ולא יגלה כנף אביו. איכא דמפרש בשומרת יבם של אביו, והיא בכרת, שהרי היא דודתו, ואיכא דאוקי לה לקרא באנוסת אביו ומפותת אביו לאמר שהוא בלאו:

לא יבא פצועה דכה. שנפצעו ונדכאו ביציו:

כרות שפכה. שניכרת הקרום שבין קילוח המים לקילוח הזרע לאורך הגיד ושוב אין המים מקלחין ואין הזרע יורה כחץ ואינו מוליד, ולכך אינו ראוי לבא בקהל, שמונע מלהוליד, ואעפ"י [שהאשה] אינה מצווה על פריה ורביה, אבל [מכל מקום בעיא] חוטרא לידא ומרה לקבורה (יבמות סה, ב, כתובות סד, א) וכתיב (ישעיה מה, יח) לא תהו בראה לשבת יצרה:

לא יבא ממזר. נולד ממי שזר אצל אמו, אמרו רבותינו [ספרי כאן: רמח] שסמכו ל"לא יקח איש את אשת אביו" דבכי האי גוונא הוי ממזר, איכא למאן דאמר דאין ממזר אלא מחייבי מיתות בית דין, ואיכא למאן דאמר: אף מחייבי כריתות והלכה כדבריו, ואיכא למאן דאמר אף מחייבי לאווין, ואיכא למאן דאמר: אף מחייבי עשה, וכולהו דייקי מהאי קרא ביבמות [מט, א]. ולא יבא פצוע דכה לא חשבי לה הפסק, דפשיטא דלאו אאינהו קאי ה"לא יבא ממזר" שאינם עושים ממזרות שאינם מולידים:

לא יבא לו. הלך אחר פיסולו:

על דבר אשר לא קדמו. שהיה להם לקדם, שהרי אברהם אבינו גידל את לוט בביתו והצילו מן ההפיכה, ולא דים שלא קדמו, אלא ששכר עליך את בלעם – לקללך, ולכך

לא תדרש אלא כמו שדרש שלומך:

לא תתעב אדומי. שהיה לו לקדם, שהלא אח עשו ליעקב, וגם לא הניח לישראל לעבור בגבולו, אפילו הכי אחיך הוא וזרעו של אברהם ויצחק, וכן מצרי אעפ"י ששעבדו בכם, גרים הייתם בארצם, ומתחלה הטיבו לכם, ומיהו מפני שהיה לאדום לקדם ולא קדמו, ומצרים ששיעבדו, שני דורות לא יבא והשלישי יבוא, ולפי הפשט היה נראה דשני דורות הראשונים פסולים לבוא בקהל, עד שיכלו כל אותם ששיעבדו, וכל אותם שהיה להם לקדם ולא קדמו, ודור שלישי מותר אפילו גר ראשון ומיהו רבותינו פירשו (יבמות עח, א) שלעולם פסול זה להם, שהגר ובנו פסול, והשלישי כשר, ודייק מדכתיב: "בנים" ו"דורות", ושאר כל האומות אף הראשון כשר, ומשנתבלבלו האומות על ידי סנחריב הותרו כל אומות, ואפילו גר ראשון, דכל דפריש מרובא פריש, ועמונית ומואבית מותרת, שאין דרכה של אשה לקדם, דכל כבודה בת מלך פנימה ומצרית ואדומית פלוגתא דר' שמעון ורבנן:

ונשמרת מכל דבר רע. דבר מיאוס כדמפרש ואזיל:

כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך. שהיו מוליכין עמהם כלי הקודש וחצוצרות התרועה כדכתיב במדין (במדבר לא, ו) כשהלך פינחס להכותם, ופעמים עמהם הארון, כמו שעשו בימי עלי על פלשתים ואפילו אם אין שם אלא ישראל, הקב"ה משרה שכינתו במחנה ישראל:

לא תסגיר עבד. שמפקיעו מן המצות, ולפי הפשט: עבד של גוי שיברח בארץ ישראל, אמר שלא יסגיר עבד, שאין הגוים קונין זה את זה, ולפיכך כשיברח אליך לא תסגירנו לו שאין לו בו דין [עבד], ואעפ"י שקונה אותו למעשה ידיו, מכל מקום מפקיעו מן המצות, אבל רבותינו אמרו: אפילו בעבד ישראל שברח מחוצה לארץ מפני שמפקיעו מן המצות התלויות בארץ, בגיטין [מה, א]:

לא תוננו. כמו שהזהיר באונאות הגר:

לא תהיה קדשה. לפי הפשט: אשה מזומנת לזנות, כמו (בראשית לח כא) איה הקדשה, וכן "קדש": איש שנותן עסקו לזנות, ואפילו בפנויות, ולשון טומאה הוא כמו [מל"א יד, כד] וגם קדש היה בארץ, וכן (חגי ב, יב) הן ישא איש בשר קדש בכנף בגדו, שאם היו מזמנין עצמן לזנות, נמצא אב נושא בתו ואחותו, ומלאה הארץ זימה. הגה"ה:

לא תביא אתנן זונה. שאם לקחה טלה באתננה ורוצה לעשות ממנו קרבן לא תקבלנו, כי בזימה תבואנו, ודבדר משוקץ הוא לפני המקום:

ומחיר כלב. שאם יחליף כלבו בשה לא יבא לפני אותו שה, שנראה כמדרין לי כלבו:

לא תשיך. אזהרהר ללוה שלא יתן רבית לישראל:

לנכרי תשיך. שלא תאמר מאחר שאני צריך ליתן רבית מוטב שאתננו לישראל שירויח משאתננו לגוי קמשמע לן כיון שיש בו עבירה לא תאכילנו דבר איסור, מוטב שתלוה מגוי, ואזהרה למלוה כתיב במקום אחר (ויקרא כה, לז) את כספך לא תתן לו בנשך, ובמרבית לא תתן אכלך, והתם (שמות כב, כד) כתיב: אם כסף תלוה את עמי [לא תשימון עליו נשך] אבל לגוי מותר להלוות ברבית:

לנכרי תשיך. ותשוך, ולאחיך לא תשיך ולא תישוך אבל רבותינו אסרו [ב"מ ע, סע"ב] אלא כדי חייך, ותלמיד חכם כמה דבעי, דהוא לא גמיר ממעשיו [שם עא, א] והלוה והמלוה והערב והעדים, ויש אומרים אף הסופר כולם עוברים בלא תעשה, המלוה עובר על בל תתן ואל תקח מאתו (ויקרא כה, לו) ועל: לא תהיה לו כנושה (שמות כב, כד) ועל: לא תשימון עליו נשך [שם] ועל: לפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יט, יד) (ועבר משום לא תהיה לו כנושה) ועדים וסופר משום לא תשימון עליו נשך. כמה סממיות עיניהם של מלוי ברבית, שמקבצים עדים וסופר וקולמוס ונייר ודיו וכותבין וחותמין: פלוני בן פלוני כפר באלהי ישראל, אבל תלמידי חכמים מלוין זה לזה ברבית, כגון מאה פלפלין במאה ועשרים ואריך דידעי ומחלי זה לזה [ב"מ עה, א] דדבר מועט הוא וניתן למחילה:

כי תדור נדר. כגון עולה ושלמים:

לא תאחר לשלמו. איכא למאן דאמר: כיון שעבר רגל אחד ולא שילם עובר, משום דכתיב (דברים יב, ו. ה) והבאתם שמה ובאת שמה, כיון דאתה בא צריך אתה להביא, ואיכא למאן דאמר: שלש רגלים, בין כסדרן, בין שלא כסדרן, ואיכא למאן דאמר: שבחג הסוכות תלוי, אם נדר ערב סוכות כיון שעבר סוכות, הרי הוא עובר משום בל תאחר, ואם למחרת סוכות אינו עובר עד שיעבור סוכות, דכתיב (שמות כג, יד) שלש רגלים תחוג לי בשנה, (דברים טז, טז) בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות וגו' וחג הסוכות מאחר דבדידיה מיירי קרא איכא למאן דאמר: שהוא גורם, כדפרישית, ואיכא למאן דאמר: שהוא אחרון ואינו עובר עד שיעברו עליו שלש רגלים כסדרן, שאם נדר אחר פסח מיד אינו חייב עד שיעברו עליו חמשה רגלים, וצדקה: הואיל ושכיחי עניים, עוברים עליה בכל יום:

וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא. ועל זה אמר שלמה (קהלת ה, ה) אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, שבניו ואשתו מתים בעון נדרים, בניו: דכתיב: וחבל את מעשה ידיך, דהיינו בניו, שהם מעשה ידיו של אדם, ו"אשתו" דכתיב (משלי כב, כז) למה יקח משכבך מתחתיך, וגשמים נעצרים: דכתיב: [שם כה, יד] נשיאים ורוח וגשם אין, איש מתהלל במתת שקר" [תענית ח, סע"ב. וענין שלמעלה בשבת לב, ב]:

כאשר נדרת. לה' אלהיך נדבה. אם בנדבת הלב אמרת, אבל אם נאנס ונדר אינו כלום, וכתיב [דה"ב כט, לא] וכל נדיב לב עולות, ואמרו רבותינו [חגיגה י, א. וראה תוס' שם ד"ה "לאפוקי", ושבועות כו, ב] גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו, ודובר אמת בלבבו (תהלים טו, ב) שמקיים אפילו מה שחשב, כגון רב ספרא (מכות כד, א) זהו דרך חסידות, אבל אינו נענש אם לא קיים:

כי תבא בכרם רעך. שתשכר לו, דכת' כנפשך דבר שמוסר נפשו עליו, דהיינו שכרו, דלא כאיסי דאמר: בביאת כל האדם הכתוב מדבר, דלא שבק חיי לכל בריה [ב"מ צב, א]:

ואכלת. ולא מוצץ:

ענבים. ולא עלים ודבר אחר, שאינה אוכלה בליפתן:

כנפשך. כן נפשו של פועל, מה נפשך אם חסמת פטור, אף פועל אם חסמת פטור:

שבעך. ולא אכילה גסה:

ואל כליך לא תתן. בשעה שאתה נותן לכליו של בעל הבית [כל הענין עד כאן בב"מ פז, ב. ובספרי רסו]:

וחרמש לא תניף. בשעת חרמש אכול:

על קמת רעך. לרבות כל בעלי קומה כגון זתים ותמרים ותפוחים וכיוצא בהם, ואוכל פועל במחובר לקרקע, בשעת גמר מלאכה, ובתלוש כגון שנגמרה מלאכתו, ועושה במין זה לא יאכל במין אחר, אבל מונע עצמו עד שמגיע למקום היפות: