Beit Yosef, Yoreh De'ah
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
כל העבירות חוץ מעכו"ם וג"ע וש"ד שאומר לו לאדם שיעבור עליהם או יהרג וכו' בסוף פרק בן סורר ומורה (סנהדרין עד.) א"ר יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק נמנו וגמרו בעליית בית נתזה בלוד כל עבירות שבתורה אם אומרים לו לאדם עבור ואל תהרג יעבור ואל יהרג חוץ מעכו"ם וג"ע וש"ד ופסקו כן כל הפוסקים ואתמר עלה בגמרא כי אתא רב דימי א"ר יוחנן ל"ש אלא שלא בשעת השמד אבל בשעת השמד אפילו על מצוה קלה יהרג ואל יעבור (א"ד) כי אתא רב דימי א"ר יוחנן לא אמרו אלא בצינעא אבל בפרהסיא אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור מאי מצוה קלה אמר רבא בר רב יצחק אמר רב אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא וכמה פרהסיא א"ר יעקב א"ר יוחנן אין פרהסיא פחות מעשרה בני אדם ואסיקנא דכולהו ישראלים בעינן והא אסתר פרהסיא הואי אמר אביי אסתר קרקע עולם היתה רבא אמר הנאת עצמן שאני ואזדא רבא לטעמיה דאמר רבא עכו"ם דא"ל להאי ישראל קטול אספסתא בשבתא ושדי לחיותא ואי לא קטילנא (לך ליקטול ולא לקטליה שדי בנהרא) ליקטליה ולא ליקטול מ"ט לעבורי מילתא קא בעי ופסקו הפוסקים כלישנא דרב דימי וכלישנא דרבין משמע דס"ל דתרווייהו אמרינהו ר' יוחנן ומר אמר חדא ומר אמר חדא ול"פ פרש"י אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור. שלא ירגילו העכו"ם להמריך הלבבות לכך: ערקתא דמסאנא. שרוך הנעל שאם דרך העכו"ם לקשור כך ודרך ישראל לקשור בענין אחר כגון שיש צד יהודית בדבר ודרך ישראל להיות צנועים אפילו שינוי זה שאין כאן מצוה אלא מנהג בעלמא יקדש השם בפני חבריו ישראלים וז"ל הרי"ף אפילו ערקתא דמסאנא פי' העכו"ם שבאותו זמן היו רצועות של מנעליהם אדומות וישראל היו עושים שחורות כדי שלא ילבשו מלבוש עכו"ם וכתב מהרי"ק בשורש פ"ח דבדוקא נקט הרי"ף שהעכו"ם היו עושים אדומות והיהודים שחורות דבכה"ג הוא דיש להקפיד שאין דרך הצנועים להיות אדום לבושם וצבע השחור היא דרך צניעות והכנעה והיינוכדפי' רש"י דדוקא שיש בו צד יהודית וצניעות ואם תאמר היכי אמרינן הכא דאפי' אערקתא דמסאנא יהרג ואל יעבור והא אמרי' בפרק במה טומנין (שבת מט.) באלישע בעל כנפים שכשראוהו קסדור אחד נטל תפילין מראשו תירץ הר"ן בפרק במה טומנין דלא אמרו יהרג ואל יעבור אלא לעבור על מל"ת אבל לא בגזרו לבטל מ"ע כיון שאינו עובר בידים ועוד שהם יכולים לבטל ממנו ע"כ שיניחנו בבית האסורים ותבטל מאליה הלכך תבטל ואל יהרג עכ"ל וכ"כ נ"י בס"פ בן סורר ומורה: ומ"ש רבינו על שאר עבירות שאם הוא בצינעא אם ירצה להחמיר על עצמו וליהרג רשאי הוא בדברי סמ"ק ובדברי הר"ן בפרק במה טומנין וכ"כ הרא"ש בפרק אין מעמידין והביא ראיה מהירושלמי וכ"כ רבינו ירוחם אלא שכתב דהיינו כשהעכו"ם מתכוון להעבירו אבל להנאתו נקרא חובל בעצמו. ודלא כהרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ה מה' יסודי התורה שהוא מתחייב בנפשו. ודברי הרמב"ן בס' תורת האדם נוטים לדברי הרמב"ם ז"ל. ונ"י בס"פ בן סורר ומורה כתב כדברי הרמב"ם ז"ל ומ"מ כתב שאם הוא אדם גדול חסיד וירא שמים ורואה שהדור פרוץ בכך רשאי לקדש את השם ולמסור עצמו אפילו על מצוה קלה כדי שיראו העם ליראה השם ולאהבו בכל לבם והיינו דאמרינן [פסחים נג:] מה ראו חנניה מישאל ועזריה שהפילו את עצמן לכבשן האש פי' ולא השתחוו לצלם והאי לאו כו"ם היתה אלא אנדרטי של מלכים לכבוד בעלמא אלא מתוך שהיו רובן טועין וסבורים שהיתה כו"ם היה קדוש השם במה שעשו. ואמרי' נמי במדרש מה לך יוצא ליסקל שמלתי את בני מה לך יוצא ליצלב שנטלתי את הלולב דמשמע שהיו מוסרין עצמם על קדושת השם לפנים משורת הדין דודאי לא היו מחוייבין בכך כיון שבידן להעביר ולבטלם אלא דאפ"ה היו נהרגין מפני שהיתה השעה צריכה לכך :
והא דבשאר עבירות מפלגינן בין בצינעא לבפרהסיא ובין להנאת עצמן לשלא להנאת עצמן ובג' עבירות לא מפלגינן בינייהו כתוב בנ"י דטעמא משום דהני לאו משום חלול השם הוא דאסירי אלא מפני חומר עצמן הלכך בכל ענין אסירי וכ"כ הר"ן במסכת יומא בשם הרמב"ן ובפרק כל שעה כתב שהרז"ה סובר דבג"ע כל היכא דאין העכו"ם מתכוון אלא להנאת עצמו לא אמרינן תהרג ואל תעבור ושאחרים הקשו עליו וכתבו כסברת הרמב"ן ז"ל וכן דעת רבינו וכ"נ דברי הרמב"ם בפ"ה מהלכות יסודי התורה: אהא דמקשינן והא אסתר בפרהסיא הואי כתב בנ"י הא דלא מקשה והא אסתר שעת השמד הוה משום דלא מיקרי שעת השמד אלא כשהגזירה מיוחדת באומה אחת לבד אבל אחשורוש לא על ישראל בלבד גזר אלא על כל מדינות מלכותו: ויש לתמוה על רבינו למה כתב דאפילו על מנהג בעלמא שנהגו יהרג ואל יעבור ולא כ"כ גבי בפרהסיא דהא בה נמי איתמר אפילו על מצוה קלה יהרג ואל יעבור וכי פירשו בגמרא מאי מצוה קלה ערקתא דמסאנא עלה נמי קאי ואיפשר לומר דמאחר דפרהסיא שוה לענין יהרג ואל יעבור סמך על מה שכתב דאפילו על מנהג בעלמא יהרג ואל יעבור דממילא משמע דה"ה בפרהסיא: והרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' יסודי התורה כתב אפילו לא נתכוון להעבירו אלא על מצוה משאר מצות ולא הזכיר ערקתא דמסאנא כלל ולא גבי פרהסיא ואפשר שהוא ז"ל היה מפרש ערקתא דמסאנא כמו שפירש הרי"ף שהיו רצועות ישראל משונות כדי שלא ילבשו מלבוש עכו"ם שזו מל"ת היא כמ"ש בפי"א מהלכות ע"ז שאין מדמין לעכו"ם לא במלבוש ולא בשער שנאמר ולא תלכו בחוקות הגוים: כתבו התוספות והר"ן בפרק כל שעה (פסחים כה:) דהא דאמרינן דבג"ע יהרג ואל יעבור דוקא הבועל אבל היא תבעל ואל תהרג דקרקע עולם היא כדאמרינן גבי אסתר ומיהו לעשות מעשה כגון שאומרים לה להביא ערוה עליה תיהרג ואל תעשה מעשה והאיש אפי' אומרים לו הנח לתקוע אותך בערוה יהרג ואל יעבור דלא מצי למימר לא עבידנא מעשה דאין קישוי אלא לדעת ומה שהוא מתקשה הוי מעשה : (וכ"כ הר"ן פ"ב דיומא והמרדכי פ' א"מ) והיכא שהיה כבר מקושה שיודע שלא יתקשה עוד כתבו התוס' בר"פ הבא על יבמתו דאינו חייב למסור עצמו כיון דלא עביד מעשה:
וכתבו עוד דהא דבש"ד יהרג ואל יעבור דוקא כשאומרים לו להרוג בידים אבל אם אומרים לו הנח לזרוק עצמך על התינוק ויתמעך אינו חייב למסור עצמו: ב"ה וכ' בא"ח בב"ר דורש אך את דמכם לנפשותיכם וכו' אזהרה לחונק את עצמו יכול אפילו כחנניה מישאל ועזריה ת"ל אך פי' שבשעת השמד יכול למסור עצמו למיתה ולהרוג את עצמו אם הוא יודע שלא יוכל לעמוד בנסיון וכן יכול אפי' כשאול בן קיש שאם ירא שמא יעשו לו יסורים קשים שיכול למסור עצמו למיתה ת"ל אך ומכאן הביאו ראיה השוחטים התינוקות בשעת השמד ויש שאסרו ומפרשים הך ת"ל אך שאינו יכול להרוג עצמו וחנניה מישאל ועזריה מסרו עצמם ביד אחרים אבל הם לא פגעו בעצמם ושאול בן קיש שלא ברצון חכמים עשה ומעשה ברב אחד ששחט תינוקות הרבה בשעת השמד שירא שיעבירום על דת והיה עמו רב אחד וכעס עליו וקראו רוצח והוא לא חש לדבריו ואמר הרב המונע אם כדברי יהרג אותו רב במיתה משונה וכן היה שתפשוהו עכו"ם והיו פושטים עורו ונותנין חול בין העור והבשר ואח"כ נתבטלה הגזירה ואם לא שחט אותם אפשר שהיו ניצולים ולא היו הורגים אותם וז"ל ר"י כתבו הפסקנים אם רוצה להחמיר על עצמו ליהרג בצנעא על שאר מצות רשאי ואינו נקרא חובל בעצמו וכן בירושלמי ודוקא שהעכו"ם מכוין להעבירם אבל להנאתו נקרא חובל בעצמו והא דאמרינן בגילוי עריות ה"ה עכו"ם הבא על בת ישראל דאינו מכוין אלא להנאתו ולא להעבירה וכן ישראל הבא על הכותית וי"א דעכו"ם הבא על בת ישראל לא מטעם עריות נגעו בה דאינו עושה מעשה אלא מטעם אם הוא בפרהסיא וכ"פ ר"ת בההיא דאסתר קרקע עולם היתה ואינה מצווה ליהרג וכמה פרהסיא י' בני אדם: וכתב הר"ן במסכת יומא בשם הרמב"ן דעכו"ם עובד אליל הבא על בת ישראל לאו בכלל ג"ע הוא דאי בזנות גזירת בית דין של שם הוא ואי דרך תתנות מלא תתחתן בם נפקא דמשאר עבירות הוא ולא הוי בכלל ג"ע אלא א"א בישראל א"נ ישראל הבא על הכותית דמחייבי מיתות הוא דהא קנאים פוגעים בו ומחייבי כריתות נמי קא חשיב דהא אדכריה רב לגמריה יכרת ה' לאיש אשר יעשנה וכו' ובהכי ניחא הא דמשני רבא אאסתר הנאת עצמו שאני וצ"ל דלית לי' דרשא דאל תיקרי לבת אלא לבית דלא הוה בה אלא איסורא דעכו"ם הבא על בת ישראל דלאו ג"ע הוא אלא משאר מצות וכיון דלא הוה בה איסור דגילוי עריות כל שאין העכו"ם מתכוון אלא להנאת עצמו שרי וכ"נ שהוא דעת ר"ת בפ"ק דכתובות (ג:) ובפרק בן סורר וכ"כ המרדכי שם בשמו ונראה שלזה נתכוין רש"י שפי' על מאי דפריך והא אסתר פרהסיא הוה ונבעלה לעכו"ם ולא מסרה נפשה נשמר דלא נפרש דפרוך דא"א היתה ולא מסרה נפשה דא"כ לא הוה מתרץ רבא מידי דכיון דג"ע הוא אפילו מתכוון העכו"ם להנאת עצמו הוה לה למימסר נפשה: כתב הרמב"ם בפ"ה מהלכות יסודי התורה כל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ועבר ולא נהרג ה"ז מחלל את השם ואם היה בעשרה מישראל ה"ז חילל את השם ברבים וביטל מצות עשה שהוא קדושת השם ועבר על מל"ת שהוא חילול השם ואעפ"כ מפני שעבר באונס אין מלקין אותו ואין צריך לומר שאין ממיתין אותו ב"ד אפילו הרג באונס שאין מלקין וממיתין אלא לעובר ברצונו ובעדים והתראה שנאמר בנותן מזרעו למולך ונתתי אני את פני באיש ההיא מפי השמועה למדו ההוא ולא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה ומה אם אליל שהוא חמורה מן הכל העובד אותה באונס אינו חייב כרת ואצ"ל מיתת בין דין ק"ו לשאר מצות האמורות בתורה ובעריות הוא אומר ולנערה לא תעשה דבר אבל אם יכול למלט נפשו ולברוח מתחת יד האנסים ואינו עושה הנה הוא ככלב שב על קיאו והוא נקרא עכו"ם והוא נטרד מן העה"ב ויורה למדרגה התחתונה של גיהנם: גרסינן בס"פ בן סורר ומורה (סנהדרין דף עה.) מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינא ובאו ושאלו לרופאים ואמרו אין לו תקנה עד שתבעל לו אמרו חכמים ימות ואל תבעל לו. תעמוד לפניו ערומה ימות ולא תעמוד לפניו ערומה תספר עמו מאחורי הגדר ימות ולא תספר עמו מאחורי הגדר פליגי בה ר' יעקב בר אידי ור' שמואל בר נחמני חד אמר אשת איש היתה וחד אמר פנויה היתה בשלמא למ"ד אשת איש היתה שפיר אלא למ"ד פנויה היתה מאי כולי האי רב פפא אמר משום פגם משפחה רב אחא בריה דרב איקא אמר כדי שלא יהא בנות ישראל פרוצות בעריות ולינסבה מינסב לא מייתבא דעתיה כדרבי יצחק דא"ר יצחק מיום שחרב בהמ"ק ניטלה טעם ביאה וניתנה לעוברי עבירה שנאמר מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם והרמב"ם פסק בפ"ה מהלכות יסודי התורה כמ"ד פנויה אע"ג דפלוגתא היא וספק נפשות להקל נראה שעעמו משום דשב ואל תעשה הוא שלא לספר עמה ותו דכיון דחזינן דרב פפא ורב אחא דאמוראי בתראי נינהו יהבי בה טעמא אלמא הכי ס"ל: תנן בפ"ח דתרומות (נז:) נשים שאמרו להן עכו"ם תנו לנו אחת מכם ונטמאה וכו'. וגרסינן עלה בירושלמי תני סיעת בני אדם שהיו מהלכים בדרך ופגעו בהן עכו"ם ואמרו תנו לנו אחד מכם ונהרוג אותו ואם לאו הרי אנו הורגים את כולכם אפילו כולם נהרגים לא ימסרו נפש אחת מישראל ייחדו להם אחד כגון שבע בן בכרי ימסרו אותו ואל יהרגו ארשב"ל והוא שיהא חייב מיתה כשבע בן בכרי ור' יוחנן אמר אע"פ שאינו חייב מיתה כשבע בן בכרי ומשמע דהלכה כר' יוחנן וכן נראה מדברי רבינו שמשון בפי' המשנה ומדברי הר"ן במסכת יומא וכתבו דה"ה לנשים שאמרו להן עכו"ם תנו לנו אחת מכם ונטמאה וכו' שאם ייחדוה להם יתנו אותה ואל יטמאו כולן. אבל הרמב"ם בפ"ה מהלכות יסודי התורה פסק כר"ל וצריך טעם למה דהא בכל דוכתא קי"ל הלכה כר"י לגבי ר"ל ואפשר דפשט לישנא כוותיה דר"ל דייקא טפי: וגרסינן תו בירושלמי עולא בר קסרי תבעתיה מלכתא ערק ואזל ליה ללוד גבי ר' יהושע בן לוי אתון ואקפון מדינתא אמרו להן אי לית אתון יהבין ליה לן אנן מחרבין מדינתא סליק גבי' ריב"ל ופייסיה ויהביה לון והוה אליהו זכור לטוב יליף מתגלי עלוי ולא איתגלי וצום כמה צומין ואיתגלי עלוי א"ל ולמסורות אני נגלה א"ל ולא משנה עשיתי א"ל וזהו משנת חסידים הוא. משמע דאע"ג דמדינא שרי מ"מ מדת חסידות הוא שלא לעשות כן ומפני כך כתב הרמב"ם בפ"ה מהלכות יסודי התורה שאם ייחדוהו והוא חייב מיתה יתנוהו להם ואין מורין להם כן לכתחילה :
Ils ont encore écrit que ce que l'on enseigne, à savoir que pour les trois interdits (idolâtrie, relations interdites et meurtre), il faut se laisser tuer plutôt que transgresser, cela ne s’applique que s’ils lui disent de tuer de ses propres mains. Mais si on lui dit : « Laisse-toi jeter sur un enfant et il sera écrasé », il n’est pas obligé de se laisser tuer. Dans Behag, et cité dans Or HaHaïm dans Bereshit Rabba (paracha 34, 14), il est dit : « Mais votre sang, pour vos vies, je le réclamerai… » : mise en garde pour celui qui s’étrangle lui-même. Pourrait-on dire même comme Hanania, Mishaël et Azaria ? Le verset dit « mais », pour enseigner que en temps de persécution, on peut se livrer à la mort et se tuer soi-même s’il sait qu’il ne pourra pas tenir face à l’épreuve. De même, il est permis comme pour Shaoul ben Qish, s’il craint qu’on lui inflige de terribles tortures, de se livrer à la mort. Le mot « mais » enseigne cela. Et c’est à partir de là qu’ont tiré une preuve ceux qui ont égorgé des enfants en temps de persécution. Mais certains interdisent cela, et expliquent que le mot « mais » vient enseigner qu’il est interdit de se tuer, et que Hanania, Mishaël et Azaria se sont livrés aux autres (qui les ont jetés dans la fournaise), mais ne se sont pas ôtés la vie eux-mêmes. Et Shaoul ben Qish a agi sans l’accord des Sages. Et on raconte l’histoire d’un Rav qui a égorgé de nombreux enfants en temps de persécution, par peur qu’on les fasse transgresser la religion. Il était accompagné d’un autre Rav qui s’est mis en colère contre lui et l’a traité d’assassin, mais il n’a pas prêté attention à ses paroles. Et le Rav meurtrier a dit que celui qui empêche cela devrait, selon ses propres paroles, être tué par une mort atroce. Et c’est ce qui arriva : les idolâtres s’en prirent à lui, l’écorchèrent vivant et lui mirent du sable entre la peau et la chair, et ensuite le décret fut annulé. Et s’il ne les avait pas égorgés, il est possible qu’ils auraient été sauvés et ne seraient pas morts. Et voici les paroles de Rabbi Yona : les décisionnaires ont écrit que si quelqu’un veut se montrer rigoureux envers lui-même et se laisser tuer discrètement pour d’autres mitsvot (et pas seulement pour les trois graves), il en a le droit et il n’est pas considéré comme se blessant lui-même. C’est aussi ce qui est dit dans le Talmud de Jérusalem. Et cela concerne uniquement le cas où l’idolâtre a pour intention de le faire transgresser, mais si c’est pour son plaisir personnel, alors il est considéré comme se blessant lui-même. Et ce que l’on enseigne à propos des relations interdites, cela inclut aussi le cas d’un idolâtre qui vient sur une femme juive, s’il n’a pas pour intention de la faire transgresser mais seulement de satisfaire son désir. Il en est de même pour un juif qui va avec une non-juive. Et certains disent que lorsqu’un idolâtre vient sur une femme juive, ce n’est pas considéré comme un interdit sexuel du type de « relations interdites » (guilouy arayot), car il ne fait pas d’acte réel, mais que cela dépend uniquement du fait que ce soit en public. Et c’est ainsi que Rabbénou Tam a statué concernant Esther : elle était « passive comme la terre » et n’était pas tenue de se laisser tuer. Et qu’est-ce qu’un « public » ? C’est dix personnes. Et le Ran dans Yoma, au nom du Ramban, écrit qu’un idolâtre polythéiste qui vient sur une femme juive n’entre pas dans la catégorie des relations interdites. Car si c’était un simple cas d’adultère, il s’agirait d’un décret des juges de la ville de Chem. Et si c’était par voie de mariage, on l’apprendrait du verset « tu ne te marieras pas avec eux ». Donc ce serait un interdit comme les autres, pas dans la catégorie des relations interdites (guilouy arayot), sauf dans le cas d’une femme mariée en Israël, ou lorsqu’un juif va avec une non-juive, car dans ce cas il est passible de mort, comme on le voit dans la loi des « zélotes qui frappent », et aussi de retranchement (karet), comme le cite Rav dans le verset « que Dieu retranche l’homme qui agit ainsi ». Et c’est ainsi qu’on peut comprendre ce que dit Rava concernant Esther : « le plaisir personnel du non-juif fait la différence », et il faut dire qu’il ne suit pas l’enseignement qui lit « pour la maison » à la place de « pour la fille » (dans le verset), car dans ce cas il n’y avait pas d’interdit sexuel complet – un idolâtre qui vient sur une juive, ce n’est pas considéré comme une relation interdite, mais comme un autre interdit. Et dès lors qu’il ne s’agit pas d’un interdit de guilouy arayot, tant que l’idolâtre n’a que l’intention de se faire plaisir, c’est permis. Et il semble que ce soit aussi l’avis de Rabbénou Tam dans Ketoubot 3b et dans le chapitre du fils rebelle, et c’est ainsi que le Mordekhi l’a rapporté en son nom. Et il semble que c’est cela que voulait dire Rachi lorsqu’il commente la question : « Mais Esther était en public, et elle a été prise par un non-juif sans se livrer à la mort » – il faut faire attention à ne pas expliquer que la question est : « Mais elle était une femme mariée et ne s’est pas laissée tuer », car alors la réponse de Rava ne serait pas pertinente. Car si c’est un cas de guilouy arayot, même si le non-juif a pour seule intention son plaisir personnel, elle aurait dû se laisser tuer. Le Rambam écrit au chapitre 5 des lois sur les fondements de la Torah : « Toute personne à propos de laquelle il est dit : “il doit se laisser tuer et ne pas transgresser”, et qui transgresse malgré cela, sans se laisser tuer, profane le nom de Dieu. Et s’il le fait en présence de dix Juifs, il profane le nom de Dieu en public, annule la mitsva positive de sanctification du Nom, et transgresse l’interdit de profaner le Nom. Toutefois, parce qu’il a agi sous la contrainte, il n’est pas passible de flagellation, et à plus forte raison pas de peine de mort par le tribunal. Même s’il a tué sous la contrainte, on ne le châtie pas, car les châtiments ne s’appliquent qu’à ceux qui transgressent volontairement, avec des témoins et un avertissement, comme il est dit à propos de celui qui donne son enfant à Molekh : “Je placerai ma face contre cet homme” – nos Sages ont appris de tradition : cet homme-là, mais pas un contraint, ni un ignorant, ni quelqu’un induit en erreur. Et si pour l’idolâtrie, la plus grave de toutes, celui qui l’adore sous la contrainte n’est pas passible de retranchement, à plus forte raison pour les autres mitsvot. Et à propos des relations interdites il est dit : “Tu ne feras rien à la jeune fille”. Mais si quelqu’un peut se sauver des mains de ses oppresseurs et ne le fait pas, il est considéré comme un chien qui retourne à son vomi, est appelé idolâtre, est exclu du monde à venir, et mérite la pire catégorie de l’enfer. » Nous avons enseigné à la fin du chapitre du fils rebelle (Sanhédrin 75a) : il y eut un homme qui jeta son regard sur une femme et en tomba malade. Les médecins dirent : « Il n’aura de guérison que si elle couche avec lui. » Les Sages dirent : « Qu’il meure, mais qu’elle ne couche pas avec lui. Qu’elle se tienne nue devant lui ? Qu’il meure plutôt ! Qu’elle lui parle derrière une clôture ? Qu’il meure plutôt ! » Rabbi Yaakov bar Idi et Rabbi Shmouel bar Nahmani sont en désaccord. L’un dit : c’était une femme mariée ; l’autre dit : c’était une célibataire. Selon celui qui dit que c’était une femme mariée, cela se comprend. Mais selon celui qui dit qu’elle était célibataire, pourquoi tant de rigueur ? Rav Papa dit : à cause de l’atteinte à la famille. Rav A’ha bar Yaakov dit : pour que les filles d’Israël ne deviennent pas légères en matière d’interdits sexuels. Et pourquoi ne pas la lui faire épouser ? Cela ne le soulagerait pas, comme a dit Rabbi Yitzhak : depuis la destruction du Temple, le plaisir de l’union a été enlevé et donné aux transgresseurs, comme il est dit : « Les eaux dérobées sont douces, le pain volé est savoureux. » Et le Rambam a tranché dans ce même chapitre (5 des lois des fondements de la Torah) comme celui qui dit qu’elle était célibataire, bien que ce soit une dispute et qu’on doive normalement trancher avec indulgence dans les cas de doute concernant la vie. Il semble qu’il l’ait tranché ainsi parce que c’est un cas de ne pas agir, et aussi parce que Rav Papa et Rav A’ha, qui sont des Amoraïm ultérieurs, ont donné une raison, ce qui montre qu’ils soutiennent cette opinion. Il est enseigné au chapitre 8 de Teroumot (57b) : « Des femmes auxquelles des idolâtres ont dit : “Donnez-nous l’une d’entre vous pour qu’on l’abuse sexuellement, sinon on vous souillera toutes”… » Et dans le Talmud de Jérusalem : un groupe de gens voyageaient, et des idolâtres les rencontrèrent et dirent : « Donnez-nous l’un de vous, sinon nous vous tuons tous. » Même s’ils doivent tous mourir, ils ne doivent pas livrer une seule âme d’Israël. Mais si les idolâtres ont désigné quelqu’un, comme Sheva ben Bikhri, ils peuvent le livrer pour que tous les autres soient épargnés. Rabbi Shimon ben Lakish dit : à condition qu’il soit passible de mort, comme Sheva ben Bikhri. Rabbi Yo’hanan dit : même s’il n’est pas passible de mort. Et il semble que la halakha suive Rabbi Yo’hanan. C’est aussi ce qui ressort des paroles de Rabbénou Shimshon dans son commentaire sur la Michna, et du Ran dans Yoma, qui écrivent que de même pour les femmes, si les idolâtres en désignent une, on peut la leur livrer pour que toutes les autres soient épargnées. Mais le Rambam, dans le même chapitre, a tranché comme Rech Lakich, et cela demande explication, car généralement on tranche comme Rabbi Yo’hanan face à Rech Lakich. Il est possible que la formulation du texte soit plus proche de l’avis de Rech Lakich. Et encore dans le Talmud de Jérusalem : Oula bar Kessari fut convoqué par la reine. Il s’enfuit à Lod, chez Rabbi Yehoshoua ben Levi. Ils encerclèrent la ville et dirent : « Si vous ne nous le livrez pas, nous détruirons la ville. » Il monta chez Rabbi Yehoshoua ben Levi, le persuada et le livra. Éliyahou haNavi ne lui apparut plus, il jeûna de nombreux jours, et Éliyahou lui réapparut. Il lui dit : « Je ne me révèle pas aux traîtres. » Il répondit : « N’ai-je pas appliqué une Michna ? » Il lui dit : « Ce n’est qu’une michna de ‘hassidim (piété extrême). » Il ressort de là que bien que cela soit permis par la loi, c’est un acte de piété de ne pas le faire. C’est pourquoi le Rambam écrit qu’en cas de désignation d’un homme passible de mort, on peut le livrer, mais on ne doit pas enseigner ainsi a priori.
אסור לאדם לומר שהוא עכו"ם כדי שלא יהרגוהו וכו' וכן כתב הרא"ש ברפ"ב דע"ז ומיהו כתב בנימוקי יוסף בפרק בתרא דקמא שאם גזרו שיהרג כל הנקרא בשם יהודי על שאינו עובד אליל וזה כדי שלא יכירוהו משנה מלבושו כמלבושם ובורח מותר והביא ראיה מדאמרינן בפרק קונם (סב:) אמר רבא שרי לצורבא מדרבנן למימר עבדא דנורא אנא לא יהיבנא כרגא ופירשו המפרשים בשם התוספות שאותם שהיו עובדים האש היו פטורים ממכס ומס וכולי ובמדרש רבה פרשה וישלח איתא שני התלמידים של רבי יהושע שינו עטיפתן פגע בהם איסטרטוס אמר להם אם בניה של תורה אתם תנו נפשכם עליה למה שניתם עטיפתכם ואם אין בניה אתם וכו' א"ל בניה אנו ועליה אנו נהרגים הרי מבואר שגם כי רצונם ליהרג בשביל התורה עם כל זה משנים מלבושיהם למלבוש נכרי שמא לא יכירום ולא ימיתום ע"כ ומבואר הוא דלא מהני שינוי העטיפה אלא לשמא לא ישאלום מאי זה דתיהם אבל אם ישאלום אסור להם לומר שהם עכו"ם וכדכתב הרא"ש ז"ל והיינו דאמרי הנך תלמידים בניה אנו ועליה אנו נהרגים וכיוצא בדברי נ"י כתב מהר"י קולן בשורש פ"ח בשם הגהת סמ"ק וז"ל הא דאמרינן אפי' ערקתא דמסאנא אסור וכו' היינו דוקא כשהעכו"ם אומרים לו עשה כך כדי לחלל את השם אז הוא אסור אפי' בשינוי ערקתא אבל כדי שלא יהא ניכר שהוא יהודי כגון ללבוש בגדי עכו"ם שקורין ראי"י או להתנהג בדבר שלא יהא ניכר מותר ומ"מ כתב דאיכא סתם מן דפליג ואמר דללבוש בגדי רא"י שלא יכירוהו ביהודי בדרכים אסור מההוא דבן סורר ומורה: (ב"ה) ובת"ה סימן קצ"ז כתב בדינים אלו באורך:
אבל מי שנתחייב מיתה ומציל עצמו במה שבורח לבית אליל כתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל שיכול לברוח לתוכה וכו' כתוב בתשובות כלל י"ט: ב"ה כתב בת"ה סימן קנ"ח שנשאל על מומר שיצא מן הכלל וחזר לדת האמת אם צריך להתכפר בסיגופים גדולים כפי מה שעבר על כל מצוה שבתורה והשיב דאין להוסיף ולהרבות עליו יותר מדאי ונתן טעם לדבר: (ב"ה) חידושין שכתב ר"י בגי"ח ואלו הם אע"פ שאין שליח לדבר עבירה דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ומ"מ אע"פ שפטור מדיני אדם המשלח חייב בדיני שמים כדתניא (קידושין מ"ג.) האומר לשלוחו צא והרוג את הנפש הוא חייב ושולחו פטור שמאי הזקן אומר שולחו חייב שנאמר ואותו הרגת בחרב בני עמון ושקיל וטרי ומסיק דיני רבה ודיני זוטא א"ב ולכ"ע המשלח חייב בדיני זוטא כדין גורם קטן שאוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו ודוקא שעושה לרעת עצמו אבל אם מוכחא מלתא שעושה על דעת גדול שמבין הקטן שגדול ציוה לו בכך אסור ומצווין עליו להפרישו ודוקא דלא שייך בר חיובא באיסור הקטן אבל שייך בר חיובא באיסור הקטן מצווין עליו להפרישו ומאחר שאסור לומר לו אכול נבילה או עשה זה לא יאמר אדם לתינוק בשבת הבא לי מפתח או הבא לי חותם אלא מניחו תולש או זורק ולאו דוקא תולש מעציץ שאינו נקוב וזורק בכרמלית דאיסורא דרבנן אלא אפילו בר"ה אין מפרישין אותו מאחר שלא הגיע לחינוך ולא ספינן ליה בידים האיסור (כדאיתא ביבמות קיד.) זה כתב בנ"א ח"א בדין הקטן וכאן סני"ח חלק ג' כתב שהחרש והשוטה דינם שוה לדין קטן בזה. הבא לב"ד ואמר הרגתי את הנפש או חללתי שבת או עברתי עבירה אין מנדין אותו ואין מלקין אותו ואין פוסלין אותו לעדות דאין אדם משים עצמו רשע דהלכה כרבא אבל אם רצה לעשות תשובה מלקין אותו ועושין לו כפרה וזו היא כפרתו דמלקות במקום מיתה והא דאמר רבא אין אדם משים עצמו רשע לא לענין כריתות אלא לענין מיתות ב"ד כ"כ הגאונים בתשובה. איסור דרבנן כגון אסור למלאות שחוק פיו (ברכות לא.) ולשמש מטתו בשני רעבון (תענית יא.) ולישן ביום יותר משינת הסוס (סוכה כו.) וכיוצא בהן אין עליו לא מלקות ולא נידוי אלא קורין אותו עובר על תקנת חכמים ז"ל. אסור לומר שום יהודי אפילו רוצין להורגו עכו"ם שכבר כפר בעיקר והודה לדתם אבל מותר לכפור שלא למד או שאין לו שום מעלה בענין אחר של מצוה כי יש כמה יהודים שלא למדו ע"כ.