חמץ בפסח הסכימו רוב המפרשים שאוסר תערובתו בין במינו בין שלא במינו במשהו בפרק כל שעה (פסחים דף ל.) אסיק רבא הלכה חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור וכתבו הרי"ף והרא"ש ומדלא יהיב שיעורא למילתיה ש"מ במשהו וכן פסק הרמב"ם בפ"א מהלכות חמץ ומצה ובפט"ו מהלכות מ"א כתב שהטעם שהחמירו בו יותר מבשאר איסורין הוא משום דהוי דבר שיש לו מתירין והרא"ש כתב בפרק בתרא דע"ז דמשום דחמץ לא בדילי אינשי מיניה כולי שתא לפיכך החמירו עליו לאוסרו במשהו אפילו שלא במינו:

ומ"ש רבינו חוץ מבשאלתות שפוסק בנ"ט הר"ן כתב שגם הר"ת והר"ז סבורין כן ומ"מ לא קי"ל כוותייהו לגבי כל אינך רבוותא ועוד שכתבו התוס' שלא עשה ר"ת מעשה להתירו בנ"ט וגם הרשב"א כתב בתשובה שכן הלכה רווחא ותורה יוצא לכל ישראל שהוא בכל שהוא :

וכתב הראב"ד דבמשהו אינו אוסר בהנאה אלא באכילה דברי הראב"ד כתובים בא"ח וכתבום הרא"ש והר"ן בפ"ב דע"ז וכתב הר"ן שכן דעת הרמב"ן והוא ז"ל כתב שאין דרכם ברור בעיניו:

ומ"ש רבינו ורי"ף כתב שאוסר גם בהנאה ולזה הסכים הרא"ש הוא ג"כ בפ"ב דע"ז וכ"כ בהגהות מיימון פ"א בשם רשב"ם וכתבו עוד שיש לו פדיון להוליך דמי חמץ לאיבוד ומותר ליהנות אבל באכילה אסור דסוף סוף טעם חמץ הטעים : כתב ה"ה בספ"ד דע שדין תערובת חמץ הוא כדין שאר התערובות אלא שמה שאוסר בשאר תערובות פחות מס' אוסר בחמץ במשהו אבל אם בשאר תערובות לא היה צריך ס' אלא קליפה או נטילת מקום אף בחמץ כן ר"ל שחם בחם בלא רוטב די בקליפה שאם נגע ככר חמץ בככר מצה ושניהם חמין ואין שם דבר המפעפען לא אסר אלא במקום מגעו בלבד לפי שאינו מבליע יותר וזה ברור כתבוהו המפרשים עד כאן לשונו. ובסימן תנ"ז כתב רבינו כן בשם הרא"ש ועוד כתב שם כמה דינין בתערובת חמץ שהם ראויים ליכתב בסימן זה:

ודוקא בתוך הפסח אבל משש שעות עד הלילה הוי כשאר איסורין כ"כ התוס' פרק בתרא דע"ז (סו:) גבי פלוגתא דריחא אי מילתא היא וכ"כ הרא"ש בפרק כל שעה וז"ל וחמץ משש שעות ולמעלה אף על פי שלוקין עליו מן התורה כיון שאין בו כרת הרי הוא כשאר איסורין ובטל בס' וכ"כ שם המרדכי בשם סה"ת וס"ה והגהות מיימון בפ"א בשם סמ"ק ואין כן דעת הר"ן בפרק כל שעה אלא דמשש שעות ולמעלה קרי ליה רבא בזמנו וקאמר דהוי במשהו ודעת רבינו ירוחם כדעת התוספות והרא"ש ומיהו כתב דהיינו דוקא שלא עירבו במזיד אבל עירבו במזיד כגון שצריך לעשותו ולתקנו עם חמץ כגון אלמור"י אסור אפי' אחר הפסח וצריך לבערו קודם הפסח וכבר כתב רבינו בסי' תמ"ב דין האלמור"י וה"ה כתב בפ"א שיש מי שכתב דלפי מ"ש הרמב"ם שהטעם שחמץ בפסח במשהו משום דהוי דבר שיש לו מתירין ה"ה בנתערב ע"פ מו' שעות ולמעלה שהוא במשהו. כ' התו' בפ' גיד הנשה (חולין צז.) גבי הא דאמר רבא אמרו רבנן שם בשם ר"ת דכשהיו מוצאים חטה בתרנגולת רותחת בפסת היה צריך להשהותה עד אחר הפסח:

ובפסח נמי לא אמרן דהוי במשהו אלא בשנתערב בתוך הפסח אבל אם נתערב קודם לכן ונתבטל בס' מותר ולא אמרינן דחוזר וניעור כ"כ הרא"ש בפרק כל שעה וחמץ משש שעות ולמעלה הרי הוא כשאר איסורין ובטל בס' ומותר אף בפסח כיון שנתבטל קודם הפסח וכ"כ שם המרדכי וכ"כ הגה"מ בפ"א בשם סמ"ק וכ"כ סמ"ג ואף ע"פ שכתבו הגהות שיש אוסרין נראה שהם סוברים כדברי המתירין וכתוב בת"ה סימן קי"ד שמנהג פשוט הוא להתיר לח בלח שנתבטל קודם הפסח שאינו חוזר וניעור בפסח וכתב עוד בשם סמ"ג דקמח בקמח מתערב יפה דמיקרי לח בלח. וכתבו הגהות ומהאי טעמא יש להתיר חטה שנמצאת במצה אפוייה בערב הפסח או בתרנגולת צלויה או מבושלת מיהו אם חזרו וחממו המצה או התרנגולת בפסח בעוד שהחטה בתוכה אסורה דחוזרת ונותנת טעם בתוכה במינו דהוי במשהו כיון שהחטה עודנה בתוכה ומיהו מחימום דכלי שני אין לחוש אבל אם הסירו ממנה ואחר כך חממוה בי"ט שרי דכיון דכבר נתבטל מעי"ט שוב אינו חוזר וניעור עכ"ל :

ומה שכתבו דחוזרת ונותנת טעם בתוכה במינו דהוי במשהו תימא דמאי איריא במינו אפילו שלא במינו הוי במשהו ונראה להגיה בזמנו במקום במינו וכ"כ בכלבו אבל מדברי הרמב"ם בספ"ד נראה שאע"פ שנתערב כמה זמן קודם הפסח אסור לאכלו בפסח לפי שהוא חוזר וניעור וכתב ה"ה שכן דעת הרבה מהגאונים והרי"ץ ן' גיאת ושכדבריהם ראוי לנהוג ולהחמיר ורבינו ירוחם כתב שכן הוא דעת הרשב"א ג"כ וכבר הזכיר רבינו בסמוך סברא זו בשם הרי"ץ ן' גיאת:

ומ"ש רבינו וכן התיר רש"י בשר יבש וגבינה שנמלחו קודם הפסח וכו' כלומר שלא נבדק המלח מחמץ ולא דקדקו במליחתם ליזהר מחימוץ כ"כ המרדכי בפרק כל שעה והגה"מ בפ"א בשם סמ"ק וכ"כ סמ"ג ואזדו לטעמייהו דסברי דכל שנתבטל קודם הפסח בס' אינו חוזר וניעור. ומיהו כתבו דשומן מהותך שהותך לפני הפסח אסור בפסת מפני המחבת שעושין בה תבשיל חמץ וכן פעמים שנשאר אתר הטיגון שמטגנין בו רישולי"ש נשאר שומן במתבת ומחזירין אותו לשאר השומן אבל אם יודע שנזהר מזה ויודע בודאי שהמחבת לא היתה בת יומא בעת שהתכו בו השומן מותר אפילו למאן דאסר נותן טעם לפגם בפסת מ"מ זה הפגם נתינת טעמו היה קודם הפסח ומיהו דוקא שבעת התכת השומן היה נזהר שהיה מהתכו לשם פסת אבל הותך בסתם אף על פי שאומר עתה ברי לי שלא היתה המחבת בת יומא מ"מ אסור בפסח דכל מלתא דלא רמי עליה דאיניש לאו אדעתיה עד כאן לשון הגה"מ בשם סמ"ק :

ומה שאוסרין שומן מהותך שהותך קודם פסח משום דחיישינן שמא הקדירה בת יומא ולא נתבטל החמץ דבעינן שיהא בהיתר ששים כנגד כל הכלי דבכוליה משערינן ואי אפשר לדבר המתבשל בתוך הכלי שיהא בו ששים כנגד הכלי וכ"נ מדברי תשובות הרא"ש שהתיר גבינה שנעשית בכלים של כל השנה מפני שאינם משתמשים בהם בדבר חם ואפילו אם שמשו בהם בדבר חם כיון שאין עושין בהם הגבינה בחמין אינו מפליט משמע שאם היו משתמשים בהם בדבר חם וגם היו עושין הגבינה בחמין שהיתה נאסרת והטעם מפני שלא נתבטל קודם הפסת שכל שאיסורו משום פליטת הכלי אין בהיתר ששים כנגד הכלי ואסור ומטעם זה נראה ג"כ שאסר דגים מלוחים השרויים במים לפי שבלעו מחמץ הבלוע בכלי ואין בהם ששים כנגד כל הכלי ומטעם זה יש לאסור לאכול בפסח מרקחת הנעשים בתוך כלי כל השנה ואפילו לדברי המתירין לאכול תערובת חמץ שנתבטל קודם הפסח שמרקחות אלו לא נתבטל חמץ שבהן אלא א"כ אין דרך בני אותו מקום לבשל שם מרקחת אלא בכלי מיוחד לבשל בו מרקחות ואין דרכם לבשל באותו כלי חמץ כלל וגם שיהיה להם כף מיוחד לנער בו המרקחות שאין דרכם לנער בו חמץ דבכהאי גוונא איכא למישרי ואף על פי שכתבו שכל שהותך בסתם אף על פי שאומר ברי לי לא סמכינן עליה שאני הכא דכיון דאין דרכן בכך הוי כאומר ברי לי . ומיהו יש לחוש בכלים דידן המיוחדים למרקחות מפני שלפעמים מבשלין בהם מרקחת עשוים עם פתותי לחם ודבש לעשות ממנה פת הבאה בכיסנין אלא שאפשר לומר שמאחר שאותם כלים אין מבשלין בהם אלא מרקחות ולא דברים אחרים אלא לעתים רחוקים הו"ל כאילו אינן בני יומן בודאי ומ"מ ראוי להחמיר. ומ"כ השיב ר"ת על כלים המחומצים שמבשלים בהם עכו"ם מי תותים אין לחוש אפילו אין להם כלים מתוקנים לכך חדא דאחזוקי איסורא לא מחזקינן ועוד דהא טעמי להו כוליה שתא וליכא טעם חמץ ע"כ . ומ"מ יש לתמוה על דברי ההגהות שאסרו כל שאינו אומר ברי לי שלא היתה בת יומא ולמה לא התירו מטעם דסתם כלי עכו"ם אינן בני יומן וכן יש לתמוה על הרא"ש שאסר דגים מלוחים השרויים במים וגבינה אילו היתה נעשית בחמין וכלים שתשמישן בחמין היה אוסרה ומ"ש מבשר יבש וגבינה שנמלחו קודם הפסח שהתירו ההגהות וגם רבינו כתב להתיר בהם ולא משמע מדברי רבינו שיהא הרא"ש חולק בדבר: ומ"ש רבינו בשם העיטור דגיעול היוצא מדופנו של כלי בטל הוא נראה שטעמו משום דלא דמי חמץ לשאר איסורין שפליטת הכלים אוסרת דשאר איסורין פליטת הכלי נבלע בהיתר בשעת איסורו אבל חמץ דכי בלע מפליטת הכלי בזמן היתירו הוא הלכך מאחר שאינו בעין אינו חשוב ובטל הוא וזה טעם היתר בשר יבש וגבינה שנמלחו קודם הפסח. ועי"ל דסבר דסתם כלים אינן בני יומן אמרינן לענין איסור חמץ כדמשמע מדין זיתים שכבשן דבסמוך וכיון שכן ה"ל נותן טעם לפגם קודם הפסח ומותר אפילו לדברי האוסרין נ"ט לפגם משום דפגם זה תחילת נתינת טעמו היה קודם הפסח וכמ"ש ההגהות ואפשר לומר דהרא"ש נמי סבר הכי דסתם כלי עכו"ם אינן בני יומן גם לענין חמץ בפסח ומה שנתן טעם להתיר גבינה לחה מפני שלא נעשית בכלים שמשתמשין בהם חמין לא כתב כן אלא כדי להתירה אפילו לדברי האומרים שאף על פי שנתבטל קודם הפסח חוזר וניעור דאילו לדברי האומרים דאינו חוזר וניעור אף ע"פ שנעשית בחמין ובכלים שמשתמשין בהם בחמין מישרא שריא שכבר נתבטל קודם הפסח ואינו חוזר וניעור ויותר נראה לומר דגבינה זו נעשית בפסח עצמו וכדדייק לישניה שכתב גבינה לחה בפסת וכל שהוא בתוך הפסת לד"ה אילו היתה נעשית בחמין בכלי שנשתמשו בו בדבר חם ודאי היתה נאסר אבל אם נעשית קודם הפסח אפילו היתה נעשית בחמין בכלי שמשתמשין בו בדבר חם מישרא שרי וכן מה שאסר דגים מלוחים השרויים במים כשהם שרויים במים בפסח עצמו מיירי כדדייק לשון רבינו ולשון רבינו ירוחם דכיון שבפסח עצמו הם בולעים מפליטת הכלי אסור אבל אם לא היו שרויים בפסח אף על פי ששרה אותם קודם לכן מותרים הם פליטת הכלי שנתערב כבר נתבטל קודם הפסח ומטעם זה התיר היבישים אף על פי שנמלחו קודם הפסח ונראה שכן הוא דעת רש"י שהתיר בשר יבש ומדלא כתב בשר מליח משמע דלא התיר אלא דוקא ביבש אבל לא בשרוי במים בתוך הפסח ולפ"ז מרקחות העשויים קודם הפסח מותרין ואפי' בשלם בכלים שדרכן לבשל בהם חמץ וכ"כ רבינו ירוחם וחמץ שנתערב קודם פסח בטל בס' ומותר באכילה אפילו בפסח מאחר שנתבטל קודם הפסח ועל זה אנו סומכין לאכול מרקחות שנעשו קודם הפסח ובשר מלוח שנמלחה קודם הפסח בכלי החמץ ומליח כרותח וכן גבינה מלוחה ודגים מלוחים אבל אם נמלחו בפסח בכלי החמץ או אלו הדגים ששורין העכו"ם במים בכלים שלהם בפסח אסורין ע"כ ומ"מ לדעת ההגהות א"א לומר כן שהרי הם אוסרין כל שאין אומר ברי לי שהמחבת לא היתה בת יומא ויש לתמוה עליהם דא"כ היאך התירו בשר מליח שנמלח קודם הפסח אע"פ שנמלח בסתם כלים שהם בלועים מחמץ ודוחק לומר שמחלקים בין פליטת כלי בדבר מליח לפליטת כלי בדבר המטוגן או המבושל בו ולדעת הרא"ש אפשר לומר עוד דמיירי בדגים שנשרו במים קודם הפסח וטעמו משום דאע"ג דסבר דבשר מליח ודגים מלוחים אע"פ שהם שרויים במים קודם הפסח שרו מדינא דסתם כלים אינן בני יומן וה"ל נותן טעם לפגם וכבר נתבטל קודם הפסח מ"מ משום חומרת איסור חמץ כתב בתשובה להחמיר ולאסור דגים שנשרו במים קודם הפסח ולא מן הדין וכן מוכיח לשון התשובה שכתב באשכנז נוהגים איסור בדגים מלוחים וכן אותם שאינם שרויים במים ובצרפת נוהגים היתר באותם שלא נשרו במים אבל השרויים במים אסורין בפסח כיון דחמץ בפסח במשהו אין לזלזל באיסורו ע"כ משמע דמשום חומרא אסרם ולא מן הדין ולפ"ז ה"ה לבשר יבש וגבינה שנמלחו קודם הפסח שהם אסורין מפני חומרת החמץ שאיסורו במשהו אלא שמתוך לשון רבינו שכתב סתם אסור לאכול דגים מלוחים השרויים במים בפסח משמע דמדינא אסר להו הרא"ש: ומה שכתב רבינו בשם רש"י להתיר בשר יבש וגבינה שנמלחו קודם פסח משום דכל שנתערב קודם לכן אינו אוסר אלא בששים יש לדקדק שאם חשש האיסור הוא מחמת הכלי שנמלחו בו הא בעינן שיהא בהיתר ששים כנגד כל הכלי ואין לך דבר שהוא בתוך הכלי שיהא בו ששים כנגד כל הכלי ועוד דאמאי נקט טעמא מפני שנתערב קודם לכן עדיפא ה"ל לומר דסתם כלים אינן בני יומן מיהו בזו י"ל משום דאיכא מאן דאסר בנ"ט לפגם בפסח לא כתב כן אבל אכתי קושיא קמייתא במקומה עומדת ושמא י"ל דלא התיר אלא משום דסתם כלים אינן בני יומן וה"ק אפילו למאן דאסר נ"ט לפגם בפסח הכא שרי לפי שכיון שטעם פגם זה קיבל קודם פסח ונתבטל אז מפני פגמו אינו חוזר וניעור ודוחק לומר דהכא מיירי בשלא נמלחו בכלי אלא על גבי עצים וכיוצא בהם שאין בהם חששא אלא מהמלח שלא נבדק דבהרי לא שייך לומר דאית בהו ס' לבטל חמץ הנמצא בתוכה דא"כ לא ה"ל למישרי סתמא כיון דסתם בשר יבש וגבינה בכלים מולחים אותם ואח"כ בא לידי תשובת רש"י וכ' בה כלשון הזה בשר יבש שלא נזהר במליחתו וכן גבינה מותר לאכלה בפסח דאפילו למ"ד חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אוסר דמשמע שאסור במשהו ה"מ אי איתיה בעיניה דקנסינן ליה משום דעבר עליה בבל יראה ובבל ימצא אבל על ידי תערובת כי הכא שלא נעשה שימור בבשר ואיכא למיחש שמא נמלח בדבר שיש בו חמץ אפ"ה אינו אסור אלא בנותן טעם שלמה בר יצחק:

ומ"ש הרי"ץ גיאות לאסור גבינה הניקפת קודם פסח אע"פ שאין נעשית אלא בצונן ובכלים שאין משתמשין בהם אלא צונן נראה שטעמו מפני המלח שלא נבדק (אלא) מחמץ או שסובר שהכלים בולעים חמץ ע"י מלח וכן מפליטים חמץ ע"י המלח וכדמשמע ממ"ש ר"י גבי גבינה לחה בפסח אלא דא"כ לא ה"ל לאסור חלב שחלבו קודם פסח דלא משמע שיש בו מלח ולכן נראה לומר שטעמו משום דכיון שלא נזהר בהם. חיישינן שמא נתערב בהם פרוסת חמץ ולאו אדעתיה: כתוב בהגה"מ פ"א בשר מלוח ישינה דשריא בפסח אפילו נשאר חמץ משהו בעין על הבשר מ"מ הרי מעבירים אותו כשמדיחין אותו לבשל ולפ"ז אין לאוכו בצלי אם לא ידיחנו היטב קודם צלייה דלפעמים כשהוא מולחה נשאר חמץ בעין על הבשר או אדם אוכל פת עליו באותה שעה לכן יש ליזהר עכ"ל וכתב עוד הרינג"ש מלוחים ישנים מותרים לאכלם בפסח כיון שנמלחו קודם הפסח כמו בשר מלוח שנמלח קודם הפסח וכן גבינה ישינה אבל היכא דאיכא לספוקי שמא נמלחו בפסח אסורים מיהו נהגו העולם שלא לאכול בפסח לא גבינה ישינה ולא דגים מלוחים ושמא היינו משום דרגילות לאוכלן בלא הדחה כדפרישית גבי בשר מלוח בעי הדחה כל זה מסמ"ק עכ"ל : כתב המרדכי בפרק כל שעה מלח ששמו במדוכה של חמץ יכול למלוח בו בשר לצורך פסח כי כן התיר ר"ת אפילו מלח ששכח ישראל בכלי של עכו"ם למנוח בו בשר היתר וגם בסה"ת כתב שם עשה ישראל גבינות בדפוסי העכו"ם מותרין משום דמלח אינו מפליט מה שבלוע בכלי : תשובת הרא"ש בגבינה לחה בפסח ודגים מלוחים ודין בצל שנחתך בסכין שגוררין בו הבצק הכל בכלל כ"ד: כתב רבינו בסימן תנ"א בשם רבינו האיי עריבה של חרס שלשין בה כל השנה ובשעת הגתות הדיח אותה יפה ודרכו בה ענבים או הניחוה תחת הצנור לקבל בו היין אותו היין אסור לשתותו בפסח שכלי חרס אין לו תקנה אלא בליבון הלכך אם ידוע אותו היין אסור לשתותו בפסח אבל בספיקא כי האי מילתא לא חיישינן ודבריו תמוהים בעיני למה אסר לשתות אותו יין בפסח דכיון שלא נתן אותו היין בעריבה אלא בצונן למאי ניחוש ליה דצונן אינו מבליע ולא מפליט כמ"ש רבינו בשם הרא"ש גבי גבינה לחה בפסח וכמו שאכתוב בסמוך בשם סמ"ק ואפשר שמפני כך לא כתב רבינו דברי רבינו האיי בסימן זה דמשמע ליה שהם דלא כהלכתא ולא כתב בסי' תנ"א אלא ללמוד מהם שכלי חרס לא מהני ליה הגעלה אפי' נשתמש בו בצונן: כתב הרשב"א שאלת מי שמצא בשעת הגתות חתיכה מחומצת בכלי מלא יין והוציאה משם ולקח לזמן מאותו היין ונתן בחביות אחרות שהיו חסרות מעט מהו לשתותו בפסח תשובה הגאונים כולם אסרוה בשתיה וראוי לחוש לדבריה' : כתב סמ"ק בסימן רכ"א בוסר שדורכין אותו במדוכות קודם הפסח מותר בפסח ואע"פ שהמדוכות מחומצות מחמץ שמערבין עם המורייס משום דהוי צונן ואין בו כח להפליט ואפילו אי פלט משהו בעלמא הוא דפליט ונתבטל קודם הפסח מידי דהוי אכרישין ובצלים שחתכן בסכין חולבת ונתנם עם בשר כדפירש רבינו ברוך: כתב המרדכי בפרק כל שעה בחבית פעמים נותנין עיסה בשולים לדבק הנסרים מותר לשתות היין בפסח שטעם חמץ ביין כבר נתבטל קודם הפסח ובתוך הפסח אינו נותן טעם כיון שכבר הוקשה החמץ אבל סמוך לפסח ב' חדשים אם נתן עיסה בין השוליים אסור לשתות בפסח מאותו חבית לפי שעדיין העיסה רכה וגם בימי הפסח נותנת טעם תוך היין וכ"כ הגהות מיימון פ"א וכ"כ סמ"ג בסימן ע"ז ובתה"ד סימן קי"ז כתב בשם סמ"ק דדוקא נתן תוך שלשים יום אסור :

חמץ שנתערב א' בשנים במצה ביבש כ' רש"י שמשליך א' וכו' בע"ז (עד.) תנן אלו אסורין ואוסרין בכל שהן יין וע"ז ועורות לבובין וכו' ופריך בגמרא (שם) תנא מאי קא חשיב אי דבר שבמנין קחשיב ליתני נמי חתיכת נבילה אי איסורי הנאה קחשיב ליתני נמי חמץ בפסח אמר רבי חייא בר אבא האי תנא תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסורי הנאה וליתני ככרות של בעה"ב לענין חמץ בפסח מאן שמעת דאמר לה ר"ע הא תנא ליה התם ר"ע מוסיף אף ככרות של בעל הבית ופי' רש"י תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסורי הנאה דאיכא תרתי לחשיבותא דחשיב איסור דידהו הוא דלא בטיל אבל חמץ פרוסה בפסח הואיל ואין דרכו למנות בטל ומשליך אחד מהם לנהר והשאר נותן לכלבו וכתב עליו הרא"ש ולא ידענא למה לא יהא תערובת חמץ מותר אף באכילה דהא דאמר חמץ במשהו היינו דבר לח המתערב דבמקום דהוי בשאר איסורין בנ"ט הוי חמץ במשהו אבל דבר יבש דבשאר איסורין חד בתרי בטיל ה"ה בחמץ בפסח וכן מוכחא שמעתין ולמאי דבעי רש"י להחמיר לאוסרו באכילה ה"ה נמי אסור בהנאה ומה שפירש וישליך אחד לא ידענא למה דתנן במסכת ערלה (פ"ב מ"א) הערלה וכלאי הכרם עולים באחד ומאתים ואין צריך להרים והא דצריך להרים בתרומה היינו משום גזל השבט ובסוף דבריו כתב תערובת חמץ בפסח שנתערב עם מינו מותר אפילו באכילה דלענין תערובת דיבש ביבש אין חילוק בין חמץ בפסח לשאר איסורין דלא החמירו חכמים לאסרו במשהו אלא היכא דשאר איסורין בנ"ט וחמץ משום דלא בדילי אינשי מיניה אסור במשהו כנ"ט בשאר איסורין אבל יבש ביבש אם אין דבר שבמנין כי היכי דבשאר איסורין חד בתרי בטיל ה"ה חמץ בפסח וכן מוכחא כל הסוגיא עכ"ל: ויש לדקדק בדברי רבינו שכתב סתם חמץ שנתערב אחד בשנים במצה ביבש כתב רש"י שמשליך אחד והשאר מותר בהנאה ה"ל לפרש דהיינו דוקא בפרוסת חמץ שנתערב עם פרוסת מצה אבל ככר של חמץ שנתערב עם ככרות מצה אפילו באלף לא בטיל וכדמשמע מדברי רש"י שכתבתי בסמוך וי"ל דלא כ"כ רש"י אלא משום דלא ליפלוג האי תנא אדר"ע אבל לדידן דלא קי"ל כר"ע לא שאני לן בין ככרות של בעל הבית לפרוסות אבל הרי"ף כתב על משנה זו דאלו אסורין ואוסרין בכל שהן יין נסך וע"ז וכו' וליתיה להאי כללא דקי"ל דחמץ בפסח אסור ואוסר בכל שהוא ומשמע מדבריו דאפילו יבש ביבש קאמר דאוסר בכל שהוא וכן פירש ר"י וגם רבינו כתב בטור י"ד סימן ק"ט על תערובת חמץ יבש ביבש הרי"ף אוסר הכל אפילו בהנאה ונראה שטעמו מפני שהוא דבר שיש לו מתירין ומפני כך אפילו יבש ביבש לא בטיל אפי' באלף או משום דסבר שלא התירו יבש ביבש חד בתרי אלא באיסורי נותנים טעמים אבל באיסורין שהחמירו בהם ביותר מנ"ט אין הפרש בין יבש לבלול וכמ"ש המרדכי בפרק כל שעה והרשב"א בת"ה: ויש קיצור בדברי רבינו שכתב סתם חמץ שנתערב במצה ביבש כתב רש"י שמשליך אחד והשאר מותר וכו' וה"ל לפרש דהיינו דוקא בפרוסת חמץ שנתערבה עם פרוסת מצה אבל ככר חמץ שנתערב עם ככרות מצה אפילו באלף לא בטיל:

ונותן טעם לפגם בפסח רשב"ם אוסר וכו' בפ' בתרא דע"ז (סו.) דייק אמתני' דקתני יין נסך שנפל על גבי ענבים ידיחם והם מותרות ואם היו מבוקעות אסורו' מאי לאו בנ"ט לא במשהו הא מדקתני סיפא זה הכלל כל שבהנאתו בנ"ט אסור כל שאין בהנאתו בנ"ט מותר מכלל דבנ"ט עסקינן וכתב שם הרא"ש י"א דכל איסורין שהן במשהו לא אמרינן בהו דנ"ט לפגם מותר דהא אין לך ביטול טעם יותר ממשהו באלף אפ"ה אסרו רחמנא וה"ה נמי נ"ט לפגם ומביאין סעד לדבריהם מכאן ומפרשים כן מכלל דבנ"ט עסקינן מדשרי שלא כדרך הנאתו דאי איירי באיסור משהו אפילו שלא כדרך הנאתו נמי אסור ולא נהירא דנהי דהחמירה בהם תורה לאוסרם במשהו מ"מ יש שם איסור עליהם אבל כשהוא פגום פקע איסורו כדילפינן מנבילה ועוד עיקר טעמא כריכא הוא דהיכן אסרה תורה במשהו במין במינו התם אפילו אחד באלף אין טעמו נפגם ולא נתבטל דמינו אינו פוגמו ואינו מבטלו אבל נ"ט לפגם מעיקרא שרי כי לא היה בו טעם ובשמעתין פריך מדסיפא בנ"ט מכלל דרישא נמי בנ"ט וסיפא הוי פירושא דרישא עכ"ל. וכ"ד התוספות שם להתיר נ"ט לפגם אפילו בדברים שאיסורן במשהו וגם המרדכי כתב בפרק כל שעה שרבי יהודה מפרי"ש הורה הלכה למעשה להתיר נ"ט לפגם בפסח והביא כמה גדולים שסוברים כן ואע"פ שג"כ הביא גדולים שחולקים בדבר מכל מקום רבו המתירים על האוסרים והרשב"א כתב בתשובה וז"ל כל שאיסורו במשהו אין הפרש בין נ"ט לפגם לנותן לשבח שאין מתירין נ"ט לפגם במה שאיסורן במשהו שאינו מחמת טעמו אלא מחמת חומר איסורו וכיון שכן מה לנו אם הוא לשבח או לפגם הא איכא איסור ובלבד שלא יהא כ"כ נפסד שיחזור כעפרא בעלמא דכל שנפסד כ"כ אין כאן איסור כלל ונ"ט לפגם שאמרו בפרק בתרא דע"ז אינו מגיע להפסד זה שהרי דינו דנ"ט אפילו חומץ לתוך הגריסין וכן קדירה שאינה בת יומא אין האיסור שבה נדון כעפרא בעלמא עכ"ל ולענין הלכה כיון דרבו המתירין הכי נקטינן : וכתוב בת"ה דבמקום שאין מנהג ידוע יש להורות דהמיקל לא הפסיד והמחמיר תע"ב וגדול אחד נסתפק במקום שנהגו לאסור היכא דהוא משהו וגם נ"ט לפגם אי אסרינן דאיכא למימר דאפילו האוסרים מודים בהכי וחילוק זה איתא בתוס' פרק כל שעה (פסחים ל:) דקאמר דאע"ג דאין מבטלין איסור לכתחלה היכא דהוי לפגם וגם משהו מבטלין ונראה להוכיח קצת לענין נידון דידן דאין לחלק מדכתב המרדכי פרק כל שעה דחטים שנפלו לבור וכו':

ולאחר הפסח בין במינו בין שלא במינו בטל בששים וכו' לראש הסימן קאי דקאמר בחמץ שנתערב בתוך הפסח שאוסר תערובתו במשהו והשתא אתא למימר דכשנתערב לאחר הפסח בטל בששים ומ"ש שאם נתערב אחר הפסח הוא בטל הכי איתא בפרק כל שעה (פסחים ל.) אמר רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור במשהו שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר כר"ש ומי אמר רבא הכי הא אמר רבא ר"ש קנסא קניס הואיל ועבר עליו בבל יראה ובל ימצא ה"מ בעיניה אבל ע"י תערובות לא. ופירש"י אבל ע"י תערובות לא ואפילו שהייה בעיניה ועבר עליה לא קניס למיסר תערובות דיליה וכתב הרא"ש מצאתי כתוב בשם הר"י דאפילו אם עירבו במזיד מותר ולא נהירא לי דרבא לא שרי אלא כשנתערב ממילא והוי בכלל שאר איסורין שאם בטלן במזיד אסורין עכ"ל ואע"ג דסתמא אמריני שלא בזמנו מותר משמע לרבינו דאין להתירו בפחות מששים כשאר איסורין ואין נראה כן מדברי הרמב"ם שכתב בפ"א חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אם נתערב בין במינו בין שלא במינו ה"ז מותר לאכלו עכ"ל ואם איתא דס"ל דבעי ששים לא הוי שתיק מיניה: כתב הרמב"ם בפ"א חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה לעולם אפילו הניחו בשגגה או באונס וכתבו רבינו בסימן שאחר זה:

וכתב עוד הר"י אם בטלו בשוגג קודם הפסח א"נ בפסח כגון שלא היה יודע שהוא חמץ מותר ואם ביטלו במזיד קודם הפסח וכו' נראה דה"ק אם ביטלו במזיד קודם הפסח כלומר שהיה יודע שהוא חמץ ועירבו עם דברים אחרים לא על דעת להשהותו אחר הפסח לכאורה נראה שהוא מותר שאע"פ שהיה יודע שהוא חמץ כשעירבו לא הוי כמבטל איסור לכתחלה מאחר שלא עירבו כדי להשהותו לאחר הפסח אבל אם ביטלו במזיד על דעת להשהותו אחר הפסח אסור משום דהוי ליה כמבטל איסור לכתחלה:

ומ"ש רבינו ואיני מבין תוכן דבריו שאם הוא דבר שעוברין על תערובתו מאי נפקא מינה בביטולו וכו' נ"ל דהא ודאי לא איירי הר"י בדבר שעוברין על תערובתו דהא כיון דחמץ שעבר עליו הפסח לא מיתסר אלא משום דקנסינן ליה מפני שעבר בבל יראה כל שעובר עליו בכלל הקנס הוא ואע"פ שהוא מעורב וכ"כ ה"ה בספ"ד שנראה מדברי הרמב"ם ושכן כתבו קצת מפרשים אלא בדבר שאין עוברין על תערובתו אתא הר"י למימר שאם ביטלו במזיד אדעתא דלשהייה אחר הפסח אסור משום דאע"ג דשלא בזמן איסורו הוא מערבו כיון שעירבו על דעת להשהותו אחר הפסח הוי כמבטל איסור לכתחלה ואסור: כתב הגהות מיימון בפ"א אם נתערבו חטים חמץ בשאר חטים כשרים ולא נודע עד לאחר הפסח אע"ג דקנסא קניס ר"ש מ"מ די לו בזה שיוליך הנאה לים המלח ויזהר שלא יחזור העכו"ם וימכרנו לישראל אחר כההיא ארבא דטבעה בחישתא עכ"ל ומשמע מדבריו דאחר שהוליך הנאה לים המלח נמי אסור באכילה דלא מהני הולכה לים המלח אלא להתיר בהנאה בלבד ולא ידעתי למה: כתב הריב"ש בתשובה חמץ נוקשה אפילו בעיניה אינו אסור בהנאה אחר הפסח שהרי לא עבר עליו מן התורה והפידיו"ם חמץ גמור הם ואסור בהנאה אחר הפסח :