Beit Yosef, Even HaEzer
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
מי שמת והניח בת להשיאה משיאין אותה מנכסיו וזה נקרא פרנסת הבת פשוט פרק מציאת האשה (כתובות דף סח.):
ומ"ש ואינו כשאר תנאי כתובה אלא תקנה שתקנו חכמים כן משמע שם וכן כתב הרמב"ם בפרק י"ט:
ומ"ש לפיכך אם צוה בשעת מיתתו אל יתפרנסו בנותי מנכסי שומעין לו ואם התנה בשעת נישואין שלא יתפרנסו בנותיו מנכסיו לפי' רבינו האי אין שומעין לו בס"פ מציאת האשה (שם:) א"ר הונא אמר ר' פרנסה אינה כתנאי כתובה כדתניא האומר אל יזונו בנותי מנכסי אין שומעין לו אל יתפרנסו בנותי מנכסי שומעין לו וכתב הרא"ש ורבינו האי גריס איפכא ומפרש כשהתנה בשעת נישואין שלא יהא לה תנאי כתובה שומעין לו דכל דבר שבממון תנאו קיים אבל פרנסה לאו מכח הכתובה היא באה אלא שתקנת חכמים שתקנו לבנות ישראל ונתנו להן חלק בממון אביהם להיות נושאות בו אין בידו להפקיע מה שזיכו להם חכמים ואע"ג דגלי דעתיה בשעת נישואין שאינו רוצה שינשאו בנותיו מנכסיו וקי"ל דבפרנסה שמין באב ה"מ כי גלי דעתיה בתר נישואין כשהשיא בנותיו או שראינו ותרנותו או קמצנותו או שצוה בשעת מיתה אבל גלוי דעתא בשעת נישואין לאו מילתא היא דאפשר שהיה בדעתו שלא לעשות חוב על בניו ועוד איפשר אח"כ שהיה רואה בנותיו שהגיעו לפירקן היה מרחם עליהן ומשיאן הלכך תנאי של שעת נישואין לא חשיב גילוי דעת עכ"ל ואפשר דלאו לרבינו האי בלחוד הוי דינא הכי אלא לכ"ע דהא כיון דפרנסה לאו מכח כתובה קא אתי אלא מתקנת חכמים כי התנו בשעת נישואין עם האשה מאי הוי והכל תלוי במה שאמר בשעת מיתה :
וכמה נותנין לפרנסתה רואים אם השיא שום בת בחייו וכו' שם במשנה לר' יהודה ואיפסקא הלכתא בגמרא כר' יהודה:
ומ"ש בשם הראב"ד אפי' לא הניח אלא שיעור מה שנתן לראשונה וכו':
ומ"ש ואם לא השיא שום אחת אומדין דעתו כמה היה נותן אילו היה חי וכו' שם אמר שמואל לפרנסה שמין באב ואוקימנא כר' יהודה דאמר אם השיא בת ראשונה ינתן לשנייה כדרך שנתן לראשונה ומפרש בגמרא דבין השיא בין לא השיא לעולם שמין באב והא דנקט השיא להודיעך כחם דרבנן דפליגי עליה אפי' בהשיא ומותיב בגמרא ארבא דאמר הלכה כר' יהודה מדתניא ר' אומר בת הניזונת מן האחין נוטלת עישור נכסים ואמר רבא הלכה כר' ומשני ל"ק הא דאמידניה הא דלא אמידניה ופירש"י הא דא"ר עישור נכסים בדלא אמידניה לאב לא גר בינינו ולא עמדנו על סוף דעתו אם וותרן אם קמצן:
ומ"ש ואם היה עשיר והעני וכו' אומדין אותו כפי ממונו ודעתו האחרון וכשנותנים לפי אומד דעתן אין חילוק בין מקרקעי למטלטלי וכו' אבל כשאין יודעין לשער דעתו ונותנין לה עישור נכסים אין נותנין לה אלא מקרקעי אפי' לפי תקנת הגאונים וכו' בס"פ מציאת האשה (כתובות דף סט.) אסיקנא הלכתא ממקרקעי ולא ממטלטלין בין למזוני בין לכתובה בין לפרנסה וכתבו הרי"ף והרא"ש והאידנא תקינו רבנן דמתיבתא למיגבא כתובה ממטלטלי הלכך מזוני נמי ממטלטלי דקיי"ל תנאי כתובה ככתובה דמי אבל פרנסה דליתיה מתנאי כתובה כדקיימא קיימא וכתב עוד הרא"ש אבל היכא דהשיא האב בתו בחייו ונתן לה מטלטלי אזלינן בתר אומדן דעתיה ויהבינן נמי להא ממטלטלי והא דאמרינן פרנסה ממקרקעי לא בעי למימר שתטול רק עישור מן הקרקעות אלא עישור כל נכסים היא נוטלת שכן דרכם של ב"א שנותנין נדוניא לבנותיהם לפי עשרו הן ממקרקעי הן ממטלטלים אלא שחוב זה אינה גובה אלא ממקרקעי דומיא דגביית כתובה ומזוני עכ"ל וה"ה כתב בפ"כ הא דאמר רבא פרנסה ממקרקעי ולא ממטלטלי פירוש שאם היה לו מטלטלין וקרקעות אין המטלטלין נחשבים לכלום אלא הקרקעות ונוטלת העישור של קרקעות בקרקע וכן מתבאר בדברי רבינו במ"ש למטה או בעישור הקרקעות ודע שדעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל הוא שבזמן שנותנים פרנסה לבנות לפי אומדנתו של אב אין אומדין לפי הקרקעות שיש לו לבד אלא לפי מה שיש לו בין קרקע בין מטלטלי הכל שוה וזהו שאמר בפרק נערה (נז.) רב זן מחיטי דעלייה ופירשו בגמרא דפרנסה הוה ומאי עלייה מעלייה דאב וכדשמואל דאמר לפרנסה שמין באב ואף דעת רבינו נראה כן ממה שלא הביא חילוק הקרקעות אלא בדין בעישור בלבד ולמטה ג"כ כתב או באומדן דעת האב או בעישור הקרקעות עכ"ל. והר"ן כתב בפרק מציאת האשה אהא דכתב הרי"ף אבל פרנסה דליתא מתנאי כתובה כדקיימא קיימא דוקא בדלא אמידניה אבל אמידניה אפילו ממקרקעי ובדלא אמידניה נמי משמע לי דשמין כל הנכסים אפילו המטלטלין וגובה עישורי ממקרקעי דודאי כי אמרינן בפרק נערה (כתובות נב:) באב גופיה ועד כמה עד עישור נכסי מעישור שבכל נכסיו קא אמרינן דאי זה טעם יש שנאמר כדי עישור קרקעותיו והרי הוא פורע במעות או במטלטלין אלא ודאי עישור שבכל הנכסים קאמר דאותו עישור הוא כחוב על היתומים אלא שאיני נגבה אלא מן הקרקע ולפיכך תמהני מהרמב"ם שכתב בפ"כ נותנין לה עישור הקרקעות עכ"ל:
ומ"ש ואצטרובלי חשוב מקרקעי לגבות ממנו שם בגמרא ופירש"י אצטרובלי מושב אמת הרחיים כמות שהן ומקרקעי חשיב להו:
ומ"ש ושכירות הבתי' חשיב מקרקעי שם:
ומ"ש ואפילו מה שעבר כגון אם השכיר בית לשנה ודר בו המוכר חצי שנה וכו' כ"כ שם התוספות והר"ן והרא"ש ז"ל וכ"כ ה"ה בפ"ב בשם הרשב"א:
ומ"ש ודוקא לגבות אינה נגבית אלא מקרקע אבל כששמין הנכסים לידע העישור שמין בין מקרקעי בין מטלטלי ומגבינן לה העישור ממקרקעי כבר נתבאר בסמוך : ומ"ש בשם ספר המצות שלתקנת הגאונים אף פרנסה נגבית ממטלטלי דברי ס"ה הם דברי התוספות שכתבו בפרק נערה שנתפתתה (כתובות נא.) נראה דבזמן הזה דכולהו גבי ממטלטלי כתובה ומזונות מתקנת הגאונים ופרנסה נמי אנן סהדי שכל בני אדם רגילין להשיא בנותיהן ממטלטלי וחשיב כמו באמידניה דפסק רבא כרבי יהודה ע"כ:
ומ"ש וא"א הרא"ש כתב כסברא ראשונה כבר נתבאר שכן דעת הרי"ף וכ"כ הרמב"ם בפ"ב ונ"ל שאיפשר שגם הם לא יחלקו על דברי התוספות שכתבתי בסמוך אלא שהם ז"ל כתבו דין התלמוד סתם :
יש מהגאונים שכתבו וכשנותנים לפי אומד דעתו נותנים לה כפי מה שישערו שהיה נותן בין להוסיף על עישור נכסים בין לגרוע ממנו וי"א שאין הולכין אחר אומד דעתו אלא לגרוע וכו' ב' סברות אלו כתב הרי"ף בפרק מציאת האשה ולא הכריע והרא"ש כתב טענות שתי הסברות וכתב שדעת התוס' נוטה לסברת האומרים שאין הולכין אחר אומד דעתו אלא לגרוע וכו' ובסוף דבריו כתב וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא לא מפקינן מיתמי טפי מעישור נכסים והר"ן ג"כ הסכים לדעת האומרים שאין הולכין אחר אומד אלא לגרוע וכו' וכן דעת מהרי"ק בשורש ע"ח אבל ה"ה כתב בפ"ב שדעת הרמב"ם והרבה מהגאונים כדברי האומרים שהולכין אחר האומד בין לגרוע מעישור בין להוסיף עליו ועיקר. וגם הר"ן כתב שכן דעת רש"י והראב"ד והרמב"ם ז"ל כתוב בתשובה להרמב"ן סימן מ"ו עישור נכסים שאמרו חכמים אינה נגבית עד שעת נישואין ועיין בדברי ה"ה שאכתוב בסמוך:
אם יש בנות רבות להשיא נותנין לראשונה עישור נכסים וכו' בס"פ מציאת האשה (כתובות דף סח.) אמר רב בת הניזונת מן האחים נוטלת עישור נכסים אמרו לו לרבי מי שיש לו עשר בנות ובן אין לו לבן במקום בנות כלום אמר להם כך אני אומר ראשונה נוטלת עישור נכסים שנייה במה ששיירה שלישית במה ששיירה וחוזרות וחולקות בשוה כל חדא וחדא דנפשה שקלה ה"ח אם באו כולן לינשא כאחת חולקות בשוה ופירש"י כל חדא דנפשה שקלה. וחכמים תקנו להם נדונית נישואיהן עישור נכסים והנשאת ראשון ראשון זכתה בעישור שבפניה ולמה יחזרו ויחלקו עישורים בשוה: אם באו כולן לינשא כאחת חוזרות וחולקות בשוה שאין כאן קודמת לזכות הלכך בשביל הראוי לישאר לפני הבן נוטל' הא' עישור והשנייה במה ששיירה וכן כולם והמותר לבן אם היו ק' מנים הא' נוטלת י' מנים וב' ט' והג' ח' ועישור של מנה וכן כולם כדי לברר ירושת הבן והן חוזרות וחולקות עישוריהן בשוה. וכתב ה"ה בפרק ב' מתבאר מכאן שאין הבת נוטלת פרנסה אלא לזמן נישואיה וכתב הרשב"א מסתברא דכל היכא דאזלינן בתר אומד האב אע"פ שאין מוציאין עד שעת נישואין מעכשיו אומדין הדעת לפי הנכסים שנשארו ממנו ופוסקין לה ב"ד מה שראוי ליטול ונטלתו בשעת נישואיה עכ"ל והר"ן כתב בפרק מציאת האשה על זה תמהני אם הדין כן כי לא אמידניה נמי למה אין עושין כן כדי לידע שיעור הנכסים ואיפשר שהוא סובר דבלא אמידניה אין נותנין לה אלא עישור הקרקעות ולפיכך אין צורך לפסוק לה בשעת מיתה שהקרקעות ידועים הם ואם מכרו אחיה הא קי"ל דמוציאין לפרנסה אבל לפי דעתי אע"פ שאין הפרנסה נגבית אלא מן הקרקעות מ"מ גובה הוא מהם כדי עישור כל נכסיו ואפילו כנגד מטלטלין עכ"ל:
הבת לגבי עישור נכסים חשובה כב"ח של האחין לפיכך נוטלת מהן מהבינונית בלא שבועה וכו' מן הראוי (וכ"כ המרדכי שגובה מן הראוי) כגון אם מת אביה בחיי זקנה ולא היו נכסים לאביה וכו' יכולין ליתן לה אי זה קרקע בינונית שירצו ולסלקה בזוזי אבל אם מתו אחיה קודם שנטלה עישור נכסים אינה גובה בינונית אלא מזיבורית ובשבועה בס"פ מציאת אשה (כתובות דף סט.) אמרינן דבת ב"ח הויא ומצוה לסלוקה בזוזי והשתא דאמרת ב"ח הויא דאבא או דאחי למאי נ"מ למיגבה לבינונית שלא בשבועה וזיבורית בשבועה ופירש"י אי ב"ח דאבא הויא אינה גובה אלא מזיבורית ואינה נפרעת אלא בשבועה שלא נטלה מנכסים הללו דקי"ל אין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזיבורית ואין נפרעין מהם אלא בשבועה ואי ב"ח שלהם אין כאן בא ליפרע מנכסי יתומים וכ' הרא"ש וה"ה דנ"מ לגבות מן הראוי ת"ש דרבינא אגבי' לברתיה דרב אשי ממר בר רב אשי בינונית ושלא בשבועה מבריה דרב סמא בריה דרב אשי זיבורית בשבועה ופירש רש"י רב אשי מת ומת רב סמא בנו בחייו וכשבאה בתו ליפרע נטלה מחלקו של מר בר רב אשי שהיה קיים בינונית שלא בשבועה אלמא ב"ח דאחי היא ומבריה דרב סמא זיבורית לפי שבעלת חוב של אביו היתה שהיה אחיה:
מכרו אחיה או משכנו אחיה אחר מיתת אביהם טורפת מהלקוחות שם תנא ליה רב לרבי האחים ששיעבדו מהו אמר בין מכרו בין משכנו מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות ואע"ג דרבי יוחנן פליג התם פסקו הפוסקים כרב וכתב ה"ה בפ"ב בשם הרשב"א שכמו שאינן מוציאות מן היתומים בשבועה כך אין מוציאין מן המשועבדין אלא בשבועה כשאר ב"ח הבאים לטרוף ממשעבדי:
השיאוה האחין ולא נתנו לה פרנסתה או שלא נתנו לה כראוי לה יכולה להוציא מהם כשתגדיל פרנסה הראוי לה וכו' משנה שם (דף סח.):
ומ"ש אפילו לא מיחתה בשעת נישואין וכו' וגם לא פסקו שיתנו עוד לה מזונות בד"א כשנשאת ועודה קטנה וכו' שם ת"ר הבנות בין בגרו עד שלא נישאו ובין נישאו עד שלא בגרו איבדו מזונותיהן ולא איבדו פרנסתן דברי רבי ואף על גב דפליג התם רשב"א פסק רב נחמן הלכה כרבי איתיביה רבא לרב נחמן יתומה שהשיאתה אמה או אחיה לדעתה וכתבו לה בק' או בנ' זוז יכולה הוא משתגדיל להוציא מידם מה שראוי ליתן לה טעמא דקטנה הא גדולה ויתרה ל"ק הא דמחאי הא דלא מחאי ה"נ מסתברא דא"כ קשיא דרבי ארבי דתניא רבי אומר בת הניזונת מן האחים נוטלת עישור נכסים ניזונת אין שאינה ניזונת לא אלא לאו ש"מ הא דמחאי הא דלא מחאי ש"מ א"ל רבינא לרבא אמר לן רב אדא בר אהבה משמך בגרה אינה צריכה למחות נישאת אינה צריכה למחות בגרה ונשאת צריכה למחות ומי אמר רבא הכי והא אותביה רבא לר"נ יתומה ושני ליה הא דמחאי הא דלא מחאי ל"ק הא דמיתזנא מינייהו הא דלא קמיתזנא מינייהו ופירש"י הא דמחאי. הא דאמר רבי לא איבדו וא"ר הונא הלכתא כוותיה בשמיחתה על מותר עישור והא דקתני מתני' גדולה ויתרה בשלא מיחתה: ניזונת אין. אם באה לינשא בעודה ניזונת דהיינו בקטנות או בנערות אינה צריכה למחות שאפי' לא מיחה לא איבדה עישור נכסים. ושני ליה דהא דתני גדולה ויתרה בדלא מחאי אלמא נישאת בנערות ולא מיחתה אע"פ שאינה בוגרת ויתירה ואת אמרת נישאת אינה צריכה למחות ואפילו נערה. הא דאמר רבא נישאת בנערו' אינה צריכה למחות כגון דקמיתזנא מינייהו לאחר שנישאת משום דקא מתזנא מינייהו הוא דקא שתקה ולא מחלה על פרנסתה והא דקתני הא גדולה ויתרה דלא קא מיתזנא עכ"ל וכתב הר"ן דהא דאמרי' דכי מיתזנא מינייהו אינה צריכה למחות היינו דוקא בשידעה בשעת נישואין שהם יזונו אותה ואפ"ה בגרה ונישאת צריכה למחות וכתבו הרי"ף והרא"ש שמעי' השתא מכל הני שמעתתא דהיכא דבגרן או אנסיבן אי מיתזנן מינייהו אית להו פרנסה אע"ג דלא מחאי ואי לא מיתזנן מינייהו צריכי למחויי ואי לא מחאו לית להו פרנסה ואי לא בגרן ולא אנסיבן אע"ג דלא מיתזנן מינייהו אית להו פרנסה ולא צריכי למחויי ואי בגרן ואנסיבן אע"ג דמיתזנן מינייהו צריכי למחויי ואי לא מחאן לית להו פרנסה עכ"ל:
והשתא מ"ש בד"א בשנשאת ועודה קטנה היינו מתני' דיכולה משתגדיל להוציא מידם דבכל גוונא היא ואפי' לא מחאי משום דקטנה לאו בת מחאה היא וכמ"ש הרמב"ם בפ"ב וכתב שם ה"ה בשם הרשב"א דאע"פ שגדלה משנישאת ולא תבעה לאחר גדלות מיד לא איבדה לעולם לפי שכל שלא איבדה אותה בשעת נישואין שוב אינה צריכה למחות וברור הוא וכ"נ מדעת רבינו עכ"ל:
ומ"ש אבל נישאת נערה ולא נתנו לה פרנסתה אם לא מחתה וגם לא פסקו ליתן לה עוד מזונות כלומר שאינם זנים אותה עוד איבדה פרנסתה וכו' היינו דא"ר אדא בר אהבה משמיה דרבא נישאת אינה צריכה למחות וע"כ בנערה איירי דאי קטנה לאו בת מחאה היא ואוקימנא בדקא מיתזנא מינייהו לאחר שנישאת אבל לא קא מיתזנא מינייהו צריכה למחות:
ומ"ש ואם בגרה ואח"כ נישאת אפי' אם יפסקו ליתן לה מזונות איבדה פרנסתה אלא א"כ מיחתה היינו נמי דא"ר אדא בר אהבה בגרה ונישאת צריכה למחות ואפי' בדמיתזנא מינייהו מיירי דהא רישא דמילתיה אוקימנא בדקא מיתזנא מינייהו. ומ"ש וכן נמי מיד כשבגרה אפי' לא נישאת איבדה פרנסתה אא"כ מחתה או שפסקו ליתן לה עוד מזונות היינו נמי דא"ר אדא בא אהבה בגרה אינה צריכה למחות ואוקימנא לה בדקא מיתזנא מינייהו הא לאו הכי צריכה למחות:
ומ"ש ומיהו במחאה לחוד סגי אפי' אין פוסקין ליתן לה עוד מזונות כלומר אפילו אין זנין אותה עוד פשוט הוא דהיינו דת"ר הבנות בין בגרו עד שלא נשאו ובין נשאו עד שלא בגרו לא איבדו פרנסתן ואוקימנא בדמחאי עיין שם במרדכי: וכתב הר"ן בשם הרא"ש גבי בגרן ואינסיבן דאף ע"ג דמיתזנא מינייהו צריכא למחות דאם מיחה בבגרות צריכה למחות בנישואין ואם לא מיחתה הפסידה (יא.). וכ"ע דכי אמרינן דבגרה ונישאת צריכה למחות אפי' במיתזנא מינייהו דוקא בגרה ונישאת אבל נישאת ואח"כ בגרה לא דבגר דבתר נישואין לאו כלום הוא עכ"ל והכי דייק לשון רבינו שכתב ואם בגרה ואח"כ נישאת והרמב"ם כתב בפ"ב כלשון הזה נישאת הבת אחר שגדלה בין נערה בין בוגרת ולא תבעה פרנסתה אבדה פרנסתה ואם מיחתה בשעת נישואיה ה"ז מוציאה את הראוי לה כל זמן שתרצה בגרה ועודה בבית אביה בין שבגרה אחרי מותו בין שהניחה בוגרת אם פסקו האחין מלתת מזונותיה שהרי אין לה מזונות כמו שביארנו ושתקה ולא תבעה איבדה פרנסתה לא פסקו האחים מזונותיה וזנו אותה בבגר אע"פ שלא מחתה לא איבדה פרנסתה כל זמן שהם זנין אותה שיש לה לטעון מפני שהם זנין אותה אע"פ שאינם חייבים והיא עדיין לא נישאת מפני זה לא תבעה פרנסתה וכתב ה"ה שעולה מסוגיית הגמרא שאם אינה ניזונת מהם אם נישאת בנערות או היתה בוגרת אע"פ שלא נישאת צריכה למחות ואם לא מחתה איבדה פרנסתה זהו מבואר בדברי רבינו היתה ניזונת מהם ובגרה ונישאת דאיכא תרתי ולא מחתה אבדה פרנסתה וזה מתבאר במה שאמר והיא עדיין לא נישאת בגרה ולא נישאת אינה צריכה למחות כיון שניזונת וזה מבואר בדברי רבינו נישאת בנערות ולא בגרה אינה צריכה למחות כיון שניזונת מהם ופירש"י שניזונת אחר נישואיה מן האחים וחילוק זה לא נתבאר בדברי רבינו ואולי יש לו בזה דעת אחרת עכ"ל והר"ן כתב יש לתמוה על הרמב"ם שכתב בפ"ב נישאת הבת ולא מיחתה איבדה פרנסתה ולא חילק בין מיתזנא ללא מיתזנא עכ"ל ול"נ שהרמב"ם סמך על מ"ש גבי בגרה שאם האחים זנין אותה בבוגרת אע"פ שלא מחתה לא איבדה פרנסתה כל זמן שזנין אותה וממילא משמע דה"ה לנישאת קודם שבגרה שאם זנין אותה אחר נישואיה לא איבדה:
וכתב הרמ"ה דאירוסין בנערות חשיבי כנישואין וכו':
ומ"ש ואין נראה כן דעת התוספות:
כתב ה"ר יונה הא דבוגרת לא הפסידה עישור נכסים אם מחתה היינו דוקא שבגרה אחרי מות האב אבל אם בגרה בחיי האב אין האחין חייבים להשיאה וכו' כך כתב הרא"ש בפרק מציאת האשה שמצא כתוב בשם ה"ר יונה:
ומ"ש רבינו שהרמב"ם חולק מבואר בלשונו שכתבתי בסמוך:
ומ"ש שהרא"ש כתב בתשובה כדברי ה"ר יונה:
מי שמת והניח ב' בנות ובן ונטלה הראשונה עישור נכסים ולא הספיקה השנייה ליטול עישור נכסים עד שמת הבן קאמר ר' יוחנן הפסידה עישור שלה ור' חנינא אומר גם היא נוטל' העישור שלה ואח"כ יחלקו בס"פ מציאת האשה (כתובות דף סט.) וכתב הרי"ף מסתברא לן דהלכה כר' יוחנן משום דרב אשי דהוא בתרא ס"ל כוותיה אבל בירושלמי פסק כר' חנינא וכתב הרא"ש על זה וכיון דבירושלמי פסק בהדיא כר' חנינא עבדינן כוותיה ורב אשי שקיל וטרי ולא משום דס"ל כר' יוחנן וכתבו הר"ן וה"ה שגם הרשב"א הסכים לפסוק הלכה כר' חנינא כדברי הירושלמי אבל הרמב"ם בפ"כ פסק כר' יוחנן ומפרש בגמרא טעמא דר' יוחנן משום דאיכא רווח ביתא כלומר שהרי נשתכרה הרבה שנוטלת חצי הירושה וכתב הר"ן נסתפקו התוספות היכא שמת הבן ונשארו עשר בנות שלא נשאו דהכא ליכא רווח ביתא שאפי' בתורת ירושה לא תטול אחת יותר מעישור מ"מ משמע דהיכא דשעבד הבן נוטלת עישור שאילו נדון אותה יורשת לא תטול כלום ומדין עישור מוציאין לפרנסה ונמצא שאין בירושה ריוח אלא הפסד:
כתב הר"י קרקוש"א אי איכא אלמנה ובת וכו' אלמנה קודמת וכו' כ"פ הר"ן בפרק מציאת האשה וכתב עוד והא דגרסינן בירושלמי פרק מי שהיה נשוי פרנסה וכתובה פרנסה קודמת ההיא בכתובת בנין דיכרין מיירי משום דשויוה רבנן כירושה וכשם שנוטלת במקום בנים כך נוטלת במקום כתובת בנין דיכרין עכ"ל וכ"כ הרמב"ם בפרק כ' וז"ל מי שמת והניח אלמנה ובת כבר ביארנו שמזונות האלמנה קודמין למזונות הבת וכן אם נישאת הבת אינה נוטלת עישור נכסים מפני מזונות האלמנה ואפי' מתה הבת אחר שנישאת אין הבעל יורש פרנסה הראויה לינתן לה שהרי הנכסים כולם בחזקת אלמנה שתהא ניזונת מהם וכתב ה"ה מי שמת והניח וכו' פרק יש נוחלין מי שמת והניח אלמנה ובת וכו' ואמרו שם דשויוה רבנן כאן לבעל בנכסי אשתו כיורש ולא כלוקח מפני שלא תפסיד האלמנה שאם היה כלוקח הא קי"ל אין מוציאין למזון האשה מנכסים משועבדים ודע שכ"ש אם האלמנה תובעת כתובתה שהיא דוחה מזון הבת ופרנסתה בין מקרקע כדין התלמוד בין ממטלטלין מתקנת הגאונים ז"ל שהרי כתוב טורפת מן המשועבדים ואפילו שעבדם האב וכ"כ ז"ל ופשוט הוא עכ"ל :
לא תקנו פרנסה לבת אלא במקום בן אבל אם לא הניח אלא בנות לא תקנו אלא יחלקו הכל בשוה ואפי' נישאו הגדולות בחיי אביהן וכו' עד סוף הסי' משנה וגמ' בס"פ י"נ (דף קלט.):