Beit Yosef, Even HaEzer
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
שבויה שנשבית יתירה מבת ג' שנים ויום אחד אסורה לכהן שהיא ספק זונה שמא נבעלה לעכו"ם בפ"ב דכתובות (כב:):
ומ"ש יתירה מבת ג' שנים ויום א' פשוט הוא דפחות מכאן אין ביאתה כלום כמבואר בכמה דוכתי (כתובות יא. נדה מד:):
ומ"ש ואם יש עדים שלא נבעלה לעכו"ם אפילו אשה או עבד או שפחה וכולי משנה שם (כז.) אם יש לה עדים אפילו עבד ואפי' שפחה נאמנים ובגמרא דאפילו שפחה דידה מהימנא ורמינהו לא תתייחד עמו אלא בפני עדים ואפילו עבד ואפילו שפחה חוץ משפחתה מפני שלבה גס בשפחתה אמר רב פפי בשבויה הקלו רב פפא אמר הא בשפחה דידה הא בשפחה דידיה רב אשי אמר הא והא בשפחה דידה ושפחה מחזא חזיא ושתקה התם דשתיקתה מתירתה לא מהימנא הכא דשתיקתה אוסרתה מהימנא השתא נמי אתיא ומשקרא תרתי לא עבדא לימא כתנאי זו עדות איש ואשה תינוק ותינוקת אביה ואמה אחיה ואחותה אבל לא בנה ובתה עבדה ושפחתה ותניא אידך הכל נאמנים להעידה חוץ מהימנה ובעלה דרב פפי ודרב אשי תנאי היא דרב פפא לימא תנאי היא אמר לך רב פפא כי תניא ההיא במסיחה לפי תומה כי הא דכי אתא רב דימי אמר מעשה בא לפני רבי יהושע בן לוי באדם אחד שהיה מסיח לפי תומו ואמר אני ואמי נשבינו לבין העכו"ם יצאתי לשאוב מים דעתי על אמי ללקט עצים דעתי על אמי והשיאה לכהונה על פיו ופסק הרי"ף כרב פפא וכן פסק הרמב"ם בפי"ח מהא"ב כתב הרא"ש יש פוסקים כרב אשי דבתרא הוא והרי"ף פסק כרב פפא וכן מסתברא דברייתא קמייתא מסייע ליה ובתרייתא מוקי לה במסיחה לפי תומה וכתב עוד וכן הלכתא דבנה ובתה ועבדה ושפחתה לא מהימנא אלא במסיחים לפי תומם אבל בעלה אפילו מל"ת לא מהימן וגם הר"ן כתב שהראב"ד פוסק כרב פפי ורב אשי והרי"ף והרמב"ם פסקו כרב פפא משום דלרב פפי ורב אשי תנאי היא ורב פפא מצי אמר ככולהו הלכך נקטינן דתינוק ותינוקת אביה ואמה אחיה ואחותה מהימני אפי' מתכוונים להעיד אבל בנה ובתה ועבדה ושפחתה לא מהימני אלא במסיחים לפי תומם והיא או בעלה לא מהימני אפילו במסיחים לפי תומם עכ"ל: וכתב הרשב"א דטעמא דלא מהימני היא ובעלה אפילו במל"ת משום דחיישינן דילמא איערומי קא מערמי להראות עצמן כמל"ת ואינם אלא מתכוונים: וכתב עוד הר"ן ויש לתמוה על הרמב"ם שכתב בפרק הנזכר דבקטן בעינן שיהא מל"ת ואמאי והא ברייתא דזו עדות אשה תינוק ותינוקות במתכוין להעיד הוא מדקתני אבל לא בנה ובתה וש"מ דתינוק אפילו מתכוין להעיד נאמן בעדות זו ע"כ וגם ה"ה תמה על הרמב"ם בזה ומיהו הרא"ש סובר כדעת הרמב"ם שכתב בתשובה כלל ל"ב וז"ל ודאי אם היתה הנערה כבת עשרה שנשבית עמה מסיחה לפי תומה מעצמה בלא כוונת עדות שתדיר היתה עמה היתה מותרת לבעלה כהן דאפילו בנה ובתה הקטנים נאמנים להעידה כדאיתא בירושלמי פ"ב דכתובות וכתב עוד הרא"ש בתשובה הנזכר דהא דשרינן במל"ת צריך שיהא אצלה מתחלה ועד סוף כההוא עובדא שנשבה הוא ואמו ואמר יצאתי לשאוב מים דעתי על אמי ללקט עצים דעתי על אמי אלמא בעינן שהעד המעיד יהיה תמיד עמה כתב ה"ה בפ' י"ח מהא"ב מסתברא לי שהעכו"ם או הפסול בעבירה מן התורה כשם שהם פסולים לעדות אשה לומר שמת בעלה כך פסולים לשבויה ואם היו מסיחין לפי תומם אפשר שהם כשרים כמו שכשרים לעדות אשה והרי הן בכלל הכל נאמנין להעידה חוץ מהימנה ובעלה דאוקימנא במסיחין לפי תומם וזה החלק האחרון צריך לעיין עכ"ל : והרא"ש כתב בתשובה כלל ל"ב על השבויה בעדות עכו"ם אשר כתבת שתשובת רב פלטוי גאון שהתיר שבויה לכהן בעדות עכו"ם מל"ת שהעיד עליה שלא נטמאה מכח ק"ו לאיסור כרת התרת לאיסור לאו לא כ"ש מאד תמהתי על דבריו מהיכן הרגלים דלא משתמע בשום מקום בתלמוד שיהא עכו"ם נאמן בעדות אשה שבויה דגרסינן בפ"ב דכתובות לימא כתנאי זו עדות איש ואשה תינוק ותינוקת וכו' ומשני כי תניא ההיא במסיחה לפי תומה אלמא דוקא שפחה מסיח לפי תומה מהימנא אבל עכו"ם מסיח לפי תומו לא מהימן והכל נאמנים דברייתא קאי אבנה ובתה ועבדה ושפחתה דקא מפקא ברייתא קמייתא אבל עכו"ם לא מצינו בשום מקום שיהא נאמן וק"ו של גאון פריכא הוא דאשה עצמה תוכיח דנאמנת לומר מת בעלה שתנשא ואינה נאמנת לומר טהורה אני כשיש עידי שבויה וכן ע"פ בת קול משיאין משא"כ בשבויה אלא חכמים סומכים על אשה דיקא ומינסבא מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה ע"כ : ואם עד מפי עד מעיד שלא נטמאת אפשר שהוא נאמן כמו בעדות אשה שמת בעלה :
היו השבויות שתים וכל אחת מעידה על חבירתה נאמנות ולא חיישינן לגומלין משנה שם (כג:):
כהן שמעיד על השבויה שהיא טהורה לא ישאנה וכו' ואם פדאה והעיד בה ישאנה וכולי ברייתא פרק אלו נערות (כתובות לו.):
אשה שאין לה עדים שנשבית ובאת לפנינו ואומרת נשביתי וטהורה אני נאמנת וכולי משנה פ"ב דכתובות (כב.):
ומ"ש ואפילו היא אומרת יש לי עדים שטהורה אני א"צ להמתין וכולי ברייתא שם:
ומ"ש בשם הרמב"ם דאפי' יצא קול שיש עליה עידי טומאה הוא בפרק י"ח מהא"ב וטעמו מדאמרינן בפ"ב דכתובות (כג י) גבי בנתיה דמר שמואל והאיכא עדים במדינת הים השתא מיהת ליתנהו קמן עדים בצד אסתן ותיאסר ואסיקנא דעידי טומאה אתמר ופירשו התוספות דה"ק והא יצא הקול דאיכא עידי טומאה במדינת הים וכ"כ הריטב"א וכתב דאפילו אתחזק קול זה בב"ד שריא:
התירוה ואח"כ באו עדים שנשבית אפי' לא נשאת עדיין תנשא בפ"ב דכתובות (שם) תנן אמרה נשביתי וטהורה אני נאמנת ואם משנשאת באו עדים לא תצא אמר אבוה דשמואל לא נשאת נשאת ממש אלא כיון שהתירוה לינשא אף על פי שלא נשאת הא לא תצא קתני לא תצא מהיתרה הראשון: ומה שכתב ואפילו נכנס השבאי אחריה וכו' פשוט שם בעובדא דבנתיה דשמואל:
ומשמרין אותה עד שתפדה גם זה שם גבי עובדא דאבוה דשמואל:
ומה שכתב ואם באו עידי טומאה אפילו יש לה כמה שנים תצא ברייתא שם:
כתב הרמב"ם אפילו יש לה עד אחד שמעיד שהיא שבויה היא נאמנת אבל אם יש ב' עדים שנישבית אינה נאמנת וכו' בפי"ח מהא"ב וטעמו מדתנן בפ"ב דכתובות אמרה נשביתי וטהורה אני נאמנת ואם יש עדים שנישבית והיא אומרת טהורה אני אינה נאמנת ומשמע ליה ז"ל דכיון דנקט עדים לשון רבים תרי מיהא בעי וכ' הרא"ש בתשובה כלל י"ב על השבויה הזאת חזרתי על צידי צדדים למצא לה פתח היתר ונלאיתי למצא כי אחרי שנודע לבעלה כי היתה בין העכו"ם ושלח שלוחים אחריה הרי כאן עידי שבויה כי עידי שבויה האמורי' בתלמוד לאו דוקא שראוה שנישבית אלא שידוע ששהתה בין העכו"ם :
היו שני עדים שנישבית ועד אחד מעיד שנטמאה ועד אחד מעיד שהיא טהורה מותרת וכו' בפ"ב דכתובות (שם) תנו רבנן אני טמאה וחברתי טהורה נאמנת אני טהורה וחברתי טמאה אינה נאמנת ואוקמוה רב פפא דאיכא עדים שנישבית ואיכא עד דמפיך כל מה שהיא אומרת וברישא אמר לה עד לא כי אלא את טהורה וחברתיך טמאה איהי שויתא לנפשיה חתיכה דאיסורא וחבירתה משתריא אפומא דידה דבשבויה האמינו חכמים עד אחד להקל אפילו עבד ואפילו אשה וכל מקום שנאמן בו עד אחד הרי הוא כשנים ואין דברי אחד שכנגדו לטמא עומדים במקום שנים וסיפא קתני אני טהורה וחברתי טמאה אינה נאמנת כלל משום דאמר לה עד את טמאה וחבירתיך טהורה איהי כיון דאיכא עד לאו כל כמיניה חברתה משתריא אפומא דעד וכתב הר"ן וא"ת בשלמא רישא חבירתה משתריא אפומא דידה לפי שהיא העידה תחלה בב"ד ואיכא לאוקמוה שהתירו חבירתה על פיה תחלה קודם שבא העד המכחישה אבל סיפא היכי משתריא אפומא דעד כיון שהיא אמרה תחלה חבירתי טמאה והא ה"ל עד אחד בהכחשה ועד אחד בהכחשה לאו כלום היא אפילו היכא דאין עד אחד נאמן כבי תרי כדמשמע פרק האשה שלום (יבמות קיז:) ובסוטה פרק כשם (לא:) י"ל דה"נ בדאתא עד המטהר בתחלה והתירוה על פיו עסקינן ואע"ג דאמרינן וא"ל עד את טמאה וחבירתיך טהורה לאו דוקא אלא סירכא דרישא נקט ואחרים אומרים דלא צריכים להכי אלא בשבויה הקלו דאפילו עד אחד בהכחשה דעד פסול מהימן והרמב"ן ז"ל כתב עוד בפי"ח מהא"ב דאפילו אשה מתירתה אעפ"י שעד כשר מכחישה ומשמע דמפיק לה מרישא דקתני אני טמאה וחברתי טהורה נאמנת דמשתריא חבירתה אפומא דידה אע"ג דאיכא עד כשר דקא מפיך מיפך וקאמר את טהורה וחבירתיך טמאה וסתמא קתני אע"פ שלא התירו חבירתה אפומא דידה תחלה אלמא בשבויה הקלו להתירה אפילו ע"פ אשה אע"פ שמכחישה עד כשר עד כאן לשונו:
האב שאמר על בתו שנשבית ופדיתיה אינו נאמן לאוסרה בין אם היא קטנה או גדולה וכו' משנה וגמרא בקדושין פרק האומר (סד.):
אשה שנחבשה בידי עכו"ם וכו' בפ"ב דכתובות (כו:) תנן האשה שנחבשה בידי עכו"ם ע"י ממון מותרת לבעלה על ידי נפשות אסורה לבעלה ובגמרא אמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב לא שנו אלא שיד ישראל תקיפה על עכו"ם אבל יד עכו"ם תקיפה על עצמן אפילו על ידי ממון אסורה לבעלה ע"י נפשות אסורה וכו' אמר רב כגון נשי גנבי ולוי אמר כגון אשתו של בן דינאי אמר חזקיה והוא שנגמר דינן להריגה ורבי יוחנן אמר אף על פי שלא נגמר דינן להריגה ופרש"י ע"י ממון מותרת לבעלה. דמרתתי להפסיד ממונם ואינן מפקירין אותה: ע"י נפשות. שהיתה נדונה למות: אסורה לבעלה. דהואיל ונוהגין בה הפקר חוששין שמא נתרצית באחד מהם: ל"ש. דע"י ממון מותרת לבעלה: אלא שיד ישראל תקיפה על העכו"ם. ויראים לעשות שלא כדין שמא יפסידו ממונם: הני נשי דגנבי. שבעליהן נתלין ודרך המלכות להפקיר ביתם ונשיהם: בן דינאי. רוצח היה אבל נשי דגנבי הגונבים ממן לא מפקרי וכתבו התוספות והרא"ש והר"ן על ידי ממון מותרת לבעלה אפילו היא אשת כהן וכן מוכח בגמרא ע"י נפשות אסורה לבעלה אפילו הוא ישראל דחיישינן שמא מחמת פחד נפשה נתרצית להם למצא חן בעיניהם. וכתבו עוד הרא"ש והר"ן אבל יד עכו"ם תקיפה על עצמם אפילו על ידי ממון אסורה פירוש לבעלה כהן כיון שאינן יראים להפסיד ממונם חיישינן שמא יאנסוה ובפלוגתא דחזקיה ורבי יוחנן פסקו הלכה כחזקיה שהיה רבו של ר' יוחנן וכך הם דברי רבינו ובפלוגתא דרב ולוי פסק רבינו כלוי שהיה גדול ממנו והריטב"א פסק כרב אבל הרמב"ם בפי"ח פירש באשת כהן דוקא אבל באשת ישראל אפילו ע"י נפשות מותרת דלא חיישינן שמא נתרצית. וכתב הר"ן שכך פירשו ר"ח והגאון ז"ל וגם הרב המגיד כתב פירשוה כל הגאונים דוקא אם היה הבעל כהן והוא הדין לינשא לכתחלה לכהן אבל לישראל ודאי לא חיישינן שמא נתרצית וכן הכריחו כל האחרונים ז"ל עכ"ל וכתב עוד ה"ה ובגמרא אמרו ע"י נפשות כגון נשי דגנבי ולוי אמר כגון אשתו של בן דינאי ולא נזכר בהלכה ובדברי רבינו ונראה שהם מפרשים שנשי אלו הרוצחים והגנבים נתפסות למלכות מחמת שיודעות במעשה בעליהן ומסייעות אותם והרי הן ספק שמא תמותינה ע"י המלכות ולזה לא הוצרכו להזכיר כן אבל י"מ שכתבו שאף על פי שאין לנשים חשש מיתה כיון שבעליהן נתפשין להריגה אין המלך מקפיד על נשיהם וזה דעת רש"י : עוד שם בגמרא אמר חזקיה והוא שנגמר דינן להריגה ור"י אמר אף על פי שלא נגמר דינן ובהלכות לא הזכירו זה נראה שדעתם לפסוק כרבי יוחנן וזה דעת רבינו עד כאן לשונו: וכתב בהגהות מרדכי דכתובות היכי דאיכא דייני עכו"ם בעיר אפילו תקפה ידם עלינו מותרת ואין כראה כן מדברי הפוסקים דלא חילקו בכך וכתב הר"ן ומ"מ מאי דאמרינן דיד העכו"ם תקיפה על עצמן דאפילו על ידי ממון אסורה לכהונה כיון שאינו מתירא מהפסד ממונו דוקא בשנחבשה אבל אשת כהן שנתיחדה אע"ג דלא שייך בה הפסד ממון כלל שריא כיון שאינה מסורם בידו כמו בנחבשה אפילו בלא הפסד ממון לא מתסרא וכן מטין דברי הרמב"ם בפי"ח מהא"ב ע"כ וכן כתב הרב המגיד בפרק הנזכר וז"ל וממה שכתב רבינו כיון שנעשית ברשות עכו"ם נאסרה ולא כתב כיון שנתייחדה עם העכו"ם משמע דדוקא כשהיא חבושה תחת ידם אבל נתיחדה מדעתה ואינה מעושות בידיהם מותרת ואין אוסרין אותה בייחוד בלבד והסוגיא שבפרק אין מעמידין (עבודה זרה כג.) דמשמע דעל ידי יחוד אוסרין אותה כבר פירשה בעל התרומה בשם ר"י דלמסקנא בנתיחדה מדעת לא אסרינן לה וכך פי' הרשב"א ז"ל שם עכ"ל וכ"כ התוספות והרא"ש בפרק אין מעמידין וכ"כ עוד הרשב"א בתשובה סי' אל"ף ורנ"א וכ"כ עוד הרא"ש בתשובה כלל ל"ב על יהודי שחייב לעכו"ם מעות והלך לו היהודי ונשאר העכו"ם עם אשתו בבית אוכל ושותה וישן בבית וידו תקיפה עליהם ויצא על האשה חשד בעיר אין לחוש על אותו חשד לאוסרה על בעלה דאפילו נסתרה קי"ל דאין אוסרין על היחוד ולא דמי להא דתנן בפ"ב דכתובות האשה שנחבשה בידי עכו"ם וכו' דהיינו דוקא נחבשה שנתמשכנה לו עבור אותו ממון והיא בבית העכו"ם הלכך כיון דיד העכו"ם תקיפה על עצמם ואינו ירא שמא יפסיד ממונו ובהאי עובדא דלא נחבשה אפילו אי בעלה כהן שרית ליה ואי משום דיצא עליה שם חשד בעיר הא א"ר אשי (גיטין פח:) קלא דבתר נשואין לא חיישינן עכ"ל וכתבו הגה"מ בפי"ח מהא"ב ובתרומת הדשן בשם הר"ם דאשת כהן שנחבשה בידי עכו"ם ויהודים נכנסים ויוצאים אצלה דשריא לבעלה והביא ראיה לדבר: אשה שנחבשה מחמת שגנבה והודית והיתה הסכמת הכל שאחת דתה להמית ואח"כ הצילוה ע"י ממון אם היא מותרת לבעלה בכתבי מה"ר איסרלן סי' צ"ב וכתבו עוד ההגהות שם תשובת רשב"א דישראל שהמיר הוא ואשתו שהוא מותר בה אבל אם המירה לבדה בלא בעלה אסורה לו וכתבו עוד תשובת הרא"ש כלל ל"ב סי' י' על נשים שהמירו בשעת הגזירה מפני אימת מות וכאשר מצאו נס והמלטה חזרו לדת האמת מותרות לבעליהן ובהג"הת מרדכי דקדושין כתב תשובה אחת על אשת ישראל שנאנסה להמיר ולא שמענו שבקשה טצדקי להנצל ואח"כ השתדלו אביה ואמה והחזירוה ובתרומת הדשן סי' רמ"א האריך בדין נשים הנמלטות מהגזרה אם מותרות לבעליהן ולכהונה ומהר"י קולון כתב בשורש ק"ס על אשת כהן שהלכה לבית העכו"ם ואמרה להמיר דתה ואח"כ חזרה בה והתירה לבעלה האריך הרבה בדינים אלו והגה"מ דכתובות כתב ג"כ בזה באורך וגם בסוף הגה"מ דקידושין כתוב בזה ובת"ה סי' רמ"א ורמ"ב האריך הרבה בכמה חילוקים בדינים אלו ובתשובת ה"ר דוד הכהן בית י"ח האריך ג"כ בדינים אלו ובר"י נתיב כ"ג ח"א:
עיר שבא במצור ונכבשה כל כהנות שבה פסולות וכו' משנה בפרק ב' דכתובות (כז.) עיר שכבשה כרקום כל כהנות שבתוכה פסולות ובגמרא ורמינהי בלשת שבאה לעיר בשעת שלום חביות פתוחות אסורות סתומות מותרות בשעת מלחמה אלו ואלו מותרות לפי שאין פנאי לנסך א"ר מרי לבעול יש פנאי לנסך אין פנאי רבי יצחק ברבי אלעזר משמיה דחזקיה אמר כאן בכרקום של אותה מלכות כאן בכרקום של מלכות אתרת של אותה מלכות נמי אי אפשר דלא ערקא חדא מינייהו א"ר יהודה אמר שמואל במשמרות רואות זו את זו א"א דלא ניימא פורתא א"ר לוי כגון דמהדר למתא שושילתא וכלבא וגוזא ואווזא אמר רב אידי בר אבין אם יש שם מחבואה אחת מצלת על הכהנות כולן בעי רב ירמיה אינה מחזקת אלא אחת מהו ומאי שנא משני שבילין אחד טמא וא' טהור וכו' הכי השתא התם ודאי איכא טומאה הכא מי יימר דאיטמי בעי רב אשי אמרה לא נחבאתי ולא נטמאתי מהו מי אמרינן מה לי לשקר או לא ומ"ש מההוא גברא דאגר חמרא לחבריה וכו' הכא ודאי איטמי חששא הוא ובמקום חששא אמרינן ופרש"י לבעול יש פנאי דתקיף להו יצרייהו. רבי יצחק בן אלעזר אומר אף בבעולה פעמים שהן מותרות: כרקום של אותה מלכות. אינו רוצה להשחית את בני העיר וכשכובש עיר הסמוך לממשלתו שומרה והיא לו למס עובד: משמר. מקום מעמד השומרים שהעמיד המלך שלא יחבל אדם באנשי העיר: דמהדר למתא וכו'. שמו סביבות העיר שלשלאות של ברזל שישמעו קול בהכשל איש רץ עליהם וכלבים ואווזים צועקים: וגווזא. מקלות וקסמים להכשל בהם וכתב הרא"ש קי"ל כשינויי דרב מרי דבמס' עכו"ם (עא.) רמי מתני' אהדדי ומשני להו כדרב מרי ולא כשינויי אחרינא ולכך לא הביא הרי"ף סוגיא זו לפי שאינו מחלק בין אותה מלכות למלכות אחרת אלא בכל ענין הכהנות אסורות והיין מותר ובעיא דאין המחבואה מחזקת אלא אחת הרי"ף פסק לקולא כיון דדחי תלמודא הכא מי יימר דאיטמא אלמא דמקילינן בה דאמרינן בכל חדא וחדא שמא נחבאת ואת"ל לא נחבאת שמא לא נטמאה ויש שפסקו דלא תנשא לכהן ואם נשאא לא תצא ומסתבר כרב אלפס דקל היה לחכמים בדבר זה ובבעיא דלא נחבאתי ולא נטמאתי גם כן פסק הרי"ף לקולא והר"ן כתב וז"ל נראה מדברי רש"י דרבי יצחק בן אלעזר לאו לתרוצי מתניתין אתי דלא מיתרצא אלא כדרב מרי ור"י בן אלעזר אתא לאשמעינן דמתניתין דוקא בכרקום של מלכות אחרת דמתוך שהמלך יודע שלא תעמוד העיר בידו כיון שהוא במלכות אחרת מפקיר הכל ומשום הכי כהנות שנמצאו בתוכה אסורות אבל בכרקום של אותה מלכות דעתו של מלך שישתעבד ולו בני אותה העיר ולפיכך אינו מפקיר ממונם ונשיהם אדרבה שומר אותם ולישנא דכאן וכאן לאו דוקא נראה שהזקיקו לפרש כן משום דבעכו"ם פ' השוכר מקשי ממתני' דהכא למתניתין דהתם דבולשת ולא מייתי להא דרבי יצחק כלל אלמא דלאו לתרוצי מתניתין להדדי אתא אלא לאפלוגי בדינא דכהנת והוה ליה כאילו אמר ל"ש אלא בכרקום של מלכות אחרת ועוד שהר"ב ז"ל גורס בכרקום של אותה מלכות נמי א"א דלא מישתמיט חד מינייהו ובעיל ואם איתא דלתרוצי מתניתין אתי הוה ל"ל א"א דלא משתמיט חד מינייהו ומנסך אלא ודאי לאו לתרוצי איתמר אלא לאיפלוגי בדינא דכהנת ובירושלמי נמי משמע הכי דמפליג בין כרקום אותה מלכות לכרקום של מלכות אחרת בלאו רומיא דמתני' אהדדי אבל ר"ח פי' דלתרוצי למתניתין אתא והכי קאמר דלא מפלגינן בין לבעול ולנסך אלא מתניתין דהכא בכרקום של אותה מלכות שיש להם פנאי לפי שאין מתיראין ומתניתין דבולשת בכרקום של מלכות אחרת שאין להם פנאי לפי שלבם רדוף עליהם ויראים הם שמא יבואו עליהם אויבים ומקשינן בגמרא ובכרקום של אותה מלכות אמאי אסורות והא א"א דלא משמטת חדא מינייהו זו היא גרסתו שלר"ח כלומר וכיון שכן איכא למיתלי לקולא ולמימר דכולהו מותרות כדאמרינן לקמן דאם יש מחבואה אחת מצלת על כולן ויש הוכחה לפי' זה בירושלמי ולפי גמרתינו יותר נראה לי פירושו של רש"י ולענין הלכה הרי"ף הביא משנתינו כצורתה ובפרק השוכר כתב ג"כ מתני' דבולשת כצורתה ולא הביא הא דרב מרי ולא הא דר"י בן אלעזר משמע דסבירא ליה דלא מפלגינן בין כרקום של אותה מלכות לכרקום של מלכות אחרת אלא לבעול יש פנאי לנסך אין פנאי וכדרב מרי ואיפשר שטעמו משום דהתם בפרק השוכר כי פרכי' מתני' דהכא למתני' דהתם לבולשת מייתי פירוקיה דרב מרי ולא מייתי לדברי ר' יצחק אלמא ליתא לדר' יצחק לא לענין כהנות ולא לענין יין נסך ולא נהירא דהיכא דחית הא דרב יצחק מקמי דרב מרי דהא ר' יצחק משמיה דחזקיה קאמר לה ורב יהודה משמיה דשמואל ולוי שקלו וטרו לתרוצי להא דרב יצחק ור' אבא בר זבדא ור' יהודה נשיאה ורבנן משמע נמי דהכי ס"ל ואי אפשר למידחינהו לכולהו והרמב"ם בפי"ח מהא"ב חלק בדין הכהנות בין כרקום של אותה מלכות לכרקורם של מלכות אחרת ע"פ דרכו של ר"ח ובפי"ב מהמ"א לענין יי"נ לא חלק ונראה שהוא מפרש כפרש"י דר' יצחק לא אתא לתרוצי מתני' דמודה לרב מרי דלעולם לנסך אין פנאי אלא דאף לבעול אתי לאיפלוגי דהא דאמרינן יש פנאי ה"מ בכרקום של אותה מלכות אבל בשל מלכות אחרת לא הילכך נקטינן כרב מרי דלנסך בכל ענין אין פנאי לבעול מפלגינן בין כרקום של אותה מלכות לכרקום של מלכות אחרת כר"י בן אלעזר עכ"ל הר"ן ז"ל. וה"ה כתב שהרמב"ן והרשב"א סוברים כדעת רי"ף ותמה הוא ז"ל עליהם היכי איפשר לדחות כל הנך רבנן מקמי רב מרי ועל דברי הרמב"ם כתב איפשר שהוא פוסק כרב מרי בדין היין נסך מפני שבעכו"ם לא הזכירו תירוץ אחר ואם איתא דבכרקום של אותה מלכות היו אסורות אפילו בשעת מלחמה היה להם להזכיר שם ופסק בדין הכהנות כסוגין דהכא משום דכולהו הני אמוראי ס"ל דבכרקום של מלכות אחרת שהן מותרות והולכין כאן וכאן להקל מפני שהכל חשש של ספק הוא וסוגיין דמכרען הכי כל חדא בדוכתא ובירושלמי נמי משמע הכי ואיפשר נמי דרב מרי הוה מוקי להו לתרוייהו מתני' בכרקום של אותה מלכות ולא היה פליג בכרקום של מלכות אחרת לאסור הכהנות ע"כ ודע שאצל גדוד של מלכות אחרת סיים הרמב"ם וכתב ואם שבו נשים ונעשו ברשותן אע"פ שרדפו אחריהם ישראל והצילו אותם מידם הרי הן אסורות ודבריו מבוארים דלא אמרו אין פנאי לבעול אלא בגדוד של מלכות אחרת שפשט ושטף ועבר שבעודם בעיר טרודים לשלול שלל ולברוח ומתוך כך אין פנאי לבעול אבל כששבו הנשים ונעשו ברשותן כבר יש להם שם שבויות ואף על פי שלא היה להם פנאי לבעול שתכף שברחו רדפו ישראל אחריהם והצילו הנשים מידם לא נתנו חכמים דבריהם לשיעורים וכל שנעשו ברשותם פסולות ונראה עוד מדבר הרמב"ם דאפילו גדוד של מלכות אחרת אם היה שוקט ובוטח ואינו נחפז לברוח יש פנאי לבעול הוא וכל כהנות שבעיר פסולות שלא אמרו אלא בשפשט ושטף ועבר: ועל מ"ש הרמב"ם שאם היתה בעיר מחבואה אחת אפילו אומרת לא נחבאתי ומ"מ טהורה אני מצלת כתב הר"ן מכלל דס"ל דלא מטהרין לה אלא כי אמרה טהורה אני במגו דנחבאתי אבל סתמא לא ולי נראה דכל שיש מחבואה אחת שם אינה צריכה לומר נחבאתי אלא מסתמא תליא בה והביא ראיה לדבר מהגמ':
אשת כהן שנאסרה עליו משום שבויה מותר לדור עמה בחצר וכו' בפ"ב דכתובות (כז:) אהא דתנן א"ר זכריה בן הקצב המעון הזה לא זזה ידה מתוך ידי משעה שנכנסו עכו"ם ועד שיצאו אמרו לו אין אדם מעיד על ידי עצמו תנא אע"פ כן ייחד לה בית בחצרו כשהיא יוצאה יוצאה בראש בניה וכשהיא נכנסה נכנסה בסוף בניה ופי' רש"י כשהיא יוצאה והוא בחצר יוצאה בראש בניה שיהיו הבנים עמהם שלא יתייחדו וכשהיא נכנסת נכנסת בסוף בניה כדי שלא יהא בחצר והבנים מבחוץ ונראה מדברי הרמב"ם בפי"ח מהא"ב דדוקא בשלא נאסרה עליו אלא מספק אבל כל שיש עדים שנטמאת אסורה לדור בחצרו:
איזו היא חללה זו שנולדה מאיסורי כהונה וכו' ברייתא פרק י' יוחסין (קידושין דף עז) ומייתי לה מקרא:
ומ"ש הולד חלל ל"ש הוא זכר ל"ש היא נקבה ברייתא שם ודריש לה מדכתיב לא יחלל זרעו מי כתיב בנו זרעו כתיב:
ומ"ש והיא עצמה נתחללה בביאתו ג"ז ברייתא שם ודרש לה מקרא ומ"ש משהערה בה בין שבא עליה בשוגג בין במזיד או שבא עליה באונס או ברצון משנה פרק הבע"י (יבמות דף נג:):
ומ"ש והוא שיהיה כהן מבן ט' ויום אחד ומעלה והנבעלת מבת ג' שנים ויום א' ומעלה זה פשוט בכמה דוכתי דביאת קטן פחות מבן ט' לאו ביאה היא וכן ביאת פחות מבת ג':
ומ"ש אבל כהן שקדש אחת מאיסורי כהונה ונתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין לא נתחללה וכו' משנה בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף נו:) אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט נתאלמנו או נתגרשו מן הנשואין פסולות מן האירוסין כשרות:
ומ"ש מן הנשואין אע"פ שלא נבעלה נתחללה כ"כ הרמב"ם בפי"ט מהא"ב וכתב ה"ה שלמד כן ממה שאמרו סתם מן הנשואין פסולות ולענין כתובה אמרו שכל אלמנה מן הנשואין היא בחזקת בעולה וכ"ש באיסור של תורה עד כאן לשונו ול"נ דמייתורא דמתניתין דקתני מן הנשואין פסולות שהיא משנה שאינה צריכה למד הרמב"ם דהיינו לומר דכיון שנכנסו לרשות הבעל לנשואין אע"פ שלא נבעלו פסולות מצאתי כתוב אם קודם שנתעברה היו הכל מרננים אחריה ויצא קול שהיא מזנה יש לספק להכשירו לכהונה מדאמרינן בפ' ארוסה אשה מזנה בניה כשרים דרוב בעילות אחר הבעל משמע דאי לאו האי טעמא חוששין אף לבתה והכא לא מהני האי טעמא כיון דאשת כהן היא אם איתא שזינתה מהאי ינוקא הויא זונה אפילו זינתה באונס ואסורה לכהן וכשחזר ובא עליה הכהן שויא חללה והבן חלל:
כהן שבא על א' מן העריות אין הולד חלל וכו' בפ' י' יוחסין (קידושין דף עז:) אהא דתנן אין חללה אלא מאיסורי כהונה א"ר אשי הלכך כהן הבא על אחותו זונה משוי לה חללה לא משוי לה חזר ובא עליה עשאה חללה ופרש"י חזר ובא עליה או הוא או כהן אחר עשאה חללה שהרי אסורה לו משום זונה שאינו נוהג אלא בכהונה:
ומ"ש וכן אם בא על יבמה או גיורת או משוחררת הולד חלל טעות סופר יש כאן וצריך להגיה וכן אם בא על יבמה לשוק אבל הבא על גיורת או משוחררת הולד חלל והכי קאמר וכן אם בא על יבמה לשוק דינו כדין בא על אחותו דבביאה ראשונה אין הולד חלל לפי שאינה מאיסורי כהונה אבל עשאה זונה לפי שאין קדושין תופסין בה ואם חזר ובא עליה הולד חלל כמו באחותו אבל הבא על גיורת ומשוחררת כיון שהיא מאיסורי כהונה אפילו מביאה ראשונה נעשית חללה והולד חלל:
חלל שנשא כשרה זרעו ממנה חלל עד סוף כל הדורות וכו' אבל בתה של אותה הבת כשרה לכהונה אם נישאת לישראל וכו' משנה פ"י יוחסין (שם) בת חלל זכר פסולה מן הכהונה לעולם ישראל שנשא חללה בתו כשירה לכהונה חלל שנשא בת ישראל פסולה מן הכהונה ופרש"י לעולם. בת בנו ובת בן בנו עד סוף כל הדורות של חללים זכר בן זכר בת האחרון פסולה: אבל בת בתו מישראל כשרה דלא חמירא בת חלל מחללה דאמרינן בתה של חללה מישראל כשרה לכהונה:
עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל אע"פ שהולד כשר לבא בקהל פגום הוא לכהונה והיא נתחללה בביאתו בפרק החולץ (יבמות דף מה.) ופרש"י בנו פגום לכהונה לאו דוקא דהא פשיטא בן העכו"ם לאו כהן הוא ואי משום דלא ישא כהנת כיון דמותר בישראלית מותר נמי בכהנת דאין קדושה בנשים דאפילו כשרות מותרות לינשא לפסולים אלא משום בתה נקט דאם תלד בת פסולה לכהונה: ב"ה ומ"ש רבינו נתחללה בביאתו אינו מדוקדק דאין חלל אלא מאיסורי כהונה אלא הכונה לומר שנפסלה לכהונה בביאתו לפי שעשאה זונה:
כהן הבא על ספק גרושה או ספק חלוצה וכו' זה מדברי הרמב"ם שכתב בפי"ט מהא"ב וז"ל כבר ביארנו שהחלוצה אסורה לכהן מדבריהם לפיכך כהן שבא על החלוצה ה"ז חללה וזרעה מכהן חללים והכל מדבריהם כהן שבא על ספק זונה כגון ספק גיורת או משוחררת או שבא על ספק גרושה וכן כ"ג שבא על ספק אלמנה ה"ז ספק חללה וולדה ספק חלל נמצאו החללים ג' חלל מן התורה וחלל מדבריהם וספק חלל וכל ספק חלל נותנין עליו חומרי כהנים וחומרי ישראלים אינו אוכל בתרומה ואינו מטמ' למתים ונושא אשה הראויה לכהן ואם אכל או נטמא או נשא גרושה מכין אותו מכת מרדות וה"ה בחלל של דבריהם אבל חלל של תורה בודאי הרי הוא כזר ונושא גרושה ומטמא למתים שנאמר אמור אל הכהנים בני אהרן אע"פ שהם בני אהרן עד שיהיו בכיהונם עכ"ל: ומ"ש שכהן אסור בחלוצה מדבריהם כבר נתבאר בסימן שקודם זה: ומ"ש וכל ספק חלל נותנין עליו חומרי כהנים וחומרי ישראלים וכו' במשנה פרק נושאין (דף צט) שנינו דמי שהוא ספק ישראל ספק כהן נותנין עליו חומרות הללו וביאר הרב שאע"פ שאינו לוקה מכין
אותו מכת מרדות דלא גרע מאיסור של דבריהם:
ומ"ש וה"ה בחלל של דבריהם כתב הרב המגיד פשוט הוא שלא באו חכמים להקל עליו להתירו במה שישראל מותר אלא להחמיר עליו ועל מ"ש אבל חלל של תורה הרי הוא כזר כתב ה"ה מבואר בהרבה מקומות מהם בת"כ:
גר שנשא גיורת וילדה בת וכו' משנה בפרק י' יוחסין (קידושין דף עו.) ראב"י אומר ישראל שנשא גיורת בתו כשרה לכהונה וכן גר שנשא בת ישראל אבל גר שנשא גיורת בתו פסולה לכהונה אחד גרים ואחד עבדים משוחררים אפילו עד עשרה דורות עד שתהא אמן מישראל ר' יוסי אומר אף גר שנשא גיורת בתו כשרה לכהונה ובגמרא בא לימלך מורין לו כראב"י נשא אין מוציאין ממנו כר' יוסי וכתב הרמב"ם אצל בת גר וגיורת דאם נשאת לא תצא דטעמא הואיל והורתה ולידתה בקדושה ופשוט הוא דאל"כ אפילו נשאת תצא שכבר נתבאר דגיורת אפילו פחותה מבת ג' פסולה לכהונה
הכהנים דוקא הוזהרו וכולי אבל הכהנות לא הוזהרו וכו' מימרא דרב יהודה אמר רב בפרק יש מותרות : ומה שכתב לפיכך כהנת מותרת בגר ועבד משוחרר בפרק עשרה יוחסין (קידושין עב:):
משפחה שנתערב בה ספק חלל כל אלמנה שמאותה משפתה לא תנשא לכהן וכו' זה לשון הרמב"ם בפי"ט מהא"ב משפחה שנתערב בה ספק חלל כל אלמנה מאותה משפחה אסורה לכהן לכתחלה ואם נשאת לא תצא מפני שהן שתי ספיקות שמא זו אלמנת אותו חלל שמא אינו אלמנות ואת"ל שהיא אלמנתו שמא חלל הוא שמא אינו חלל אבל אם נתערב בה חלל ודאי כל אשה מהן אסורה לכהן עד שיבדוק ואם נשאת תצא והוא הדין אם נתערב בה ספק ממזר ודאי שאשת ממזר ואשת חלל לכהונה אחד הוא וטעמו מדתנן בפ' בתרא דעדיות (דף ו) ומייתי לה בספ"ק דכתובות (דף יד) העיד ר' יהושע ור' יהודה בן בתירא על אלמנת עיסה שהיא כשרה לכהונה אמר להם קבלנו עדותכם אבל מה כעשה שגזר ריב"ז שלא להושיב בתי דינין על כן הכהנים שומעים לכם לרחק אבל לא לקרב ודברי הרמב"ם בפי' עיסה כפירוש התוספות וכתב הר"ן שכן עיקר:
ומ"ש שאם נשאת לא תצא כתבו הר"ן והרב המגיד דהיינו כר"ג דכיון דתרי ספיקי איכא מדינא כשרה אלא שהכהנים נהגו בו סלסול:
ומ"ש אבל אם נתערב בה חלל ודאי וכו' כתב המגיד זו היא משנתינו בי' יוחסין (דף עו) דהנושא אשה כהנת צריך לבדוק ד' אמהות הנזכר למעלה שהיא בשקרא עליה ערער שהעידו שנטמע בה אחד מן הפסולין ומ"ש עוד הרמב"ם וה"ה אם נתערב בה ספק ממזר או ממזר ודאי וכולי אכולה מילתא דלעיל קאי שאם נתערב בה ספק ממזר לכתחלה אסור לישא ישראל מאותה משפחה ואם נשאת לא תצא מפני שהן שתי ספיקות כמו באלמנת חלל ואם נתערב בה ודאי ממזר כל אשה מהם אסורה לישראל עד שיבדוק ואם נשאת תצא אבל הראב"ד פירש במסכת עדיות דלא אמרו אלמנת עיסה כשרה אלא כשנתערב בה ספק חלל שאינו מפסולי קהל אבל אם נתערב בה אחד מספק פסולי קהל כגון ספק ממזר ספק נתין ספק עבד אותה העיסה אינה כשרה אף על פי שהיא ספק ספיקא והכי איתא בכתובות והתם מפרש טעמא ע"כ ואמת הדבר דתניא בספ"ק דכתובות אי זו היא אלמנת עיסה כל שאין בה לא משום ממזרות ולא משום נתינות ולא משום עבדי מלכים ומ"מ אין משם ראיה שהרי העמידוה במסקנא דה"ק אי זו היא אלמנת עיסה כל שאין בה לא שתוק ממזרות ולא שתוק נתינות ולא שתוק עבדי מלכים ולא שתוק חלל ומשמע מדברי הרמב"ם דע"כ לא קאמר דמשפחה שנתערב בה ספק חלל דאם נשאת לא תצא אלא באלמנה דאית לה חזקת כשרות דגופה אבל בבת דלית לה חזקת כשרות דגופה תצא ודייק לישניה דסבר הכי דברישא גבי ספק נקט אלמנה ובסיפא גבי ודאי דאפילו נשאת תצא כתב כל אשה מהם אסורה כדי לכלול גם הבת דבכלל אשה בין אלמנה בין בת וכך כתבו התוספות ג"כ ומיהו עוד כתבו התוספו' שר"ת סובר דגם הבת כשירה: