Beit Yosef, Orach Chayim
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
כתב רי"ף מאן דבעי לברוכי בתרי או בתלתא בתי היכי עביד מברך ברישא בביתא דיליה וכו' בס"פ ע"פ:
ומ"ש שאני ברכת הלחם של מצה וקידוש היום שהם חובה כלומר ברכת המוציא של מצה וברכת בפה"ג של קידוש אע"פ שהן ברכות ההנאה כיון דחובה נינהו (ר"ה כט:) אע"פ שיצא מוציא:
ומ"ש רבינו ואם ירצה יגמור הכל בביתו וכו' כלומר אף על פי שהרי"ף כתב ומברך בה"מ והדר מברך לכל חד וחד בביתיה וכו' והדר אזיל לביתיה וגמיר הלילא ושתי כסא דהלילא לאו דוקא שאם רצה לגמור בביתו גם כוס רביעי קודם שילך לברך בבתים האחרים הרשות בידו דלרבותא נקט הרי"ף שקודם שיגמור הסדר יכול לברך בבתים אחרים וכ"ש אחר גמר כל הסדר והכלבו כתב שאם רצה מקדש ועושה הסדר בביתו ואחר הכריכה קודם שיאכל סעודתו ילך ויעשה כן בכמה בתים ויחזור לביתו באחרונה ויגמור סעודתו ויברך על מזונו וישתה כוס ג' ויגמור ההלל על כוס ד' ואח"כ ילך לבית אחר והם יברכו על מזונם וישתו ויגמור להם ההלל על כוס ד' אבל הרד"א כתב להתחיל בביתו ולומר עד גאל ישראל ולברך המוציא ועל אכילת מצה ואחר כך הולך לשאר בתים ואחר כך חוזר לביתו וגומר סעודתו לפי שלא התירו לעקור מסעודתו ללכת למקום אחר אפי' הניח שם זקן או חולה אלא לדבר מצוה עוברת כגון לקראת חתן או כלה:
כתב בעל העיטור מסתברא דלא מצי מברך בפה"א אשאר ירקי כלומר בטיבול ראשון וטעמיה משום דלא אמרו בגמרא דאע"פ שיצא מוציא אלא בברכת הלחם של מצה דהיינו המוציא וברכת בפה"ג של קידוש היום דחובה נינהו אבל טיבול דאינו של חובה ולא עבדינן ליה אלא משום היכירא דתינוקות כיון שיצא אינו מוציא והלכך צריך למעבד כדאמר רב חסדא גבי מאן דל"ל שאר ירקי שצריך לעשות שני הטיבולים במרור דמברך בפה"א ולאכול מרור בחזרת ואכיל וכי מטי למרור כלומר כשמגיע לטיבול שני שהוא טיבול שרגילות לאכול בו מרור דמצוה ולברך עליו השתא דל"ל שאר ירקי אכיל ליה בלא ברכה ה"נ עביד היכא דמברך לבתי אחריני דכיון דמברך בפה"א ולאכול מרור על טיבול אחד הו"ל ברכת בפה"א כברכת המוציא דמצה וברכת בפה"ג דקידוש היום שאע"פ שיצא מוציא:
ומ"ש ולא נהירא לא"א ז"ל היינו מדכתב בס"פ ע"פ דמדפשטינן בגמ' דברכת בפה"ג דקידוש היום אף ע"פ שיצא מוציא שמעי' שאע"פ שבירך לעצמו המוציא על המצה שהוא חובה כי איכא מאן דלא שמע ולא נפק ידי חובתיה הדר ומברך ליה בין המוציא בין על אכילת מצה בין בפה"א בין אכילת מרור כולהו חד טעמא אינון דמצוה נינהו עכ"ל ופי' רבינו הטעם דבברכת בפה"א נמי אע"פ שיצא מוציא אע"ג דלאו חובה הוא לטבל טיבול ראשון בשאר ירקי דכיון דתקנת חכמים הוא משום היכירא דתינוקות הוי כברכת המוציא שהיא חובה ויכול להוציאם אע"פ שאינו טועם ודברי הרא"ש בזה הם דברי הרי"ף. ומאחר שלא הזכיר הרא"ש דברי העיטור כלל לא הו"ל לרבינו לכתוב ולא נהירא לא"א ז"ל אלא כך הו"ל לכתוב והרי"ף והרא"ש כתבו דאף מבפה"א דשאר ירקי מוציא את אחרים וטעמא משום דכיון דתקנת חכמים היא משום היכירא לתינוקות וכו':
ומ"ש רבינו ואם אינן יודעים כתב ר"ע שאין תקנה להוציאם שאם מברך להם ברהמ"ז תו לא מצי למישתי בביתיה ברהמ"ז נראה דה"פ דמאחר שבהמ"ז היא ברכת הנהנין ואינו יכול להוציא אחרים אא"כ הוא חייב לברך א"כ כל שמברך להם בהמ"ז ע"כ צריך לאכול עמהם כזית כדי שיוכל לברך להם תו לא מצי למשתי בביתיה בהמ"ז כלומר שוב אינו יכול לאכול ולשתות בביתיה דאסור לאכול בליל פסח ב' סעודות דמיחזי כאוכל שני פסחים. ורב עמרם מיירי בשהקדים לעשות הסדר בשאר בתים ומש"ה קאמר שאם בירך בהמ"ז דהיינו שאכל באחת מהבתים אינו יכול לאכול עוד בביתו. וכ"כ רב כהן צדק שאם אינם יודעים בהמ"ז אסור לקדש כי אם בבית אחת כלומר ולאכול כל סעודתו באותו בית דבבית אחר אינו יכול לברך להם בהמ"ז לפי שאסור לו לאכול עמהם. ואם קידש בשני בתים הוי מוציא שם שמים לבטלה שבאחת משני הבתים אינו אוכל עמהן ומברך להם וכיון שאינם יוצאים בברכתו הו"ל ברכה לבטלה וליכא למימר אע"פ שבירך ברכת המזון בבית שאכל שם חוזר ואוכל בבית השני ומברך בהמ"ז כדי להוציאה דמאחר שהוא ג"כ חייב בברכת המזון מוציאם שפיר ותו לא הוי מוציא ש"ש לבטלה דא"כ נמצא שאוכל שתי סעודות בליל פסח ואפי' אם יניח מלאכול מצת אפיקומן עד סוף סעודה שנייה אסור וז"ש דאטו איניש דבעי למיכל תרי זימני בליליא מצי אכיל ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה כלומר אע"פ שמניח מלאכול כזית מצה אפיקומן עד סוף סעודה מי מצי אכיל הא ודאי לא הלכך כל שאינה יודעים בהמ"ז אסור לקדש כי אם בבית אחד:
וכתב א"א ז"ל דאפילו אם אינן יודעים בהמ"ז יש תקנה להקרותם מלה במלה וכו' ואפשר דאף בהמ"ז יכול לברך כדי להוציאם וכו' וכמ"ש בשם א"א ז"ל על טיבול של ירקות כתב רבינו כן משום דלא דמי כוס דבה"מ לברכת המוציא דמצה משום דהתם כיון שהוא חייב לאכול מצה וא"א לו לאכלה אא"כ יברך ברכת המוציא ה"ל ברכת המוציא כברכת המצות שאע"פ שיצא מוציא אבל ד' כוסות אפשר לקיימן בלא בה"מ שאע"פ שכל כוס תיקנו על דבר מיוחד ואחד מהכוסות תיקנו על בה"מ מ"מ אם שתאן שלא על הסדר שתקנו חכמים ודאי יצא וא"כ בה"מ אינה ענין לכוס ג' כברכת המוציא לאכילת מצה וכיון שכן בה"מ דליל פסח הרי היא כבה"מ דשאר ימים שאם יצא אינו מוציא לפיכך כתב דלמאי שסובר הרא"ש דבפה"א דטיבול ראשון אע"ג דלאו חובה הוא אלא משום היכירא דתינוקות חשיב כברכת המצות ואע"פ שיצא מוציא ה"ה בבהמ"ז דליל פסח כיון דתקנת חכמים היא לברך בה"מ על כוס ג' חשיב כברכת המצות ואף ע"פ שיצא מוציא:
ואיכא למידק כיון דהרי"ף סבר דברכת בפה"א דטיבול דשאר ירקי חשיב ברכת המצוה ואף ע"פ שיצא מוציא למה כתב ומברכים אינהו בה"מ דמשמע שהוא אינו יכול להוציאם ואמאי לא חשיבה מצות תקנת חכמים דכוס ג' בבה"מ כברכת בפה"א בטיבול ראשון דשאר ירקי. ואפשר לומר דאין ה"נ שהוא סובר שאם אינן יודעים לברך שיכול להוציאם דחשיבא ברכת המצות אלא דאתא לאשמועי' שאע"פ שאינו גומר להן הסדר אלא הם גומרים לעצמם ש"ד ומיהו להרא"ש שכתב שאפילו אם אינם יודעים ברכת המזון יש תקנה להקרותם וכו' דמשמע דאל"כ אינו יכול להוציאם קשיא ושמא י"ל דברכת בפה"א דשאר ירקי אע"פ שאינו חובה מ"מ כיון דמפני שיכירו התינוקות וישאלו הוא וכיון שהוא דבר הגורם לספר ביציאת מצרים חשיב מצוה ומש"ה אף על פי שיצא מוציא אבל תקנת כוס ג' בבהמ"ז אינו ענין ליציאת מצרים כלל דכל ששתה ד' כוסות איכא שפיר זכר ד' גאולות ואפילו שתאן שלא על הסדר שתיקנו חכמים הלכך בה"מ לא חשיבה ברכת המצות אלא ברכת הנהנין וכל שיצא אינו מוציא: אבל יש לתמוה על רבינו שכתב ואפשר דאף ברכת המזון יכול לברך כדי להוציאם וכו' כמ"ש בשם א"א ז"ל על טיבול של ירקות דמשמע דהרא"ש מצי סבר הכי: כתב ה"ר דוד אבודרהם על מ"ש רבינו ואפשר דאף בה"מ יכול לברך כדי להוציאם וכו' אין דבריו נכונים בעיני מדאמרי' בירושל' פרק מי שמתו כל מצוה שאדם פטור מהם מוציא את הרבים י"ח חוץ מבה"מ דכתיב ביה ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל הוא מברך עכ"ל ואין משם הכרח כלל דשאני הכא שכוס זה חובה בליל זה וכיון שצ"ל עליו בה"מ דמי שפיר לברכת המוציא דמצה שמוציא אחרים אע"פ שאינו נהנה: