וישבת בעריהם ובבתיהם. זאת המצוה נמי אחר ירושה וישיבה:

ושלשת את גבול ארצך. שתהיינה משולשות וכבר פירשתי מה שאמרו רבותינו (מכות י, א) "ומאי־שנא מהאי גיסא ומהאי־גיסא דמרחקי, משום דבשכם שכיחי רוצחים, והקב"ה מזמין להם שוגגין:

וזה דבר הרוצח. שהרוצח מדבר על־ידי עצמו אל גואל־הדם ואומר: "שוגג הייתי" [שם ט, ב, וגם י, ב] ורבותינו דרשו נמי [שם יב, סע"ב] שאם באים אנשי עיר מקלט לכבדו, אומר להם: רוצח אני! ואם אמרו אעפ"י כן יקבל, ועיר שרובה רוצחים אינה קולטת, שנאמר: וזה דבר הרוצח [שם י, ב] ולא שהשוו דבריהם לדבריו:

וחי. עביד ליה חיותא [שם י, א] שאין עושין אותם לא טירים גדולים, שלא יהא רגלו של גואל הדם מצוי שם, ולא כפרים קטנים שלא יקחנה בחזקה, אלא עיירות בינוניות, אין מפשילין לתוכן חבלים, ואם תלמיד הוא מגלין את רבו עמו, ואם רב הוא מגלין את ישיבתו עמו, דתורה חיותא היא:

בבלי דעת. פרט למתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם [שם ז, ב]:

ונשל הברזל מן העץ. שיצא הברזל מקתו, אבל אם מן העץ־המתבקע הוה ליה כח כחו ופטור; ואיכא למאן דאמר [שם] מן העץ המתבקע כ"ש [נשמט] הברזל מקתו:

ומצא את רעהו. פרט לממציא את עצמו [שם ח, א]:

ולו אין משפט מות. לרוצח, כי בשוגג הכהו; ואיכא למאן־דאמר בגואל הדם הכתוב מדבר, כלומר: יש לידא שמא יהרגנו שהרי אינו ירא כלום אם יהרגנו, "שאין לו משפט מות" כי גואל הדם הוא:

כי לא שונא הוא לו. דברי־הכל ברוצח הכתוב מדבר [שם י, ב]:

ואם ירחיב ה' עתה מפרש למתי יעשה השלש ערים שאומר לך עכשיו:

כי תשמור את כל המצוה כי בכך תלוי הדבר, על השלש האלה. שהבדלתי. ורבותינו דרשו [ספרי, קפה כאן] שלעתיד הוא מדבר, שיהא תשע, ו"על השלש האלה" אשלש שבארץ ישראל קאי, לבד אותו שבעבר הירדן שהבדיל משה [לעיל ד, מא]:

והיה עליך דמים. אם לא תתקן המקלט:

לא תסיג גבול רעך. שלא תשיג לגבול ריעך אשר מעבר הלז, כגון שני אלמים ועני אחד ביניהם זה דוחקו מכאן וזה דוחקו מכאן ומוציאים העני מביניהם, ובא לומר: שלא תטול משלו כלום כדי להשיג, וכן אמר ישעיה [ה, ח] הוי מגיעי בית בבית:

לא יקום עד אחד באיש. בממון ובמכות הכתוב מדבר, אבל קם הוא לשבועה. ולעיל [יז, ו] דבר בדיני נפשות כדכתיב: "לא יומת על פי עד אחד":

על פי שני עדים. על פיהם ולא על פי כתבם, שיכתוב עדותו בשטר, אבל כששניהם כותבים שטר אחד ומכוונין דבריהם הוה כמו שנחקרה עדותן בבית דין דמי, וכך אמרו רבותינו (גטין ג, א. כתובות יח, ב) עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין, וכן כתוב בירמיה [לב, מד] וכתוב בספר וחתום והעד עדים":

לענות בו סרה. שתסרה גופה של עדות, ושיאמרו המזימים והלא במקום פלוני עמנו הייתם, ולא מן ההורג ומן הנהרג, ומיהו הוא ניצל בכך, אם אמרו ההורג או הנהרג היה עמנו במקום פלוני, אבל העדים אינם נהרגים אלא הוי בהכחשה, ואינם נהרגים עד שיזומו כולם:

ועמדו שני האנשים. מצוה בנידונים שיעמדו, שלא יהא אחד עומד ואחד יושב, ומיהו העדים ודאי בעמידה, דבדידהו משתעי קרא:

אשר להם הריב. אלו בעלי־דינין:

ועשיתם לו כאשר זמם. ולא כאשר עשה, שאם הרגו אין נהרגין; ואם תאמר מהו נפש בנפש לומר שאין נהרגין עד שיגמור הדין על פיהם שהיגע על פיהם ליטול הנפש, שאם אים המזימים קודם שנגמר הדין, אין דין להרגם, שהרי רוב הנידונים ניצולים, שבית דין מהפכין בזכותם, ולאחר שנהרג שמא הקרובים שכרום לנקום קרוב או אוהבים אותו נהרג, אבל לאחר גמר דין הרי הוא כנהרג, שאם היה לו זכות בבית דין מצאוהו, ואין הקרובים מביאין מזימים, שעד שיבואו מזימים דאיכא למיחש לזוממי זוממים יביאו מכחישין להציל הנידון, ולא ייראו כלום אבל לאחר שנהרג לא יועילו מכחישין, וכי תימא מאי חזית דסמכה אהני סמוך אהני. ואמרו רבותינו (סנהדרין כז, א) חידוש הוא, ונראה לכך סמכה תורה אהני כדי שתהא יאמת ההזמה על העדים, ולא יהיה קל עליהם להעיד עדות שקר שלכך דיקדקה התורה על אמיתת הדין, ובעדי ממון אם שילם הממון, ואם לא שילם ונגמר הדין, ישלמו בין כולם הממון, דמשלשים בממון (מכות ה, א במשנה) דחזי לאיצטרופי, אבל אין משלשין במכות דלא חזי לאיצטרופי, אלא כל אחד ואחד לוקה:

לעשות לאחיו. ואם העידו על איש ואשה שחטאו יחד בזימה ואין דינם שוה, כגון: בת־כהן שהיא בשריפה, ובועלה בחנק, או למאן דאמר ארוסה בשריפה, היא בשריפה ובועלה בסקילה, ידונו הזוממים במיתה הכתובה באחין, ולא במיתה הראויה לאחותו, דאי בדידיה חדית רחמנא, בעדים לא חדית, והא ליכא למימר שאם העידו על אשה שאין נהרגים, דהא השוה הכתוב אשה לאיש לכל דינין שבתורה:

ולא יוסיפו לעשות. איכא למאן דאמר שזו אזהרה לעדים זוממין, ואיכא למאן דאמר מלא תענה [שמות כ, יג. ור' מכות ב, ב]: