בביאה כיצד הרי את מקודשת לי בביאה או באחת מהלשונות כלומר מהלשונות הנזכר בסימן כ"ז: ומ"ש ונתייחד בפני עדים כ"כ הרמב"ם בפ"ג וכתב ה"ה בפרק הזורק (גיטין פא:) אמרינן הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה ופשוט הוא שכל האומר שעל דעת לקדשה בפני עדים מתייחד עמה הן הן עידי ביאה:

ומ"ש ובעלה כו' הכי משמע בגמרא פ"ק דקידושין (ט:) וכן כתב הרמב"ם בפ"ג.

ומ"ש הויא לה כארוסה לכל דבר שאינו יורשה ואינו מטמא לה שם (דף י.) איבעיא להו ביאה נישואין עושה או אירוסין עושה נ"מ ליורשה ולטמא לה ולהפר נדריה ובעו אביי ורבא למיפשטא דאירוסין עושה ודחי להו תלמודא וכתב הרא"ש בשם הרמב"ן דהלכה כאביי ורבא ואע"ג דדחי להו תלמודא פשטא דמתניתין כותייהו משמע ותו מייתי ברייתא דיוחנן בן בג בג למיפשט דנישואין עושה ודחי לה רב נחמן ורבינא דלעולם אירוסין עושה והלכתא כוותייהו עכ"ל:

ומ"ש ואם לא גמר ביאתו לא הוו קידושין עד גמר ביאה וכו' שם איבעיא להו תחילת ביאה קונה או סוף ביאה קונה נ"מ כגון שהערה בה ופשטה ידה וקבלה קידושין מאחר אמר אמימר משמיה דרבא כל הבועל דעתו על גמר ביאה וכתב הרא"ש ודוקא כשנגמר ביאתו אז אמרינן דעתו על גמר ביאה ואם קודם גמר ביאה קבלה קידושין מאחר מקודשת לשני אבל אם הערה בה ופירש ולא גמר ביאתו מקודשת וכן אם קודם ביאה אמר אני רוצה שתתקדש בהעראה מקודשת דאמרינן בפרק הבא על יבמתו (יבמות נה:) דאשה נקנית בהעראה דילפינן קיחה קיחה מעריות עכ"ל וכתב ה"ה בפ"ג שכן דעת בעל הלכות ושכן נראה דעת הרמב"ם ושכן עיקר. כתב רבינו ירוחם בפרק הבא על יבמתו (יבמות נד.) דביאת שוגג לא קנה באשה. דין המתייחד עם האשה פנויה אי חיישינן לקידושין יתבאר באורך בסי' קמ"ט: