ויקראנה ביראה ובכוונה כתב רב עמרם לשוייה איניש לק"ש כפרוטגמ' חדשה כלומר שלא תהיה בעיניו כדבר שכבר שמע אותו הרבה פעמים שאינו חביב אצלו וכך אמרו חז"ל על אשר אנכי מצוך היום בכל יום יהיו בעיניך כחדשים:

ומ"ש והכי איתא במדרש עד אלא בלכתך בדרך במדרש רבה פסקא שור או כשב ואע"פ שהמדרש הזה נראה שבא להקל בקריאת שמע שא"צ לקרותה כפרוטגמא של מלך יליף מינה שפיר שצריך לקרותה באימה וביראה וברתת ובזיע משום דכי קאמר אבל הקב"ה אמר לישראל קראו ק"ש הרי לא הטרחתי אתכם וכו' לא מיעט אלא שא"צ לקרותה לא עומדים ולא פרועי הראש כמו שדרך לקרות פרוטגמא אבל שאר דברים דקאמר ברישא שדרך לקרות פרוטגמא של מלך דהיינו באימה ביראה ברתת ובזיע מיהא צריך:

יש נוהגים לומר תחלה אמ"נ ויש שמוסיפין אמן אמ"נ ונותנים טעם לדבריהם שק"ש יש בה רמ"ח תיבות וכו' אלא שחסר ארבע וכו' זה אינו מדוקדק שהרי אינם חסרים אלא ג' תיבות שבשמע ובשכמל"ו יש י"ב תיבות ומואהבת עד ובשעריך מ"ב ומוהיה אם שמוע עד כימי השמים על הארץ קכ"ב ובפרשת ציצית ס"ט הרי רמ"ה נמצא שלא חסרו אלא ג' תיבות ובאמ"נ סגי והאומרים אמן הוא על סוף ברכת הבוחר וכ"כ במנהיג וכ"כ האגור בשם הרוקח וכתב האגור באשכנז וצרפת נוהגים לומר אמ"נ ולא אמן וגם מהר"י קולון כתב בשורש מ"ב שכן היה הוא נוהג וכתב עוד האגור שבספר הפרדס לרש"י ובטעמי ה"ר יהודה החסיד כתוב שאומרים אמ"נ ע"כ והגהות מיימוני כתבו בפרק ראשון מהלכות ברכות שאין לאומרו ונ"ל שאע"פ שהרמ"ה סתר מנהג זה משום דליתא במתניתין ולא בגמרא מ"מ נראה שמנהג קדמון היה אלא שאח"כ בטלוהו כדי שלא יפסיק בין הבוחר בעמו ישראל לשמע ותקנו במקומו שיחזור ש"צ ה' אלהיכם אמת דהכי איתא בספר התיקונים תיקון י"א ואיהי כלילא מד' פרשיות דקריאת שמע דאינון רמ"ח עם אמ"נ ובגין דלא עבדין הפסקה תקינו לאחזרא שליחא דצבורא ה' אלהיכם אמת ע"כ וכן נהגו בני ספרד שלא לומר אמ"נ ולהשלים הג' תיבות חוזר ש"ץ ה' אלהיכם אמת שבתחלה מסיים פרשת ציצית ואומר אמת וחוזר ואומר בקול רם ה' אלהיכם אמת וכ"כ בספר הזוהר בסוף פרשת וירא אליו ה' דבק"ש אית רמ"ח תיבין עם ה' אלהיכם אמת וכ"כ במדרש הנעלם פתח רבי יהודה ואמר רפאות תהי לשרך וכו' התורה היא רפואה לגוף ולעצמות בעה"ז ובעה"ב דאמר רבי נהוראי אמר רבי נחמיה בק"ש רמ"ח תיבות כמנין איבריו של אדם והקורא ק"ש כתקונה כל אבר ואבר נוטל תיבה אחת ומתרפא בו ודא רפאות תהי לשרך אדהכי מטא ההוא ינוקא לעי מאורחא ויתיב קמייהו שמע אילין מילין קם על רגלוי ואמר והלא בק"ש אין שם אלא רמ"ה תיבות אמר ליה רבי חייא תיב ברי יתיב אמר ליה ברי שמעת מהאי מידי אמר כך שמענא מאבא בק"ש יש רמ"ח תיבות חסר תלת למנין איבריו של אדם מאי תקנתיה תקינו שיהא ש"צ חוזר ג' תיבות ומאי נינהו ה' אלהיכם אמת כדי להשלים רמ"ח תיבות על הקהל וכדי שלא יפסיק לאמת לא פחות ולא יותר משלש אדהכי אתא ר' יהודה בריה דר' פנחס ויתיב א"ל במאי עסקיתו אמרו ליה במילי דק"ש הכי והכי אמר ההוא ינוקא אמר ודאי הכי אר"י בן נורי ורבי יוסי בן דורמסקית משמיה דרבי עקיבא חסידים הראשונים תקנו קריאת שמע כנגד עשרת הדברות וכנגד מנין איבריו של אדם והא חסרו מהם שלש למנין איבריו של אדם תקנו שיהא ש"צ חוזר ומשלים אותם ומאי נינהו ה' אלהיכם אמת. בתפלה תקנו ג' ברכות ראשונות וג' ברכות אחרונות בקריאת שמע שלש שמות בראשונה ה' אלהינו ה' אחד שלש שמות באחרונה ה' אלהיכם אמת וכל האומר ק"ש כה"ג בידוע שאינו נזוק כל אותו היום וכל האומר ק"ש שלא עם הציבור אינו משלים איבריו מפני שחסרו הג' תיבות שש"צ חוזר מאי תקנתיה יכוין בט"ו ווי"ן דבאמת ויציב ועם כל דא היה קורא עליו אבא מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות אותם שלשה תיבות דקריאת שמע ששליח ציבור חוזר לא יוכל להמנות אותם לתשלום רמ"ח כשאר הציבור עכ"ל ושמעתי שענין הכוונה בט"ו ווי"ן הוא לפי שט"ו פעמים וי"ו עולה צ' ושם ההויה עולה כ"ו ועם ד' אותיותיו עולה ל' וג"פ שלשים עולה צ' הרי שמכוין בט"ו ווי"ן לשלשה שמות ורבינו הגדול מהר"ר יצחק אבוהב ז"ל כתב מצאתי בארחות חיים שי"א ב"פ להיות לכם לאלהים ועוד שם שאע"פ שלא יחזור ביחיד מאחר ששומע מש"צ שומע כעונה אבל ברוב המקומות אין חוזרין להיות לכם לאלהים אלא מי"י אלהיכם אמת ש"צ חוזר ובזה נשלם רמ"ח שאמת מן המנין אבל אין היחיד חוזר ואומר ה' אלהיכם אמת כדאיתא בגמרא אלא בחזרת שליח ציבור ששומע ממנו יצא ועל זה אמרו במדרש רות מעוות לא יוכל לתקון זה מי שאינו קורא קריאת שמע עם הציבור שנראה שאין מקום להשלים רמ"ח אלא עם ש"צ עכ"ל. ומ"ש אבל אין היחיד חוזר וכו' כדאיתא בגמרא איני יודע היכן הוזכר כן בגמרא ואיפשר לדחוק שכיון למאי דאיתא בפרק היה קורא (ברכות יד:) אינו חוזר ואומר אמת וסובר הרב ז"ל שגם זה בכלל אינו חוזר ואומר אמת והיינו ליחיד אבל לשליח ציבור ש"ד: ויש מקשים על מנהג זה שהשליח ציבור חוזר ואומר ה' אלהיכם אמת מדאיפליגו רבי יוחנן ורבא בפרק היה קורא אם חוזר ואומר אמת והלכה כרבא שאינו חוזר ואומר אמת ואמרינן נמי התם ההוא דנחית קמיה דרבא שמעיה רבא דאמר אמת אמת תרי זימני אמר כל אמת אמת תפסיה להאי ופירש"י ריהטא של אמת תפסתו לזה משמע דאין לומר תרי זימני אמת אפילו לש"צ וי"ל דשאני התם שהיה מזכיר אמת תרי זימני בלא הפסק אבל הכא שחוזר ואומר ה' אלהיכם אמת שפיר דמי ותדע דהא ההוא דנחית קמיה דרבא דשמעיה דאמר אמת אמת בלא הפסק הוא מדמייתי לה אפלוגתא דחוזר ואומר אמת או אינו חוזר וההיא פירש בה ה"ר יונה שאמר ה' אלהיכם אמת וממתין שיסיים החזן ק"ש וקאמר דכשיגיע החזן לאמת אינו חוזר ואומר אמת הרי דכשאינו מפסיק בין אמת לאמת היא וגם למה שפי' דכשאמר ה' אלהיכם אמת ופסק מפני היראה או מפני הכבוד וקאמר דאינו חוזר ואומר אמת אע"פ שהפסיק ביניהם בדברים אחרים איכא למימר דמפסיק מפני היראה או מפני הכבוד לא שכיח בש"ץ אלא ביחיד ויחיד ודאי אינו חוזר ג' תיבות הללו וכמו שנתבאר לעיל הילכך לא אמר רבא כל אמת אמת תפסיה אלא כשאינו חוזר לומר אלא תיבת אמת לבד וכדמוכח לישנא דרבא כל אמת אמת תפסיה להאי ופירש"י ריהטא של אמת תפסתו לזה והא לא שייך אלא באומר ב"פ אמת בלא הפסק תיבה אחרת אבל אם חוזר ואומר ה' אלהיכם אמת שפיר דמי וא"ת סוף סוף מההוא דנחית משמע שלא היו נוהגים לחזור ה' אלהיכם אמת וגם מדאמר רבא כל אמת אמת תפסיה להאי ולא א"ל אמאי לא אהדרת ה' אלהיכם אמת י"ל דההוא דנחת טועה הוה ורבא ה"ק כל אמת אמת תפסיה להאי כלומר דלא ה"ל לאהדורי אמת לחוד אלא ה' אלהיכם אמת ואת"ל דרבא לא הוה אמר דליהדר מידי איכא למימר שרבא היה נוהג לומר אמ"נ כמנהג הקדמונים וא"כ אינו צריך לחזור שום תיבה אבל מאן דלא נהיג למימר אמ"נ מודה רבא שצריך לחזור ה' אלהיכם אמת הילכך אנן דלא אמרינן אמ"נ אפילו לרבא צריך לחזור ה' אלהיכם אמת. ונמצא כתוב בספר הפליאה שש"צ חוזר אני ה' אלהיכם והיה במצרים מי שהיה נוהג כדבריו וגערו בו הנגיד הגדול כמהר"ר יצחק הכהן ז"ל ומורי הרב הגדול מהר"ר יעקב בי רב ז"ל וכל גדולי הדור הנמצאים בעת ההיא וגם בקוסטאנטינא גער הרב הגדול מהר"ר אליה מזרחי ז"ל וכל גדולי הדור במי שהיה נוהג כן ואח"כ ראיתי מי שהיה אומר שכספר הפליאה יש לנהוג שבספרים מדוייקים מהזוהר נמצא כדבריו וזה טעות גמור שבשלשה מקומות שכתבתי שהביאו שלשה תיבות הללו בכולן כתוב בסיגנון אחד ה' אלהיכם אמת וכ"ה בכל הנסחאות שראינו וששמענו וכ"כ ג"כ הרב רבי דוד אבודרהם והביא מאמר זה שבמדרש רות וכתב בו שחוזר ה' אלהיכם אמת וכן נוהגין העולם לכן כל המשנה ידו על התחתונה וגוערין בו ומבטלין את דבריו ומקיימין מנהג אבותינו שהוא ע"פ ספר הזוהר והם שקבעו מנהג זה ודאי דקדקו בדבר ומצאו שזהו אמת ויציב :

כתב ר"ע וצריך להפסיק בין תיבה לתיבה דעל ההיא דאנשי יריחו כורכין את שמע שלא ברצון חכמים מפרש בירושלמי שלא היו מפסיקין בין תיבה לתיבה כן כתב בקצת ספרי רבינו וכן נראה שהיה גורס רבינו הגדול מהרי"א ז"ל וכתב ע"ז הירושלמי הזה נראה שאינו מסכים עם גמרא שלנו שבגמ' (ברכות טו:) לא אמרו אלא צריך שיתן ריוח בין הדבקים כגון על לבבך וכו' אלא שי"ל שהוא יותר הפסק ממה שאמר בכאן שמפסיק בין תיבה לתיבה ע"כ:

וצריך להאריך בדלי"ת דאחד וכולי בריש פרק היה קורא תניא סומכוס אומר כל המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו ואמר רב אחא בר יעקב ובדלי"ת אמר רב אשי ובלבד שלא יחטוף בחי"ת רבי ירמיה הוה יתיב קמיה דר' חזייה דהוה מאריך טובא אמר ליה כיון דאמליכתיה למעלה ולמטה ולארבע רוחות תו לא צריכת. ופירש רש"י ובדלי"ת. ולא בחי"ת דכל כמה דאמר אח בלא דלי"ת לא משתמע מידי ומה בצע בהארכתו אבל בדלי"ת יאריך עד כשיעור שיעשנו יחיד בשמים ובארץ ובארבע רוחות: ובלבד שלא יחטוף בחי"ת. בשביל אריכות הדלי"ת לא ימהר בקריאתה שלא יקראנה בחטף בלא פתח ואין זה כלום. דאמליכתיה למעלה וכו'. שהארכת שיעור שתחשוב בלבך ה' אחד בשמים ובארץ ובד' רוחות וכתבו תלמידי ה"ר יונה אומרים רבני צרפת דמכאן נראה שצריך להאריך מעט בחי"ת כשיעור שימליכהו בשמים ובארץ ובדלי"ת יאריך גם כן כשיעור שימליכהו בארבע רוחות העולם והכי משמע במנחות (כט:) דאמר התם חטריה לגגיה דחי"ת כלומר חי הוא ברומו של עולם כלומר עושין כמו תג למעלה באמצע הגג להודיע שהוא חי ושהוא ברומו של עולם מושל על הכל נראה שצריך בקריאה להמליכו בחי"ת בשמים ובארץ להודיע שהוא חי ברומו של עולם ובדלי"ת להמליכו בארבע רוחות העולם כנגד הדלי"ת וי"א שבשעה שמאריך ימליך אותו במחשבה ודיו וי"א שירמוז בעיניו בשעה שממליכו בשמים ובארץ ובד' רוחות העולם ולזה נוטה דעת מורי מדאמרינן בגמרא (שם יג:) דרבי כשהיה לומד לתלמידיו לא היה רוצה להפסיק אלא היה מעביר ידיו ע"ג עיניו וקורא שמע ישראל וכו' וחוזר ושונה ומה שהיה מעביר ידיו ע"ג פניו היה מפני שלא יראו הרמיזות שהיה עושה לכל צד דהכי איתא בגמרא א"ל רב לרבי חייא לא חזינא לרבי דמקבל עליה עול מלכות שמים א"ל בר פחתי בשעה שמעביר ידיו ע"ג עיניו מקבל עליו עול מלכות שמים עכ"ל והרא"ש כ' דאין ראיה משם שלפי שהיה יושב בתוך הציבור היה מעביר ידיו על גבי עיניו כדי שיוכל לכוין ואע"פ שכתב הרא"ש כן כתב רבינו דמ"מ היה אומר שאין בזה משום לא יקרוץ ולא ירמוז: כתב במ"ק צריך לכוין באל"ף שהוא אחד ובחי"ת שהוא יחיד בז' רקיעים ובארץ הרי ח' והדלי"ת רמז לד' רוחות ולעתיד יאמרו כל העולם שהוא אחד:

ירושלמי בפ"ב אמר רב נחמן בר יצחק ובלבד שידגיש בדלי"ת וכו' ונראה שעל פי זה הירושלמי נוהגים העולם להדגיש הדלי"ת יותר מדאי ואין צורך אלא כל שמדגיש בה קצת סגי דתו לא דמיא לרי"ש:

ולא יחטוף בחי"ת וכו' כבר נתבאר בסמוך:

ולא יאריך באל"ף וכו' כן כתב הרא"ש בר"פ היה קורא והוא בירושלמי:

יש מפרשים מדקאמר ובלבד שלא יחטוף בחי"ת אלמא שצריך להאריך בה וכו' כ"כ זה בסמוך בשם ה"ר יונה:

האומר שמע שמע פי' ב"פ משתקין אותו וכו' בס"פ אין עומדין (ברכות לג:) תנן האומר מודים מודים משתקין אותו ובגמרא אמר ר' זירא כל האומר שמע שמע כאומר מודים מודים דמי מיתיבי הקורא את שמע וכופלה הרי זה מגונה מגונה הוא דהוי שתוקי לא משתקינן ליה ל"ק הא דאמר מילתא מילתא ותני לה הא דאמר פסוקא פסוקא ותני ליה ופירש"י מילתא מילתא ותני לה. תיבה תיבה חוזר ושונה מגונה הוי שתוקי לא משתקין ליה שאין זה דומה למקבל עליו שתי מלכיות אלא למתלוצץ אמר פסוק שלם ותני ליה משתקין ליה דמיחזי כשתי רשויות והתוספות כתבו שבה"ג ובפר"ח מפרשין איפכא פסוקא פסוקא אין משתקין אותו מיהו מגונה הוי אך לשון התלמוד לא משמע כפי' עכ"ל. והרי"ף כתב כפי' ה"ג ור"ח וכן כתב הרמב"ם בפ"ב מהל' ק"ש ונכון ליזהר מלכפול מילתא ולא פסוקא: כתב הכלבו ודוקא בפסוק ראשון אבל מכאן ואילך אין לחוש וכ"כ סמ"ק בסימן ק"ד: כתוב באהל מועד האומר אמן אמן כאומר שמע שמע ואיני יודע מניין לו ועוד דהא קרא כתיב אמן ואמן ואע"ג דהתם כתיב באמן תנינא וי"ו נראה דאפי' בלא וי"ו נמי אין קפידא אי אמר אמן אמן תרי זימני:

ואם כופל כל הפרשה אין לחוש כן כתוב בסמ"ק וז"ל ואם כפל כל הפרשה כולה אין להקפיד כדאשכחן דר' זירא קרי והדר קרי ובהגהות מיימונית פ"ב מה' ק"ש אבל אם קרא כל הפרשה וחזר וקראה מזה לא דיבר כלום ובירושלמי יש ר' זעירא קרא וחזר וקרא ושמא התם דילמא דוקא על מטתו שרי ובמקום אחר מצאתי בירושלמי זאת אומרת בציבור אבל ביחיד מותר כה"ג עכ"ל וכן כתב סמ"ג והה"ר מנוח כתב וה"ה שאם כפל כל הפרשה שמשתקין אותו ורבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל כתב וז"ל כתב בה"ג דוקא על מטתו יכול לכפול כל הפרשה אבל במקום אחר לא אבל הרב אמר שהדין שוה בהם אבל עכ"פ צריך לחוש אפי' בהכפל הפרשה שמי יאמר לנו שמה שהיה כופל כל הפרשה ר"ל אפילו פסוק ראשון שמא מה שהיה חוזר וקורא הוא מפסוק ראשון ואילך עכ"ל וראוי לחוש לדבריו:

וכתב ר"י שצריך לשתק אותם שאומרים באשמורו' שמע שמע התוספות כתבו בפרק אין עומדין (ברכות לד.) אותם בני אדם שאומרים ב' או ג"פ שמע ישראל בי"ה משתקין אותם לפר"י ולפר"ח מגונה מיהא הוי או שמא אין לחוש רק כשקורא ק"ש בעונתה ומקבל עליו עול מלכות שמים ומ"מ טוב שלא לומר ע"כ והרא"ש כתב על פירש"י ולפיכך אותם בני אדם שאומרים בי"ה אחר סיום תפלת נעילה ב"פ או ג' שמע ישראל משתקין אותם דמיחזי כשתי רשויו' עכ"ל וה"ר יונה כתב דלפי פירש"י קשה מה שנהגו לכפול בסליחות פסוק של שמע ישראל אלא שאומרים שכיון שמנהג אבותיהם בידיהם מכמה שנים ואומרים אותו כל הקהל מוכח מילתא שאינם עושים לכוונת שתי רשויות ולא חיישינן להכי עכ"ל ומה שטען להתיר מטעם שאומרים אותו כל הקהל קשה בעיני דבירושלמי שכתב רבינו בסמוך משמע איפכא דקאמר דבציבור דוקא חששו לשתי רשויות וא"כ כל שאומרים אותו הקהל איכא למיחש טפי ושמא י"ל דהתם כשאומר אותו יחיד בציבור אבל כשהקהל כולו אומרים אותו ליכא למיחש למידי ולענין הלכה נקטינן כהנך רבוותא דאסרי: ולענין ה' הוא האלהים כתבו שם התוס' מה שאומרים אותו ז"פ בי"ה וביום ערבה כנגד ז' רקיעים משבחים לבורא שהוא דר למעלה משבעה מנהג כשר הוא וגם מצינו בקרא (מלכים א' י"ח) ב"פ ה' הוא האלהים גבי אליהו וכן כתבו ה"ר יונה והרא"ש ז"ל:

וצריך להפסיק מעט בין לעולם ועד לואהבת בס"פ מקום שנהגו (פסחים נו:) אהא דתנן שאנשי יריחו היו כורכין את שמע שלא ברצון חכמים אמרינן בברייתא בגמרא כיצד היו כורכין אומר שמע ישראל וכו' ולא היו מפסיקין דברי רבי מאיר ר' יהודה אומר מפסיקין היו אלא שלא היו אומרים בשכמל"ו ופירש"י ולא היו מפסיקין בין אחד לואהבת אף על פי שצריך להאריך באחד ולהפסיק בין קבלת מלכות שמים לדברים אחרים שכל אחד מקבל עליו ואומר אחד הוא אלהינו בפסוק ראשון ופסוק שני ל' צוואה הוא ופי' ה"ר יונה דבריו בפרק היה קורא דלר"מ לא היו מפסיקין כלל בין אחד ובין ואהבת שלא היו אומרים בשכמל"ו וגם לא היו מאריכים בדלי"ת ורבי יהודה אמר מפסיקין היו כלומר מאריכין היו בדלי"ת אלא שלא היו אומרים בשכמל"ו וסובר רבינו דמכיון דחזינן דצריך להפסיק בין קבלת מלכות שמים לדברים אחרים לדידן דאמרינן בשכמל"ו צריך להפסיק בינו לואהבת דבשכמל"ו מכלל קבלת מלכות שמים הוא והרוקח שכתב שצריך להפסיק בין ה' אחד לברוך שם סובר דברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד אינו כל כך קבלת מלכות שמים כמו פסוק ראשון :

וכן צריך להפסיק בין היום לעל לבבך וכו' גם זה שם רבא אמר מפסיקין היו אלא שהיו אומרים היום על לבבך ולא מחר על לבבך:

ומ"ש ומהאי טעמא נמי צריך להפסיק בין אשר אנכי מצוה אתכם היום ובין לאהבה כלומר דלא לישתמע היום לאהבה ולא למחר לאהבה:

ירושלמי צריך להפסיק בין נשבע לה' וכו' בפרק היה קורא:

ומ"ש וצריך להתיז זיי"ן של תזכרו כ"ז שם וכתב הרד"ק בספר מכלול אמרו רז"ל צריך להתיז זיי"ן של תזכרו שאם לא תחזק קריאתה תדמה קריאת הזיי"ן לקריאת הסמ"ך כי כן תכוון קריאת הסמ"ך עם התי"ו הדגושה ועוד כי הזיי"ן הנחה ואחריה כף תדמה לקריאת הסמ"ך והזהירו על זכרו ולא הזהירו על וזכרתם מפני כי תזכרו יש בו שתי עילות לדמות הזיי"ן לסמ"ך מפני התי"ו שלפניה והכ"ף שלאחריה לפיכך צריך להזהר בו יותר וזכרתם אין אלא עילה אחת ועי"ל כי הזהירו על תזכרו והוא הדין על וזכרתם עכ"ל:

ומ"ש וידגיש יו"ד דשמע ישראל שלא תבלע וכן יו"ד דוהיו נזכר בדברי הראב"ד שכתב רבינו לקמן בסמוך ופשוט הוא:

ומ"ש וצריך ליתן ריוח בין וחרה אף וכו' כ"כ הרא"ש בפרק הנזכר:

ומ"ש וצריך ליתן ריוח בין תיבה שתחלתה כסוף האות שלפניה וכולי שם בגמרא ופירש רש"י כשהתיבה השניה מתחלת באות שתיבה שמלפניה נגמרת הוא קורא אותם שתי אותיות כאות אחת אם אינו מתעסק ליתן ריוח ביניהם: וכתב הרד"ק בספר מכלול מה שאמרו רבותינו שצריך ליתן ריוח בין הדבקים כגון בכל לבבך בכל לבבכם לא אמרו להפסיק שלא לתת מקף בין שני הלמדי"ן כאשר הוא אלא אע"פ שיקראה במקף יתן ריוח והבדל בלשון שידמה כי שני למדי"ן קרא כי הנה בכל הוא נקוד בקמץ מפני המקף ואם יקרא אותו בלא מקף יהיה נקוד בחולם וזה לא אמרו רבותינו ז"ל להחליף התנועות אשר נתנו למשה מסיני עכ"ל וכתבו הרב ר' דוד אבודרהם ז"ל:

ומ"ש וצריך ליזהר בכל אל"ף שאחר מ"ם להפסיק וכו' כ"כ הרב רבי יונה בספר היראה. וכתוב בהגהות מיימונית בראש כ"ב מה' ק"ש שכן נהגו:

ומ"ש ולא בק"ש בלבד אלא אף בפסוקי דזמרה ובתפלה כולי כ"כ הרב רבינו יונה בספר היראה: והרב רבי דוד קמחי כתב שבכל עת שיקרא אדם בתורה נביאים וכתובים צריך ליזהר אבל הזהירו בק"ש והוא הדין לכל קריאה ומה שהזכירו בק"ש הוא לשתי עילות האחת מפני שיש באותם הפרשיות יחוד השם וקבלת עול מלכות שמים והאחרת שכל ישראל קוראים אותם פעמים ביום חכמים ועמי הארץ לפיכך היו צריכים להזהיר עליהם מפני עמי הארץ שאינם בקיאים בקריאה עכ"ל:

כתב הרמב"ם צריך לדקדק שלא ירפה החזק וכו' ברא"ש פ"ב והראב"ד כתב לא ידעתי בנד הנח מה הפסד יש בו וכו'. ודברי הרמב"ם נראין כפשוטים בעיני שבי"ת שניה שבלבבך נקודה בשב"א ומשפטה להיות נחטפת ואז היא נחה ואם יקראנה כאילו היא נקודה בנקודת ציר"י אז היא נדה ואין לשנות בקריאתה מכמו שקבלנו נקודה. ומה שכתב שהוא מניד אותה כדי שלא תראה וי"ו לא מן השם הוא זה שגם כשהוא חוטף אותה יכול לחטפה בענין שתראה בי"ת ולא וי"ו ולכן אין לשנות קריאת שום אות מכמות שהוא נקוד ולענין שיטעים יו"ד של ישראל בהא לא איירי הרמב"ם ומודה הוא דשפיר דמי להטעימה :

כתב ה"ר יונה שצריך לקרותה בטעמיה וכו' בפרק היה קורא כתב ולא היו מפסיקין כלומר שלא היו קורים אותה בנחת עם הטעמים שלה כמו שאנו נוהגים היום שמצות ק"ש הוא לקרותה עם הטעמים שלה ע"כ וסובר רבינו דבטעמים הכתובים בתורה קאמר ואיפשר דלא בעי שיקראנה בטעמים הכתובים בתורה ומה שאמר צריך שיקראנה בטעמים היינו לומר שיפסוק במקום שראוי לפסוק כדי שיהא טעם והבנה לדבריו והכי דייק מ"ש שלא היו קורין אותה בנחת עם הטעמים שלה שכשאין אדם קורא בנחת לפעמים משתנה הבנת דבריו ועוד יש לדייק כן ממ"ש כמו שאנו נוהגים היום ולא ראינו ולא שמענו שום מקום שנוהגים לקרותה בטעמים הכתובות בתורה אלא שעכשיו מקרוב נהגו קצת חזנים לקרותה בטעמים הכתובות בתורה וכן ראוי לנהוג מאחר שרבינו מפרש כן :

וכשיאמר וקשרתם לאות על ידך ימשמש בתפילין של יד וכו' נתבאר יפה בסימן כ"ד: כתב ה"ר יונה בפ' היה קורא התקינו שיהיו אומרים אותו בחשאי ר"ל שיאמר בשכמל"ו בלחש ואח"כ יאמר כל השאר בקול רם אם ירצה וכן נוהגים היום בהרבה מקומות ומנהג יפה הוא אלא שיש לחוש מפני עמי הארץ שירגילו עצמם לדבר בנתים והרשב"א כתב בתשובה מקומות יש שקורין בקול רם ויש שקורין בלחש שלא הקפידו בגמרא אלא על בשכמל"ו לאומרו בלחש מפני שמשה לא אמרו: