והצדיקו את הצדיק. ורבותינו דרשו (מכות ב, ב) מכאן: אזהרהר לעדים זוממין שלוקין, דאתו עדים שקרים שהרשיעו הצדיק, והצדיקו הרשע, ואתו עדים אחריני ואזמינהו ושוינהו להני רשעים, וכתיב: והיה אם בין הכות הרשע,

"בן" כמו: בן, (במדבר יא, כח) יהושע בן נון:

והפילו. שמטהו וכופתו על העמוד:

והכהו לפניו כדי רשעתו. כדי רשעה אחת לפניו, ושתי רשעיות לאחריו [מכות כג ע"א] כלומר: שליש המכות לפניו על הבטן ושני שלישים על גבו, ולכך אין אומדין אותו אלא מכות הראויות להשתלש:

ארבעים יכנו, לא יוסיף, פן יוסיף. שני לאוין הן:

לא תחסום שור. הוא הדין לכל הבהמה דילפינן שור שור משבת [ב"מ פט, א. ופח, ב. וב"ק נד, ב] והחוסם אדם פטור מנפשך" מה נפשך אם חסמת פטור, אף פועל אם חסמת פטור, ואם חסם שור מבחוץ [ב"מ צ, ב.] חייב, דמשמע "בדישו": בשעת דישה לא תהוי חסימה, כמו (ויקרא י, ט. י.) יין ושכר אל תשת – בבואכם, דמשמע בשעת ביאה לא תהוי שכרות, דהא כתיב [אח"כ] ולהבדיל בין הקדש ובין החול, ומשום דסמיך האי לאו אמלקות דלעיל דילפינן מינה דכל דמייחד לאויה כלאו דחסימה לוקין עליו (מכות יג, ב. טו, א):

בדישו. מ"דיש" ילפינן [ב"מ פט, א] דמחבץ ומגבן וחולב אינם אוכלים, לפי שאינם עושים בגידולי קרקע בדיש ואף מנכש בשומים ובבצלים לפי שלא נגמרה מלאכתם בדיש, והבודל בתמרים ובגרוגרות שהרי הוקבעו למעשר, וכן הלש והמקטף והאופה שנגמרה לחלה אינו אוכל, אבל עד שנגמרה לחלה אוכל פועל בהם, ואע"ג דדיש לא כתיב גבי אדם מקשים חוסם לנחסם, מדלא כתיב "לא תדוש בחסימה":

כי ישבו. מקיש פרשת יבמין לחסימה, ללמד על יבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה מלומר "לא בעינא ליה", ואפילו היה אחיו כמותו יכולה לומר: לאחיך הייתי יכול לקבל ולך איני יכולה לקבל, [ר' יבמות ד, א. מכות כג, א. כתובות עז, ע"א במשנה]:

אחים. בני אב אחד דילפינן אחוה אחוה מבני יעקב (יבמות יז, ב):

יחדו. שיש להם ישיבה אחת בעולם, לאפוקי אשת אחיו שלא היה בעולמו, שנולד לאחר שמת אחיו שאינו יכול ליבם [שם]:

החוצה. לרבות הארוסה, שעדיין היא חוצה לו, שלא כנסה לחופה [שם יג, ב]:

לא תהיה. איכא דדרשי (שם ויבמות צב ב) שלא תהיה בה הויה לזר, שאין קידושין תופסין ביבמה לשוק:

יבמה יבא עליה. שקנה אותה בביאה, "עליה" ילפינן מ"עליה", דאחות אשה כתיב בה (ויקרא יח, יח) ואשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערותה "עליה", אפילו במקום עליה כגון ביבם דכתיב: יבמה יבא עליה" לא תקח, ולא לצרור, ולא אותה, ולא צרתה, ולא צרת צרתה מכאן למדו [שם ג, ב] דכמה עריות פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום, דכיון שאינן עולות ליבום, אינן עולות לפני הזקנים לחליצה, להכי נקט "עולות" משום דכתיב [להלן פסוק ז] ועלתה יבמתו השערה: ט"ו שבראש המשנה (יבמות ב, א) ושש חמורות מאלו [שם יג, א] הרי עשרים ואחת:

ולקחה לו לאשה. כיון שלקחה הרי היא כאשתו לכל דבר, שמגרשה בגט, ומחזירה, (ולאו) – [ואין] אומרים: מדקיים בה מצות ייבום מעתה היא אשת אחיו שלא במקום מצוה:

ויבמה. בעל כרחה (יבמות נד, א):

והיה הבכור (אשר תלד) מצוה בגדול ליבם:

אשר תלד. פרט לאיילונית שאינה [ראויה לילד] (יולדת):

ולא ימחה שמו. פרט לאשת סריס ששמו מחוי ועומד [כ"ה שם כד, א]:

יקום על שם אחיו לנחלה, שנוטל חלקו וחלק אביהם בנחלת אביהם, ולכך קרייה "בכור" שנוטל פי שנים, והמקרא יוצא מידי פשוטו, כי לפי הפשט היה נראה דהכי קאמר: "והיה הבכור אשר תלד" כלומר: הולד הראשון שתלד ליבם, "יקום על שם אחיו" של יבם המת, שאם היה שמו שמעון קורין לו שמעון ואם ראובן ראובן:

ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו. והרי בושת גדול לה אעפ"י שהנחלה שלו אם לקחה, הוא קץ בה:

ואמרה מאן יבמי. תשיח דאגה שלה בפניהם:

ודברו אליו. משיאין לו עצה ההוגנת לו, אם הוא ילד והיא זקנה אומרים לו: מה לך אצל זקנה, אם הוא זקן והיא ילדה אומרים לו: מה לך אצל ילדה, כלך אצל שכמותך, אל תכניס קטטה בתוך ביתיך [שם מד, א. קא, ב.] ואם היא בת גילו אומרים: למה לא תקיים לאחיך שם, וכן לעניין היופי והיחס, ואם אינו רוצה עומד לפניהם בעמידה ואומר: "לא חפצתי לקחתה" ובלשון קודש היו אומרים שהרי כתיב:

ככה. דמשמע כמו שכתוב:

ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים. שיראו החליצה והרוק, כמו שאמרו רבותינו [בספרי רצא ויבמות קו סע"ב] רוק הנראה להדיינים:

וחלצה נעלו. נעלו הראוי לו, פרט לגדול שאינו יכול להלוך בו, ולקטון שאינו חופה רוב העקב, ושל עור יהיה כדכתיב (יחזקאל טז, י) ואנעלך תחש, [שם קג, ע"ב. וקב, ב. כ"ה]:

מעל רגלו. ולא מעל דמעל, פרט לאנפיליא שהוא שוקו [שם קג, א] עני, שפרשה שלו מיותרת לגזירה שוה, והחליצה לכך, כלומר: כך הייתי משמשת אותך אם היית רוצה:

וירקה בפניו. כלומר מאחר שאין אתה רוצה, איני חוששת ממך אלא כרוק הזה, וקח מנעלך ונעליהו, שלא אנעיל אותו לך:

וענתה ואמרה. בפני כולם:

ככה יעשה לאיש. דין לבזותו ככה, כמו [להלן כז, יד] וענו הלוים (ספרי כאן, וסוטה לב, א):

ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל. שכולם אומרים "חלוץ הנעל" "חלוץ הנעל", כלומר: מי שחולץ מנעלו ואין מי שינעיל לו, כלומר מבזין אותו כך, ותתיישב דעתה, ומ"אשר לא יבנה" דרשו רבותינו (יבמות י, ב. לב, א.) כיון שלא בנה שוב לא יבנה:

ומבית אחיו. בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים [שם מד, א: ר' יוחנן ומ"בישראל" מב"ד של ישראל ולא בבית דין של גרים, ולכך צוה הקב"ה שתינשא ליבם, מפני שבעלה שם לה בכתובתה (שם) שדות וכרמים ובתים, וכיון דאין לו זרע: נמצא שאם תנשא לאחר – שירש בעלה הנחלה ממנה, ותסב נחלתו למשפחה אחרת, ולכך צריכה שתנשא ליבם, ושמא תשנא את היבם ותנשא לאחר, ותאמר: "לא רצה ליבמי" אמרה תורה שלא תנשא עד שתבא לפני הזקנים, ומשום שהיא מפרסמת שהוא קץ בה, אמרה תורה שיעשו לה נחת רוח, כמו שפירשתי. ומיהו אם יש לו זרע או לצרתה קרובה ליבם מותרת לשוק, ואף לכך חולצת נעל, שתהא מעתה נחלתו קנויה לה, לינשא למי שתרצה, ותקנה נחלתו לבעלה שיקחנה, כדכתיב (רות ד, ז) על הגאולה ועל התמורה לקיים כל דבר, שלף איש נעלו ונתן לרעהו, וזאת התעודה בישראל", ואף לכך קוראין "חלוץ הנעל" לפרסם שהיא קנתה הכל, הגה"ה:

לא יהיה לך בכיסך. אפילו אינו שוקל בה אסור שישהנה אצלו, וכן איפה, אפילו לעביט של מימי רגלים [ב"ב פט, ב] וכן כתיב (איוב יא, יד.) ואל תשכן באהליך עולה, ורבותינו דרשו [ספרי כאן: ר"ד ו' ויקרא רבה טו, ז] לא יהיה לך ממון, לא תצליח בכיסך ולא בביתך אם תעשה מדה מעוותות, וכדכתיב (משלי י, ד) [ראש] עושה כף רמיה, מי שעושה כף מאזנים רמיה, נעשה רש אבל אבן שלמה וצדק יהיה לך ממון [הרבה] ותצליח, כדכתיב [שם] ויד חרוצים תעשיר מי שהולך על "חרץ המשפט" מתעשר, וכתיב [שם יא, ג] תומת ישרים תנחם, וסלף בוגדים ישד:

גדולה וקטנה. גדולה יותר מדאי להכחיש ולאנות המוכר לך, וקטנה יותר מדאי לאנות הלוקח ממך, אי נמי: גדולה לקנות וקטנה למכור:

כי תועבת ה' אלהיך כל עושה אלה. קשה עונשן של מדות מעונשן של עריות, דבעריות כתיב (ויקרא יח, כז) כי את כל התועבות האל, וכאן כתיב "אלה", ו"אל" קשה, דכתיב (יחזקאל יז, יג) ואת אילי הארץ לקח, ו"אלה" קשה מ"אל", שזה ניתן למחילה, עריות שאינו רע כ"א לשמים, אם בא על קרבתו שאינה אשת איש, וכל עושה תשובה הקב"ה מוחל לו, אבל גזל את הרבים אי אפשר לו לשלם, שהרי אינו יודע את מי גזל, והקב"ה לא ימחל לו עד שיפייס את הנגזלים, מיהו רבותינו אמרו [ב"ק צד, ב. ביצה כט, א] יעשה בהם צרכי רבים שיהנו רבים, כמו שגזל רבים, ומיהו אינה תשובה מעליא, כיון שאינו משלם למי שגזל ממש:

כל עושה עול. לרבות כל ענייני עול, בין בממון בין בדבר אחר, וסמוך:

זכור. שתכתבו בספר מה שעשה לך, כדכתיב (שמות יז, יד) כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע, וכתיב התם: "כי מחה אמחה" ולכך אני רוצה שיכתוב סרחונו ויהיה לזכר, שלא יתמהו על מה מחיתיו:

ואתה עיף. משיעבוד מצרים:

ויגע. מטורח הדרך:

ולא ירא אלהים. מעשות עול כזה, ואעפ"י שהשכינה בקרב מחניך לא היה חרד שמא יקפיד, אלמא דעושה עול אינו ירא אלהים וכן העושה עול במשקלות אינו ירא אלהים, להכי סמכי זה לזה, והיינו דקאמרו רבותינו: [ומי נפיש אגריהו טפי מרבית ומציצית] (מוציות) וממשקלות, בבבא מציעא [סא, ב] דמהכא ילפינן, ובמשלי [יא, א. ב] מרמז נמי להאי סמכי, דכתיב [שם כ, י] אבן ואבן איפה ואיפה תועבת ה' גם שניהם וכתיב בתריה: "בא זדון ויבא קלון, כנגד ביאת עמלק ויזנב בך כל הנחשלים כו' כל הנחלשים, כמו שמלה שלמה, ונראה לפי העניין שלא היה לו כח להלחם בישראל אך כלסטים היו תופסים אותם שהיו בזנב המחנה ואמרו להם ישראל להלחם ולא יכלו להלחם עם כל העם, אבל אמרו עם ארבעים אלף או שלשים אלף נלחם, וכן עשו, ולכך כתיב (שמות יז, ט) "בחר לנו אנשים וצא הלחם", דאי יכולים להלחם, לא היו מזנבים אלא באים בהדיא:

והיה בהניח ה' אלהיך לך. תמחה את זכר עמלק. כשתעמיד מלך על כסא ישראל שהוא כסא ה' כמו דכתיב [שם יז, טז] כי יד על כס יה, "יד" לשון מלכות וגדולה, כמו [ישעי' נו, ה] ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם, "תמחה את זכר עמלק", וכן צוה הקב"ה לשאול לאחר שלכד את המלוכה על ישראל, ונלחם בגוים אשר סביבותיו, אז אמר לו: [שמ"א טו, ג] לך והכיתה את עמלק, כלומר: כתוב סרחונו ומחה זכרונו, והוא הרע לך כשאתה עיף ויגע, ואתה תנקום ממנו כשיניח ה' לך מהיגיעה ומהעייפות שלך: