כי ימצא. פרט למצוי. כגון עיר שבספר ועיר שרובה גוים:

באדמה. לא טמון:

נופל. לא תלוי באילן, דאין דרך רוצח לשהות ולטמון, (לטמון ולא לתלותו, מפני שירא לנפשו, אלא שמא מת מיתת עצמו או בלא פשיעת אדם, הגה"ה.

בשדה. ולא צף על פני מים דאין לידע מאין בא לכאן:

ויצאו זקניך. מיוחדים שבזקניך, סנהדרי גדולה, איכא למאן דאמר שלשה, ואיכא למאן דאמר חמשה [הכל במשנה ובגמ' סוטה מד, ב. מה, א] (ואיכא למ"ד חמש ואיכא למ"ד) [זקניך. סנהדרין, ושופטיך.] מלך וכהן גדול ומדדו. אפילו נראה בעליל לעיר מצוה לעסוק במדידה, ואיכא למאן דאמר: שמודדין מחוטמו, שהנשמה שם, דכתיב (ישעיה ב, כב) חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו, ואיכא למאן דאמר: מצוארו, ממקום שנעשה חלל, ואיכא למ"ד [מטבורו] מחללו של גוף [סוטה במשנה מה, ב]:

והיה העיר. והיה דבר זה לעיר הקרובה שיקחו עגלת בקר דהוה ד' "והיה" לא אעיר קאי, דאם כן הוי ליה למימר "והיתה":

אשר לא יעבד בו. אשר לא "נזרע" אינו אומר, אלא אשר לא יעבד בו ולא יזרע. מכאן אמרו רבותינו [מכות כב, א. וראה רמב"ם רוצח י, ט] שהעובד והזורע בנחל איתן בלאו, אבל מנקין בו פשתן ומסתתין בו אבנים (סוטה מו, ב):

ונגשו הכהנים. ולא פירש למה, אבל לקמן מפורש [ו] "ירחצו את ידיהם": כלומר: נקיים אנחנו:

וענו ואמרו אזקנים דסליק מיניה קאי:

ידינו לא שפכה. לא גרמנו לשפוך, לפוטרו בלא צידה ולא לווייה:

כפר לעמך. קאי אכהנים, דכל מעשה כפרה תלויה בכהנים, וכן תירגם אונקלוס [כהניא יימרון]:

ונכפר להם הדם. הפסוק מבשר שנכפר הדם, וכל זה צוה הקב"ה לעשות שיהא קול לנרצח, ושיהא אוושא מילתא מתוך הערים הנמדדות וסנהדרי גדולה שבאים שם, והעגלה שנערפה ונקברת, שהוא דבר תימה, ומי שהלך מביתו ולא שב ולא נודע מה נעשה בו, באים בני ביתו ובני משפחתו אל (הנחל) [והמקום] אם מכירין אותו ואין אשתו עגונה ואין בניו יתומים – שיורדים לירושת־אביהם ואין בית דין מוחים בידם, ומתוך שהוא ניכר נודע מי הלך עמו ומי נתחבר לו, ופעמים שמתפרסם הרוצח על ידי כך, וגם נראה דבר גדולה וקפידה גדולה שהקב"ה מטריח על נפש אחת. ונראה לי דאף על פי שאמרו רבותינו (משנה יבמות קכ, א) אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם, ואין מעידין אלא עד שלשה ימים. הני מילי עדות שאומר: מעידני על חוטמו ופרצופו שהוא כך וכך, והמכירים מבינים מתוך דברי העדים, דבר זה אין מעידים אלא עד שלשה ימי,ם ואי נפל במיא, אפילו טפי דמיא צמתי, כדאמרינן בפרק האשה שהלכה היא וצרתה [יבמות, קכא, רע"א] אבל אם אמר מכירני ודאי שזהו, בטביעות עינא גמור אני מכירו כאילו ראיתיו חי, ודאי תנשא; וההוא דטבע בדגלת ואסקוהו אדישרא דסביסתנא דאנסבי רבא לאשתו אחר חמשה יומי' עדות הוה ודמיון ללא אמר מוחזקני בו אל נכון, אבל אם אמר מחזקני בו אל נכון שזהו, ודאי מנסבא אחר כמה שבועות, ולפיכך אפילו ממקום המרחק יכולין לבא להתבונן בו:

ואתה תבער הדם הנקי מקרבך כי תעשה הישר. אם תעשה הישר שתעשה המצוה כדרכה כמו שצוה הקב"ה, "כי" זה, כמו "אם", מתוך שתעשה הישר והמצוה כהלכתה, תבער הדם; שתברר הרוצח, מתוך הקול, ומתוך העיירות הבאות למדוד, יודע מי נתחבר לו, כמו שפירשתי ורבותינו דרשו (כתובות לז, ב) דהכי קאמר: שאם נמצא הרוצח לאחר שנערפה העגלה שממיתין אותו, וכל ישראל נקיים לשלום ולחיים:

כי תצא למלחמה על אויביך וראית בשביה. בשעת שביה,

אשת. אפילו אשת איש

יפת תאר. לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, מוטב יאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות (קדושין כא, ב) כגון בשר "כוס כוס" דאיתי ביה צד היתר, ואל יאכלו בשר תמותות נבלות בלא שום היתר, ולכך התירה הקב"ה:

וחשקת בה. אפילו מכוערת:

בה ולא בה ובחברתה, שאינו יכול ליקח שתים לעצמו בשביה אחת:

ולקחת. ליקוחין יש לך בה, קידושין תופסין בה:

לך. שלא יקח לצורך אביו ולא לצורך בנו:

ועשתה את צפרניה. איכא למאן דאמר תגדיל אותם, דומיא ד**"וגילחה את ראשה"** מה גלחה ראשה ניוול, אף עשתה צפרניה ניוול, כדי שתתגנה עליו, אולי לא ישאנה, וכן תירגם אונקלוס, ואיכא למאן דאמר: כמו [שמ"ב יט, כה] ולא עשה שפמו, ולא עשה רגליו, שהוא לשון תקון, וכדי לטהר עצמה משיקוץ וניוול גיותה, מעברת שיער, וצפרניה, ובגדים:

ובכתה את אביה ואת אמה. לאו מצוה היא, אלא מסתמא ודאי תבכה, איכא למאן דאמר (שם יבמות מח, ב) אביה, ואיכא מאן דאמר עבודה זרה כמו (ירמיה ב, כז) אומרים לעץ אבי אתה: ואחר כן תבוא אליה. אבל קודם לכן לא לפי שאין דבר זה הגון, שהיא תבכה ואתה תשחק עמה:

תחת אשר עניתה. תשלחנה לנפשה, דדייה לה שעיניתה, ועכשיו אין אתה רוצה לישאנה:

והאחת שנואה. אם נשאה סופה להיות שנואה, ואם ילדה, סופו להיות בן סורר ומורה, ואם חס עליו: סופו להיות נידון, ולהיות נסקל ונתלה במעשיו המקולקלין, ולכך סמכו זו לזו. וכן אמר חושי הארכי לדוד [על] אבשלום, ודרשו רבותינו (יבמות כג, א) מאי שנואה: שנואה בנשואיה, כגון ממזרת ונתינה לישראל, גרושה וחליצה כהן־הדיוט, ואפילו הכי לא יפקיענו מבכורתו:

לבכר. כלומר: בתורת בכורה אינו יכול להרבות לו, אבל המחלק נכסיו על פיו, ריבה לאחד ומיעט לאחד, והשווה להם את הבכור, דבריו קיימין [ב"ב קכו, ב. במשנה]:

יכיר. יכירנו לאחרים [וכתיב"ע ספרי ריז (כז) וקדושין עד, א. עח, ב וש"נ] דנאמן אדם לומר [זה בני בכור] וזה בני בן גרושה בן חליצה, דקרינן: "בן־השנואה יכיר" אם אמו שנואה בנישואיה דברי ר' יהודה, אבל רבנן פליגי, ואפילו בבן־גרושה (שם ודף סח, א. ויבמות מז, א.) כדמוכח בנערה שנתפתתה וביש נוחלין:

ראשית אונו. בא אחר נפלים אפילו בכור לכהן (אפילו) לא הוי, דהא בפטר רחם תלא רחמנא:

בכל אשר ימצא לו. לאב, פרט הראוי לו בשעת מיתה ואינו מוחזק (כספרי ריז, ובכורות נב, א. במשנה):

כי יהיה לאיש בן ולא לבן בן, שאם היה לבן־עשר בן כמו בדורות הראשונים, אינו נעשה בן סורר ומורה:

בן. ולא איש, "כל ימיו של בן סורר ומורה שלשה חדשים, משהביא שתי שערות עד שיקיף זקן־התחתון, ולא העליון (סנהדרין סט, א) והרי הוא [נהרג] על שם סופו, מוטב ימות זכאי ואל ימות חייב" [שם, עב, א]:

ויסרו אותו. מלקות, [ספרי שם] וילקו אותו בבית דין, דגמרינן [שם א, ב] "ויסרו" מ"בן" ו"בן" מ"בן" והיה אם בין הכות הרשע [להלן כה, ב], וזהו: בנינו־זה. זה שלקה בפניכם:

ותפשו־בו. ולא גידמים:

והוציאו אותו. ולא חגרים:

ואמרו. ולא אלמים:

בננו זה. ולא סומים, דאין דרך לומר "זה" אלא בדבר שהוא רואה:

איננו שומע בקולנו. ולא חרשים (ספרי ריט, וסנהדרין מה, ב) ואיכא למ"ד [שם עא, א: ר"י] שאם לא היתה אמו ראויה לאביו אינו נעשה בן סורר ומורה, וגם צריך שיהיו שניהם שוים בקול, במראה, ובקומה, ואם לאו אינו נעשה בן סורר ומורה, ואיכא דלא בעי קרא כדכתיב, ובלא כל הני נעשה בן סורר ומורה:

זולל וסובא. שגנב תרטימר־בשר וחצי לוג יין משל אביו ואכל ברשות אחרים, דבהא אתי למיסרכא שאינו ירא שיגער בו אביו, שאינו אוכל ברשותו, ולא להתפס כגנב על של אביו, אבל גנב משל אביו ואוכל ברשות אביו, וכל שכן גנב משל אחרים ואוכל ברשות אחרים, ומשל אחרים ברשות אביו דלא אתי למיסרך, דירא פן יגער בו אביו, או יתפס כגנב אינו נעשה בן סורר ומורה:

וכל ישראל ישמעו ויראו. בארבע כתיב כן, לפי שאין נהרגין על מה שעשו אלא שלא יבא לידי תקלה, אלו הן: עד זומם שלא הרג לא היה נהרג אלא להטיל אימה שלא ירגילו להעד עדות שקר, וזקן ממרא, שהיה מורה אמת לפי סברתו, ואינו נהרג אלא כדי שלא ירגילו להרבות מחלוקת בישראל, ותהיה התורה כשתי תורות, ולכך צריך להכריז שהרי הם נהרגים ליסר אחרים, וכן מסית, לא עבד עבודה זרה, ולא הועיל דברו, ולא בא לידי מעשה, אלא לא ירגילו להסית ולהדיח את ישראל מאביהם שבשמים וכן זה לא נהרג על שאכל תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין, אלא על שם סופו, שלא ירגילו תרבות רעה, למרות עיני אביהם ואמם, ולהיות זוללים וסובאים, ולפי שמתיר [שמחמיר] ליסר אחרים צריכין כרוז, כדי שיוסרו הנשארים, ולפי הפשט אינו צריך אפילו כרוז, אלא הכי קאמר: מי שישמע שזה נהרג בלא חטא ירא מכובד המשפט [דלנ(ר)וע־א(יו)סטינ(צ)"א]:

ותלית אותו על עץ. לפי הפשט נראה: אם יארע שתתלה אותו, לא תלין, אבל רבותינו אמרו [ספרי רכא (לז) וסנהדרין מה, ב במשנה] שהוא מצוה, דכל הנסקלין נתלין:

כי קללת אלהים תלוי. כי על קללת אלהים אדם תלוי, שהרי מגדף נסקל ונתלה, וזהו נתינת טעם ל"לא תלין" לפי שדרך מגדך להיות נתלה אני אומר לך: לא תלין שום נתלה, שמא יאמרו הרואים: זה [הנתלה] מגדף היה, והרים יד מלך וזהו גנאי למלך, משל לאדם שבא וסטר את המלך על פניו ותלש שערו וזקנו, אף על פי שתלאו המלך, גנאי הוא למלך שיאמרו ויפרסמו שזה אדם סטר המלך, ולכך לא תלין. ויש מפרשים: כי קללת אלהים: כשרואים אדם תלוי מקללין את הדיינים שדנוהו, לכך לפי שמרחמים על העני הנתלה ובאים לידי איסור, דכתיב (שמות כב, כז) אלהים לא תקלל, ורבותינו דרשו (סנהדרין מו, א) "כי קללת אלקים" קל לית בשעה שאדם מצטער או מוטל בבזיון, שכינה אומרת כביכול: "קלני מראשי קלני מזרועי" ואם אומר כן על רשעים, על צדיקים לא כל שכן:

ולא תטמא את (הארץ)אדמתך. טעם אחד, כלומר: לכך לא תלין שאדם מת מטמא את הנוגע בו והמאהיל תחתיו, ונמצאו נושאי־טהרות לבני־אדם־טהורים מטמאים: