חדש האביב. חדש שיש בו אביב של תבואות של שעורים, כמו (שמות ט, לא) כי השעורה אביב:

ועשית פסח. בזאת תשמרו אותו שתעשה בו פסח, כי באותו חדש יצאתם ממצרים,

לילה. קאי בין א' ועשית־פסח, בין א' יציאת מצרים, שהפסח נאכל בלילה, ומכת בכורות ובחפזון־דמצרים היה בלילה, שגרמה היציאה:

כי בחפזון יצאת. בחפזון מצרים, שהוכו ונחפזו, ובחפזון־ישראל שנחפזו לצאת, ולא הספיק בצקם להחמיץ כדכתיב (שמות יב, לג) ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם, למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים ותשתעבד למקום בכל־לב:

לחם עוני. דרך עני כשנותנין לו מעט קמח אין לו כלי להחם בו חמין ללטוש ללושו, ולא מקום לחמץ, אלא בוללו במעט מים צונן וזורקו בתנור או בכירה, ורבותינו דרשו (פסחים לו, א. קטו, ב. קטז, א) לחם־עוני: לחם שעונין עליו דברים, כדכתיב [לעיל ו, כ] כי ישאלך בנך, וגם דרשו רבותינו [שם בפסחים] מה דרכו של־עני הוא אופה ואשתו מקטפת, אף כאן כן תעשו, למהר שלא יחמיץ, ומפרש [שם לו, א] "לחם־עוני" לחם שנאכל באנינות, לאפוקי מעשר־שני שאינו נאכל אלא בשמחה, וממעטין נמי עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש, וחלוט, ואשישה שהם מצה־עשירה, ויש ממעטין ביכורים משום: בכל מושבותיכם תאכלו מצות (שמות יב, כ) ובכורים אינם נאכלים בכל מושבותיכם אלא בירושלים וממעטין נמי: חלות־תודה ורקיקי נזיר שעשאן לעצמן, לפי שלא עשאן לאכול לשבעה אלא ליום־ולילה, ובמצה כתיב (שמות יב, טו) שבעת ימים מצות תאכלו, מצה הנאכלת לשבעה [ר' פסחים לח, ב ובמשנה שם לה, ה.], אבל עשאן לאחרים מותר, משום דמימלך, דאמר אם אוכל למכרם מוטב, ואם לאו נפקי בהו [אנא] משום מצה, ודעתיה לשבעה:

(ולא יראה לך חמץ (שמות יג, ז)) ולא יראה לך שאור. דרשו־רבותינו (בפסחים ה, ב. כג, א) שלך אי־אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה:

לא תוכל לזבח את הפסח. והוא הדין לשאר־קרבנות, אלא משום דכתיב (שמות יב, כ) בכל מושבותיכם תאכלו מצות סלקא דעתך אמינא: מה מצה נוהגת בכל ארץ־ישראל, אף פסח כן, קמשמע־לן: לא תוכל לזבוח את הפסח, ואף דרשו: לא־תוכל לזבוח את הפסח באחד: שאם היו ישראל מחצה טהורים ומחצה טמאים, והטמאים עודפים "אחד" על הטהורים, אינם יכולים לעשות הפסח־בטומאה אלא נידחין לפסח־שני (פסחים צא, א) אף־על־פי שאין ציבור נידחין [שם סו, ב] דאמרינן איש איש (במדבר ט, י) איש נדחה ואין צבור נידחין, בשביל אחד לא חשיב להו ציבור, כדאיתא בפסחים [פ, א]:

ובשלת ואכלת. צלי נקרא בישול, כדכתיב [דה"ב לה, יג] ויבשלו הפסח באש וכתיב (שמות יב, ט) ובשל מבושל במים, מדאיצטריך למיכתב "מים" מכלל דיש בישול בלא מים, והיינו צלי:

ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת. שתהיה עצור מעשות מלאכה, מוסיף על אכילת מצה, שאין לומר שלא תאכל מצה רק ששה, שהרי כתיב (שמות יב, טו) שבעת ימים מצות תאכלו, ורבותינו אמרו [מנחות סו, א. ובספרי כאן–קלד (מלבים–קפב)] שלכך נאמר כאן "ששת־ימים" דאחדש קאי, ואינו יכול לאכול מן החדש רק ששת ימים, שהעומר קרב ביום שני של פסח, ולמדנו בכך שממחרת דכתיב גבי עומר (ויקרא כג, טו) ממחרת יום־טוב הוא, במנחות [שם]:

*ומסת* לשון מס, כמו (אסתר י, א) וישם המלך אחשורוש מס, מכאן אמרו רבותינו (חגיגה ח, א) שאין מביאין חגיגה וראייה וכל דבר שבחובה אלא מן החולין, כלומר מס הוא שהטיל עליך לתת משלך, ולפי הפשט משמע: כפי השגת ידו:

ושמחת לפני ה' אלהיך. לפיכך הזכיר כאן שמחה בשבועות ובסוכות, ולא בפסח, שעיקרו של־פסח להזכרת־הנס של־יציאת־מצרים, ועדיין אין זמן שמחות לקיטת־התבואה, אבל בשבועות שהוא זמן קציר, זמן שמחה הוא, כדכתיב (ישעיה ט, ב) שמחו לפניך כשמחת בקציר, וכל־שכן סוכות שאספו הכל מן השדה:

אתה – והלוי. ארבעה שלי וארבעה שלך [פסדר"כ ק, א. מ"ת ראה (יח)]:

וזכרת כי עבד היית. כשתראה עצמך בשמחה תזכור את העבדות שהיית בו במצרים, שלא היה לך פנאי לנוח ולשמוח, ותברך את הגואל אותך משם:

באספך מגרנך ומיקבך. כשתאסוף הביתה מן הגורן ומן היקב שהיית שומר בשדה כל ימות החמה, כדכתיב (שופטים יט, טו. יח) ואין איש מאסף אותם הביתה, דאי באסיפת התבואה מגרנך ומיקבך, אם־כן המקרא קצר, והכי נראה לי לפי הפשט: אתה ישבת בסוכות לשמור תבואותיך, כשתבוא לאסף בבית מאותה סוכה, תעשה סוכה לשם־שמים:

שבעת ימים תחוג. שכבר אתה פנוי לשמוח שכנסת הכל לבית, וגם הפרשת מעשר שני שלך, ויש לך הרבה מה להוציא,

והיית אך שמח. שלא יהא לך מחשבה רק על השמחה, אבל בפסח שהתבואות בשדה, כתיב [לעיל טז, ז] ופנית בבקר והלכת לאוהליך כי המלאכה שיש לך לעשות [בשדה] תעכב שמחתך לפי שאין לך פנאי לשמוח:

בחג המצות ובחג השבועות. מקיש חג־השבועות לחג־המצות, לומר שיש תשלומין כל שבעה, ובחג־הסוכות. הזכיר אע"ג דבדידיה קאי ללמדנו שהוא אחרון, או שהוא גורם לעניין בל־תאחר:

כברכת ה' אלהיך. כל אחד לפי ברכתו:

שופטים ושוטרים תתן לך. לכל־ישראל, זה סנהדרי־גדולה שמשם יוצאה הוראה לכל ישראל, כדכתיב לקמן [יז, ח. ט] "ועלית אל המקום אשר יבחר ה'... ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה, אלמא דעיקר המשפטים בירושלים הוא:

בכל שעריך. סנהדרי־קטנה של כ"ג בכל עיר ועיר:

לא תטה משפט. אכל־ישראל קאי, כמו "שופטים ושוטרים תתן לך" דקאי אכל ישראל, שמזהיר אכל ישראל שלא יטו ממה שישפטו הדיינין, ולדיינין שלא־יטו המשפט מדרך המישור, וכן

לא תכיר פנים. שמזהיר לדיינים שלא יכירו פני שום־אדם במשפט מלחייבו אם חייב בדין, ולכל ישראל שלא יכירו פנים מלעשות לו מה שנגזר עליו מבית־דין; "הכרת‏־פנים": שלא יאמרו הדיינין: אנו מכירים בפלוני שהוא אדם טוב וגומל חסדים, וגומל לנו טובות והנאות, ואיך נחייבנו, וכן לאידך גיסא אנו מכירים באדם פלוני שהוא אדם רע ונחייבנו, אלא דון את הדין לאמיתו, כאילו לא ראיתיו, ולא הכרתיו מעולם, וכן לישראל שיקיימו עליו גזרת הדין כאילו לא ראוהו מעולם, ומיהו גזלנא עתיקא שפיר למקנסיה למיגדר מילתא שפיר־דמי, כי כל זה ליישר את הדין:

ולא תקח שחד. בין הדיינין על הפסק־דין, ובין הקהל שלא לקיים הפסק־דין:

ויסלף דברי־צדיקים. שהשוחד מטה לב הדיין שהדברים שהם צדיקים, בדין, נראים להם דבריהם מסולפים ומעוקשים:

צדק צדק תרדף. אזהרה לדיינין שידקדקו בדין, ואזהרה לבעלי־דינין שיבררו ב"ד יפה:

למען תחיה. למען משפט הישר תחיה וירשת, שאם תעשה דין מעוות לא תתקיים ירושתך בידך, שהרי יוציאוה מידך בדין־מעוות, והמחזיק בה לא־יחיה ולא יצליח, דשלא־כדין באה לידו:

לא תטע לך אשרה. סמכו העמדת הדיינין [לנטיעת־אשרה] ומכאן אמרו רבותינו [סנהדרין ז, ב. וכ"ה בתיב"ע] כל המעמיד־דיין שאינו הגון, כאילו נטע אשרה, ואצל תלמידי־חכמים כאילו נטעו אצל המזבח. ופשטיה־דקרא לפי שדרכם לעשות־כן למזבח־של־בעל, כדאיתא בגדעון (שופטים ו, כח) שנתץ מזבח־הבעל והאשרה אשר עליו כרתה; וגם לפי שלא יהא נראה כשיקריבו [כאילו] על־מזבח של־אשרה הם־מקריבים:

אשר שנא ה' אלהיך. כלומר: לשם עבודה־זרה שהקב"ה שונא, וכן לשם במה, להקריב משנאסרו הבמות, שמאותה שעה שנאם, אבל אם העמיד מצבה על קבורת המת לכבוד, כמו שעשה יעקב לרחל, ולהזכיר־שמו כמו שעשה אבשלום, שהעמיד מצבה בחייו, וקרא לה "יד־אבשלום" [שמ"ב, יח, יח] ולזכרון־דברים: כמו שעשו בני־גד ובני־ראובן על הירדן (יהושע כב, י. כו, כח.) מותר: