ואחר שנתעטף בציצית יניח תפילין מיד מתוך דברי רבינו נראה שבתחלה מתעטף בציצית ואח"כ מניח תפילין וכ"כ בנמ"י בהלכות ציצית דמצות ציצית ששקולה כנגד כל המצות ראוי להקדים ועוד שהיא תדירה יותר שנוהגת בין בחול בין בשבת וי"ט ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם וכן מצאתי לה"ר יונה בספר היראה עכ"ל ואח"כ כתב וז"ל ומ"מ אותם שמתעטפים בטלית גדול כיון שאין דרך להתעטף אלא אחר כל המלבושים ושנתנו מקטוריהם בראשיהם מצות תפילין באה לפניהם תחלה ומברכין עליהם תחלה לפי שאין מעבירין על המצות ואפי' אותם שאין נוהגים אלא בטלית קטן ראוי ללבוש אותו על מלבושיהם לקיים בו יפה ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם עכ"ל ואין מבין דבריו היאך באה מצות תפילין לפניו על ידי שלבש כל מלבושיו ושנתן מקטורן בראשו לשאם יאחר הנחתם לעטיפת ציצית יהיה מעביר על המצות ומ"ש בשם ספר היראה הוא בטלית קטן אבל בטלית גדול אחר הנחת תפילין כתב שמתעטף בו וכתב האגור בשם ספר הזוהר שאיסור גדול מי שמניח תפילין קודם לבישת הציצית עכ"ל ונראה לי שכתב כן משום דאיתא בספר הזוהר בסוף פרשת במדבר סיני בשעתא דבר נש קאים בעי לדכאה גרמיה בקדמיתא לבתר יקבל עליה האי עול לפרשא על רישיה פרישו דמצוה לבתר אתקשר קישורא דיחודאי דאינהו תפילין ושמעתי בשם גדולי מקובלי ספרד ז"ל שמי שאין לו טלית קטן ודאי יניח טלית ואח"כ תפילין אבל מי שלבש טלית קטן יניח תפילין תחלה ואח"כ יתעטף בטלית גדול ונותנים טעם לשבח שהרי כיון שלבשו טלית קטן ואח"כ הניחו תפילין הרי כבר קיימו דברי הזוהר ואם היו רוצים לקרות ק"ש ותפלה בלא עטיפת טלית אחר היו רשאים שהרי כבר מצות ציצית ותפילין עליהם ואם אח"כ מתעטפים בטלית אחר או בכמה טליתות אינם ענין למצות תפילין ונהגו העולם להתעטף בציצית תחלה ולפי מנהגם הנותנים כיס של תפילין והטלית לתוך כיס אחד צריכים ליזהר שלא ישימו כיס התפילין למעלה כדי שלא יפגע בהם תחלה ויצטרך להניחם קודם עטיפת ציצית כדי שלא יעביר על המצות דאע"ג דגבי תפילין אם פגע בשל ראש תחלה יסלקנה ויניח של יד תחלה כמו שיתבאר בסימן כ"ח בס"ד שאני התם דכתיב והיו לאות על ידך והדר לטוטפות בין עיניך ודרשינן נמי מקרא דכל זמן שבין עיניך יהיו שתים ומש"ה מוטב שיעביר על המצוה משיעבור אמאי דכתיב באורייתא אבל הכא דאין לנו דמצות ציצית קודמת אלא מאסמכתא בעלמא מוטב שתדחה אסמכתא זו משיעבור על המצוה: והדרך הנכונה לברך על טלית קטן ואח"כ יניח תפילין של יד ושל ראש ואז יבא לב"ה ויתעטף בטלית גדול ובזה יצא ידי חובת רשב"י שכתב בספר הזוהר פרשת ואתחנן שצריך שיהא לבוש ציצית ותפילין בצאתו מפתח ביתו לילך לב"ה ומאן דעייל לבי כנישתא כד נפיק מתרעיה ולא תפילין ברישיה וציצית בלבושיה ואמר אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך קב"ה אמר אן הוא מוראי ודא אסהיד סהדותא דשיקרא ע"כ וכך הם דברי ה"ר יונה בספר היראה שכתב ויהיה לו טלית קטן וילבש אותו מיד בלא ברכה אם לא רחץ ידיו ואח"כ כתב וירחץ בנקיון כפיו ויברך מיד על מצות ציצית בטלית שלבש אם לא בירך בהתעטפו ואח"כ יניח תפילין ויבא לבית הכנסת וישב במקומו אם יש לו עוד טלית יתכסה בו ויברך להתעטף בציצית:

דאמר רבי יוחנן הרוצה לקבל עליו עול מלכות שמים שלימה וכו' ואמר עולא כל הקורא ק"ש בלא תפילין וכו' עד ואסובבה את מזבחך ה' בפ"ב דברכות (יג: יד.) ופירש"י כאילו מעיד עדות שקר בעצמו. לישנא מעליא: כאילו הקריב עולה בלא מנחה. שחייבו הכתוב להקריב עמה שנאמר ועשירית האיפה וגומר אף הקורא ואינו מקיים אינו גומר המצוה: נסכים. הוא היין המתנסך ע"ג המזבח אחר העולה והזבח כדכתיב ונסכיהם חצי ההין וגו' וה"ה דמצי למימר כאילו הקריב עולה בלא מנחה ונסכים דהא עולה נמי טעונה נסכים אלא לישנא דקרא נקט עולה ומנחה זבח ונסכים וה"ר יונה כתב הפירוש הנכון כך הוא דעולא ס"ל דכיון דהוא קורא וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך ואינו מניחם נמצא שמעיד עדות שקר על עצמו שמה שאומר אינו אמת ואע"פ שעשה המצוה שיצא ידי ק"ש אפ"ה עבר עבירה מצד אחר שהעיד עדות שקר על עצמו ור"י ס"ל שאפי' המצוה עצמה אינה נעשית שלימה כיון שלא קבל עליו עול מלכות שמים דהו"ל כמי שמקריב תודה בלא מנחה וכו' כיון שקורא בלא קבלת מלכות שתים עכ"ל: ועל הרוצה לקבל עליו עול מלכות שמים שלימה וכו' כתב טעם הדבר מפני שבתפילין שבראש אדם משעבד לבורא יתברך הנשמה שהיא במוח ובתפילין שבזרוע אדם משעבד גופו ומפני כך ציוה לשום אותה כנגד הלב שהלב הוא עיקר התאוות והמחשבות בזה יזכור את הבורא וימעיט הנאותיו. ובמזוזה משעבד אדם ממונו אלא שלא הזכירו בכאן המזוזה מפני שמצותה נעשית בשעה אחרת וכשקורא ק"ש ומתפלל בענין שמשעבד לו נשמתו וגופו זו היא מלכות שמים שלימה ע"כ: וכתב עוד ומדאמרינן ומתפלל משמע שגם בתפלה צריך שיתפלל ותפילין בראשו: כתבו הגהות מיימון בפ"ד בשם העיטור כך ראינו שהגאונים וכל ראשי הישיבות שאין חולצין עד כימי השמים על הארץ דערבית ע"כ ונראה שהיו מניחים אותם עליהם כל היום ולא היו חולצים עד אותה שעה ועכשיו נהגו העולם להניח תפילין עליהם עד אחר קדושת ובא לציון ושמעתי שנכון להסירם בשעה שאומר יר"מ שנשמור חוקיך ובמצותיך וכו' משום ההיא דבני מערבא שהיו מברכין על חליצת תפילין אקב"ו לשמור חוקיו ואע"ג דס"ל שאין לברך על חליצתן כמו שיתבאר בסי' כ"ט מ"מ כיון דבהא מילתא ליכא ברכה ש"ד למעבד רמז לסברת בני מערבא ונ"ל דאין טעם וריח בדבר זה דכיון דאידחיא לה סברת בני מערבא למה נעשה רמז לה והעושה רמז לה נראה שסובר דלא אידחיא לגמרי : וביום שיש ס"ת נוהגים העולם שלא לחלוץ תפילין עד שיסלקו ס"ת ויניחוהו בהיכל וסמכי לה מדכתיב ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם וביום ר"ח נהגו העולם לחלוץ תפילין קודם תפלת מוסף ושמעתי שהטעם משום דבאותה תפלה אומרים כתר ואין נכון להיות באותה שעה כתר דתפילין כעין מה שאכתוב בסימן ל"א בשם הזוהר במדרש שה"ש על הנחת תפילין בחוה"מ וכיון שבתפלה זו אומרים כתר אפילו כשמתפלל בלחש ראוי שלא יהיו עליו:

ונקראים תפילין לשון פלילה שהן אות ועדות לכל רואינו וכו' כן כתב הרא"ש בריש הלכות תפילין:

ויניח של יד תחילה בס"פ הקומץ (מנחות לו.) תנא כשהוא מניח מניח של יד תחלה ואח"כ מניח של ראש וטעמא משום דכתיב וקשרתם לאות על ידך והדר והיו לטוטפות בין עיניך ובסי' כ"ח יתבאר שאפילו פגע בשל ראש תחילה יסלקנה ויניח של יד תחילה:

ויברך אקב"ו להניח תפילין ואחר כך של ראש ויברך על מצות תפילין בס"פ הקומץ (שם) אמר רב חסדא סח בין תפילה לתפילה חוזר ומברך סח אין לא סח לא והא שלח רב חייא בריה דרב הונא משמיה דר' יוחנן על תפלה ש"י אומר אקב"ו להניח תפילין ועל תפלה של ראש אומר אקב"ו על מצות תפילין אביי ורבא דאמרי תרווייהו לא סח מברך אחת סח מברך שתים ופירש"י סח מברך שתים כדשלח ר' חייא לא סח אין מברך אלא על של יד בלבד וכן נראה שהוא דעת הרי"ף וכ"פ הרמב"ם אבל התוספות כתבו שר"ת פי' לא סח מברך אחת על של ראש על מצות תפילין סח מברך שתים על של ראש שצריך לחזור ולברך להניח וכ"כ בשימושא רבא וכתב סמ"ג שמצא בילמדנו כדברי ר"ת ולא כדברי המפרשים לא סח מברך אחת כלומר יוצא בברכה שבירך על של יד אע"פ שישנו בירושלמי תלמוד שלנו עיקר עכ"ל וכ"כ הרא"ש דכדברי ר"ת מסתבר שעיקר תיקון הברכות כך היתה בתחלת הנחתם תקנו לברך להניח וקאי נמי על של ראש וכשמניח של ראש מברך על מצות שזו היא גמר המצוה הילכך אם סח והסיח דעתו צריך לחזור ולברך גם להניח וכן אם מניח תפילין של ראש לבדו יברך שתים וכתב שרוב הגאונים הסכימו כן וכתב עוד שבילדותו היה מברך ברכה אחת משום דכיון דפליגי ביה רבוותא טוב יותר שלא לברך דברכות אינם מעכבות ממה שיברך ברכה לבטלה עד שלמד מנחות ונראה לו לפום ריהטא דגמרא שיש לברך שתי ברכות וכן היה נוהג הר"מ ע"כ והאגור כתב וז"ל ואני המחבר מצאתי בספר הזוהר בפרשת פנחס מאמר דרשב"י דאין לברך על שניהם אלא ברכה אחת וז"ל אר"ש תפילין אינון על מוחא לקבל זכור ותפילין דדרועא שמאלא על לביה לקבל שמור ומה זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו אף הכא ברכה אחת לתרווייהו ולא צריך לאפרשא בשהייה בעלמא בין דא לדא כמה דאוקמוה ואני תמהתי על הני רברבי החולקים על רשב"י אם היה שידעו מאמר זה ומ"מ העולם נוהגים לברך שתים עכ"ל ואיני יודע למה תמה על זה יותר מכמה דינים שמצינו שכתב רשב"י בספר הזוהר הפך ממסקנא דתלמודא ואין הפוסקים כותבים אלא מסקנא דתלמודא וטעמא משום דאפילו אם היו יודעים דברי רשב"י לא הוו חיישי להו במקום דפליג אתלמודא דידן והמפרשים דלעולם צריך לברך שתים משמע להו דבהדיא קאמר תלמודא הכי ולפיכך פסקו כן כל שכן שבימי הפוסקים עדיין לא נגלה ספר הזוהר הקדוש בעולם ועוד שאין המאמר ההוא מכריע שלא לברך אלא ברכה אחת דהא אפשר דאיהו נמי סבר דמברך שתים ומ"ש אף הכא ברכה אחת לתרווייהו היינו לומר דברכת להניח קאי נמי אשל ראש ומש"ה אין להפסיק ביניהם והרב מהרי"ן חביב כתב ששמע מקובלים אומרים שמצאו בספר הזוהר שאסור לברך שתים ושהראוהו לו רבים מהם אותם המאמרים וראה שאין בהם עזר כל כך לקיים מה שאומרים בשמם ושמקובל אחד הראה לו מאמרים שאפשר לקיים מהם שראוי לברך שתים והוא ז"ל כתב שהיה נוהג לברך שתים כדברי ר"ת ולהציל עצמו מספק ברכה לבטלה היה אומר אחר הברכה בשכמל"ו ואע"פ שאין משיבין את הארי אין דבר זה נראה בעיני שיביא האדם עצמו לידי ספק ברכה לבטלה ויסמוך על שיאמר בשכמל"ו וכתב הר"ן בסוף ר"ה בשם הרז"ה דהיינו טעמא דאמרינן סח בין תפלה לתפלה עבירה היא בידו משום דאע"ג ששתי מצות הן כיון דכתיב בתפילין של יד ושל ראש והיו לאות על ידך ולזכרון בין עיניך צריך זכירה שיהא תוכף תפילה של ראש לתפילה של יד כדי שתהא הויה אחת לשתיהם ואם הסיח דעתו והפליג בדברים ביניהם עבירה היא בידו לפיכך חוזר ומברך ברכת תפלה של יד וממשמש בתפילין של יד ומחזק את הקשר ועוד מברך ברכה שנייה על של ראש ותוכף שתי המצות זו לזו עכ"ל והרשב"א כתב בתשובה כדברי קצת הגאונים והרי"ף שאמרו שאין מברכין אלא ברכה אחת על שתיהם וכן אנו נוהגים ע"כ וכן הלכה מאחר שהרי"ף והרמב"ם ז"ל מסכימים בכך וכ"ש שרש"י והרשב"א סוברים כן וכן נהגו העולם שלא לברך אלא ברכה אחת לבד : כתב האגור פסק מהר"י מולין שיש לברך להניח בקמ"ץ תחת הה"א אבל לא בפת"ח ובדגש אף כי אין חילוק במשמעות מ"מ ראוי לברך בלשון הכתוב להניח בקמ"ץ כמו להניח ברכה אל ביתך:

ומברך משעה שמתחיל להניחם וכו' (שם לה.) אמר רב הונא תפילין מאימתי מברך עליהם משעת הנחתם ואסיקנא דה"ק משעת הנחה עד שעת קשירה ופי' רש"י דכיון דעדיין לא קשרן עובר לעשייתן הוא והרא"ש כתב משעת הנחתם פירוש משיתחיל להניחם עד שיהדקם בזרועו ובראשו כדי שתהיה הברכה עובר לעשייתן וכ"כ הרב רבינו יונה בפרק תפלת השחר גבי תפלת הדרך והרמב"ם כתב וכל המצות כולם מברך עליהם עובר לעשייתן לפיכך צריך לברך על תפילה של יד אחר הנחה על הקבורת קודם קשירתן שקשירתן זו היא עשייתן ע"כ ויש לדקדק היכי קאמר דמשום דכל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן לפיכך צריך לברך אחר הנחה דאדרבא אם יברך קודם הנחה הוי מברך טפי קודם לעשייתן וי"ל דבעי' שיברך קודם עשייתן בסמוך וקשירתן זו היא עשייתן וכשמברך אחר הנחה וקודם קשירה הוי שפיר קודם לעשייתן אבל לא יברך קודם הנחה משום דהו"ל קודם דקודם ועי"ל שמה שכתב לפיכך צריך לברך אקודם קשירתם קאי ולא אאחר הנחה ולא אתא לאשמעינן אלא דלא נימא הנחתם זו היא עשייתן וצריך לברך קודם הנחה דליתא אלא קשירתן זו היא עשייתן ולפיכך יכול לברך קודם קשירתם אע"פ שהוא אחר הנחתם ומ"ש צריך לברך ה"ק לפיכך קודם קשירתם הוא דצריך לברך כדי שלא יהא מברך אחר עשייה ולפ"ז אם רצה לברך קודם הנחה מעת שהמצוה מזומנת לפניו לעשותה הרשות בידו דהא דת"ר מאימתי מברך עליהם משעת הנחתם לאו למימרא דקודם לכן לא יברך אלא לומר שאף משעת הנחתם ואילך יברך דשפיר חשיב עובר לעשייתן ואפשר שזה היה דעת רבינו ירוחם שכתב ומברך עליהם קודם הנחתם דהיינו עובר לעשייתן אבל מדברי הרא"ש והר"ן בפרק לולב הגזול נראה כמו שכתבתי בתחלה דאינו יכול לברך קודם הנחה וכן ראוי לנהוג:

ולא יפסיק ביניהם לדבר ג"ז שם תנא סח בין תפילה לתפילה עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה ופירש"י סח בין תפילה לתפילה זלא בירך על של ראש אלא סמך על ברכה ראשונה וכתבו התוס' מתוך פירושו משמע דאם סח ובירך שרי וליכא איסורא אלא אדרבא מצוה ושכר ברכה ואין כן דעת כל הפוסקים אלא שבכל ענין אסור לדבר אפילו חוזר ומברך ומ"ש רבינו אפי' לענות אמן יהא שמיה רבא מברך וקדושה כ"כ הרא"ש ז"ל וכתב עוד ובהלכות תפילין עתיקתא כתוב סח בין תפילה לתפילה אם סח שיחת חולין חוזר עליה מעורכי המלחמה אם בקדושה ואמן יש"ר סח אין חוזר עליה מעורכי המלחמה ואע"פ שאינו חוזר עליה מעורכי המלחמה נהי דאין העבירה גדולה כ"כ איסורא איכא שגורם לברך ברכה שאינה צריכה כדמוכח בפרק בא לו (יומא ע.) ובפרק ואלו נאמרין (סוטה מא.) אבל במרדכי כתוב בשם ר"ת שאם ענה קדיש וברכו בנתיים אין זה הפסק אחרי שאין יכול להניחה עד שיענה עם הציבור ואין הפסק אחרי שצורך הוא זה לו וצריך להקדימו עכ"ל. ונראה מדבריו שצריך להפסיק לענות קדיש וקדושה ואינו צריך לחזור ולברך והאגור כתב בשם הרשב"א שיכול להפסיק בין של יד לשל ראש לענות קדיש וקדושה אבל צריך לחזור ולברך על של ראש ואפי' הפסיק ושמע דשומע כעונה ע"כ וזה על דעת האומרים שאם היה עומד בתפלה ושמע קדיש אינו שותק לשמוע דחשיב להו הפסק אבל לדידן דנקטינן כדברי האומרים דשותק ושומע כמו שיתבאר בסי' ק"ד ה"נ שותק ושומע ולא חשיב הפסק ואחר שכתבתי זה באה לידי תשובת הרשב"א וכתוב בה כלשון הזה מסתברא שלא אמרו עבירה היא בידו אלא במפסיק בדברי הרשות אבל לאמן יהא שמיה רבא אם הפסיק אין זה כעובר עבירה ומיהו אם הפסיק וענה מסתברא שמברך על של ראש דמ"מ הרי הפסיק בין הברכה והמעשה דשל ראש מצוה בפני עצמה היא אבל בשחיטה בין בהמה לבהמה לא מסתברא לחזור ולברך אחר שהתחיל בשחיטה שהרי אין הפסק בין הברכה והמעשה ומ"מ אפשר שאינו צריך לפסוק כאן וכאן לענות אלא שותק ושומע דשומע כעונה ואפי' לכתחלה ולפיכך מסתברא כמ"ד דבתפלה אינו רשאי אפי' לשתוק דשתיקתו כענייתו עכ"ל וכבר כתבתי דלענין הלכה שותק ושומע והוי כעונה לענין לצאת י"ח ענייה אבל לענין שיחשב הפסק לא הוי כעונה: וכתוב עוד במרדכי ודוקא אור"ת אם סח דברים בטלים אבל סח בצורך תפילין אין חוזר ומברך כדאמרינן בברכת המוציא: כתוב בכתבי מה"ר ישראל סי' ק"ז לסמ"ק שכתב דבח"ה טוב להניח תפילין בלא ברכה אעפ"כ אסור לדבר ולהסיח בין תפילה לתפילה דהא דאמרינן סח בין תפילה לתפילה עבירה היא בידו אין הטעם דוקא משום דמביא עצמו לברכה שאינה צריכה לו אלא בלא זה יש עבירה להסיח ע"כ והביא ראיות לדבר:

וראיתי לא"א ז"ל שמיד אחר שקשר של יד על הזרוע היה מניח של ראש וכו' כ"כ הרא"ש בתשובה ונתן טעם מפני שברכת תפילה של יד שייכא גם על התפילה של ראש וכריכת הרצועה סביב הזרוע אינה ממצות הנחת תפילין וכ"כ ר"י בשם המפרשים ורבינו שכתב שהטעם מפני שברכה שניה חוזרת גם על של יד נראה דהיינו לומר דכיון דברכת על מצות היא על גמר המצוה וכמו שכתבתי לעיל בשם הרא"ש א"כ קיימא גם על של יד ומ"מ איני יודע למה שינה דברי הרא"ש: יש נוהגין לתקן תפילה של יד וקודם שיניחוהו לוקחים של ראש ומתקנים אותו כדי שלא יצטרכו להפסיק בין הנחת תפילה של יד להנחת תפילה של ראש בתקון תפילה של ראש וכתבו רבינו הגדול מהרי"א ז"ל והרב מהר"י חביב ז"ל דטעות הוא בידם לפי שהן מעבירין על המצוה וצריך למחות בידם וללמדם שאחר שיניחו של יד יקחו של ראש ויתקנוהו ויניחוהו דאותו תיקון כיון דצורך הנחה הוא לא הוי הפסק וראיתי בתשובת ה"ר יוסף גיקטליא ז"ל שעל פי הקבלה אסור להוציא תפילה של ראש מהתיק עד שתהיה תפילה של יד מונחת:

וכל שעה שמניחן ביום מברך וכו' בפרק לולב וערבה (סוכה מו.) תניא תפילין כל זמן שמניחם מברך עליהם דברי רבי וחכמים אומרים אינו מברך אלא שחרית בלבד איתמר אביי אמר הלכה כר' ורבא אמר הלכה כרבנן אמר רב מרי חזינא לרבא דלא עביד כשמעתיה אלא מקדים וקאי ועייל לבית הכסא ונפיק ומשי ידיה ומנח תפילין ומברך וכי איצטריך זמנא אחרינא עייל לבית הכסא ונפיק ומשי ידיה ומנח תפילין ומברך אמר מר זוטרא חזינא לרב פפי דכל אימת דמנח תפילין מברך רבנן דבי רב אשי כל אימת דממשמשי בהו מברכי וכתבו כל זה הרי"ף והרא"ש בהל' תפילין ופי' רש"י דממשמשי בהו דקי"ל חייב אדם למשמש בתפילין כל שעה ק"ו מציץ וכ"כ התוס' וסמ"ג וסה"ת ונמ"י ונראה מדבריהם שאע"פ שלא נשמטו ממקומם מברך עליהם כל זמן שממשמש בהם אבל הרא"ש כתב כל אימת דממשמשי בהו מברכי פירש ר"י כשממשמשים בהם להחזירם למקומם אם נשמטו ממקום הנחתם וכן כתבו רבינו ורבינו ירוחם וכתבו התוס' דלא איתפריש מאי מברך כשממשמשים בהם אם מברך לשמור חוקיו כמו שמברכין בתר דמסלקי תפילייהו או להניח כמו שמברכין בשעת הנחה דהכא הרי מונחין ועומדין ומסתברא דמברכין לשמור חוקיו כמו דמברכין בתר דמסלקי תפילייהו עכ"ל ותמהני דהיאך יברך לשמור חוקיו על משמוש תפילין דלא כתיב בהו שמירת חק ולפר"י שכתב הרא"ש דבנשמטו ממקומם דוקא קאמר דמברכי משמע דפשוט שמברך עליהם כמו שמברך עליהם בשעת הנחתם דכיון שנשמטו ממקומם כשמחזירם הוי כמניחם מעיקרא והרמב"ם כתב תפילין כל זמן שמניחם מברך עליהם ואפילו חולץ ולובש כמה פעמים ביום ולא כתב דכל אימת דממשמש בהו צריך לברך ונראה שהוא מפרש כפר"י שכתב הרא"ש דלא מברך אלא כשנשמטו ממקומם וממשמש בהם להחזירם למקומם וזה לא הוה צריך לכתוב דכיון שנשמטו ממקומם כשמחזירם למקומם הנחה גמורה היא ובכלל כל זמן שמניחם מברך עליהם הוא ולפ"ז כי אמרינן דרבנן דבי רב אשי כל אימת דממשמשי בהו מברכי לאו לאשמעינן דבשעת משמוש צריך לברך איתמר דמשמוש כשנשמטו ממקומם היינו הנחה דמעיקרא ולא איצטריך אלא לאשמעינן דרבנן דבי רב אשי נמי כרבי ס"ל דכל אימת דמנח להו מברך עלייהו ואם נפשך לומר שהוא מפרש כפירש"י והתוס' דכל אימת דממשמשי בהו אפי' לא נשמטו ממקומם מברכי עלייהו צ"ל שהוא מפרש שהיו מברכין לשמור חוקיו כמו שכתבו התוס' וכיון דס"ל דבשעת סילוק תפילין אין מברכין לשמור חוקיו גם כשממשמשים אין מברכין ומפני כך השמיטו ואחר שכתבתי כל זה מצאתי להר"ן שכתב בפ' לולב וערבה וז"ל כל אימת דממשמשי בהו מברכי כתבו בתוס' דלא איתפרש מאי מברך דלא מסתבר שהיו מברכין להניח כמו שהיו מברכין קודם הנחה דהכא הרי הם מונחים ועומדים וכתבו דמסתברא דמברכין לשמור חוקיו כי היכי דמברכי בני מערבא בתר דמסלקי תפילייהו ולא ידעתי מהו דהא מפרש בירושלמי דאתי כמ"ד בחוקת תפילין הכתוב מדבר כלומר דלילה לאו זמן תפילין וקרא ה"ק ושמרת את החוקה וגו' מימים ימימה כלומר שלא יהיו עליך אלא ביום ומש"ה שייך למימר חוקיו אבל בעידנא דממשמשי בהו היכי שייך למימר בהו הכי לפיכך נ"ל שהיו מברכין עליהן לשמור את התפילין כלומר מהיסח הדעת או כיוצא בזה ולא ידעתי למה השמיטוה פוסקי ההלכות להא דרבנן דבי רב אשי ואפשר משום דאינהו הוה קים להו בתוך כמה שיעור של זמן אדם חייב למשמש בהם אבל אנן דלא קים לן אם נברך כל שעה שממשמש בהם אפשר שממשמש שלא בשעת חיוב ונמצינו מברכין לבטלה וי"מ דכל אימת דממשמשים היינו כשיצאו ממקומם להחזירם למקומם עכ"ל ומ"מ איני יודע למה כתב שהשמיטוה פוסקי הלכות שהרי"ף והרא"ש אע"פ שלא כתבוה בפרק לולב וערבה כתבוה בהלכות תפילין: כתב רבינו בסימן ח' די"ל דהא דכל אימת דממשמש בהו מברך היינו כשזזו ממקומם ולא ידע שלא היו במקומם אבל אם הזיזן ממקומם אדעתא להחזירם מיד לא היה צריך לברך וזה דעתי עכ"ל ומשמע מדבריו שם דבהסירם על דעת להחזירם מיד כגון שהסירם כדי להכנס לבית הכסא נמי סובר דאינו צריך לברך וכבר כתבתי שם שאין הדבר כן דודאי צריך לברך כדאיתא בפרק לולב וערבה בעובדא דרבא ומשמע דבנשמטו ממקומם דינן שוה להסירם ממש דהא כל אימת דממשמשי בהו כשנשמטו ממקומם צריך לברך עליהם כאילו הוסרו ממש: כתוב בתשובת מהרי"ק קל"ג וז"ל עוד בקשתיך להודיעני דעתך הרחבה בענין מי שמניח תפילה של יד ובירך עליה ובעוד שהוא מהדק הרצועות על זרועו ובתחלת ההידוק נפסק הקשר של יד והוצרך לעשות קשר אחר אמנם לא הסיח דעתו ועשה קשר אחר האם יצטרך לחזור ולברך על של יד אחר שנעשה הקשר החדש וחזר והניח תפילין של יד או לא עכ"ל ותשובה לא נכתבה שם ונראה שאם היה נפסק אחר הידוק וקשירה אפילו פעם אחת על הזרוע והקציצה לא הוה מיבעיא ליה שממה שכתבתי בסמוך דכשחולץ תפילין על דעת לחזור ולהניחם מיד צריך לחזור ולברך הוה מיפשטא דאע"ג דלא אסח דעתיה מינייהו צריך לחזור ולברך ואפשר דאפילו בהידוק לחודיה הוה פשיטא ליה דצריך לחזור ולברך דבהידוק לחוד בלא שום קשירה נעשית מצות הנחה וכי הדר מנח להו חוזר ומברך ולא מיבעיא ליה אלא משום דנפסק בתחילת ההידוק דכיון דאכתי לא הויא הנחה נמצא דברכה שבירך תחלה עדיין לא חלה על שום מצוה וכיון שלא הסיח דעתו ממנה חיילא שפיר על הנחה שנייה ולזה הדעת נוטה שמאחר שלא הפסיק בדבר שאינו מענין התפילין עלתה לו ברכה אח"כ מצאתי כתוב בספר אורחות חיים כלשון הזה כתב הראב"ד ז"ל בתשובה שאם הותר של יד קודם הנחת תפילה של ראש מהדק ואין צריך לחזור ולברך עליה אבל אם הניח של ראש ואח"כ הותר של יד מהדק ומברך עכ"ל : כתוב בא"ח בשם העיטור שמותר לברך על תפילין שאולין אבל לא על גזולין דבוצע ברך נאץ ה' עד שיהא בהם יאוש ושנוי רשות: