בנים אתם לה' אלהיכם. ואם מת אביכם אין לכם להתגודד ולעשות קרחה ולהצטער יותר־מדאי, כי אינכם יתומים בכך, שהרי יש לכם אב־גדול חי וקים יתברך שמו, אבל גוי כשמת אביו אין־לו אב שיוכל לסייעו בעת הצורך כי אביו הנשאר לו של עץ, ואמו של אבן, כשכתיב (ירמיה ב, כז) אומרים לעץ אבי אתה, ולאבן את ילדתני, עליהם לבכות ולהתגודד וקרח ולהוציא עיניהם, ר' יוסף קרא:

כי עם קדוש אתה, ובך בחר. חדא ועוד קאמר, חדא: שאין אתה רשאי להראות עצמך כאילו אין לך אב, ועוד: כי קדוש אתה ואינך רשאי לנוול עצמך:

וכל בהמה מפרסת פרסה. אע"ג שמנאן בשמן, נותן־לך סימן, שאם אין אתה בקי בשמותיהן הא־לך סימן להבדיל הטהורות מן הטמאות, "כל בהמה מפרסת־פרסה, ושוסעת־שסע מעלת־גרה" כו' שלשה סימנים הן: כל בהמה שאין לה פרסה אסורה, כגון כלב וחתול, ואפילו יש לו פרסה כיון שאינה שסועה אסורה כגון סוס וחמור, ואם שסועה ואינה מעלת גרה אסורה כגון: חזיק, ואם מעלת גרה ואין לה פרסה כגון: ארנבת ושפן וגמל אסורה:

מבשרם לא תאכלו. אם נשחטו, או ננחרו:

ובנבלתם לא תגעו. [אם מתו] מיתת עצמן לא תגעו לאכלן, כמו (ויקרא יב, ד) בכל קדש לא תגע וגו' דאמרינן במסכת מכות [י"ד סע"ב] מה מקדש דבר שיש בו נטילת־נשמה על הנכנס בטומאה, שיש כרת בדבר, אף קדש שיש בו נטילת־נשמה: כרת, כגון שאכלה אותו בטומאה ואמרינן (שם וביבמות עה, א, וזבחים לג, ב) שהוא אזהרה לאוכל, ואפקיה לאכילה בלשון נגיעה, והכא נמי אפקיה אכילה בלשון נגיעה, וכפל־מלה הוא, ודרך הפסוק לשנות לשון כשהוא כופל דבריו, כגון (דברים לב, א) האזינו השמים ותשמע הארץ (ישעיה א, ב) שמעו שמים והאזיני ארץ, ו"שמיעה והאזנה" אחת היא, ומשום שכפל שינה־הלשון, וכן בשרם ונבלתם אחת היא, ומשום שכפל שינה־הלשון, וכן תאכלו ותגעו אחד, אלא מפני הכפל שינה, וכן בחוה כתיב (בראשית ג, ג) (ומעץ־הדעת) [ומפרי־העץ וכו'] לא תאכלו [ממנו ולא תגעו בו] פן תמותון, אעפ"י שלא צוה עליהם אלא שלא לאכול, אלמא לפי הפשט נראה ש"לא־תגעו" לאכול משמע, הרי לך מדברי רבותינו מ"בכל־קדש לא־תגע" שנגיעה קורא אכילה, וכאן לפי־הפשט תדע [ג"כ ש"לא־תגעו" כמו: "לא תאכלו"] שהרי לא תמצא [כתוב] "לא תגעו" אלא אחר "לא תאכלו" [ואם אכל כבר נגע] אלמא הוא כפל [של] לא תאכלו. ועוד אי על נגיעה לוקה, אכילה למה הוצרכה לאסור:

וזה אשר לא תאכלו. כלומר: אם אין אתה יודע איזו טהורה ואיזו אינה טהורה אני־אפרש, ומפרש ה"אינם־טהורים" שהם מיעוט, ללמדנו דרך קצרה, כמו שאמרו רבותינו (חולין סג, ב) גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שבהמות־טמאות מרובות מן הטהורות, ומנה את הטהורות (ויקרא יא, ג וכאן יד, ד, ה, ו) ובעופות איפכא דבעופות הטהורות מרובים, ומנה [שם יא–יג–כ, וכאן יד: יב–יט] הטמאים, ובדגים אלו ואלו מרובים מאד, וסמך אסימן, ועיקר־הסימן "קשקשת" כי: "כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר" אלא שלא תאמר קשקשת הוא סנפיר, ויבואו לאכול כל שיש לו סנפיר (הגהה: אלטא) כדאיתא בחולין [שם סו, ב כ"ה] ומיהו קשקשת מפורש בקבלה דכתיב [שמ"א יז, ה] ושריון קשקשים הוא לבוש:

ראה דאה (ויקרא יא, יד) איה ודיה. ארבעתם אחת־הם, דמדכתיב בויהי ביום־השמיני [שם שם] למיה" א,איה, וכאן א,דיה, שמע־מינה איה ודיה אחת־הם, דאי שתים נינהו: מכדי משנה־תורה לאוסופי אתי והוה־ליה למכתב "למינה" גם א'איה: ודאה וראה אחת־הם דמשנה־תורה לאוסופי אתי, ואי לא דראה חד מהני תלת הוה מני לה הכא. וראה ואיה אחת הם, ואמר [ר' אבהו שם בחולין סג, ב] למה נקרא שמה ראה, שרואה ביותר, עומדת כאן בבבל, ורואה נבילה בארץ־ישראל. ואיה רואה ביותר, דכתיב (איוב כח, ז) ולא שזפתו עין איה, אלא דכל ארבעתם חד נינהו, אלא ארבע שמות יש לה, מפני מדת־הדין, שלא תקרא אתה דיה והוא איה, וכו' הזכיר כל־שמות [שיש לה] כדאיתא בחולין [סג, ב] ויש מפרשים (הוא אביי, שם) דראה ודאה אחת־הם, ואיה ודיה אחרת, ולא דריש "ולא שזפתו עין־איה". והא ליכא למיבעי דליכתבא דאה במשנה־תורה ולא ליכתבא איה, כיון דאיה ודיה אחת היא דמשנה־תורה לאוסופי אתי וכותב כל השמות? על דכ' "למינה" א'דיה ילפינן איה ודיה אחת הן, אבל דאה לא מצי למיכתב במשנה־תורה, דאי כתבה לא־ילפינן דראה ודאה אחת:

בת־היענה. בשביל שהקטנה ראוייה־לאכול אסרה, אבל היענה־גדולה בשרה קשה כעץ ואינה ראויה למאכל, ולכך לא הוצרכה לאסור. ורבותינו דרשו מ"בת" דביצת עוף־טמא אסור (חולין סד, ב):

והעטלף. עטלף אין לו עינים, כדאמרינן [סנהדרין צח, ע"ב] משל לתרנגול ועטלף שהיו מצפים לאורה וכו' והעלוזו. טלפ'א טועה, כי הוא שרץ, אבל זו קלב"א־שורי"ץ, וכשם שאמרו בדגים [יד ט, י] את זה תאכלו וזה לא תאכלו, כך אמר בבהמות ועופות, בבהמות כתיב [שם ג] לא־תאכל כל תועבה, כלומר: כל בהמה משוקצת ונתעבת, והדר קאמר [ד]זאת הבהמה אשר תאכלו ומונה הטהורה; ובעוף [יא] כל צפור טהורה תאכלו, וזה אשר לא תאכלו מהם, ולעבור עליהם בעשה ולא־תעשה, והני עופות־טמאים יש להם סמני־טומאה: "נשר" יש לו [כל] ארבע סימני־טומאה, ופרס ועזניה שלש, ועורב שנים, ותלתא הדרי בכולהו, כדאמרי' [חולין: סא, א, ב, עי"ש כ"ה] ועוף [טהור] נאכל במסורת [שם סג, ב]:

כל אשר־לו סנפיר וקשקשת – וכל אשר אין לו. הרי תרי, נפיק חד מדיוקא דחבריה, דליתנא: "כל אשר לו – תאכלו" ואנא ידענא דאין־לו לא־תאכלו, ויש לומר לעבור עליהם בעשה ולא־תעשה, ובחולין [סו, ב] דריש להו שפיר:

כל עוף טהור תאכלו. ובלבד שלא תהא נבילה, אלא שחוט, למ"ד יש שחיטה לעוף מן התורה. ולמ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה [שם כז, ב. פה, ב] צריך לנוחרו או למולקו, אבל אם מת מיתת עצמו נבילה ולא תאכלו:

לגר אשר בשעריך תתננה – או מכור. תתננה או מכור לנכרי דבדרי ר' מאיר (פסחים כא, ב) לאיזה שירצה יתן וימכור, "או" להקדים גר לגוי בין במכירה בין בנתינה, והאי דאמרי' בהלכה [שם] "להקדים נתינה דגר למכירה דגוי" לישנא דקרא נקט, דלר' מאיר אין נתינה דגר יותר [קדים] מגוי, ואין מכירה לגוי יותר מגר, דליכא למימר שיאהב את הגר יותר מעצמו, שיתן לו קודם שימכור לגוי ויתן המעות בכיסו, דהא חייו קודמין לו מכל אדם [ב"מ סב, א] ולר' יהודא לא צריך לומר להקדים גר לגוי, כיון דגר אתה מצווה להחיותו, אלא דברים ככתבן לגר בנתינה ולגוי במכירה, שאסור ליתנה לגוי, ר' יהודה לטעמיה דאמר [בע"ז כ, א וע"ש כ"ה] לא תחנם (דברים ז, ב) לא תתן להם מתנה של חנם, ולגר פשיטא דיכול למוכרו, ואפילו לישראל אם ירצה, דהוא קודם לכל אדם. ור' מאיר איצטריך להקדים גר לגוי, משום דפעמים דעבד ליה גוי ניחא נפשא:

לא תבשל גדי בחלב אמו. בשר בחלב אסור לבשל, דרך בישול אסרה תורה ומשום־הכי אמרינן דלא קרינן בחלב, דחלב אסור בלא בישול, ואסור בשר־בחלב באכילה והנאה, מדכתיב תלתא "לא־תבשל" בתורה (שמות כג, יט. לד, כו. דברים יד, כא) ו"אמו" נתינת טעם, דדרך אכזריות [הוא] שיבשל בשר בחלב [האם] שגידלתו, והבהמה שיצא ממנה החלב שמא אמו היתה, ורבי יוסי הגלילי דרש "אמו" להוציא עוף שאין לו חלב־אם שהוא מותר בחלב (חולין קיג, א במשנה), וזאת המצוה דומיא ד"לא תקח האם על הבנים" (דברים כב, ו) ואותו ואת בנו (ויקרא כב, כח) ובלא בישול נמי אסור לאכול בשר־בחלב, ובשר וגבינה יחד ואף גבינה וחלב אחר בשר אסור לאכול אפילו על־ידי קינוח־הפה, משום בשר שבין השינים, שנקראת "בשר" דכתיב במדבר [יא, לג] הבשר עודנו בין שיניהם, אבל בשר אחר גבינה וחלב מותר בקינוח־הפה, ואף חלב וגבינה אחר תבשיל של בשר נראה מותר על־ידי קינוח הפה, מדאמר רב נחמן [שם קה, רע"ב] לא־שנו דמים־אמצעים רשות אלא בין תבשיל לתבשיל אבל בין תבשיל לגבינה חובה, ובלבד שלא יאכל מן הבשר כלל, אבל אם אכל מן הבשר לא יאכל חלב וגבינה באותה סעודה בשום קינוח, כי־אם בסעודה אחרת, וכן מוכחות ההלכות, ויש מתירין חלב אחר בשר על־ידי קנוח, מדרב־נחמן, וטועים, ועתידין ליתן את הדין, דהוה ליה לדקדק מדאמר רב־נחמן בין תבשיל לגבינה, ולא אמר בין בשר לגבינה:

היוצא השדה. למעט עציץ שאינו נקוב שאינו יונק מן השדה:

שנה שנה. שלא יעשר מן החדש על הישן [בכורות נג, ב ור"ה יב, סע"א] ולא מן הישן על החדש:

למען תלמד ליראה. שכשתעלה לרגל לאכול מעשר־שני שלך, ותראה כהנים בעבודתם ולויים בשירם וזמרם, וסנהדרין יושבים ודנין משפטים־ישרים ומורים־הוראות, שמשם יוצאה ההוראה לכל־ישראל – תלמד ליראה את השם:

כי ירחק ממך ויהיה לך טורח, וכי יברכך שיהא המשוי מרובה:

והלוי אשר בשעריך לא תעזבנו שתתן לו מעשר ראשון, וגם במעשר שני בירושלים תזמיננו עמך, כדכתיב לקמן [טז, יא. יד] ושמחת בחגך אתה – והלוי, שאתה צריך לערבו בשמחתך:

מקצה שלש לשמיטה תוציא את כל מעשר תבואתך. בשלש שנים תוציא את כל המעשרות כיצד בשנה ראשונה לשמיטה מעשר־ראשון ללוי, ומעשר שני בירושלים לאכול, וכן בשנייה, ובשלישית מעשר־ראשון ומעשר־עני לחלק לעניים, כדנפקא מן [מם להלן כו, יב] בשנה השלישית שנת המעשר, שנה שאין בה אלא אחד מן שתי המעשרות [ספרי שם, ולשון רש"י שם, מר"ה יב, ב] וזהו מעשר־ראשון, כדמוכח התם, הרי שלסוף שלש שנים הוציא כל מעשרות שיש לו להוציא: מעשר־ראשון, שני, ועני, ורבותינו דרשו [ירושלמי: מע"ש ה, ג] שהוא שנת הביעור, שאם שהה מעשרותיו צריך לבער בשנה שלישית הכל, ולתת ללוי את שלו, ולעני את שלו, ולהוליך ה[מעשר] שני לירושלם: