והשבותו לו. ראה האיך תשיבנו לו שלא תאכיל עגל לעגלים וסיח לסיחים אלא מכרו בב"ד [ב"מ כח, סע"ב] ואף דרשו רבותינו [סנהדרין עג, א. ספרי ס"ס: רכג] "והשבות לו": שאם תמצא את חבירך תועה צריך להשיבו אל הדרך. דכתיב: והשבות לו: זהו השבת גופו:

עד דרוש אחיך אותו. לפי הפשט אינו צריך לחזור אחריו עד שיבא מאיליו, ורבותינו דרשו [ספרי שם וב"מ שם במשנה] דרשהו אם רמאי הוא, או אינו רמאי, שלא יפסיד בעל אבדה על ידך, כל הני פרטות דרשו רבותינו: [ב"מ כז, א] שור לגז זנבו, שצריך לגזז זנב השור בכל שנה, כדי שתבוא גיזה אחרת, שאם לא יגוז לא יבוא גיזה אחרת, נמצא הגוזז משיב אבדה, וכן שה לגיזותיו, והא ליכא למימר דקאמר שמשלם לו גיזותיו, דהא לא צריכא למימר. מה שמלה שיש לה סימנין ויש לה תובעין, אף כל שיש לו כו' [ל', המשנה שם] ואמור לסימני האוכף, אע"ג שאין הסימן בגופו מהו לגזיזותיו לא אצטריך, השתא שור לגוז זנבו אמרינן שהוא דבר מועט, שה לגזיזותיו מיבעיא, ומשום הכי שה דאבדה לדברי הכל קשיא:

נפלים בדרך. זו טעינה ובשכר ובפריקה בחנם [ב"מ לב, סע"א]:

לא יהיה כלי גבר וגו'. שלא ידמה איש לאשה ואשה לאיש, כי דרך ניאוף הוא, שהאיש בא בכך בין הנשים ואינו ניכר, ומתייחד עמהם, וכן האשה בין האנשים ודבר משוקץ ומתועב הוא:

כי יקרא. פרט למזומן, כגון אווזין ותרנגולין שקננו בפרדס [חולין קלט, בו ספרי רכז (נה)]:

צפור. משמע טהור, כדכתיב [לעיל יד, יא] כל צפור טהורה תאכלו אבל עוף טמא אינו בדין שלוח:

והאם רובצת. כל זמן שכנפיה נוגעות בקן קורא לה "רובצת":

על האפרוחים או על הביצים. מה אפרוחים בני קיימא אף בצים כן, לאפוקי ביצים מוזרות דליתנהו בדין שלוח:

שלח. אפילו מאה פעמים:

תשלח. דאפילו לדבר מצוה הוא צריך לה, תשלח מכל מקום. אבל אם חזרה לאחר שנסתלקו האפרוחים או הבצים, שוב אינו צריך לשלח, ואם עבר ולקחה כשהיא על האפרוחים או על הבצים, איכא למאן דאמר: משלח ואינו לוקה, ואיכא למאן דאמר: לוקה ואינו משלח:

למען־דבר־זה ייטב לך והארכת ימים. בכל מצוה שיש בה חסרון־כיס, שיפסיד האם, דרך הכתוב לומר: "למען יברכך" "למען ייטב לך" כלומר: לא יקשה בעיניך כי השכר מרובה מן ההפסד:

כי יפול הנופל. מי שראוי ליפול, ואף על פי כן הזהיר שלא תהא תקלה על ידך, כי מגלגלין חובה על ידי חייב:

המלאה הזרע. אם נזרע שלא בכלאים, כגון המעביר עציץ נקוב בכרם אינו נאסר עד שיבא במילואו, שיוסיף מאתים, אבל אם נזרע בכלאים נאסר הזרע בהשרשה, כדאמרינן בכל שעה (פסחים כה, א):

פן תקדש. שכלאים אסורים בהנאה, ואינם רק לשרפה:

לא תחרש בשור ובחמור (יחדיו). והוא הדין לכל שני מינין שילפינן שור שור משבת [ב"ק נד, ב. וספרי רלא] ואדם מותר בכולם, ונראה שלכך אמר רחמנא חרישה משני מינין, שלא יבא להרגילם ולהרביעו זה עם זה, תדע שהרי בקדושים תהיו כתיב (ויקרא יט, יט) שדך לא תזרע כלאים, בהמתך לא תרביע כלאים, ובגד כלאים שעטנז, והכא במקום בהמתך לא תרביע כתיב לא תחרוש בשור, אלמא משום לא תרביע הוא:

לא תלבש שעטנז. משום דבגדי כהונה של כלאים, ולא ישתמש בשרביטו של מלך, דאף הם לשם מצוה כמו בגדי כהונה:

ושם לה עלילות דברים. מתוך השנאה שם לה עלילות שרוצה לגרשה בלא כתובה, ואומר לא מצאתי לה בתולים:

ולקח אבי הנערה ואמה. כי הם בעלי דינים, ולהם הבושת והפגם, שעליהם לייסרה ולשמרה:

ואמר אבי הנערה אל הזקנים. התורה עשתה עצמה כעורכי הדיינים, ולמדה אותו לטעון, מפני שבשתה מרובה, ומדרש [ספרי רלה] "מכאן שאין אש הרשאה לדבר בפני בעלה, שאינו אומר: "ואמרו אביה ואמה":

ופרשו השמלה. השושבינין:

ויסרו אותו. מלקות דילפינן יסרו מיסרו, [ויסרו] מבן, ובן מבין הכות [להלן כה, ב] והיה אם בין הכות הרשע:

וענשו אותו. ומשלם ולוקה:

ואם אמת היה הדבר הזה. שזינתה תחתיו לאחר שנתארסה:

אל פתח בית אביה. על פתח העיר, שאביה דר בה, לומר: ראו גידולים שגידלתם:

ומתו גם שניהם. לפי שאמר למעלה שהנערה לבדה נסקלת התם משום שאין הבועל ניכר, הכא שניכר הבועל, גם שניהם מתים:

כי יהיה נערה בתולה. ולא בוגרת, "בתולה" ולא בעולה, "מאורשה" ולא נשואה, שהמאורשה בסקילה לפי שפגמה מרובה ומביישת את אביה ובעלה יותר מן הנשואה:

שניהם. איכא למאן דאמר בזמן ששניהם בני עונש, אבל אם היא קטנה, הוא בחנק והיא פטורה, ואיכא למאן דדייק: "ומת האיש אשר שכב עמה לבדו" דהא "לבדו" מיותר מדכתיב בתריה: "ולנערה לא תעשה דבר" לומר: דאם היא קטנה הוא לבדו בסקילה [סנהדרין סו, ב. ובקדושין י, א. רש"י ותוס'] והנה שלשה פרשיות דמוציא שם רע [א'] מתה הנערה לבדה לפי שלא ניכר הבועל, שניה: מתים שניהם, שלישית: המאנס מת הוא לבדו:

כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש. הרי זה בא ללמד ונמצא למד, כלומר: "אף למד", שהוא מלמד ולמד; "מלמד": מה רוצח יהרג ולא יעבור אף נערה המאורסה, ורוצח סברא הוא; כדרבא: דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי וראוי לחיות יותר (ממך) [מחבירך דילמא דמא דההוא גברא כו'] ואין לדחות אותו בשבילך. ו"למד": מה הנערה ניתן להצילה בנפשו, דכתיב: ואין מושיע לה, הא יש מושיע צריך להושיע בכל מה שיכול להושיע, אף רוצח ניתן להצילו בנפשו, (סנהדרין עג, א. עד, א. פסחים כה, ב), והעדים שמעידים עליו, אומר דקיימי בתרי עברי נהרא ולא יכלו להציל, אי נמי היו יראים אותו, אי נמי לא ידעי דניתן להצילו בנפשו, ואיכא דרבי מהאי קרא הרודף אחר הזכר, מדכתיב: נער (סנהדרין עג, א.) ו"נערה המאורסה" מדקרי נערה, אחד חייבי כריתות, מדכתיב חטא דמשמע חייבי חטאות, [ואחד] חייבי מיתות בית דין, מדכתיב מות, דכולם ניתן להצילו בנפשו:

תחת אשר ענה. מכלל דאיכא בושת ופגם: