לא תזבח. אגב שהזהיר על־המזבח, הזהיר על הזבחים:

אשר לא צויתי להשתחות להם, אבל במקום שצויתי: השתחואה [מותרת], כדכתיב [להלן כו, י] והשתחוית לפני ה' אלהיך, ולאדם לכבדו, כמו שמצינו ביעקב שהשתחוה לעשו, וכן הרבה, ובלבד שלא יהא נעבד כהמן:

את האיש או את האשה. כפל מלה הוא, ואורחיה דקרא דכתיב החידה: "והוצאת את האיש ההוא [או את האשה ההיא] אל־שעריך" ולא פירש למה כפל "את האיש או את האשה", (תהלים צג, ג) נשאו נהרות ה', ולא פירש מה נשאו, וכפל ופירש: "נשאו נהרות קולם":

וסקלתם. ורגמתם:

על־פי שנים עדים או שלשה עדים. לפי שכתוב גבי בית־דין (שמות כג, ב) "אחרי רבים להטות" עשה־לך ב"ד נוטה כדי שתלך אחרי רבים, לכך־פירש גבי עדים דאין הולכים בהם אחרי רבים, אם הם שלשה באים להעיד על עדות־אחת בודקין־אותם כל אחד בפני־עצמו, ואם האחד מכחיש את שנים [בודקין] בחקירות או בדיקות כהוגן כגון: בארירן או בסייף [סנהדרין ל, סע"ב. מא, א] או בסודר שנחנק־בו [שם] כי עדותן בטלה, ואין אומר נלך אחר שנים והשלישי יבטל, כיון שבטלה מקצתה בטלה כולה, וכנידון זה אמרו רבותינו [מכות ה, סוע"ב במשנה] מה שנים נמצא אחד מהן קרוב או פסול עידותן בטלה [כך שלשה כו'] ומיהו בעדות־ממון איכא למ"ד למימר גבי נמצא אחד מהן קרוב או פסול תתקיים העדות בשאר [ר' יוסי שם במשנה ו, א] אבל אם הם סותרים דבריהם בחקירות בהא לא דברו רבותינו, ונראה שאין בדבריהם כלום, משום דהוה עדות שאין אתה יכול להזימה, ובעדות־נפשות דברי־הכל: אין בדבריהם כלום, ומיהו אם יעמוד השלישי להכחישן, אין דבריו של אחד במקום שנים, אבל כיון ששלשתם מודים שראו את הדבר כאחד, ואחר־כך סותרים דבריהם נראה שהם שקרנים. ואף דרשו רבותינו [שם במשנה ח, סע"ב] מה שלשה מזימין את־השנים אף שנים מזימין את השלשה, אעפ"י שהם רבים, ומשלשין ביניהם הממון שהניטפל לעוברי עבירה כעוברי־עבירה, וכ"ש שניטפל לעושה־מצוה כעושה־מצוה, דמדה־טובה מרובה ממדת־פורעניות (סוטה יא, א. סנהדרין ק, ב) כדאיתא במכות הנ"ל:

יד העדים תהיה בו. שהם ראו העבירה, כי אחרים שלא ראו לבן נקפן שמא עשה שמא לא עשה, וכיון שרואין שהעדים נותנין בו יד להמיתו, תחזקנה ידי אחרים להמיתו, דאומרים: ודאי לא ישלחו בו יד אלא אם־כן ראו:

כי יפלא. במופלא הכתוב מדבר, שאעפ"י שהוא מופלא עשה־בו דין, אם ימרה. שמא ירבו מחלוקת־בישראל, ופשוטו כתרגומו: שיהיה הדבר מופלא ומכוסה מעיניך, שלא תוכל להוציאו לאור:

ממך זה יועץ (סנהדרין פז, א) כדאמרינן "ממך" גבי יועץ, כדכתיב (נחום א, יא) ממך יצא חושב על ה' רעה יועץ בליעל" דאפילו [הממרא] יועץ וחכם עשה־בו דין:

דבר זה הלכה למשה מסיני, שניתנה בדיבור ולא בכתב, שאם חלק על הלכה־למשה מסיני עושים־בו דין:

למשפט. זה הדין:

בין דם לדם. בין דם־נידה לדם־לידה, לדם־זיבה:

בין דין לדין. בין דיני־ממונות לדיני־מכות, לדיני־נפשות:

ובין נגע לנגע. בין נגעי־אדם לנגעי־בגדים, לנגעי־בתים:

דברי. אלו החרמים והערכין וההקדשות, שבאים על־ידי דיבור:

ריבות. השקאת סוטה, שבא על־ידי ריב שבין אדם לאשתו, ועריפת־עגלה־ערופה, שעל־ידי ריב בינו ובין רעהו הרג את־חבירו: וטהרת־מצורע, שעל־ידי שהוא בעל־מריבות ומוציא שם־רע בא לו הנגע:

בשעריך. זה לקט שכחה ופאה, דכתיב בהו (דברים כו, יב) ואכלו בשעריך ושבעו. ושלש מחלוקות התם: ר' מאיר אומר אינו חייב אלא על דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת. ור' יהודה: על דבר שעיקרו מן־התורה ופירושו מדברי־סופרים. ור' שמעון אומר: אפילו דקדוק אחד מדברי־סופרים, והתם מפרש טעמייהו וכל חד וחד מפרש להאי קרא אליביה, ומייתי פלוגתא דתנאי אכל מילתא ומילתא באלו־הן הנחנקים:

מן המקום ההוא. מלמד שהמקום גורם:

על־פי־התורה. "תורה" בכל מקום לשון־מוסר־והוראה, כמו (משלי א, ח. ו, כ) ואל תטוש תורת־אמך:

ימין ושמאל. לא תסור מן הדרך אשר יורו, לא לימין ולא לשמאל, שפעמים שתהיה סבור לילך (לארץ) לימין ותלך לשמאל וירבו מחלוקות בישראל:

והאיש אשר יעשה בזדון. שיורה לעשות, דזדונו יעלה שיגרום לעשות, אבל אם שנה כדרך שהיה שונה, כיון שלא הורה לעשות אינו חייב מיתה:

וכל (ישראל) העם ישמעו ויראו. כיון שישמעו שנהרג רב־גדול על־זאת יהא כל אחד ירא לנפשו, ורבותינו דרשו [שם פט, א] שצריך הכרזה, דארבעה צריכין הכרזה: זקן־ממרא, ובן־סורר־ומורה, ונביא־השקר, ועד־זומם, וכולם נהרגים על דיבור־בעלמא, ולכך נאמר בה, וכל העם ישמעו ויראו, דכולם תווהי בהו אינשי: זקן ממרא שהי' מתכוון ללמוד ולהורות הוראה־ישרה ועל זה נהרג, והוא כדי שלא ירבו מחלוקת בישראל, ולא יעשו תורה כשתי־תורות; בוא וראה כמה קשה עונשן של אותם שחולקין על הגדולים הקדמונים המבטלים דבריהם וסומכים על סברתם לעשות מעשה, והם רובם מתכוונים לקנות־שם, וקונים גיהנם לנפשם, כי לב הראשונים כלב־האולם, והם יונה־פותה אין־לב. ועל בן סורר־ומורה תמהו אינשי: שקטן על שאכל ושתה נהרג, חדא שהוא קטן, ועוד: שהוא עבר עבירה והוא נהרג על שם סופו, כמו שפירשו רבותינו [שם עא, ב] ועל עד זומם כמו־כן דמאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני, ועוד שלא עשו־מעשה דכתיב [להלן יט, יט] כאשר זמם [במכות ב, ב, וראה ב"ק עב, ב] ומאן לימא לן דלא הדרי בהו קודם שיהרג הנידון ויאמרו טענה שלא יהרג. ועל נביא־השקר שהיה מתחלה נביא אמת ואחרי כן נביא־שקר ונהרג, ואם־נתן־אות כל־שכן שנהרג, ועל ארבעה אלו הוא אומר:

ישמעו ויראו. כי כששומעין שזה נהרג יראים לנפשם, ורבותינו דרשו (סנהדרין פט, א) שצריכין הכרזה, ואיכא למאן־דאמר שמשהין אותם עד־הרגל ומקשינן ליה: מי כתיב יראו וישמעו, ישמעו ויראו כתיב, ואין מענין את דינו, ונהרג מיד, ומכריזין עליו:

וירשתה וישבתה בה. מצוה זו על מלך לאחר ירושה וישיבה:

שום תשים עליך מלך. זו מצות־עשה, כי ודאי צריך שיהא מלך, שלא יעשה כל אחד את הישר בעיניו:

עליך. שתהא אימתו עליך:

אשר יבחר ה'. שצריך להעמידו על פי נביא:

מקרב אחיך. שאין הקב"ה בוחר באחר:

לא תוכל לתת עליך איש נכרי. פן יחטיאו אותך לי, כי בעוונות אפילו מלכי־ישראל החטיאו כגון ירבעם וחביריו:

אשר לא אחיך הוא כלל, אבל אמו מישראל – מותר. כדאמרינן [יבמות מה, ב: רבא ובשבת קנד, א: רב] רב אכשר לרב־מרי בר־רחל ומנייה בפורסי דבבל, כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינן ביה, אע"ג דאמרינן (קדושין עז, ב) כל משימות שאתה משים עליך לא יהיו אלא מקרב אחיך:

ולא ירבה לו נשים. אלא שמונה־עשרה, בין טובות בין רעות, כדנפקא־לן מדוד (סנהדרין כא, א) שהיה לו ששה בשעה שאמר לו הקב"ה [שמ"ב יב, ח] ואם מעט ואוסיפה לך כהנה וכהנה, דהיינו שמנה־עשר, ואפילו כאביגיל, כי ברוב נשים יישלה לבו אפילו הן טובות, ואם רעות בפחות מי"ח ובי"ח נמי לא יסירו לבו. ר' יהודה אומר: מרבה הוא לו ובלבד שלא יהיו מסירות את לבו [שם במשנה] כלומר: מן הטובות כמה שירצה, מן הרעות שמונה־עשר, שלא נתן קצבה כי אם לרעות.

ר' שמעון אומר: אפילו אחת והיא מסירה לבו הרי־זה לא ישיאנה, דהכי קאמר קרא: לא ירבה לו־נשים אפילו כאביגיל אלא שמונה־עשרה ולא יסיר לבבו אפילו באחת רעה, דרבי שמעון לטעמיה דדריש טעמה דקרא, ולא־יסיר אינו טעם, דאינו דרך־פסוק לכתוב טעם דאינו צריך, דאנו נותנין טעמא לפסוק מעצמינו, "ולא־יסיר" מצוה באנפיה נפשיה היא, דלא אפילו אחת רעה, אבל רבי יהודה ות"ק דלא דרשי טעמא־דקרא אלא אם־כן נכתב אמרו: הכא נכתב הטעם לפיכך לא־דרשו־ליה אם־לא־נכתב, כן מוכחא הסוגיא:

לבלתי רום לבבו מאחיו זה טעם ל"כסף וזהב לא ירבה לו", ולבלתי סור מן המצוה. זה טעם א'ספר־תורה שיהא יוצא ונכנס עמו, ואחת בבית־גנזיו, ועוד קרי ליה "משנה" לפי שראוי הכתב להשתנות בימי עזרא, כדכתב (עזרא ד, ז) וכתב הנשתון כתוב ארמית, ולמען דבר־זה יאריך ימים על ממלכתו אם ישמרהו, ובניו כמו־כן, והוא יזכה לבניו כמו שעשה דוד לזרעו: