לא תסף עליו ולא תגרע ממנו. כלומר: אם לא תוסיף לא תגרע, אבל אם תוסיף תגרע, כמו שפירשתי לעיל [ד, ב]:

(ג-ד) ובא האות והמופת... לא תשמע אל דברי הנביא ההוא. שאפילו העמיד לך חמה בחצי הרקיע כיהושע [י, יג] לא תשמע אליו. רבי יוסי הגלילי אומר: הגיעה תורה לסוף דעתה של עבודה־זרה, לפיכך נתנה לה ממשלה (ספרי כאן ריש סימן פד, וסנהדרין צ, א) כלומר: הגיעה לסוף דעתם של־בריות של עבודה־זרה, לידע ולנסות אותם אם לבם שלם עם הקב"ה שלא יוכל שום אדם לפתותם, ולפיכך פעמים שהקב"ה מקיים דברי נביאי־הבעל והע"א, לנסות הם את יראיו, כדכתי' כי מנסה ה' אלהיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים: לא יוכל שום־דבר להפרידכם מאחרי־השם. תניא אמר רבי עקיבא: חס ושלום! שהקב"ה מעמיד חמה לעוברי־רצונו, אלא כגון חנניא בן־עזור שמתחילתו נביא אמת ולבסוף נביא שקר, והכי קאמר קרא: "כי יקום בקרבך נביא־אמת, ונתן אליך אות או מופת בעוד שהוא נביא־אמת על דברים אחרים שאמר לו הקב"ה, ובא האות והמופת שאמר, ועכשיו אמר לך: "עבוד אלהים־אחרים: ע"ז, שנעשה שקר נביא ואומר: אתה יכול לסמוך עלי, שהרי הרבה אותות ומופתים ראית על־ידי, לא תאבה לו ולא תשמע אליו, ואם־תאמר מאחר שסופו לקלקל למה עשאו הקב"ה תחלה נביא־אמת פן יטעה את בניו ואמר: כי מנסה ה' אלהיכם, וכל־שכן אם יעשה על־ידי מכשפות כגון יש"ו שהוציא כשפים ממצרים [סנהדרין קז, ב: בגמ' בלי־בקורת], או שעל ידי גניבה ששמע דברי נביא־אמת שאמר "כך וכך יהיה" ביום פלוני, והולך־הוא ואומר־כן בשם ע"ז לא תשמע לו!:

אחרי ה' אלהיכם תלכו. כדמפרש ואזיל: לירא אותו, ולשמור מצותיו "מצות־עשה" ולשמוע בקולו: שלא לעבור אל אזהרתו כגון מצות "לא־תעשה" ולדבקה בו: שלא להפרד ממנו כלל וכלל:

והנביא ההוא – יומת בסקילה, דגמרי רבנן הדחה־הדחה ממסית, דכתיב כאן להדיחך מן הדרך, ובמסית כתיב [להלן פסוק יא] "כי בקש להדיחך" מה מסית בסקילה, דכתיב ביה [שם] "וסקלתו באבנים". אף נביא שהדיח בסקילה (סנהדרין פט, ב) ורבי־שמעון לא גמר גזירה־שוה ומפרש הוא בחנק, דכל מיתה האמורה בתורה סתם אינו אלא חנק:

כי דבר סרה על ה' אלהיכם. דברים כדי להסיר אותך מאחריו:

המוציא אתכם מארץ מצרים. כלומר שגמל עמך טובות וחייב אתה להנקם מן הרוצה להפרידך ממנו. ולבערו מן העולם:

אחיך בן אמך. שהוא חביב לך, שהייתם שניכם בבטן אחד, ושניכם ינקתם משדים אחדים, ולפי שהוא חביב יותר מבן־האב, שמאב אחד עויינים זה את זה מפני־הנחלה, אבל אם אין דרך כל־כך להיות לה נחלה להנחיל לבניה, לפי שאין בת יורשת במקום בן ורבותינו דרשו וכי בן־אב מסית, ובן־אם אינו מסית, אלא הא קמ"ל: דבן מתייחד עם אמו, ואין אדם מתייחד עם שאר העריות, ומתוך שהם מתייחדים שם, מוצא זה את זה ביחוד, אומר זה אל זה מה שעם לבו:

אשת חיקך. אשה השוכבת בחיקך. כמו (מיכה ז, ה) משוכבת חיקך שמור פתחי־פיך:

בסתר לאמר. דבר הכתוב בהוה, שאין דרך לאמר דבר־זה כי אם בסתר; ולי נראה אפילו בסתר שתאמר: לא־גילה סודו ועצתו כי אם לי, כאשר הוא בוטח כי איך אגלנו, וזהו אנק־נפשי־און ולכך [אמר] אעפ"י־כן לא תחמול ולא תכסה עליו, כי אין זו מסורה לאטראישון, כי אין לך לאהוב־אדם ולהבטיחו נגד יוצרך, ורבותינו דרשו (סנהדרין כט, א) לא תחמול ולא תכסה: שלא תהפוך בזכותו, כי אם בחובתו, ומחזירין אותו לחובה ולא לזכות [שם לג, ב]:

כי הרג תהרגנו. צדד כיצד־תהרגנו, שתכמין לו עדים מבחוץ, ותדליק־לו את הנר מבפנים, כדאיתא בסנהדרין [סז, א] ידך תהיה בו בראשונה: שאתה שמעת הנבלה מפיו, ושלח בו יד תחלה, ואז תחזק יד כל העם אחריך להמיתו, כי ידעו כי לא בחנם אתה נותן בו יד:

וידיחו את ישבי־עירם. מדכתיב בהם: וידיחו ילפינן באיזה מיתה המדיחים חייבים, ורבנן ילפי הדחה [הדחה] ממסית, ואמרו מדיחי עיר הנדחת בסקילה, ור' שמעון גמר הדחה הדחה מנביא שהדיח, ואמר שהם בחנק, ובין למר ובין למר חמורים הם מן הנדחים, דמרובה כח המדיח מכח הנידח, ולרבנן סקילה חמורה מסייף, ולר' שמעון חנק חמור מסייף:

אשר לא ידעתם. ואמר לך להניח את הודאי שהוא גדול ונורא וגיבור, ולתפוס את־הספק שלא ידעתם, ואף כל־שכן שהוא־ידוע שאינם כלום:

ודרשת וחקרת. בשבעת־חקירות, כדגמרינן [בסנהדרין מ, א. ב: במשנה ובגמרא] מ'היטב היטב':

ושאלת. בבדיקות:

הכה תכה. וכן [במדבר לה, כא. וכ"ה בב"מ לא, ב] מות יומת, וכן [לעיל פסוק י'] הרג תהרגנו, באים ללמדנו: שאם אין אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו, המיתהו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו:

לפי חרב. ואעפ"י שהיחיד העובד ע"ז בסקילה, אין דרך בני־עיר אחת למסור עצמן לסקילה, אלא יוצאין להלחם, ולכן אמר הכתוב להכותם בחרב, ויחיד ממונו פלט ונותן ליורשיו, יכין רשע וילבש צדיק [מלה"כ איוב כז, יז ושם רק: יכין וצדיק ילבש] אבל "עיר" יורשיהם נהרגים עמהם:

ולא ידבק בידך מאומה מן החרם. שאם תשלול את־העיר לא יהיה כבוד־שמים בדבר, שיהא נראה שלהנאתך נתכוונתה לשלול־שלל ולבוז־בז, אבל אם לא־ידבק, והעיר תהיה תל־עולם שלא תתיישב בה, אז יודע כי לשם־שמים נתכוונת. ולמען דבר־זה ישוב ד' מחרון אפו: ממה שהכעיסוהו הנידחים והמדיחים:

ונתן לך רחמים ורחמך. כיון שלא רחמת על־מכעיסיו הוא ירחם אותך, ומה שאמרו רבותינו (סנהדרין ב, א. טז, ב. קיא, ב) אין עושין עיר הנדחת בספר, דכתיב [לעיל פסוק י"ד וראה ספרי שם סימן: צג] מקרבך, ואינה נעשית עיר־הנדחת אלא אם ידיחוה אנשים, דכתיב [שם] יצאו אנשים, וכן אין עושין שלש מפני קרחה, מיהו נידונין הן כיחידים, כשיתפסו אחד מהם, ידינוהו בבית־דין כיחיד העובד ע"ז ונסקל, אבל אין עוקרין את העיר לעשותה תל־עולם ומשום שלא יכנסו גוים בארץ־ישראל אם הוא בספר, או משום קרחה אם הם שלש: