ובתוספתא שניזונת היא לאחר מיתתו מנכסיו עכ"ל ורש"י מפרש לה ביתומה ארוסה שניזונת מן האחין וגורס בלישנא בתרא לית לה וכרב ואינו ענין לדינו של הרמב"ם ולא לדינו של הרי"ף וכ' הרא"ש שפירש"י עיקר ולפיכך השמיט רבינו דינים הללו:

מדינא דגמרא אין הבנות ניזונת אלא ממקרקעי בפרק נערה שנתפתתה (כתובות דף נ:) מימרא דרב המנונא ומ"ש אבל מתקנת הגאונים שכתובה נגבית ממטלטלין גם הבנות ניזונות מהם כ"כ שם הרי"ף והרא"ש:

ומ"ש ואינן ניזונות אלא מבני חרי משנה פרק הנושא (כתובות דף קא:) ופרק הניזקין (גיטין דף מח:)

ומ"ש אבל אם מכר האב או נתן או אפי' הבנים אחר מותו אם מכרו או משכנו או נתנו אין ניזונת ממנו בפרק מציאת האשה (כתובות דף סט.) א"ר האחין שמכרו או משכנו אין מוציאין למזונות:

ומ"ש ואפילו קנו מיניה והיו בשעת קנין כגון שגירשה והיו לו בנות ממנה והחזירה וקנו מינה לפרנסן אפ"ה אינן ניזונות ממשעבדי וכו' בר"פ הנושא (כתובות דף קא:) תנן הנושא את האשה ופסקה עמו כדי שיזון את בתה ה' שנים ומת בנות ניזונות מנכסי בני חורין והיא ניזונת מנכסים משועבדים מפני שהיא כב"ח ומוקי לה בגמרא (קב:) כשקנו מידו ומשום הכי ניזונת מנכסים משועבדים א"ה בנות נמי בשקנו לזו ולא קנו לזו מאי פסקא איהי דהואי בשעת קנין מהני לה קנין בנות דלא היו בשעת קנין לא מהני לא קנין מי לא עסקינן דהואי בשעת קנין וה"ד כגון דגירשה ואהדרה אלא איהי דליתא בתנאי ב"ד מהני לה קנין בנות דאיתנהו בתנאי ב"ד לא מהני להו קנין מגרע גרעי אלא בנותיו היינו טעמא כיון דאיתנהו בתנאי ב"ד אימור צררי אתפסינהו ע"כ בגמרא ונתבארו דברי רבינו: ב"ה ויש לדקדק דכיון דטעמא משום התפסת צררי ה"ל לרבינו לכתוב שישבעו הבנות ויזונו ממשעבדי וי"ל דאה"נ וממילא משמע שאם הן נערות שישבעו ומשום דקטנות לאו בנות שבועה הן לא חש רבינו להזכיר כן:

ומ"ש וגם ניחא ליה בהרווחה דידהו התוס' כתבו שם דצריכין להאי טעמא מדאמרינן פרק נערה (כתובות מג.) לענין הרווחה בתו עדיפא ליה כתוב בתשובות להרמב"ן סימן מ' אם אין הנכסים מספיקים אלא לכתובת אלמנה והניח בת קטנה אין הבת ניזונת מנכסיו שהרי הם משועבדים לכתובה ואפילו שיעבדם אחר שנולדה הבת ואפילו קנו מידו אחר שנולדה הבת והביא ראיה לדבר:

ומ"ש אבל מבני חרי ניזונות אע"פ שגירשה ולא אמרינן כבר נתבטל תנאי ב"ד וכו' מבואר בגמרא שכתבתי בסמוך ומ"ש בשם הרמ"ה ב"ה ומ"ש דמעידנא דקנו מיניה גמר ומשעבד נפשיה ואם איתא דאתפסה צררי איבעי ליה למינקט שטרא מינה או למיכתב תברא עליה יש לתמוה עליו דא"כ אמאי חיישינן באלמנה דילמא אתפסה צררי הל"ל אם איתא דאתפסה צררי ה"ל למיכתב עליה תברא:

ומ"ש ומיהו זימנין דמשכח לה דמיתזני בנות ממשעבדי וכו' בד"א שנתן האב מתנת בריא אבל אם נתן מתנת ש"מ ניזונו' ממנו כ"כ הרמב"ם בפי"ט ונתן טעם הואיל ומתנת ש"מ אינו קונה אלא לאחר מיתה הרי המתנה וחיוב הנכסים בתנאים אלו באים כאחד וכתב ה"ה בהלכות פי"נ בארוכה גבי מה שאמרו השתא מגרע גרע בירושה דאורייתא אלמנתו ניזונת מנכסיו במתנה דרבנן לא כ"ש וכבר הסכימו האחרונים ז"ל לדברי ההלכה והם כדברי רבינו וכן הסכימו הרמב"ם והרשב"א ז"ל ושלא כדברי הראב"ד:

ומ"ש רבינו וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל בפרק י"נ:

מי שצוה בשעת מיתה אל יזונו בנותי מנכסי אין שומעין לו ברייתא בס"פ מציאת האשה (כתובות דף סח:):

ומ"ש ואם התנה בשעת נישואין שלא יזונו הוי בכלל תנאי שבממון וקיים שם כתבו הר"א והר"ן דרב האי גריס שומעין לו ומיירי בשהתנה בשעת נישואין שלא יהא לה תנאי כתובה שומעין לו דכל דבר שבממון תנאו קיים:

מי שמת והניח בנים ובנות אם הנכסים מרובים וכו' ברפ"ט דבתרא (דף קלט:) תנן מי שמת והניח בנים ובנות בזמן שהנכסים מרובים הבנים יירשו והבנות יזונו ובזמן שהנכסים מועטים הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים אדמון אומר בשביל שאני זכר הפסדתי אר"ג רואה אני את דברי אדמון ובגמרא שם וכמה מרובין אמר רב יהודה אמר רב כדי שיזונו מהם אלו ואלו י"ב חדש כי אמריתה קמיה דשמואל אמר זו דברי ר"ג ברבי אבל חכמים אומרים כדי שיזונו אלו ואלו עד שיבגרו איתמר נמי כי אתא רבין א"ר יוחנן כל שיזונו מהם אלו ואלו עד שיבגרו הן מרובין פחות מכן הרי אלו מועטין ואי ליכא לאלו ולאלו עד שיבגרו שקלי בנות לכולהו אלא אמר רבא מוציאין מזון לבנות עד שיבגרו והשאר לבנים ופירש"י עד שיבגרו שכך התנה להם אביהם עד דתיבגרן או תינסבן וכתב נמוקי יוסף בשם הריטב"א דבכלל מזונות הוי כסות ומלבוש שכן תנאי מזון האשה והבנות :

ומ"ש אם הנכסים מרובים וכו' שישארו הנכסים בחזקתן והם יפרנסו הבנות מתחת ידם וכו' עד ולהפריש להן חלקן כ"כ שם הרא"ש וטעמו מדאמרינן בנכסים מועטין מוציאין לבנות עד שיבגרו משמע דבנכסים מרובין אין מוציאין לבנות מזונות אלא הן ניזונות מתחת יד הבנים וכך הם דברי הרמב"ם בפי"ט מהלכות אישות ומ"ש שרשב"ם פסק כאדמון והרי"ף כת"ק ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל הרא"ש בר"פ מי שמת פירשב"ם דהלכה כאדמון משום דאמרינן בפרק בתרא דכתובות (קט:) כל מקום שאמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו ורב אלפס פסק כת"ק משום דסוגיא דשמעתין פרק מי שמת כוותיה אזלא ושלא לסתור כלל דהתם איכא למימר דאדמון אינו אלא כמתמיה בעלמא ונראה לר"ג דבריו דיפה היה תמיה עכ"ל וכ"כ בפרק בתרא דכתובות וז"ל אע"ג דפסקינן לקמן כל מקום שאמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו מ"מ ר"ח והרי"ף ור"ת ז"ל פסקו דלית הלכתא בהך כוותיה דסוגיא דתלמודא דלא כוותיה בפרק נערה (כתובות מג.) ובפרק הנושא (כתובות קג.) ובפרק מי שמת והיה אומר ר"ת דאדמון לאו לפלוגי אחכמים הוא דאתא אלא אתמוהי בעלמא קמתמה וקאמר ר"ג יפה אמר אדמון שהיה מתמיה על דברי חכמים עד כאן לשונו וכן פסק הרמב"ם בפי"ט מהלכות אישות וכתב ה"ה שכן פסקו כל הגאונים ומ"ש בד"א במקרקעי אבל במטלטלי אם הנכסים מועטים יזונו אלו ואלו יחד עד שיכלו וכו' כ"כ שם הרי"ף והרא"ש וכ"כ הרמב"ם בפרק הנזכר והשתא דכותבין בכל הכתובות שהוא משעבד מטלטלי אגב מקרקעי איפשר דלענין מזון הבנות נמי דין מטלטלי כמקרקעי: ב"ה וכיוצא בזה כתבתי בסימן שקודם זה לענין כתובת בנין דכרין בשם הריב"ש:

ומ"ש ואם יש מטלטלי ומקרקעי והמקרקעי הם מועטים וכו' כ"כ שם הרא"ש בפרק מי שמת:

היו מרובין בשעת מיתה ונתמעטו כבר זכו בהם הבנים וכו' שם (דף קמ.) פשיטא מרובין ונתמעטו כבר זכו בהם יורשים ופירש"י בשעת מיתה היו מרובין ועכשיו הוקירו מזונות או נתקלקלו הנכסים ואין בהם כדי מזונות אלו ואלו עד שיבגרו: כבר זכו בהם יורשים. בשעת מיתת אביהם וקרינן בהו נכסים מרובין ויקחו הבנות חלקן המגיען כפי שומא של שעת מיתת אביהן והבנים יקחו חלקן שהיה מגיען באותה שעה וכל מה שחסרו הנכסים חסרו לבנות ולבנים לכל אחד לפי חלקו הראוי לו אבל הרא"ש כתב פשיטא מרובין ונתמעטו זכו בהן יורשים ויזונו יחדיו עד שיכלו הנכסים וכתב ה"ה אפילו נתמעטו קודם שיבואו לב"ד כיון שבשעת מיתה היו מרובין זכו הבנים:

ומ"ש וכן אם היו מועטין בשעת מיתה ונתרבו יש להם דין מרובין בעיא שם ופשטוה מדא"ר אסי א"ר יוחנן יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים מה שמכרו מכרו ופירש"י וכיון שאם מכרו מכירתן מכירה ש"מ יש להם תפיסת יד בנכסים ואם נתרבו יש להם חלק בהם וזכותן בהן עומדת:

ומ"ש אפי' העמידו כבר בדין ופסקו להם ב"ד נכסים מועטים וכו' הרב המגיד כתב בפי"ט שנחלקו המפרשים בזה י"א דמועטים ונתרבו דוקא קודם שיבואו לב"ד אבל אחר שבאו וזיכו בהם ב"ד את הבנות אין לאחר מעשה ב"ד כלום וזהו דעת רש"י והרמב"ן ז"ל וי"מ שאפילו משבאו המזונות ביד בית דין והעמידום ביד אפוטרופא או ביד שליש למזונות הבנות אם נתרבו הבנים יורשים וזה דעת ר"י והרשב"א ז"ל ובסוף סימן זה כתב רבינו מחלוקת זה גבי יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים ויש לתמוה עליו דכיון דהרא"ש הסכים לדעת רש"י וכמו שכתב הוא ז"ל שם למה סתם דבריו כאן היפך דעת הרא"ש:

ומ"ש רבינו ואפי' חזרו ונתמעטו אחר כך יש להם דין נכסים מרובים ונתמעטו וכו' היו מרובים ויש עליהם בעל חוב או חיוב מזונות בת אשתו וכו' שם איבעיא להו ב"ח מהו שימעט בנכסים בת אשתו מהו שתמעט בנכסים אלמנה מהו שתמעט בנכסים וכתבו הרי"ף והרא"ש והני בעיי לא איפשיט' ולקולא עבדינן ולא ממעטי דנכסים בחזקת בנים קיימי ולא מפקינן מינייהו אלא בראיה: ב"ה וכ"פ הרמב"ם אלא שלא הזכיר דין אלמנה אם ממעטת וגם הרי"ף לא הזכיר ונראה שלא היה כתוב בנסחתם בגמרא אלמנה מהו שתמעט: וכתב עוד הרא"ש והא דלא איבעיא ליה בכתובת אלמנה אי ממעטת משום דפשיטא ליה כיון דבתנאי ב"ד אית לה דכמאן דגביא דמי וממעטת ותימא דאמאי לא מיבעיא ליה פרנסה מהו שתמעט אי בעינן שיהיו מרובין בלא עישור נכסים או דילמא אפ"ה נקראים מרובים ומסתברא כיון שלא הגיע זמנה לגבות לא ממעטת עכ"ל וכתב עוד ירושלמי הדא דאיתמר והוא שיהא מזון לאלו ולאלו יב"ח חוץ מכתובת אשה חוץ ממזון אלמנה חוץ מפרנסת בנות חוץ ממלוה בעדים חוץ ממלוה בשטר חוץ מקבורה משמע דפליגא אגמרא דידן דסלקא בתיקו עכ"ל: ב"ה וה"ה כתב בפי"ט בשם המפרשים שמזונות אלמנה ממעטים:

כתב הרמב"ם הניח אלמנה ובת וכו' בפרק י"ט מהלכות אישות והדין שם מימרא דרב אסי אמר ר' יוחנן:

ומ"ש שהרא"ש חולק על זה כבר נתבאר טעמו בסימן צ"ג: כתב הר"ן בס"פ מציאת האשה היכא דבת תובעת מזונות ואלמנה תובעת כתובה ואיכא מקרקעי דודאי אלמנה קודמת ואפי' היכא דאיכא מטלטלי דאין בהם דין קדימה אעפ"כ כתובה קודמת שזו וזו מתקנת האחרונים הוא שיש להם לגבות ממטלטלין כי תיקנו כעין דאורייתא תיקנו :

כתב הרמב"ם שמזונות הבת קודמת לכתובת בנין דכרין וכו' בפ' הנזכר:

היו הנכסים מועטים וקדמו ומכרוהו מכרם מכר ונדחו הבנות בפרק מי שמת (בבא בתרא קמ.) א"ר אסי אמר ר' יוחנן יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים מה שמכרו מכרו:

ומ"ש בשם רבינו האי דניזונות מהדמים שקבלו מהקרקע ול"נ לא"א הרא"ש ז"ל וכו' הכל בפ' הנזכר בפסקי הרא"ש:

ומ"ש ופירש"י דוקא שמכרום קודם שהחזיקו ב"ד את הבנות וכו' בפרק הנושא (כתובות קג.) וכן פירש רשב"ם בפרק מי שמת והסכים שם הרא"ש לדעתיה:

ומ"ש שי"א שאפי' מכרו אחר שהחזיקו ב"ד בנכסים מכרן מכר כ"כ התוס' שם וכתב ה"ה בפי"ט שכן דעת רשב"ם ושדעת הרמב"ן כדעת רש"י ז"ל :

הניח בנות גדולות וקטנות אין אומרים יזונו הקטנות עד שיבגרו וכו' משנה בסוף פרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קלט.):