Beit Yosef, Orach Chayim
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
הקורא מגילה מברך לפניה שלש ברכות וכו' בריש פרק הקורא עומד (מגילה דף כא):
וכתב ר"ת שאף ביום צריך לברך שהחיינו שעיקר מצות קריאתה ביום כ"כ התוספות והרא"ש והמרדכי בפ"ק דמגילה (ד.) אהא דאריב"ל חייב אדם לקרות המגילה בלילה ולשנותה ביום אבל הרמב"ם כתב שאינו חוזר לברך שהחיינו ביום וטעמו כדאשכחן בסוכה שמברך שהחיינו בלילה ואינו חוזר לברך ביום וכן פשט המנהג :
ולאחריה במקום שנוהגים לברך יברך משנה בפרק הקורא עומד (מגילה כא.)
ומ"ש מאי מברך הרב את ריבנו וכו'. גם זה שם וכתב הר"ן יש לתמוה ברכה זו למה פותחת בברוך שהרי היא סמוכה לברכה שלפניה דהא מגילה ודאי לא מפסקא כי היכי דלא מפסיק קריאת שמע בברכותיה דמשום הכי חשבינן ברכה אחרונה שלה סמוכה לחבירתה י"ל דהאי ברכה אחרונה לאו אקריאת מגילה אלא ברכה בפני עצמה שנתקנה על הנס: ויש לדקדק למה קבעו בברכה זו חמשה לשונות הללו. הרב הדן הנוקם המשלם הנפרע. ונ"ל שמפני שאומות העולם באים עלינו לפעמים שלא בטענה כלל רק בזדון יתן מצה ומריבה ולפעמים באים בטענה שאומרים שיש להם דין עלינו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם בין בזו ובין בזו וכנגד הראשונה אמר הרב את ריבנו וכנגד השנייה אמר (הדין) [הדן] את דיננו ולפי שלפעמים העונות גורמות שירעו לנו אויבינו מכל מקום אחר שסבלנו [עונש] עונותינו הקדוש ברוך הוא נוקם נקמתנו. ולפי שהמריעים לנו שני מינים האחד שהם אויבים מלב ומנפש ותמיד חורשים עלינו רעות וכנגדם אמר המשלם גמול לכל אויבי נפשנו ואמר לשון גמול כי הוא יתברך מודד להם מדה כנגד מדה כדי שיכירו כי יד יי' עשתה זאת על אשר הרעו לישראל. והמין השני שהם צוררים לנו ולא משנאתם אותנו אלא שדרכם להרע תמיד או שהם מצירים לנו במצות אדוניהם האויבים וכנגדם אמר הנפרע לנו מצרינו כי לאלו אינו חושש לשלם להם מדה כנגד מדה כי לא דעת להם ולא תבונה. ולפי שאין מדרך הטוב לפעול נזק או לשמוח בנזקי שום אדם ואף על פי שהוא רע דוגמא לדבר ויחד יתרו על כל הטובה לכך חתם הנפרע לעמו ישראל מכל צריהם האל המושיע, כלומר כשהקדוש ברוך הוא נפרע מהצרים לישראל אין התכלית לנקמה כי אם להושיע את ישראל כי הנשארים ולדורות הבאים ישמעו ויראו ולא יזידון עוד. ועוד יש לומר שלפעמים מלך אחד נפרע מצוררי אוהביו אבל (כבר) הצוררים [כבר] הרגו את אוהביו נמצא שאין תועלת לאוהביו בנקמה ההיא אבל הקדוש ברוך הוא אינו עושה כן אלא נפרע מהצוררים ומושיע את ישראל: כתוב בארחות חיים אף על גב דאין חותמין בשתים הני שתים שייכי אהדדי ואין תשועה שלמה [מן האויבים] אלא בשתיהן אחת שנפרע לנו מאויבינו ואחרת גדולה מזו שהושיענו מידם ולא נפקד ממנו איש כדכתיב ואיש לא עמד בפניהם. וכתוב עוד שם ירושלמי לא אמרו ברכה לאחריה אלא בצבור:
כתב ר"ע לא אמרינן האל הרב וכו' וכ"כ המרדכי בשם בה"ג דהכי נהוג במתיבתא וכ"כ בא"ח:
וב"ה כ' כיון שברכה אחרונא במנהגא תליא מלתא כ"כ בשבלי הלקט בשם בעל הדברות ואין לשון רבינו מדוקדק וכך היה לו לרבינו לכתוב כתב ב"ה כיון שברכה אחרונה וכו' דהא לא אתא ב"ה לאיפלוגי על שום אדם:
ומ"ש רבי' ואינו נראה דכיון שהא מברך צריך שלא להפסיק וכו' אינה טענה דכיון שאינו מחוייב לברך לבסוף נמצא שברכה זו לא שייכא אמגילה אלא הרי הוא כמשבח ומודה על הנס וכמו שכתב הר"ן והלכך אינה עניין למגילה לומר שלא יפסיק בקריאתה. מיהו היינו בקורא עצמו אבל השומע מטעם אחר אין לו להפסיק דבעודו מפסיק לא ישמע מה שהקורא קורא ונמצא שלא שמעה כולה ולא יצא וז"ל הרשב"א שאלת ש"צ שבירך על מקרא מגילה וקרא מקצתה ושמע קול קטטה בחוץ ויצאו מקצתם ואח"כ חזרו מהו: תשובה אפילו שהא כדי לגמור את כולה אינו חוזר לראש בין להלל בין למגילה בין לשופר ואם חזרו וקראו עשו שלא כהוגן ואם ברכו ה"ז ברכה לבטלה ולא עוד אלא שאפילו שח אין השיחה מפסקת מן הדין כי אין השיחה הפסק אלא כששח בין ברכה לתחלת המעשה אבל אחר התחלת המעשה או המצוה שבירך עליה אין הפסק ואינו חוזר אלא שכיוצא בזה ראוי שלא לשוח עד גמר המצוה וגוערים בו עד שיכוין במצוה אבל אם שח אינו חוזר והראיה שהרי פוסק באמצע ההלל מפני הכבוד ששואל ומשיב האי כדיניה והאי כדיניה ואינו חוזר ומברך עכ"ל:
מי שקורא לחולה אע"פ שהוא קרא כבר יברך להוציא מי שקורא לו דקי"ל כל הברכות אע"פ שיצא מוציא בסוף פ' ראוהו ב"ד (ראש השנה כט.) תנא אהבה בריה דר"ז של הברכות כולן אעפ"י שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם והיין ותו תניא התם בהלל ובמגילה אעפ"י שיצא מוציא:
תוספתא קרא בין עומד בין יושב בין שבירך לפניה ולא לאחריה וכו' תוספתא זו כתבה הרוקח: כתב בת"ה מי שהוא אנוס קצת שלא יכול לילך לב"ה לקריאת המגילה וצריך להמתין עד לאחר שקראו הקהל וקשה עליו לישב כ"כ בתענית יכול לשמוע קריאתה מבעוד יום לאחר תפלת ערבית מפלג המנחה ואילך דהיינו שעה ורביע קודם הלילה: