Beit Yosef, Even HaEzer
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
על כל דבר תלוש כותבין לאפוקי מחובר כמו שיתבאר בסימן זה:
אפילו על איסורי הנאה בפ"ב דגיטין (דף כ.) שלחו מתם כתבו על איסורי הנאה כשר ואסיק תלמודא הכי הלכתא: וכתב הר"ן בכל איסורי הנאה קאמרינן ואע"ג דכתותי מכתת שיעורייהו לא אמרינן לה אלא במידי דבעי שיעור כשופר ולולב ומיהו באותם שצריכים להתבער מן העולם למ"ד (מנחות קב:) כל העומד לשרוף כשרוף דמי משמע דלא הוי גט דכמאן דליתנהו דמו עכ"ל:
אפי' על עלה של זית משנה שם (דף יט.) וכתב הר"ן ואליבא דר"א דס"ל עידי מסירה כרתי אפילו בכותב על העלה בדיו כשר אע"פ שהוא כתב שיכול להזדייף וקמ"ל מתניתין דעלה של זית דבר המתקיים הוא דבין לר"מ בין לר"א אין כותבין הגט אלא בדבר המתקיים על דבר המתקיים והיינו דתניא בתוס' על עלה של זית על עלה של דלעת על חרוב על כל דבר שהוא של קיימא כשר על עלה בצלים על עלה ירקות ועל כל דבר שאינו של קיימא פסול עכ"ל וגם התוספות כתבו דוקא עלה זית וכיוצא בו דמתקיים כדתניא בתוספתא על עלה של זית וחרוב ודלעת וכל דבר שהוא של קיימא כשר וכו' וגם רבינו ירוחם בח"ב כתב תוספתא זו אבל הרי"ף והרא"ש והרמב"ם לא הזכירו התוספתא זו וכתב ה"ה בפ"ד גבי המקרע על העור דכתב על עלה של זית אינו מתקיים ולא הכשירה התוספתא אלא במקרע ושהרמב"ם לא סמך על התוספתא כיון שלא הוזכר זה בגמרא:
אע"פ שהוא דבר המזדייף כשר אפילו לזמן מרובה וכו' פירוש אפילו לא הביאתו לב"ד עד אחר זמן מרובה שנמסר לה כשר ולא חיישינן שמא היה כתוב בו תנאי ומחקתו ואינו ניכר דכיון שצריכה להביא עידי מסירה לפנינו אם איתא דהוה ביה תנאי מידכר הוו דכירי אבל בעידי חתימה כלומר אבל אם לא הביאה עידי מסירה ואינה מביאה בידה אלא הגט בחותמיו לא מיבעיא אם אין עידי החתימה בפנינו אלא עדים שמכירין חתימתם דפסול אלא אפילו באים עידי החתימה עצמם ומעידים שלא היה כתוב התנאי פסול מפני שכתוב על דבר המזדייף ודין זה דדבר המזדייף משנה בפ"ב דגיטין (דף כא:) ר"י בן בתירא אומר אין כותבין לא על הנייר המחוק ולא על הדיפתרא מפני שיכול להזדייף וחכמים מכשירים ובגמרא (דף כב.) מאן חכמים אר"א ר"א היא דאמר עידי מסירה כרתי ופירש"י ר"א היא דאמר חתימת גט אינה מן התורה ולא סגי למיתביה בלא עידי מסירה ומ"ד עידי מסירה עיקר הבאה לינשא צריכה להביא עדים שנמסר לפניהם וכתבו התוספות ודוקא הכא על דבר שיכול להזדייף אומר רש"י דצריכה עידי מסירה בשעה שבאה לינשא אבל בגיטין הכתובין בדבר שאינו יכול להזדייף יכולה להנשא על ידי עידי חתימה ואפי' לר"א כדתנן בפרק בתרא שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם כלומר שאם הלכו להם עידי מסירה משיאין אותה בקיום הגט וכן כתבו הרא"ש והרשב"א והר"ן ובטעמא דלא מכשרינן בעידי חתימה כשכתוב על דבר המזדייף כתב הרא"ש דהוי משום כי חזינן בידה גט דליכא למיחש לזיופא אמרינן דמסתמא בא לידה כמצותו כלומר בעידי מסירה ולטעמיה אזיל דס"ל דכל שלא נמסר בעידי מסירה בטל הוא ומש"ה כל היכא דכתוב על דבר המזדייף הורע חזקתו וחיישינן שמא לא ניתן לה בפני עדים ולפ"ז מ"ש רבינו אבל בעידי חתימה אפי' הם לפנינו פסול זהו דוקא לדברי הסוברים דכל היכא דליכא עידי מסירה הוא בטל אבל לדברי המכשירים בעידי חתימה לחוד כמו שיתבאר בסימן קל"ג אם באו עידי חתימה בפנינו נשאת על ידיהם אע"פ שהגט כתוב על דבר המזדייף מיהו קשה דא"כ למה סתם רבינו דבריו וה"ל לפרושי דהיינו להרא"ש דוקא ואפשר דגם למכשירים בעידי חתימה לחודייהו פסלי הכא אפילו כשעידי חתימה לפנינו משום דכיון דיכול להזדייף ה"ל כמזוייף מתוכו א"נ גזרינן היכא שעידי חתימה באים לפנינו אטו היכא שאינן באים לפנינו אלא עדים המכירים חתימתן דאז ודאי חיישי' לדילמא תנאה הוה ביה וזייפתיה וגם שמא זייף החתימות עד שנראה למקיימים שהוא חתימת העדים החתומים בו דכיון שכתוב על דבר המזדייף איתרע ליה חזקה דכשרות וחיישינן לכל מאי דאפשר למיחש ואמרינן תו בגמ' אהא דמאן חכמים ר"א ואר"א לא הכשיר ר"א אלא לאלתר אבל מכאן עד עשרה ימים לא דילמא הוה ביה תנאה וזייפתיה ורבי יוחנן אמר אפילו מכאן עד עשרה ימים דאם איתא דהוה ביה תנאה מידכר דכירי ופסקו הרא"ש והרשב"א כרבי יוחנן והרי"ף לא הזכיר מחלוקת זה ומשמע דכרבי יוחנן נמי ס"ל ולפיכך כתב סתם מתניתין וחכמים מכשירים ומכשירין לעולם משמע וגם הרמב"ם בפ"ד הכשיר סתם וכתב ה"ה דהיינו משום דסבר כרבי יוחנן ובענין נייר המחוק השנוי במשנתנו פירש"י דהוא ועידיו על המחק ויכול לחזור ולמוחקו עד העדים ולכתבו ויעביר תנאי שהיה בו ולא מוכחא מילתא וכתב הר"ן דלא נהירא דכל כה"ג כשר לפי שאינו דומה נמחק פעם אחד לנמחק ב' פעמים כדאיתא בפרק גט פשוט (בבא בתרא קסד.) וכ"כ הרשב"א וגם הרא"ש חולק על רש"י לומר דכל שהוא ועדיו על המחק כשר לכ"ע אלא שמפרש דמתניתין בעדים על המחק וכתב הגט שלא על המחק דהשתא ימחוק הכתב ויכתוב מה שירצה ויהיו הוא ועידיו על המחק וכשר כלומר דכשיצא לפני ב"ד יבואו להכשירו מפני שלא יכירו בזיופו וכן כתב המרדכי וכ"כ רבינו ירוחם בח"ב בשם התוס' והעיטור במאמר ז' כתב כפירש"י דבגט שהוא ועדיו על המחק עסקינן ואע"ג דאינו דומה נמחק פעם אחד לנמחק שתי פעמים סבר ת"ק דגזרו דילמא דמי האי מחקא להאי מחקא וחכמים מכשירין דאי איכא חששא אזלינן לעידי מסירה: נמצא דבהוא ועדיו על המחק כשר אפילו לת"ק לכ"ע זולתי רש"י והעיטור ובהוא על המחק ועדיו על הנייר או הוא על הנייר ועדיו על המחק לכ"ע כשר בעידי מסירה לדעת חכמים דליכא בינייהו אלא הוא ועדיו על המחק דלרש"י והעיטור בעינן עידי מסירה להכשירו ולשאר מפרשים לא בעינן אבל כל היכא דאיכא עידי מסירה פשיטא דבכל גווני כשר אפי' לדעת רש"י והעיטור :
וכותבין אותו על יד העבד וקרן הפרה ונותן לה העבד והפרה וכולי משנה בפ"ב (דף יט) על הכל כותבין על עלה של זית ועל הקרן של פרה ונותן לה את הפרה ועל היד של עבד ונותן לה את העבד ובגמרא (דף כא:) בשלמא יד של עבד לא איפשר למקצייה כלומר משום דשייך במצות ואינו רשאי לחבול בו אלא קרן של פרה ליקצייה וליתביה לה אמר קרא וכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה. ומשמע בגמרא דדרשא גמורה היא כלומר וכל שהוא מחוסר כתיבה קציצה ונתינה הגט בטל וכ"נ מדברי הר"ן שכתב גבי אין כותבין במחובר לקרקע דכיון דפיסולא דאורייתא הוא אפי' בדיעבד אית לן למפסליה וכן הרמב"ם בפ"א מנאו בכלל העשרה דברים שהם עיקר הגירושין מן התורה ואם חסר אחד מהם הגט בטל וכתב הר"ן שכתבו בשם הרמ"ה שצריך שיתן העבד והפרה בפירוש הא בנותן לה ואומר הרי זה גיטך סתמא אינו במשמע שנתנו לה כולם והגט בטל והרשב"א כתב פירוש ונותן לה בפירוש כולה פרה וכוליה עבד הא נותן לה פרה ועבד סתם פסול דמסתמא הפרה והעבד משויירין לו דלא בטילי לגבי גט אלא דבירושלמי לא משמע הכי אלא כל שנתן לה סתם הכל שלה עכ"ל וכתב רבינו ירוחם בח"ב דכותב הגט על יד העבד וכו' ונותן לה את העבד ובכפות כמו שפירשתי בנתינת הגט ולא נהירא לי דהא דמצרכינן כפות הכי איתא בפ"ב (כא.) אמר רבא כתב לה גט ונתנו ביד עבדו וכתב לה שטר מתנה עליו קנאתו ומתגרשת בו ואמאי חצר מהלכת היא וחצר מהלכת לא קנה ואסיקנא והלכתא בכפות ומשמע דדוקא התם שאינה קונה הגט אלא מטעם חצר הוא שהצריכו שיהא כפות כי היכי דלא ליהוי חצר מהלכת אבל הכא שהגט כתוב על ידו של עבד כיון שזכתה בעבד באחד מדרכי הזכיה ממילא נתגרשה שהרי זכתה בגופו של גט אח"כ מצאתי להרשב"א שכתב אמימרא דרבא וא"ת מאי קמ"ל רבא מתני' היא על היד של עבד ונותן לה את העבד ועוד כי מקשה אדרבא חצר מהלכת היא אמאי לא אקשי הכי אמתני' לא היא דמתני' בכותב על יד העבד ונותן לה העבד בתורת גט כנותן לה גט הכתוב בספר אבל הא דרבא בנותן הגט ביד העבד והיא קונה את הגט על יד העבד מדין חצר עכ"ל וזה מפורש כמו שכתבתי וגרסינן תו בגמרא בפ"ב דגיטין (דף כ:) בעי רמי בר חמא היו מוחזקין בעבד שהוא שלו וגט כתוב על ידו והרי הוא יוצא מתחת ידה מהו מי אמרינן אקנויי אקני לה או דילמא הוא מנפשיה עייל אמר רבא ותיפוק ליה דכתב שיכול להזדייף הוא כלומר ודילמא תנאה הוה בגיטא ומחקתיה והדר כתביה ולרבא קשיא מתני' על היד של עבד בשלמא מתני' לרבא ל"ק בעידי מסירה כלומר שקראוהו ורבי אליעזר היא אלא לרמי בר חמא קשיא לרמי בר חמא נמי לא קשיא בכתובת קעקע השתא דאתית להכי מתני' לרבא לא תיקשי בכתובת קעקע מאי הוי עלה תא שמע דאמר ריש לקיש הגודרות אין להם חזקה וא"כ מתניתין דמכשרת ביד של עבד וקרן בחד מתרי גווני הוא או בעידי מסירה שבאים לפנינו ומעידים שבפניהם נמסר והם קראוהו ולא היה בו תנאי או בשכתוב על יד העבד בכתובת קעקע וכן חקוק על הקרן של פרה דאינו יכול להזדייף ואז כשר אפי' אין באין עידי מסירה לפנינו כשאר גיטין הכתובין על דבר שאינו יכול להזדייף אלא דהיכא דמוחזקים בעבד ובפרה שהם שלו צריך עידי מסירה משום דהגודרות אין להם חזקה ולפיכך כיון שמעידים שראו שנמסר לה אע"פ שלא קראוהו כשר אבל אם לא היו מוחזקים בו שהם שלו כשר בלא שיבואו לפנינו עידי מסירה מאחר דאינו יכול להזדייף ורבינו כתב סתם והוא שיהיה בעידי מסירה משום דמוקי למתניתין בכתב שיכול להזדייף כפשטא וכדמשמע לן מעיקרא אליבא דרבא: ודין היה כתוב בכתובת קעקע ומוחזקין בו שהוא שלו או אין מוחזקין כתבו לקמן בסימן זה:
וכתב הרשב"א ודוקא שכתב על ב"ח או מחובר לקרקע וכו' עד וכ"כ ר"ת הם דברי התוספות והרא"ש בפ"ב דגיטין ומ"ש רבינו וכתב מיהו דוקא כשנחתך מקלף גדול וכו' הם ג"כ מדברי התוספות שם והר"ן כתב דהכי מוכח בגמרא אלא שנראה מתוך דבריו שרבינו האי חולק בזה ופוסל כל היכא דהוה דעתיה קודם כתיבה למיגז מיניה והרשב"א הביא דברי התוספות כולם ואחר כך כתב דברי ה"ג ונסתפק אם דעת ה"ג לפסול אפי' חותך מן המרובה ומ"ש הרא"ש בסדר הגט ויחתוך הקלף למדת הגט שלא יצטרך לחתוך עוד ממנו לא כתב כן משום הא דרבינו האי שהרי לא הזכירה ואדרבה כתב בפשיטות כדברי התוס' דאפי' לדברי ר"ת אם חתכו ממנו דבר מועט כדי לייפותו לא מיקרי מחוסר קציצה וגם לא משום דמספקא ליה בדברי ה"ג כהרשב"א דמתוך דבריו משמע דלא מחמיר בה"ג טפי מר"ת וכן משמע מדברי התוס' אלא לשופרא דמילתא כתב הכי ולא לעיכובא ואפשר דלישנא דבה"ג נקט שכתב ומאן דכתב גיטא ליפסוק מגילתא שיעור גיטא והדר ליכתביה אבל בעל התרומות לא כתב דין זה בפשיטות שכתב וז"ל ואף על פי שפירשתי שאם חתך מן הנייר לאחר שנכתב הגט שפסול מטעם מחוסר קציצה נראה דוקא כי חותך הרבה יותר מכתיבת הגט דמה שחותך הוא עיקר אבל לחתך מעט יכול להיות דכשר הילכך צריך לקצץ ולחתוך הקלף קודם כתיבת הגט כמו שדעתו שישאר קלף גדול לאחר הכתיבה עכ"ל. מ"מ אפי' לבעל התרומה נראה דבדיעבד לא פסלינן ליה כל שלא חתך אלא מעט וכדי לייפותו ואפי' חתך הרבה נמי כל שאינו חותך יותר מכתיבת הגט משמע מלשון בעל התרומה שדינו כחותך מעט לייפותו וכן נראה מדברי הר"ן . ותשובת העיטור היא במאמר ז':
לפיכך אם טעה הסופר וכו' כ"כ בעל התרומה ונזכרו דבריו בהגהות אשיר"י פ"ב דגיטין ובהגהות מיימון פ"א: כתב בהע"ט כתבו על ספר וכו' כ"כ במאמר ז' ויליף לה מעובדא דפ"ב דגיטין דההוא גברא דשקל ס"ת יהביה לדביתהו דלא מיפסיל אלא משום דאין מי מילין ע"ג מי מילין הא לאו הכי כשרה:
אין כותבין אותו על המחובר וכו' משנה פ"ב דגיטין (כא:) אין כותבין במחובר לקרקע כתבו במחובר תלשו וחתמו ונתנו לה כשר רבי יהודה פוסל עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש וכתב הרא"ש אין כותבין במחובר לקרקע משום דמחוסר קציצה ואפי' אי בעי למיתב לה אותו המחובר לא משום דכתיב ונתן בידה כלומר דבעינן דבר הניתן מיד ליד דהיינו תלוש וכ"כ הרשב"א וכתב עוד דבירושלמי יליף לה מדכתיב ספר מה ספר מיוחד שהוא בתלוש אף כל דבר שהוא בתלוש:
כתב הטופס במחובר וכו' בגמרא פריך אמתניתין שכתבתי בסמוך כתבו על המחובר והאמרת רישא אין כותבין וכתב הר"ן דליכא למימר דלכתחילה אין כותבין אבל דיעבד כשר דהא כיון דפיסולא דאורייתא הוא אפי' דיעבד אית לן למיפסליה א"ר יהודה אמר שמואל והוא ששייר מקום התורף ורבי אלעזר היא דאמר עידי מסירה כרתי כלומר דרבי אלעזר דריש וכתב אכתב הגט ולא אחתימת עדים וה"ק אין כותבין טופס שמא יכתוב תורף כתבו לטופס ותלשו כתבו לתורף ונתנו לה כשר וכתב הרשב"א ואע"ג דחתמו שנינו חתמו דהכא היינו השלימו מלשון חותם תכנית וכבר כתבתי בסימן זה דפיסולא דמחוסר קציצה הוי דאורייתא וכמו שכתבו הרמב"ם והר"ן הילכך כל שכתב התורף במחובר הגט בטל מיהו היכא שכתב הזמן לבדו במחובר איפשר דאינו בטל כיון דזמן הגט לא הוי דאורייתא ואיפשר דאלמוהו כאילו הוי דאורייתא כדאשכחן במוקדם דבטל כמ"ש בסימן קכ"ז וכבר כתבתי כיוצא בזה בסימן קכ"ג והרמ"ה פוסק כרבי יהודה ונ"ל דטעמיה משום דס"ל בסופר הכותב טופסי גיטין בלא רשות הבעל דגזרינן טופס אטו תורף וה"ה נמי דגזרינן הכא: והעיטור במאמר ז' גבי כתבו חש"ו חילק ביניהם וגם הר"ן אהא דכתבו לטופס במחובר חילק ביניהם דגבי סופרים שהיא מילתא דשכיחא שעושין כן כדי להשתכר גזור אפי' בדיעבד גבי מחובר דלא שכיח כולי האי לא גזרו. והרי"ף והרא"ש כיון שכתבו אוקימתא דשייר מקום התורף פשיטא דכת"ק ס"ל וכ"כ הרמב"ם בפ"א:
וכתב עוד כל היכא דפסלינן מחובר אפי' תלוש ולבסוף חיברו פסול וכו' בענין מ"ש דתלוש ולבסוף חיברו חשוב כמחובר לענין גט מדסתם דבריו משמע לכאורה דאפי' לא בטלו חשוב מחובר דהא מחוסר מעשה הוא ולא נהירא דכל שלא בטלו הוה ליה כאילו לא חיברו וכשקוצע אינו אלא כנוטלו מעל השלחן דהא ע"כ לא איבעיא לן בפ"ק דחולין (טז:) תלוש ולבסוף חיברו אי הוי כמחובר אלא בבטלו אבל בלא בטלו פשיטא דכתלוש דמי וכ"כ רבינו ירוחם בח"ב בשם המפרשים שאם כתבו בתלוש וחברו ובטלו וחתמו במחובר שדינו כמחובר וכ"כ הרשב"א ז"ל. משמע הא לא בטלו לא ומיהו אי אשרוש עד שצריך קציצה אפילו לא בטלו פסול וכ"נ מדברי העיטור שכתב במאמר ז' דתלוש ולבסוף חברו כמחובר לענין גט הואיל ומחוסר קציצה: ובענין מ"ש ואפי' כתבו וחתמו בתלוש ואחר חתימתו חזר וחברו ואח"כ תלשו ונתנו לה פסול חלק עליו הרשב"א שהוא כתב אמתני' דכי כתיב וכתב ונתן דמיניה דרשינן יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה אשעת כתיבה הוא דכתיב כלומר כשיכתוב לא יהא מחוסר אלא כתיבה ונתינה אבל מחוסר קציצה כתיבה ונתינה בשעת כתיבה לא והילכך אם כתב טופס ותורף בתלוש ואח"כ חברו ובעלו ותלשו ונתנו לה כשר ולפי דברי הרשב"א נראה דאפי' אשרוש נמי כיון דכתיבת טופס ותורף היה בתלוש כשר וכתב מיהו בירושלמי איבעיא להו ומ"מ מדלא איבעיא להו לבעלי גמרא דידן משמע דמתני' הוה שמיע להו כמו שפירשתי עכ"ל:
כתבו על חרס של עציץ נקוב כשר כו' בפ"ב דגיטין (שם) כתבו על חרס של עציץ נקוב כשר דשקיל ליה ויהיב לה ופירש"י דשקיל ליה לכוליה עציץ ואין כאן מחוסר קציצה ואין לחוש שמא ישבור החרס ויתן לה החתיכה וה"ל קציצה דלא מפסיד לה לעציץ. ונ"ל דלרבותא נקט נקוב דאע"ג דחשיב כמחובר כשר וכ"ש כתבו על חרס של עציץ שאינו נקוב דכשר:
והוא שיהא עידי מסירה לפנינו שחרס דבר המזדייף הוא כך הוא הנוסחא האמיתית לאפוקי מהגורסים המסויים במקום המזדייף וכבר נתבאר בסמוך דכשיכתוב הגט על דבר המזדייף צריך שיבואו עדי מסירה ויעידו שלא היה בו שום תנאי כשקראוהו בשעה שנמסר לפניהם ושאם לא באו עדי מסירה ובאו עדי חתימה והעידו שלא היה בו תנאי פסול:
כתבו על עלה של עציץ נקוב פסול וכו' שם עלה של עציץ נקוב אביי אמר כשר ורבא אמר פסול אביי אמר כשר דשקיל ליה ויהיב ליה ניהליה רבא אמר פסול גזירה שמא יקטום וידוע דהל' כרבא וכתבו התוספות גבי יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה דר"ת מחמיר שלא לקצוץ אפי' שאינו מחובר ולא ב"ח מדקאמר בסמוך כתבו על חרס של עציץ נקוב כשר וכו' ודוקא בעלה גזרינן שמא יקטום ולאו דוקא נקט עלה של עציץ נקוב וה"ה בשאינו נקוב וה"ה בשאינו נקוב אלא משום רבותא דאביי נקטיה דאפי' בנקוב מכשיר וכ"כ הרא"ש והרשב"א ולפי דרך זה צדקו דברי רבינו שכתב אבל לה"ג ור"ת פסול כלומר אף על פי שלא קטם דגזרינן שמא יקטום אבל הרשב"א כתב עוד א"נ איפשר דרבא לא גזר אלא בעלה של עציץ נקוב דכיון דיניק שפיר אורחיה למיתלש מיניה אבל בעלה של עציץ שאינו נקוב לאו אורחיה למיתלשיה כולי האי ולא גזרינן ביה וגם הר"ן הזכיר כל זה ולפי זה גם לה"ג ור"ת כיון דחשיב כתלוש כשר כל שלא קטם ודברי רבינו מראים שהם ע"פ שיטה זו שהרי אמאי דמכשר בעל העיטור אפי' קטם כתב אבל לה"ג ור"ת פסול כלומר אם קטם אבל בלא קטם אה"נ דכשר אבל מתוך שדרכו של רבינו להמשך אחר דעת התוס' והרא"ש צ"ל דה"ק בעל העיטור הכשיר אפי' קטום אבל לה"ג ור"ת פסול אפי' אינו קטום שדינו שוה לעציץ נקוב וכן משמע ודאי שהוא דעת רבינו דאי בקטום מאי קמ"ל דלה"ג ור"ת פסול כבר כתב למעלה דאפי' בתלוש גמור פסלי ה"ג ור"ת אם קטם אלא ודאי אהיכא דלא קטם קאי דאפ"ה פסול לה"ג ור"ת וכתבו התוס' גבי הא דאמרינן יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה דלא מכשר אביי בכתבו על עלה של עציץ נקוב במשיכת העציץ או בהגבהתו אא"כ פסקה יניקת הזרעים כגון בעליה או שיש דבר מפסיק בין העציץ לקרקע כדאמרי' בסמוך מכר בעל זרעים לבעל עציץ לא קנה עד שיחזיק בזרעים וכן כתבו הרא"ש והר"ן ואע"ג דלא קי"ל כאביי כתבתי זה משום דנפקא מיניה אליבא דרבא דאמר פסול משום גזירה דהיינו מדרבנן ולפ"ז היינו דוקא בשמשך העציץ במקום שיניקה פוסקת אבל אם משכו במקום שאין יניקה פוסקת מדאורייתא מפסיל לכ"ע דהא לא קנתה אותו ולא זכתה בו ודע שהעיטור כתב במאמר ז' דכתבו על עלה של עציץ נקוב דפסל רבא גזירה שמא יקטום מסתברא שאם נתנו לה כשר ולפי דעתו כי אמר רבא פסול היינו פסול ליתנו לה לכתחלה אבל אם נתנו לה מגורשת ואין זה פשט לשון פסול וגם הפוסקים לא חילקו בין פסול זה לשאר פסולי דרבנן: ב"ה והרמב"ם כתב בפי' בפ"א כתב כל הגט על העלה הזרוע בעציץ נקוב אע"פ שנתן לה העציץ כולו הגט פסול גזירה שמא יקטום:
עבד שהוחזקו בו שהוא שלו וכו' אבל לא היה העבד בחזקה שהוא שלו וכו' הכל נתבאר בסימן זה גבי כותבין אותו על יד של עבד ועל קרן של פרה ודעת הרמב"ם בפ"ד כדעת הרמ"ה דספק מגורשת הויא וטעמא דכיון דבגמרא פשטינן לה מדאמר ר"ל הגודרות אין להם חזקה א"כ מספקא לן אם הם עדיין של בעל ראשון או אם הם של מי שנמצאו בידו ואע"ג דמשום דאין להם חזקה מפקינן להו מיד השני ויהבינן להו לראשון מ"מ לענין גט אשה מידי ספיקא לא נפקא וכתב הר"ן מיהא בגמרא מוקמא לה דוקא בכתובת קעקע הא לאו הכי לא הויא מגורשת כלל משום דהוי כתב שיכול להזדייף ופשוט הוא בגמרא שכתבתי לעיל. ודע דהא דאמרי' שאם היו מוחזקין בעבד שהוא שלו דהויא ספק מגורשת היינו דוקא בעבד גדול אבל אם היה קטן ומוטל בעריסה אם כתוב בכתובת קעקע מגורשת גמורה הויא אע"פ שמוחזקין בו שהוא שלו דלאלתר הויא חזקה כדאמר רבא בריש חזקת הבתים (בבא בתרא לו.) וכן אם היה העבד אצלה ג' שנים מזמן הכתוב בגט ולא מיחה בה משמע לכאורה דמגורשת גמורה הויא אם כתוב הגט בכתובת קעקע דאחר ג' שנים יש להם חזקה כדאיתא התם שמה שהיה העבד אצלה קודם זמן הכתוב בגט אינו עולה לג' שנים דאין לאשה חזקה על נכסי בעלה כדאיתא בפרק חזקת וא"ת א"כ אפי' שהה אצלה ג' שנים מזמן הכתוב בגט ליחוש דילמא כתב ליתן ולא נתן לה לשם גירושין ומשום דאשתו היא לא מיחה בה ואין לאשה חזקה בנכסי בעלה י"ל דלא מקדים איניש פורענותא לנפשיה בפ"ב דגיטין (יח.) כנ"ל. והא דבעי רמי בר חמא בהיו מוחזקין בעבד שהוא שלו ה"ה דשייך למיבעיא אם היו מוחזקין בפרה שהיא שלו וכי היכי דאסיקנא בעבד דהויא מגורשת ה"ה לפרה וכדאמר ר"ל הגודרות אין להם חזקה. מיהו היכא דמסירי חיותא לרועה לאלתר הויא חזקה כדאיתא בפרק חזקת וא"כ הויא ודאי מגורשת ונ"ל דה"ה אם העבד היה מסור לשומר דלאלתר הויא ודאי מגורשת כנ"ל :
אם הגט חקוק על טבלא שהיה ידועה שהוא שלה וכו' שם בפ"ב דגיטין (דף כ) בעי רמי בר חמא היו מוחזקין בטבלא שהוא שלה וגט כתוב עליה והרי היא יוצאת מתחת ידו מי אמרינן אקנויי אקניתא ליה או דילמא אתתא לא ידעה לאקנויי והרא"ש גורס והרי היא יוצאת מתחת ידה ורבינו כתב כגירסת הרא"ש ואין חילוק לענין הדין בין הגירסאות דבין שיוצאת מתחת ידו ובין שיוצאת מתחת ידה מספקא לן אי ידעה לאקנויי כשנתנתו לו ופשיטנא לן מדתנן שהאשה כותבת את גיטה והאיש כותב את שוברו שאין קיום הגט אלא בחותמיו ופירש"י כותבת גיטה ומקניא ליה לבעל ויהיב ליה ניהליה ומה שחילק בין אם הכתב יכול להזדייף לאינו יכול להזדייף לענין אם צריכה עידי מסירה אם לאו הכל מבואר במה שכתבתי בסימן זה גבי כותבין אותו על יד העבד וקרן הפרה:
כתבו על טס של זהב וכו' גם זה שם בעיא דאיפשיטא וכתב הרמב"ם בפ"ח שהיא מקובלת מכתובתה בכדי שיווי הטס בלבד ואם אין בטס כדי כתובתה ישלים לה כתובתה ומוכח בגמרא שאם נתן הטס סתם וא"ל התקבלי גיטיך אפי' הגליון הוא שלה ואינו נכנס בפרעון כתובתה משום דאוירא דמגילתא הוא ובטל לגבי הגט וכ"כ הר"ן וכתב הרשב"א כי אמר לה התקבלי גיטיך והתקבלי כתובתיך אמאי אמרינן דנתקבלה גיטה ונתקבלה כתובתה הא ה"ל גט הפורח באויר ותירץ דהוי כאומר התקבלי גיטיך ומחלי לי כתובתיך וכפי מ"ש הרמב"ם שאינה מקובלת מכתובתה אלא בשיווי הטס נ"ל דה"ל כאומר לה התקבלי גיטיך ומחלי כתובתיך בשיווי הטס כתב בעל התרומות בסימן קל"א שלא יתננו לה עד שתתייבש הכתיבה והחתימה יפה פן יהא קרוי כתב שיכול להזדייף וכ"כ סמ"ג בסדר כתיבת הגט וכן כתב בהגה"מ בשם הגאונים בפ"ד: