Beit Yosef, Even HaEzer
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
האשה משנתארסה אע"פ שהיא כא"א לחייב הבא עליה וכו' שהרי אסור לו לבא עליה במסכת כלה כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה וכן פירש"י בפ"ק דכתובות (ז:) אצל מה שתקנו בברכת אירוסין ואסר לנו את הארוסות מדרבנן שגזרו על ייחוד של פנויה ואף ארוסה לא התירו עד שתכנס לחופה ובברכה ועיין בתשובת הרא"ש שכתבתי בסוף סימן נ"ז:
ומ"ש ואם בא עליה מכין אותו מכת מרדות כ"כ הרמב"ם בפ"י מהלכות אישות והוא מבואר בירושלמי פרק ערבי פסחים:
ומ"ש ואפילו אם קדשה בביאה אסור לו לבא עליה ביאה שניה עד שתכנס לחופה כ"כ הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר וכתב ה"ה פ"ק דקידושין (דף י.) איבעיא לן ביאה נישואין עושה או אירוסין עושה ואמרו ב"מ ליורשה וליטמא לה ולהפר נדריה ולא אמרו אם מותר לבא עליה ומשמע דאפילו ת"ל נישואין עושה אסור לבא עליה דהא מיחסרא כניסה לחופה ועוד דאף על גב דבעיא לא איפשיטא בהדיא משמע דאביי ורבא ס"ל דאירוסין עושה וכפשט המשניות עד כאן לשונו:
ואינו חייב במזונותיה ומיהו יתומה קטנה שניזונת מן האחין ונתארסה כתב הרי"ף שהארוס חייב במזונותיה וא"א הרא"ש ז"ל לא כתב כן בפרק נערה שנתפתתה (כתובות דף נג:) תנן לא כתב לה בנן נוקבין דיהויין ליכי מינאי יהויין יתבן בביתי ומתזנן מנכסי עד זמן דתנסבן לגוברין חייב מפני שהוא תנאי ב"ד ובגמרא רב תני עד דתלקחין לוי תני עד דתבגרן ואסיקנא דפליגי בארוסה רב סבר לית לה ולוי סבר אית לה עד דתבגרן או עד דימטי זמניהון להתנסבא כתנאי עד מתי הבת נזונת עד שתתארס (משום) ר"א אמרו עד שתבגר והלכה כרב דקאי לה כת"ק א"ל רב חסדא (לר"י) מי שמיע לך מיניה דרב (יהודה) ארוסה יש לה מזונות או אין לה מזונות א"ל מישמע לא שמיע לי מסברא לית לה כיון דאירסה לא ניחא ליה דתתזיל א"ל אי מישמע לא שמיע לך מסברא אית לה כיון דלא קיים ליה בגוה לא שדי איניש זוזי בכדי ואיכא לישנא אחרינא איפכא זו היא גירסת רש"י ומפרש לה ביתומה ארוסה אם ניזונת מן האחין ולא שמיע ליה פלוגתא דהנך אמוראי א"נ שמיע ליה ומיבעיא לי' הלכתא כמאן קי"ל כלישנא בתרא דאמר מסברא לית לה והיינו כרב והרי"ף גריס א"ל מישמע לא שמיע לי מסברא אית לה דכיון דאירסה לא ניחא ליה דתתזיל א"ל אי מישמע לא שמיע לך מסברא לית לה דנא שדי איניש זוזי בכדי ל"א איפכא ומפרש לה במארס יתומה הניזונת מן האחין ומשום דידע ארוס שאחר שנתארסה אינה ניזונת מן האחין דקי"ל כרב מספקא ליה אי אירסה אדעתא דהכי שיזוננה או לא ופסק הלכה כלישנא בתרא דאית לה ופרש"י עיקר דלאידך פי' ה"ל לפרושי ארוסה יתומה יש לה מן הארוס או לא עכ"ל הרא"ש ז"ל ודעת הרמב"ם בפרק י"ק מהלכות אישות כדעת הרי"ף שכתב המארס בת הניזונת מן האחין חייב במזונותיה משעת האירוסין שהרי אין לה מזונות מהאחין אלא עד שתתארס או עד שתיבגר וזו אינה בוגרת כדי שתזון עצמה אלא קטנה או נערה ואין אדם רוצה שתתבזה ארוסתו ותלך ותשאל על הפתחים עכ"ל והר"ן כתב על מה שכתב הרי"ף וקא פסקי רבנן כי האי לישנא בתרא נמצא בנוסחי הלכות מדוקדקות וה"מ לאחר י"ב חדש וה"פ דבארוסה שנתאלמנה עסקינן וכגון שכתב לה כתובה והגיע זמן בחיי הבעל וקא מיבעיא ליה אם יש לה מזונות מיורשי ארוס או לא ואסיק ללישנא בתרא דאית לה דכיון דאירסה לא ניחא ליה דתתזיל וניזונת היא מנכסיו וכיון דאכלה בחיי הבעל אוכלת אף לאחר מיתתו דכל יומי מיגר אלמנותיך בביתי קרינן ביה ואע"ג דתנן אלמנה מן האירוסין אינה מוכרת אלא בב"ד מפני שאין לה מזונות ההיא בשלא הגיע זמן אבל הגיע זמן בהדיא אשכחן בירושלמי ובתוספתא שניזונת היא מנכסיו והנגיד פירשה דיתומה שנתארסה קא מיבעיא ליה אם יש לה מזונות מן הארוס אפילו לא הגיע זמן נמי אמרינן דכי בעי הגיע זמן הני מילי בשנתארסה בחיי האב דלא מפסדי מזוני משום ארוסה דהא אין האב חייב במזונות בתו אבל יתומה דקי"ל דמפסדת מזוני מן האחין מי אמרינן דכיון דמפסדת מזוני משום לתא דארוס אית לה מן הארוסין או דילמא ל"ש ואסיקנא ללישנא בתרא דאית לה וכלשון הזה כתב הרמב"ם ז"ל בפי"ט מהלכות אישות ולפי זה איפשר דליתלה מזונות אלא עד שעת בוגרת דלא מפסדא טפי אמטולתי' כלומר על ידו עכ"ל: ומשמע בתשובת הרא"ש כלל ל"ד סימן א' ובתחלת כלל נ"ג דמשודכת אין לה דין ארוסה כ"ז שלא קבלה קדושין ודבר פשוט הוא:
מתה אין הארוס מטמא לה עד ולא יורשה ברייתא שם (דף נג:): ומ"ש ולא חייב בקבורתה בפרק נערה שנתפתתה (כתובות דף מז.):
כתב לה אביה פירות כסות וכלים כו' (שם) ת"ר כתב לה פירות כסות וכלים שיבואו עמה מבית אביה לבית בעלה מתה לא זכה הבעל בדברים הללו משום רבי נתן אמרו זכה הבעל בדברים הללו ופסקו הרמב"ם והרא"ש והר"ן הלכה כת"ק וכתב הרא"ש בפסקיו פירש"י ושר"ת הקשה עליו ופירש דבנשואין מיירי ומשמע לרבינו דכיון דכתב כן מסתמא הוא מסכים לפירוש ר"ת ולי אין משם ראיה שיהיה סבור כן דא"כ לא הוה שתיק מלמימר וכדברי ר"ת מסתבר והר"ן כתב שדברי רש"י נראין עיקר ובסי' נ"ז יתבאר דהרמב"ם נמי כרש"י ס"ל תשובת הרא"ש בכלל נ"ד דשייכא לענין זה כתבתי בסימן קי"ח. מהרי"ק בשורש צ"א האריך בדינים אלו דשייכי לענין זה. ואם נשאת ואח"כ המירה קודם שהגיע הנדוניא ליד הבעל ואח"ר תפס בעל הנדוניא האריך בכתבי מה"ר איסרלן סימן רס"ז :
מת הוא או גירשה מן הארוסין יש לה מנה מאתים מתנאי ב"ד אפילו לא כתב לה כתובה וכו' בפרק אע"פ (כתובות דף נד:) תנן נתאלמנה או נתגרשה בין מן הארוסין בין מן הנשואין גובה את הכל ר"א ב"ע אומר מן הנשואין גובה את הכל מן האירוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה ובגמרא (דף נו) אמר שמואל הלכה כרבי אלעזר ב"ע וכתב הרמב"ם בפ"י מהלכות אישות המארס את האשה וכתב לה כתובה ולא נכנסה לחופה עדיין ארוסה היא ואינה נשואה שאין הכתובה עושה נשואין ואם מתה או גירשה גובה עיקר כתובה מבני חרי ואינה גובה תוספת כלל הואיל ולא נשאה אבל אם ארס אשה ולא כתב לה כתובה ומת או גירשה והיא ארוסה אין לה כלום ואפילו העיקר שלא תקנו לה עיקר כתובה עד שתנשא או עד שיכתוב והרא"ש הביא דבריו וכתב עליו נראה שהוא מפרש שלא כתב לה אלא ע"מ לכנסה שהכתיבה אינה כלום כל זמן שלא כנסה ומנה או מאתים גובה כמלוה ע"פ ומיהו אהני כתיבה דאית לה כתובה דהא איהו גופיה כתב בחיבורו דארוסה אין לה כתובה אם לא שכתב לה ואין דבריו נראין דלמה לא תהא כתובת מנה או מאתים כשאר מלוה בשטר לגבות ממשעבדי נהי דתוספת לא כתב לה אלא ע"מ לכנסה מ"מ שטר גמור הוי לענין מנה או מאתים ואע"ג דאמרינן בפירקין דלעיל והלכתא אחד זה ואחד זה מן הנשואין מיירי דחזר וכתב לה בשעת נשואין דאמרינן אחולי אחלה לשעבוד קמא ונתרצית לגבות מזמן הכתוב בשטר בין עיקר בין תוספת ועוד משמע דגובה מן האירוסין ממשעבדי כמו מן הנשואין עכ"ל: והר"ן כתב הלכה כר"א ב"ע דאזיל בתר אומדנא הילכך אלמנה מן האירוסין אינה גובה אלא מנה ומאתים ומיהו משמע דאפי' מן המשועבדין גובה אותן אלא שהרמב"ם ז"ל כתב בפ"י מהלכות אישות שאינה גובה אלא מבני חורין עכ"ל וז"ל ה"ה כתב רבינו מבני חרי למעט את המשועבדין וכ"כ רב שרירא גאון והם נסמכין בזה על מה שאמרו בפרק נערה שנתפתתה מגבא מאימת גביא וכו' ואסיקו בגמ' דאפילו מנה ומאתים מן הנשואין וכך כתב בעל העיטור ז"ל ויש חולקין בזה ומפרשים ההיא דפרק נערה דוקא בשכנסה וחזר וכתב לה שמחלה שעבודה מזמן ראשון עד זמן שני אבל אם אירס וכו' זה דעת כל הגאונים ועיקר ראייתם מדאיבעיא להו פרק הכותב (כתובות פט:) ופ"ק דמציעא (יז:) אי איתא כתובה לארוסה הילכך אין לה כלום ורבותינו הצרפתים חלוקים בזה ואף דעת האחרונים ג"כ לחלוק בדין זה ודעת הרמב"ן ז"ל כדעת הגאונים ז"ל ודעת הרשב"א ז"ל כדעת הצרפתים ז"ל עכ"ל וסוגיין דעלמא כרמב"ם דאין לארוסה כתובה כלל ומעולם לא ראינו ולא שמענו מי שהגבה לה כתובה כלל : דין הכותב לארוסתו צדאק בערכאות כתב הריב"ש בסימן צ"ז:
המארס את בתו ונתאלמנה או נתגרשה וכו' עד סוף הסי' משנה בפרק נערה שנתפתתה (כתובות דף מג:) ומה שכתב אפילו בראשונה הוא לאפוקי מדרבי יהודה דאמר התם (שם) הראשונה היא של אב הואיל וברשותה נכתבה: