מצות יבום וחליצה כך היא שתלך היבמה אחר היבם למקום שהוא שם אפילו מבית דין הגדול לקטן ממנו בסוף פרק זה בורר (סנהדרין ד' לא:) היבמה הולכת אחר היבם להתירה עד כמה אמר רבי אמי אפי' מטברי' לצפורי אמר רב כהנא מאי קרא וקראו לו זקני עירו ולא זקני עירה ומשמע לרבי' דאפי' מטבריא לצפורי היינו לומר דאפי' מטבריא שהיו שם כמה בתי דינים חשובים לצפורי שלא היו הבתי דינים שבה חשובים כמו אותם שבטבריא אפילו הכי היבמה הולכת שם וכן פירש בנמוקי יוסף והרמב"ם בפ"ב סתם דבריו וכתב היבמה הולכת אחר היבם במקום שהוא שם ויש בכלל דבריו דברי רבינו: וכתוב בנמוקי יוסף כתבו בשם הרא"ה דדוקא שמקום דירתו בצפורי אבל אם הלך לעיר אחרת אין היבמה הולכת אחריו אלא כופין אותו לבא אחריה דלא מיקרי זקני עירו אלא במקום דירתו ובירושלמי נמי משמע הכי וכדכתיבנא בפרק החולץ עכ"ל :

ומ"ש ובאה לדיינים והם קוראים לו והם נותנים עצה ההוגנת לשניה' אם הוא עצה לייבם שייבם ואם הוא עצה לחלוץ כגון שהוא זקן והיא ילדה וכו' משנה בסוף פרק מצות חליצה (יבמות דף קו:) ואיתא נמי בריש ההיא פירקא (דף קא:):

בא לייבם א"צ לקדש שמן השמים הקנוה לו אלא בא עליה מבואר פרק ר"ג (יבמות ד' נב.):

ומ"ש וכתובתה על נכסי בעלה הראשון משנה בפרק החולץ (יבמות ד' לח.) ומפרש בגמרא (דף לט.) מ"ט אשה הקנו לו מן השמים ופי' רש"י אשה הקנו לו ליבם מן השמים ולא שיעבד נכסיו לכתובתה ויכול למוכרם בכל עת שירצה:

ומ"ש ואם אין לראשון נכסים כתובתה על נכסי היבם שם בגמרא ויהיב טעמא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה:

ומ"ש וחכמים תקנו שלא יבא עליה עד שיקדשה קידושין גמורים בפני עדים ובשוה פרוטה וזהו הנקרא מאמר ברייתא וגמרא בפרק ר"ג (יבמות דף נב.) ומתבאר שם בגמרא שהמאמר ג"כ איפשר בשטר כדין קידושי אשה וכתבו ה"ה בפ"א:

ומ"ש ואין עושין בה מאמר אלא מדעתה וכו' בפרק האיש מקדש (קידושין ד' מד.) תניא העושה מאמר ביבמתו שלא מדעתה רבי אומר קנה וחכמים אומרים לא קנה וידוע שהלכה כחכמים והכי תניא בפרק כיצד (ד' יט:) כרבנן ודלא כרבי וכתב הריב"ש בתשובה סי' א' שיכול לעשות בה מאמר ע"י שליח דומיא דקידושי אשה. ובסימן קס"ב כתב שאם בא על יבמתו ולא עשה בה מאמר קנה קנין גמור ואינו צריך לקדשה אחר הבעילה אלא שמכין אותו מכת מרדות משום דרב מנגיד אמאן דמקדש בביאה וכתב עוד שם על יבם שעשה מאמר ביבמתו ובלשון הקידושין אמר לה הרי את מקודשת לי בקידושי אחי ובטבעת זו נהי שאם לא נתן לה טבעת אלא שקידשה בקידושי אחיו לבד לא עשה כלום ואפילו היה בעין הדבר שקידשה אחיו בו מ"מ כיון שקידשה גם בטבעת הרי אלו קידושין דדעתה אטבעת דומיא דמלוה ופרוטה דדעתה אפרוטה:

ומ"ש וקטנה שנתאלמנה מן האירוסין אין עושין בה מאמר אלא מדעת אביה ברייתא שם ופירש"י מן האירוסין דעדיין רשות אביה עליה כל זמן שלא השיאה:

ומ"ש וכותב לה כתובה כדין כל נושא אלמנה דעלמא בפרק ר"ג (יבמות ד' נב.) תניא שטר כתובת יבמין כיצד כותב לה אנא פלוני בר פלוני קבילת ית פלוני' יבמתי עלי לזון ולפרנסה כראוי וכו':

ומ"ש ואם בא עליה בלא מאמר קונה קנין גמור וא"צ לחזור ולקדש ומכין אותו מכת מרדות וכו' בפרק ר"ג (שם):

ומ"ש ואם נולד לו בן ממנה א"צ לקרותו על שם אחיו המת ברייתא בפ"ב דיבמות (ד' כד.) יקום על שם אחיו לנחלה אתה אומר לנחלה או אינו אלא לשם יוסף קורין אותו יוסף יוחנן קורין אותו יוחנן נאמר כאן יקום על שם אחיו ונאמר להלן על שם אחיהם יקראו בנחלתם מה שם האמור להלן לנחלה אף שם האמור כאן לנחלה:

מדברי בעל העיטור כתב הרב המחבר הכונס את יבמתו מצוה רבה היא ומברך אקב"ו על בעילת יבמה וכו':

טופס כתובת יבמין ביום פלוני כך וכד וכו' זה הטופס שכתב רבינו יש בו תוספת דברים והטופס המכוון כתבוהו הרי"ף והרא"ש ז"ל סוף פרק מצות חליצה והרמב"ם בפ"ד מה' יבום:

ומ"ש וצריך לשרטט אותה בשביל הפסוקים שכותבין בתוכה הכי אמרינן בסוף פ' מצות חליצה (יבמות דף קו:) וכתבו הרמב"ם בפ"ד:

והבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד וכו' ברפ"ו דיבמות (דף נג:) תנן הבא על יבמתו בין באונס בין ברצון בין בשוגג בין במזיד אפילו הוא שוגג והיא מזידה הוא מזיד והיא שוגגת הוא אנוס והיא לא אנוסה היא אנוסה והוא לא אנוס קנה ולא חלק בין ביאה לביאה ופירש"י שוגג. כסבור שהיא אשתו או אשה אחרת: מזיד. לשם זנות ולא לשם מצוה: קנה. וזכה בנחלה ומוציאה בגט אם בא להוציא ובגמרא תני רבי חייא שניהם שוגגים שניהם מזידים שניהם אנוסים אנוס דמתני' ה"ד אילימא דאנסוהו עכו"ם ובא עליה והא אמר רבא אין אונס לערוה לפי שאין קשוי אלא לדעת אלא בישן והא אמר רב יהודה ישן לא קנה ביבמתו אלא בנתקע והא אמר רבא נפל מן הגג ונתקע ביבמתו לא קנה אלא שנתכוין באשתו ותקפתו יבמתו ובא עליה. שניהן אנוסים דבי רבי חייא היכי דמי כגון שנתכוין לאשתו ותקפוהו עכו"ם ודבקום זה בזה ובא עליה תניא יבמה יבא עליה כדרכה ולקחה שלא כדרכה גופא אמר רב יהודה ישן לא קנה ביבמתו דאמר קרא יבא עליה עד דמכוין לשם ביאה והא תניא בין ער בין ישן בין ערה בין ישנה הב"ע במתנמנם מתנמנם ה"ד אמר רב אשי נים ולא נים תיר ולא תיר כגון דקרו ליה ועני ולא ידע לאהדורי סברא וכי אדכרו ליה מדכר אמר רבא נתכוין להטיח בכותל והטיח ביבמתו לא קנה להטיח בבהמה הטיח ביבמתו קנה דהא קמכוין לשם ביאה בעולם:

ודע שהנוסחא האמיתית בספרי רבינו כך היא או שנתקשה לאשתו ונפל מן הגג ונתקע ביבמתו לא קנה וכן אם הדביקוהו ביבמתו בלא קישוי באבר מת לא קנה ודין זה כתבו התוספות והרא"ש שם אהא דאקשינן והא אמר רבא אין אונס בערוה שאין קישוי אלא לדעת יש לדקדק מכאן דאין יבמה נקנית אלא בקישוי מדלא משני כגון שהדביקוהו עכו"ם על יבמתו בלא קישוי ואיכא למימר דאתיא הך סוגיא כמ"ד [המשמש] מת בעריות פטור ולכך אינה נקנית אלא בקישוי דילפינן קיחה קיחה מעריות א"נ אפילו למ"ד [חייב] בעינן ביאת יבום דרך הקמת שם וגרע מהעראה ושלא כדרכה דאין דרך ביאה בכך ע"כ:

ומ"ש דשכיר שאינו מכיר כלום לא קנה כ"כ הרמב"ם בפ"ב וכתב ה"ה השוה רבינו שכור לנפל מן הגג ונתקע וישן והוא שיגיע לשכרותו של לוט וזהו שכתב שאינו מכיר כלום ובפ"ד מה"א כתב דאין קידושיו קידושין ומתיישבין בדבר זה עכ"ל:

והא דביאת שוגג קונה ביבמתו בכל דרך דוקא כשנפלה לו מן הנישואין אבל אם נפלה לו מן האירוסין אינו קונה בביאה שוגג אלא לירש בנכסי אחיו וכו' שם בגמרא אהא דתנן אחד המערה ואחד הגומר קנה מאי קנה רב אמר קנה לכל ושמואל אמר לא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה לירש בנכסי אחיו ולפוטרה מן היבום מן הנישואין ד"ה אכלה דהא הות אכלה מעיקרא כי פליגי מן האירוסין רב אמר אוכלת דהא רבי רחמנא ביאת שוגג כמזיד ושמואל אמר כי רבי רחמנא לאוקומי במקום בעל לאלומי מבעל לא ואיכא דאמרי מן האירוסין ד"ה לא אכלה דהא לא אכלה בחיי בעל כי פליגי מן הנישואין רב אמר אוכלת דהא הות אכלה מעיקרא ושמואל אמר אינה אוכלת כי רבי רחמנא ביאת שוגג כמזיד לדברים האמורים בפרשה אבל לכל מילי לא ופסקו הרי"ף והרא"ש ז"ל כרב אליבא דלישנא בתרא וכתבו התוספות והרא"ש לענין תרומה לאו דוקא דה"ה ליורשה וליטמא לה ולהפר נדריה ובביאת שוגג פליגי דוקא אבל בהעראה לא פליגי דביאה היא לכל דבר וקני נמי בעלמא אבל בשוגג דרבי רחמנא דוקא הכא פליגי ואע"ג דקבעו מחלוקתם על אחד המערה ואחד הגומר לאו משום דקאי עלה אלא משום דמסיים בה קנה וקאי נמי אשוגג ומזיד ובירושלמי משמע דפליגי בהעראה עכ"ל ומשמע לרבינו ממה שכתבו דבהעראה לא פליגי דביאה היא לכל דבר דאף מן האירוסין קנה לכל ומכל מקום יש לתמוה עליו דכיון שכתבו בירושלמי משמע דפליגי בהעראה מידי ספיקא מיהא לא נפקא ולא ה"ל לפסוק סתם דקונה לכל דבר אף כי נפלה לו מן האירוסין והרמב"ם לא הזכיר דבר מזה בהלכות יבום משמע דסבירא ליה דלענין תרומה דוקא הוא דאיפליגו אבל לשאר דברים אפילו מן האירוסין קנה: