Beit Yosef, Orach Chayim
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
דבר האבד מותר לעשותו בחול המועד בלא שינוי הכי אמרי' בפ' מי שהפך (מועד קטן יב:) דס"ל לר' יוסי ואפסיקא בגמ' הלכתא כוותיה:
הלכך בית השלחין שהיא שדה שצריך להשקותה תמיד וכו' מותר להשקותה ריש מסכת מ"ק (ב.) משקין בית השלחין במועד בין ממעיין שיצא בתחלה ובין ממעיין שלא יצא בתחלה אבל אין משקין לא ממי הגשמים ולא ממי הקילון ובגמ' מאן תנא דפסידא אין ורווחא לא ואפילו במקום פסידא מיטרח נמי לא טרחינן כלומר טרחא יתירה לא טרחינן דקתני אבל לא ממי הגשמים ולא ממי הקילון. ופירש"י מאן תנא. דמתני' דפסידא שרי למיטרח בה בח"ה כגון בית השלחין: הרווחה לא. כגון דבית הבעל דאסור להשקות מאחר שאין בה הפסד שאין צריך להשקותה אלא להרווחה דמלתא לשויי אפלי חרפי וכתוב בנ"י אף ע"ג דאי הוה משקה שדה בית הבעל הוה עביד טפי לא מיקרי פסידא אלא דבר שהגיע לפירות והדר מפסיד אבל להוסיף על מה שנראה לעין הרווחה מיקרי ולא הפסד ולא דחינן חול המועד משום הרווחתו:
ומ"ש רבינו ודוקא שהתחיל קודם המועד וכו' אבל אם לא השקה קודם לכן אסור משנה שם (ו:) ר"א בן יעקב אומר זרעים שלא שתו מלפני המועד לא ישקם במועד וחכמים מתירין ופסקו הרי"ף והרא"ש והרמב"ם כראב"י ובגמרא תניא כשאמרו אסור להשקותן במועד לא אמרו אלא בזרעים שלא שתו מלפני המועד אבל זרעים ששתו מלפני המועד מותר להשקותן במועד ופירש"י זרעים שלא שתו לפני המועד. שלא היו מלומדים לשתות תמיד לפני המועד: לא ישקם במועד. דהואיל ולא משקה להו תדיר לפני המועד לא הו"ל פסידא אי לא משקה להו במועד. ונ"י פירש שלא שתו מלפני המועד לא ישקום במועד לפי שאין פסידא במועד ואם היה בהם הפסד כבר הגיע ההפסד להם מערב מועד ואין מותר אלא דבר האבד במועד והראב"ד כ' נ"ל שאם אירע אונס בהם לפני המועד שלא יכול להשקותם שמותר להשקותם במועד ואינו אסור אלא כששכח להשקותם או שנתעצל בהם עכ"ל נ"י והרמב"ם כתב בפ"ח מהלכות י"ט זרעים שלא שתו מלפני המועד לא ישקם במועד מפני שהם צריכים מים רבים ויבא לידי טורח יותר כלומר וכל היכא דאיכא טרחא יתירה אפילו במקום פסידא לא טרחינן ורבינו ירוחם כ' זרעים שלא שתו לפני המועד לא ישקם במועד פירוש דנראה כמכוין מלאכתו במועד פירו' וכן באילן עכ"ל:
ומ"ש רבינו ואם היא שדה לחה הוי כאילו התחיל להשקותה קודם שם על האי מתניתין אם היתה שדה מטוננת מותר וכתוב בנ"י מטוננת פירוש לחה כעין טיט מותר להשקותה במועד דאף על פי שלא שתו לפני המועד הוי כאילו שתו כיון שהיא לחה אבל רש"י פירש דקאי אהא דתנן התם ראב"י אומר מושכין את המים מאילן לאילן ובלבד שלא ישקה את כל השדה וקאמר שאם היתה שדה לחה ויבש' מותר להשקותה אף על גב דהוה שדה בית הבעל דכיון דהויא לחה עד השתא אי לא משקה לה הוי פסידא יתירא וכך הם דברי הרמב"ם ופירש הטעם לפי שאין בזה טורח יותר ודברי רבינו כפירוש נ"י:
ומ"ש אבל שדה הבעל וכו' אסור להשקותה כבר נתבאר:
ומ"ש ואפילו בבית השלחין לא התירו אלא היכא דליכא טרחא יתירא כבר נתבאר:
ומ"ש כגון מן המעיין לא שנא ישן או חדש זהו מה ששנינו (ב.) בין ממעיין שיצא בתחלה בין ממעיין שלא יצא בתחלה דיצא בתחלה היינו חדש ושלא יצא בתחלה היינו ישן:
ומ"ש ולא חיישי' כיון שהוא חדש שמא יתקלקל לישנא דגמ' דלמא אתי לאינפולי ופירש בנ"י דלא חיישינן שמא יפלו כתליו ויבא לתקנן במועד והוי טרחא יתירא:
ומ"ש אבל מים מכונסים ונקוים בגומא וכו' או ממי גשמים מקובצים אסור זו היא ששנינו אבל אין משקין לא ממי גשמים ולא ממי הקילון ופי' הרמב"ם קילון בור עמוק וכן פי' בנמוקי יוסף וז"ל קילון בור עמוק ובו מים מכונסים דאיכא טרחא יתירא לדלות ונקטיה אחר מי גשמים לאשמעינן דאיסור מי גשמים אינו אלא שאפילו אפשר להשקות בתחלה מהכנוס של מי גשמים בלא טורח כשיחסרו המים היה צריך לדלות ושמעינן שאם היה אגם מים שלא יבאו לעולם במועד לצורך דלי אלא שמשקה מהם ברגליו בקל היה מותר וכך מפורש בגמרא דאמרינן בשלמא מי קילון איכא טרחא יתירא אלא מי גשמים מאי טרחא יתירא איכא אמר ר' אילעא אמר ר' יוחנן גזירה מי גשמים אטו מי קילון רב אשי אמר מי גשמים גופייהו לידי מי קילון אתו ופירש"י מי גשמים נמי אתו לידי מי קילון כלומר כי מדלו מינה דלא הויא מליאה נעשית ממילא מי קילון שאינו מלא וטריחא מלתא: ומ"ש להתיר אגם מים שלא יבואו לעולם במועד לצורך דלי יתבאר בסמוך. והרמב"ם כתב כלשון הזה לא ידלה וישקה מן הבריכה או ממי גשמים מפני שהוא טורח גדול אבל משקה הוא מן המעיין בין שהיה בין שיצא בתחלה ממשיכו ומשקה בו וכן כל כיוצא בזה עכ"ל נראה מדבריו לכאורה שכל שהוא צריך לדלות ולהשקות מיקרי טרחא יתירא ואסור אבל אם אינו צריך אלא להמשיך ולהשקות ולא לדלות כלל משמע דשרי אפי' במי בריכה ומי גשמים ויש לתמוה שכפי מ"ש בגמרא במי גשמים אפי' ממשיך אסור או גזירה אטו מי קילון או משום דמי גשמים נמי לידי מי קילון אתי ולפיכך צריך לפרש דה"ק לא ידלה וישקה מן הבריכה וכן לא ישקה ממי גשמים אף על פי שאינו דולה אלא ממשיך ברגלו: ומ"ש מפני שהוא טורח גדול אדולה ומשקה מן הבריכה קאי כפשטיה דטורח גדול הוא ואמשקה ממי גשמים ה"ק לפי שאפשר לבא לידי טורח גדול כלומר שכשיתחיל להמשיך ולהשקות יחסרו ויצטרך לדלות דהוי טורח גדול וסוף דבריו דייקי הכי שכתב גבי מעיין ממשיכו ומשקה בו משמע דלא שרי אפילו ממשיך אלא במעיין דוקא אבל לא בבריכה ולא במי גשמים וכן נראה מדבריו בפי' המשנה:
ומ"ש אפי' ב' ערוגות זו למעלה מזו אין דולין מהתחתונה להשקות העליונה ואפי' אחת חציה גבוה וחציה נמוכה וכו' ברייתא שם (ד.) ופי' בנ"י ב' ערוגות והאחת גבוה מחבירתה ואין המים יכולין לעלות לערוגה העליונה אלא ע"י זריקה שיזרוק בכלי מזו לזו וקמ"ל בריייתא זו שאע"פ שאין גבוה אלא מעט אפ"ה אסור משום טרחא:
יאורות מים המושכים מהאגמים אם אינם פוסקים וכו' שם א"ר זירא נהרות המושכים מים מהאגמים מותר להשקות מהם בחולו של מועד איתיביה ר' ירמיה אבל לא ממי גשמים ולא ממי הקילון א"ל הני אגמו דבבל כמיא דלא פסקי דמו וכתבו הרי"ף והרא"ש נהרות המושכים מים מן האגמים מותר להשקות והוא דלא פסקי וכ"כ הרמב"ם בפ"ח ופי' בנ"י המושכים מן האגמים שנקבצים ממי גשמים והוא דלא פסקו כלומר שיש בהם שפע מים ואזלא הא כהא דרב אשי דלא אסרה משום וגזירה אלא דמיירי במיעוט מי גשמים אבל כל היכא שיש בהם שפע מים לא גזרי בה וגם רש"י כתב דר' אילעא א"ר יוחנן דאמר גזרינן מה גשמים אפי' היכא דלא פסקי אטו מי קילון נ"ל הא דרבי זירא דלא גזר והרב המגיד פ' נהרות המושכים מן האגמים פי' נהרות קטנים שהמים שלהם נמשכים מן האגמים דהיינו מי גשמים מותר להשקות מהם והוא דלא פסקי פי' שאין אותו נהר פוסק מן האגם אלא עדיין נמשך ממנו לפי שאם פסק שמא יבא למלאות בכדו להשקות והוי טורח יותר וכן נראה מדברי רש"י שכתב נהרות המושכים מהאגמים מותר להשקות מהם לא גזרו דלמא פסיק מי גשמים ואזל וטרח ומייתי מנהר אחר ע"כ מדבריהם משמע דדוקא כשאין אותו נהר פוסק מן האגם אבל אם הוא פוסק אע"פ שיש בנהר זה שפע מים רבים שלא יכול לבא במועד לצורך דלי אפ"ה אסור להשקות ממנו ונראה דטעמא משום דאע"ג דאית ביה שפע מים רבים כיון דלאו מלתא פסיקתא היא גזרי' שמא יחשוב שהם מרובים כ"כ שלא יוכל לבא במועד לצורך דלי ואולי לא יהיו כ"כ מרובה ויצטרך לדלות והוי טרחא יתירה אבל כל שאין אנו מתירין אלא בשלא פסק מן האגם דוקא הויא מלתא פסיקתא וליכא למטעו ביה שכל שלא פסק א"א לבא לצורך דלי ולפיכך מותר:
חריצין שהמים באים דרך שם מהנהר לשדה אסור להשקות מהם וכו' שם ת"ר הפסיקות והבריכות שנתמלאו מים מעיו"ט אסור להשקות מהם בחולו של מועד היתה אמת המים עוברת ביניהם מותר א"ר פפא והוא שרובה של אותו שדה שותה מאותה אמת המים רב אשי אמר אף על פי שאין רובה של אותה שדה שותה כיון דקא משכח ואתיא מימר אמר אי לא שתיא לחד יומא תשתי לתרי ותלתא יומי וידוע דהלכה כרב אשי דבתרא הוא וכן פסק הרמב"ם ופירש"י פסיקות ובריכות חדא מלתא היא: אם אמת המים עוברת ביניהם. בין הבריכות האלו מותר להשקות ממי גשמים דאי פסקי מי גשמים משקה מאמת המים: והוא שרובה של אותה שדה שותה מאותה אמת המים. שיכול להשקות רוב השדה בפעם אחת מאותה אמת המים אבל אם אינו יכול להשקות בפעם אחת מאותה אמת המים רובו של שדה אינו משקה מפסיקות ובריכות דלמא מפסיק ואזיל: תשתי לתרי או תלתא יומי. מההיא אמת המים ולא טרח ומייתי מאמת המים אחרינא ע"כ ונראה מדבריו שאע"פ שאין אמת המים נכנסת לתוך הפסיקא או הבריכה כיון שעוברת באותה שדה שרי אבל בנ"י כתב בשם הראב"ד דדוקא בשאמת המים עוברת בתוך הבריכה או הפסיקא מדקתני עוברת ביניהם ואז הוא דאמרינן מימר אמר וכו' אבל אי לא עיילה לגווה אע"ג דעייליה לשדה אסור דאיכא למיחש דלמא אתי למטרח ולאיתויי עכ"ל וכ"נ מדברי רבינו שכתב ואם אמת המים עוברת ביניהם שאז אינם פוסקים דאי בשאינה עוברת ביניהם כבר אפשר להם להפסיק אע"פ שהיא עוברת בתוך השדה ולפ"ז דין הבריכות והפסיקות שוה לדין נהרות המושכים מן האגמים דאלו ואלו אם פוסקים אסור להשקות מהם ואם אינם פוסקים מותר להשקות מהם וביאור דברי רבי' כך הם חריצים שהמים באים דרך שם מהנהר לשדה אסור להשקותם מהם לפי שהם פוסקים כלומר לפי שדרך הוא שאחר שנתמלאו החריצים שבשדה זו מים פוסקים מי הנהר מלבא להם לפי שבעלי שדות אחרים ממשיכין המים לתוך שדותם למלאות חריציהם וכיון שהם פוסקים אין משקין מהם בעודם פוסקים אע"פ שהם מליאים משום דחיישינן דלמא אתי לידי מי קילון כדאמרינן לעיל גבי מי גשמים דאם אמת המים עוברת ביניהם כלומר שמי הנהר אינם פוסקים מלבא לתוכם מותר ויותר נראה לפרש שרבינו סובר דחריצים אע"פ שלא פסקו מי הנהר מלשפוך לתוכה כל שהמים הבאים להם מכונסים בתוכם ואין יוצאים מהם אסור להשקות מהם מפני שהם עשויים לפסוק שבעלי שדות אחרים ממשיכין המים לשדותיהם אחר שנתמלאו חריצי שדה זו וחיישינן שאחר שיתחיל זה להשקות יפסיקו המים מלבא לתוך החריץ וע"י השקאתו יחסרו המים ויצטרך לדלות הלכך אסור להשקותה מהן אבל כשאמת המים עוברת ביניהם כלומר שמי הנהר נכנסים לתוך החריץ מצד זה ויוצאים מצד זה שהולכת אמה זו להשקות שדות אחרות כל כה"ג ליכא למיחש שיפסיקו בעלי שדות מי הנהר הבאים לחריצים אלו אחר שנתמלאו שהרי צריכים עדיין להשקות כמה שדות אחרות ואמת המים כזו אין דרך להפסיקה מהנהר והלכך שרי להשקות מהם ונראה דיאורות המושכים מהאגמים כי לא פסקי ה"ע דשרי להשקות מהם שהם נמשכים והולכים ע"פ השדות כמו אמת המים זו ומפני כך אין דרך להפסיקן מהאגמים ומש"ה שרי להשקות מהם אבל אם היו נכנסים לתוך חריצין שבשדה זו בלבד אף על גב דלא פסקי אסור להשקות מהם ומשמע לי דהיינו דאמר רבי זירא הני אגמי דבבל כמיא דלא פסקי דמו כלומר אע"פ שהם מי גשמים כיון שהם נמשכים והולכים תמיד על פני כמה שדות יש להם דין אמת המים הנמשכת תמיד מהנהר על פני כמה שדות ואינה פוסקת שמותר להשקות ממנה כדקתני בברייתא:
בית השלחין שיש בה מעיין שמימיו נוטפין ממנה לשדה אחרת וכו' שם תנו רבנן בריכה שנטפה מים משדה בית השלחין זו מותר להשקות ממנה בית השלחין אחרת והא עבידא דפסקא אמר רבי ירמיה ועדיין היא מטפטפת אמר אביי והוא שלא פסק מעיין ראשון פירש"י בית השלחין שהיה גבוה והיה מעיין נובע מצדו ובצד אחד היה בית השלחין נמוך ובין אלו בית השלחין היה בצד בית השלחין הנמוך בריכה קטנה וכשמשקין בית השלחין הגבוה מן המעיין נוטף טיפין מן בית השלחין הגבוה לתוך הבריכה הנמוכה מותר להשקות אותו בית השלחין הנמוך מאותה בריכה ואף על גב דבריכה עבידא דפסקא הואיל ומטפטפת מבית השלחין הגבוה מים שבאו לו מחמת המעיין: והא עבידא דפסקא. בריכה ואזיל ומייתי: עדיין היא מטפטפת. מבית השלחין גבוה לתוך הבריכה דודאי לא פסקא: והוא שלא פסק מעיין. המטפטפת מבית השלחין גבוה לבריכה מותר להשקות מבריכה לבית השלחין נמוך אבל אי פסיק מעיין אע"ג דעדיין מטפטף בבית השלחין גבוה לתוך הבריכה אין משקין מן הבריכה לבית השלחין נמוך דלמא פסקא ואזיל וטרח ומייתי ממעיין אחר:
ירקות שרוצה לאוכלן במועד יכול להשקותן במועד וכו' ברייתא שם מדלין מים לירקות ואם בשביל לייפותן אסור וכתבו התוספות (שם.) מדלין לירקות ממקום עמוק קרוי דילוי ואע"ג דאיכא טרחא יתירא בשביל לאכול התירו אבל לייפות אפי' ליכא טרחא לא התירו וכתב ה"ה בס"ת מהלכות יום טוב הטעם שכל שהוא לצורך המועד אפי' טורח גדול מתירין בו אבל אם אינו לצורך המועד אין מתירין להם הדלאה שהיא טורח גדול ואפי' הוא דבר האבודהובבריי' לאו דוקא כדי לייפותן אסור אבל אם היו נפסדין מותר בהדלאה אלא כל שאינו כדי לאכלן הרי הוא כבית השלחין שאין מתירין בו טרחא יתירא כך כתבו ז"ל וברור הוא בדברי רבינו עכ"ל.
שדה הבעל שיש בה אילנות יכול להמשיך וכו' משנה שם (ו:) ר"א בן יעקב אומר מושכין המים מאילן לאילן ובלבד שלא ישקו את כל השדה ופירשו התוס' בראש הפרק (ב:) דטעמא משום דאילן כבית השלחין דמי וצריכים למים טפי והרמב"ם כתב דטעמא משום דאין בזה טורח יותר וכ"כ רבינו ירוחם וכתב שהן קרובים במו שדרך לנטען ממטעו לבית סאה אבל לא רחוקים וכך אמרו בירושלמי מה אנן קיימין אי במרווחין דברי הכל אסור אי ברצופין ד"ה מותר אלא אנן קיימין בנטועים מטע עשר לבית סאה ראב"י עביד לון כמרווחין ורבנן עבדין לון כרצופין וכ' עוד רבי' דמיירי שעומדים במקום משקה דאי לא ישקה איכא פסידא ופשוט הוא ואע"ג דחכמים פליגי עליה דראב"י פסקו הפוסקים כראב"י וה"ה כ' שהרי"ץ גיאות פי' משנה זו בבית השלחין ואין שם לא ירקות ולא זרעים אלא אילנות לבד והמשכת המים מאילן לאולן מספיק להו וכ"נ מדברי רבינו עכ"ל: כתב הרשב"ם אם היתה שדה לחה (וכן פירש"י) מותר להשקות את כולה והיינו מדאמרי' בגמ' אם היתה שדה מטוננת מותר פירוש מטוננת לחה ואין שם טורח יתר ולפיכך מותר ולא הזכיר זה רבי' לפי שהוא סובר דהא דשדה מטוננת לא קאי אהא דמושכין מאילן לאילן מים אלא אההיא דזרעים שלא שתו לפני המועד לא ישקום במועד וכמו שנתבאר בתחלת סימן זה:
אין עושין בתחלה החריצין שסביב עיקרי הגפנים משנה שם (ב.) אין עושין עוגיאות לגפנים ופי' עוגיאות חריצין שבעיקרי הגפנים כדי שיתמלאו מים.
ומ"ש היו עשויין ונתקלקלו יכולים לתקנן שם בגמרא (ד:) וכתב בנ"י בשם הראב"ד בגמרא לא אסרינן אלא בחדתי וה"ה כעין חדתי אם לא ניכר החריץ אבל אם ניכר החריץ מעט מותר ולא בעי טפח כדבעינן בגמרא דאמת המים דהתם בעינן מקום לעבור בו מים בשטף אבל הכא מימיו עומדים ובמשהו סגי להו וגם ה"ה כתב פי' רבי' עתיקי אם היו עשויות ונתקלקלו וכן הוא כדבריו שאם נסתמו לגמרי ואין מקום גומא ניכר ודאי אסור שהרי זה כעושה אותם כך כתב ז"ל עוד כתבו שאין מותר להעתיק בהם יותר ממה שהיו עכ"ל:
אין עושין בתחלה האמה המושכת מים לשדה היתה עשויה כבר ונתקלקלה וכו' משנה שם (ב.) ר"א בן עזריה אומר אין עושין את האמה בתחלה במועד ובשביעית וחכ"א עושין את האמה בתחלה בשביעית ומתקנין את המקולקלות במועד ובגמרא (ד.) מאי מקולקלות א"ר אבא שאם היתה עמוקה טפח מעמידה על ו' טפחים: ופירש"י כלומר שבתחלה היתה שם אמה בת ששה טפחים ונסתמה עד טפח: מעמידה על ששה טפחים. כלומר חוזר ומעמיד אותם ה' טפחים שנסתמה וה"ה כתב בשם רש"י א"נ אפי' לא חפר בה עדיין אלא טפח מעמידו על ששה ע"כ:
גרסינן בגמרא (ושם) פשיטא חצי טפח על ג' טפחים כיון דלא עבר מיא לאו כלום הוא טפחיים על שנים עשר דקא טרח טרחא יתירא לא טפחיים על שבעה מהו הכא חמשא קא מעמיק והכא חמשא קא מעמיק או דלמא כיון דאיכא טפח יתירא איכא טרחא טפי תיקו ופירש"י אם היתה בתחלה בת ג' טפחים ונסתמה עד חצי טפח: כיון דלא עברי ביה מיא. כלומר ודאי באמה בת ג' טפחים לא עברי בה מיא שפיר לא קודם לכן ולא עכשיו הוי טרחא דלא צריך: טפחיים על י"ב. שלכתחלה היתה של י"ב ונסתמה עד ב' טפחים והאי בעיא דסלקא בתיקו פסקא הרמב"ם לקולא בפ"ח וכתב ה"ה שהטעם לפי שהוא בשל דבריהם:
אסור לפתוח מקום לשדה כדי שיכנסו בה מים להשקותה ואם עשה כדי לצוד דגים וכו' עד כגון שקיצץ כולן מצד אחד מותר הכל מימרות פסוקות בספ"ק (י:) ושם ביארו במה ניכר בכל אחת ואחת לאיזה דבר הוא מתכוין ובענין משוה השדה הכי איתא בגמרא אמר רבא האי מאן דמתקיל ארעא אדעתא דבי דרי שרי אדעתא דארעא אסור היכי דמי מוליא במוליא ונצא בנצא אדעתא דבי דרי שקל מוליא ושדא בנצא אדעתא דארעא: ופירש"י דמתקיל תיקלא. שחופר משם האדמה לצורך הגורן לחבוט שם חיטים לצורך המועד היינו אדעתא דבי דרי ושרי: אדעתא דארעא. שחופר שדהו לצורך זריעה אסור משום דדמי כחורש בי"ט: מוליא במוליא. שנוטל הקרקע ממקום גבוה ומניחו שם על מקום גבוה היינו מוליא במוליא: או נצא בנצא. שחופר במקום נמוך ומניחו במקום נמוך היינו אדעתא דארעא ואסור שזה דרכו של חורש שאינו משגיח באיזה מקום שירד המחרישה בקרקע ואפילו במקום נמוך חורש והיינו דומיא דחרישה ואסור: אבל שקל מוליא. שנוטל הקרקע ממקום גבוה: ושדא בנצא. במקום נמוך היינו אדעתא דבי דרי אדעתא דגורן שכך דרכו של גורן שמשוה הגרנות נראה מדבריו שהיה גורס מוליא במוליא ונצא בנצא אדעתא דארעא שקל מוליא ושדא בנצא אדעתא דבי דרי. אבל גירסת רי"ף והרא"ש כמ"ש ורבינו שכתב גבי מתכוין לדוש שמשוה כולה נראה שתופס כדברי רש"י שיותר צריך קרקע שוה לדוש מלחרוש ומדשרי הרמב"ם פ"ב מהלכות זכייה נראה כדמשמע מגירסת רי"ף והרא"ש שכתב וז"ל המשוה פני הארץ אם דעתו לתקן ארץ קנה ואם דעתו להשוות מקום שיעמיד בו גורן לא קנה כיצד היה לוקח עפר ממקום גבוה ונותנו למקום הנמוך ה"ז מתקן הארץ ראינוהו שאינו מקפיד על זה אלא משליך העפר והצרורות בכל מקום בלא הקפדה הרי זה בחזקת אינו מתכוין אלא להשוות מקום לדייש וכיוצא בזה כתב רי"ו בנ"ד וברמב"ם בפ"ח מהל' י"ט סתם וכתב המשוה פני הקרקע אם מתכוין לתקן מקום שיעמיד בו כרי של תבואה או שידוש בו מותר ואם נתכוין לעבודת הארץ אסור וממעשיו ניכר לאיזה דבר הוא מתכוין וכתב עליו הרב המגיד פ"ב מהל' זכייה ביאר רבינו פרטי המעשים גבי הרוצה לזכות בנכסי הגר וכל מה שבנכסי הגר לא קנה במועד מותר לעשותו ומ"ש כאן אפשר שהוא מפני שכל שיש לו כוונה האסורה אע"פ שאינו עושה מעשה מוכיח ודאי אסור לעשות במועד ולא הזכירו חכמים ההוכחה אלא שאם הוא עושה מעשה המוכיח כוונה אסור לא כל הימנו לומר לכך נתכוונתי אבל בנכסי הגר הכל הולך אחר מעשה המוכית זה נראה ואולי קיצר רבינו בכאן וביאר שם וילמד סתום מן המפורש עכ"ל. וז"ל נ"י אדעתא דארעא היא ואפי' הוא מתכוין לצורך בי דרי כיון דמתחזי כמאן דעביד אדעתא דארעא אסור ע"כ וכתבו התו' שיש מפרשים דבי דרי דקאמר אינו גורן אלא דיר לבהמות וכתב ר"י וז"ל שקל מוליא ושדא בנצא אדעתא דארע' שרוצה להשוותה יפה אסור אפי' שמתכוין לצורך בי דרי כלומר להכניס שם בהמות לזבל השדה כיון שנראה דמתקן השדה על דעת הקרקע וכתב עוד רבינו ירוחם להשוות הבית שלא יכשל בגומות בחש"מ מותר כך כתבו המפרשים מההיא דנצא בנצא וכ"נ דעת רש"י עכ"ל וכ' הגהות מיימון בפ"ח בשם סמ"ק שמותר להסיר גבשושית שבביתו בח"ה שאינו אסור אלא חרישה בלבד וכתבו רבינו בסי' תק"מ:
אין מתליעין את האילנות וכו' בבריית' בעבודת כוכבים בפ' ר' ישמעאל (עבודה זרה נ:). ופירש"י מתליעין. נוטלין תולעת שבאילן: מזהימין. כשיש מכה באילן ונשרה קצת קליפתו מדביקין שם זבל וקושרים שלא ימות: מגזמין. קוטם את הנוף כדי שיוציא טפות הרבה סביבות הגזום: אבל סכין שמן לגזום. כדי שלא ימות האילן אם נגזם קודם לכן וכתבו התוספות אין מתליעין ומזהמין במועד מיירי כגון שאינו אבד בהמתנה עד אחר המועד דאל"כ שרי כיון דאוקמי אילנא הוא אי נמי אפילו הוא עבד ממש איכא למימר דאסור במועד משום טרחא יתירא:
אישות ועכברים שמפסידין בשדה אילן מותר לצודן כדרכו וכו' משנה בפ"ק דמ"ק (ו:) צדין את האישות ואת העכברים בשדה האילן ובשדה הלבן כדרכו במועד ובשביעית רבי יוסי אומר בשדה האילן כדרכו ובשדה הלבן שלא כדרכו ובגמרא (ז.) תניא רשב"א אומר כשאמרו בשדה הלבן כדרכו לא אמרו אלא בשדה לבן הסמוכה לאילנות שמא יצאו משדה לבן ויחריבו את האילנות כך היא גירסת הרי"ף והרא"ש אע"פ שבספרים דידן בגמרא כתוב בענין אחר ומשמע דהלכה כסתם מתני' וכדפי' רשב"א והלכך בשדה האילן ובשדה הלבן הסמוך לשדה האילן צדין אותן כדרכן אבל בשדה לבן שאינו סמוך לשדה האילן אין צדין אותן כדרכן ומיהו שלא כדרכן מיהו משמע לרבינו דצדין אותן וכן דעת הראב"ד ג"כ אבל הרמב"ם נראה מדבריו בפירוש המשנה שבמקום ר"י אומר הוא גורס וחכ"א ופסק הלכה כמותם ונראה שהוא גורס בדברי רשב"א כשאמרו בשדה הלבן שלא כדרכו לא אמרו אלא בשדה לבן הסמוך לאילנות ואחכמים קאי ואפי' אי גריס ביה כדרכו כגירסת הרי"ף והרא"ש דהשתא ע"כ קאי את"ק סובר הרמב"ם דמדת"ק נשמע לחכמים דכיון דת"ק כי שרי בשדה הלבן כדרכן איירי דוקא בשדה לבן הסמוך לאילנות א"כ חכמים נמי אשדה לבן הסמוך לאילנות מהדרי ואמרי דאינו צד אלא שלא כדרכו וממילא משמע דכשאינה סמוכה לאילנות מהדרי ואמרי דאינו צד אלא שלא כדרכו וממילא משמע דכשאינה סמוכה לאילנות אינו צד כלל ואפי' שלא כדרכו: וה"ה כתב שהרי"ץ גיאות פסק כדברי הרי"ף והרא"ש דבשדה הלבן סמוך לשדה האילן צד כדרכו וכתב שמ"מ נראה מדבריו שהוא מסכים לדעת הרמב"ם שלא לצוד אפילו בשינוי בשדה הלבן שאינו סמוך לאילנות וכן עיקר שלא כדברי הראב"ד שכתב דכשאינה סמוכה צדין בשינוי ואין זה נכון דכל שאינו סמוכה אין צדין כלל עכ"ל:
ומה שפירש רבינו כיצד הוא כדרכו וכיצד שלא כדרכו ברייתא שם כיצד כדרכו חופר גומא ותולה בה מצודה כיצד שלא כדרכו נועץ שפוד ומכה בקרדום ומדדה האדמה מתחתיה ודברי רבינו בפירושו כדברי הרמב"ם אבל רבינו ירוחם פי" שלא כדרכו כיצד נועץ שפוד ומכה עליו ומנענעו אילך ואילך כדי שינענע האדמה שתחתיה וירחיב הגומא פירוש ושם היא מתה שאין לה כח להלוך בעפר תיחוח אבל אין עושין חפירה דכל מה שיוכל לשנות משנה.
אין מכניסין צאן לדיר בח"ה לזבל השדה וכו' בפרק מי שהפך (מועד קטן יב.) ת"ר אין מדיירין לא בשבתות ולא בימים טובים ולא בחולו של מועד ואם באו מאיליהן מותר ואין מסייעין אותם ואין מוסרין להם שומר לנער צאנם היה שכיר שבת שכיר חדש שכיר שנה שכיר שבוע מסייעין אותן ומוסרים להם שומר לנער את צאנם ר' אומר בשבת בטובה בי"ט במזונות במועד בשכר א"ר יוסף הלכה כר' ופי' בנ"י אין מדיירין שמכניסין בהמות לשדה ושוכבות שם בלילה ומזבלות אותו וכל הלילה מטיילות ממקום למקום עד שמזדבל כל השדה ואסור אע"פ שאינו בידים מפני שנראה כמזבל והמזבל מתולדות זורע או חורש הוא: ואם באו עו"ג מאיליהם לדייר שלא מדעתו של ישראל אין מסייעין אותן לדייר: וכן אין מוסרין להם שומר לנער בירושלמי מהו מנערם מוליכם ממקום למקום ומתוך כך הגללים מתנערים דכמאן דאמר להו עבידו דמי: היה שכיר וכו' אם היה העו"ג שבא לדייר השדה שכיר שבת וכו' מסייעין ומוסרין דכיון דמעיקרא לאו אדעתא דמועד שכר אותו אין זה מכוין מלאכתו במועד: בטובה שבא העו"ג לדייר ברצון נפשו בלא שכר של כלום אין צריך למחות בידו במזונות דמזונות לא מיחזי כשכר ממש כיון דמדייר נמי אינה מלאכה גמורה שרי: במועד בחש"מ אם בא העו"ג מאיליו לדייר אף כי דעתו ליטול שכר מותר להניחו וליתן לו לאחר המועד שכר מיהו לומר לעו"ג עביד ויהבינא לך שכר לאחר המועד אסור דכל שאינו עושה אינו אומר לעו"ג ועושה עכ"ל. והרמב"ם בפ"ח מהל' י"ט כתב היה שכיר שבת שכיר חדש שכיר שנה שכיר שבוע מסייעין אותן ושוכרין שומר לנער את צאנם ממקום למקום כדי שיזבלו את כל השדה. וכתב ה"ה נראה מלשון רבינו שהוא מפר' מימרא דרבי על שכיר שבת ועל השומר המנער את הצאן קאמר רבי שבשבת מחזיקין לו טובה ובי"ט נותנין לו מזונות ובמועד שוכרין אותו בדמים וזהו שכתב ושוכרין שומר וכו' ויש מי שפירש דהא דרבי בבאו מאליהן מותר לתת להם שכר ובי"ט מזונות כך פירש"י ודברי רבי' נראין אלא שאני תמה למה לא כתב וי"ט עכ"ל. ומשמע מדבריו דבמועד שוכרין אותו ממש ושלא כדברי נ"י דכיון דלאו מלאכה היא לא אסרו אמירתו לעו"ג במועד וכ"כ הכלבו בשם הרי"ף שמותר לדייר לכתחלה במועד ואפי' בשכר:
אסור לקצור השדה בח"ה וכו' בפרק מי שהפך (שם:) רב הונא חצדו ליה חצדא בח"ה איתיביה רבה בר רב הונא דבר שאבד במועד מותר לעשותו בד"א בתלוש אבל מחובר לקרקע אפי' כולו אבד אסור ואם אין לו מה יאכל קוצר ומעמר ודש וזורה ובורר וטוחן ובלבד שלא ידוש בפרות אמר ליה יחידאה הוא ולא ס"ל כוותיה דתניא כלל אמר רשב"ג משום רבי יוסי דבר התלוש מן הקרקע אפילו מקצתו אבד מותר והמחובר לקרקע אפילו כולו אבד אסור ואי רבי יוסי ידוש נמי בפרות הא אמר רבי יצחק בר אבא מאן תנא שינוי במועד בדבר האבוד דלא כר' יוסי א"ל הכי נמי כיון דכל יומא לאו בפרות דיישי האי נמי לאו שינוי הוא ופירש"י א"ל. האי דקתני מחובר אפי' כולו אבוד נמי אסור רבי יוסי היא ויחידאה היא ולא סבירא לן כוותיה: כיון דכל יומא לאו בפרות דיישי. האידנא לאו שינוי הוא כד דיישי בלא פרות ולעולם רבי יוסי היא והא דאסר בפרות משום דאוושא מלתא היא ובתר הכי אמרינן רב חצדו ליה חצדא בחולא דמועדא שמע שמואל אקפד לימא שמואל כיחידאה סבירא ליה לא חצדא דחטי הוה דלא פסיד כלומר שאם היה של שעורים לא היה מקפיד שמואל לפי שהוא דבר האבד שדרך השעורים כשהם יבשים יותר מדאי שהגרגרים נופלים משא"כ חטים ורב מאי טעמא עבד הכי אין לו מה יאכל הוה ושמואל לא סיימוה קמיה אי נמי אדם חשוב שאני ונתבארו דברי רבי' וכ"כ הפוסקים וכתב הרמב"ם דהיכא דאין לו מה יאכל אע"פ שמוצא בשוק לקנות אין מצריכין אותו ליקח מן השוק אלא קוצר ומעמר ודש וזורה ובורר וטוחן מה שהוא צריך ובלבד שלא ידוש בפרות שכל דבר שאין בו הפסד צריך לשנות ונראה לי שלמד כן מדאמרינן גבי עובדא דרב דאין לו מה יאכל הוה רואפילו הכי אקפד שמואל לחד לישנא משום דאדם חשוב הוא ואם איתא שלא היה מוצא לקנות אטו משום דאדם חשוב ימות ברעב אלא ודאי בשמוצא לקנות מיירי ואפ"ה מותר לקצור לכ"ע אם אינו אדם חשוב ומ"מ יש לתמוה עליו במה שכתב שהטעם שלא ידוש בפרות הוא מפני שכל דבר שאין בו הפסד צריך לשנות דהא אסיקנא דטעמא דלא ידוש בפרות לאו משום שינוי הוא ואפשר שהוא ז"ל מפרש כיון דכל יומא לאו בפרות דיישי כלומר דלפעמים דיישי בלא פרות אשתכח דכי דייש בלא פרות ליכא הפסד וכיון שכן לאו שינוי הוא כלומר אינו בכלל מה שאמרו מאן תנא שינוי בדבר האבד דלא כר' יוסי דעד כאן לא אמר רבי יוסי דלא בעי שינוי בדבר האבד אלא היכא דאי משנה איכא הפסד אבל היכא דאפי' משנה ליכא הפסד מודה ר' יוסי דצריך לשנות ונראה דהא דאמרי' שלא ידוש בפרות ה"ה לשאר בעלי חיים דלא אלא במקלות וכיוצא בהם דבשאר ב"ח נמי אוושא מלתא ומיהו להרמב"ם שנתן טעם משום שינוי אפשר דבשאר ב"ח שרי שהרי שינוי הוא ואיכא למידק למה לא כתבו הפוסקים דאדם חשוב אפי' אין לו מה יאכל אסור ואפשר דכיון דרב חצדו ליה אף ע"ג דאדם חשוב הוה כוותיה נקטינן דהלכה כרב באיסורי ועוד דהא ללישנא דקאמר לא סיימוה קמיה לשמואל נמי אי הוה ידע דלא היה לו מה יאכל לא הוה מקפיד עליו אע"פ שהיה אדם חשוב וכיון דאיסור מלאכה בח"ה דרבנן הוא נקטינן כלישנא דמיקל וכתב הרא"ש והא דשרינן הכא לצורך המועד היינו אפילו כיון מלאכתו במועד דבצורך אוכל לא גזרו כיון מלאכתו וכבר כתב רבינו זה בסי' תקל"ג:
ומ"ש רבינו אבל אם הוא צריך לדוש לצורך רבים דש אפילו בפרות ירושלמי כ"כ הרא"ש שם:
מי שיש לו כרם אצל כרמו של עו"ג וכו' יכול לבצרו ולדרוך היין וכו' בפ' מי שהפך (שם) ר' ינאי הוה ליה ההוא פרדיסא כי מטא חולא דמועדא קטפיה לשנה שיהויה כולי עלמא לפרדיסא לחולא דמועדא אפקריה רבי ינאי לפרדיסיה ההוא שתא משמע שאם יש לו כרם שמותר לבוצרו במועד והיינו כשהוא דבר אבד וכתב שם הרא"ש אהאי דקאמר זופתין חביתא מיירי בשלא כיון מלאכתו במועד אלא ארעו אונס שלא היה יכול לעשות קודם המועד א"נ היה סובר שהיה יכול להמתין עד לאחר המועד ואירע דבר שאם ימתין יהא דבר אבד ובכה"ג איתא בירושלמי אמתניתין דמי שהיה יינו בתוך הבור הא לכתחלה אסור מה אנן קיימין אם כשהגיע זמנו לבצור ולא בצר הוא חטא אנפשיה כלומר אפילו הוא דבר האבד כיון מלאכתו במועד הוא ואי בשלא הגיע זמנו לבצור יכול הוה קאים אלא כי כן קיימין כשהגיע זמנו לבצור הוה דסבר דיכול קאים ולא קם ואם הגיע זמן הבציר במועד אם יש לישראל כרם צריך הוא לבצור כמו כן פן יהיה לבער כשיבצר העו"ג סביבות כרמו כי יפרצו כרמו ויהיה למרמס וכיון שצריך לבצור מותר לדרוך וליתנו לחביות פן יפסידו וגם העו"ג רוצה ליתן לו יין בחובו נראה דכמציל מידו דמי וכן אדם שצריך לקנות יין בבציר לצורך שתיית כל השנה ואם יעבור המועד לא ימצא כמו שנמצא במועד דבר האבד הוא ומותר לקנות לצורך כל השנה ומותר לקשור חביות ולזופתן ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד עכ"ל ורבי' כתב דברים אלו בסי' תקל"ט וכ"כ המרדכי ג"כ וכ"כ הגהות מיימוניות בשם ס"ה וכתב ר"י בשם הראב"ד אע"פ שהפועלים הדורכים אותו אינו אצלם דבר האבד ויש להם מה שיאכלו מותר משום אבידה דבעל הבית כי היכי דמותר לבעל הבית כשאין לפועל מה יאכל וכתב עוד ר"י דמההוא עובדא דר' ינאי שכתבתי יש ללמוד דאדם חשוב צריך ליזהר אפילו במלאכת דבר האבד שמא יטעו העולם לומר שכיון מלאכתו במועד וכ"כ הרוקח: (ב"ה) ולי נראה דאין משם ראיה דשאני התם שאירע תקלה על ידו ואדרבא משם ראיה דאדם חשוב אין לו ליזהר כל שלא באה תקלה על ידו דהא רבי ינאי מעיקרא לא היה נזהר ועוד י"ל דאפילו בתר ההוא עובדא לא נמנע רבי ינאי אלא דבההוא שתא אפקריה להודיע לבני אדם שלא כיון מלאכתו במועד ואף גם זאת מדת חסידות היתה ולא מן הדין: